אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן סה
מכתבים לגדול אחד בענינים שונים
א
במש"כ כת"ר להסתפק במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו דלר"י ור"ש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אם רשאי גם לזרוע בתחילה, בפשוטו לשי' התוס' ביבמות פ"ג דטעמא דאינו נאסר משום דאיסור כלאים תלוי במחשבה י"ל דאסור לזרוע וגם חייב ע"ז רק שאינו אוסר, אבל לשי' הר"ש שאינו נאסר גבי כלאים משום דכתיב כרמך לפ"ז י"ל דגם לאו ליכא. אולם לכאו' משנה מפורשת במכות יש חורש תלם אחד וכו' דחייב משום זורע כה"כ אף בשביעית, ובגמ' שם אי לאו דדלאי וכו' הו"א מתני רע"ק היא, והא במשנה שם בכלאים פ"ז אר"י מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם מקדיש דבר שא"ש, ומבואר דגם לרע"ק לוקה עכ"פ משום זורע אף שאינו נאסר. וכבר הרגישו מזה בגליון הש"ס לירושלמי שם ובמנחת חנוך מ' רצ"ח, ובשו"ת נודע בשערים מהדו"ת חיו"ד כ' דלהכי לקי משום דלא גרע מזורע כלאי זרעים, אבל באמת ז"א דהתם אינו נאסר כלל והאיסור רק משום זורע משא"כ בכה"כ דנאסר וכל שנתמעט מדין איסור לפי שאינו כרמך מה"ט לא ילקה ג"כ. גם דוחק לחלק דשאני שביעית דרק הפירות הוי הפקר והשדה גופה לא אפקרה כדאי' בנדרים מ"ב, דמ"מ כיון דנתמעט מכרמך לענין איסור כ"כ יתמעט לענין מלקות. ומוכרח דלא תלי זב"ז (ושי' היראים דלר' יאשי' לא בעי' ג' מינים, רק לחייב הזורע אבל הכלאים נאסרים בלא זריעת ג' מינים, נראה דאינו תלוי זב"ז גם להיפך, וכן היא שיטת הרמב"ם פ"ה מהל' כלאים ה"ז ועיין בכ"מ שם ובסוף פ"ח דלא כהרא"ש יעו"ש).
ב
ומש"כ כת"ר לדחות הוכחה זו ממתני' דמכות דמשכח"ל בתבואת ששית שנכנסה לשביעית דאם הי' עונת המעשרות דהיינו הבאת שליש בששית אין בה קדושת שביעית ומ"מ לגבי עבודת השדה דהוי בשביעית לוקה עכ"ד, באמת אין מלקות רק בזורע, ולמ"ד דחורש בשביעית לוקה ונימא דמתני' אתי' כוותי' יעוי' במהרש"א ובשעה"מ, מ"מ הא לא משכח"ל מלקות רק בחורש וזורע בשביעית ולפני שביעית הא לא לקי וגם בעיקר הדין אם משכח"ל שאין בו קדושה לפי שהביא שליש בששית מותר גם בעבודה בשביעית וכמש"כ התו' בר"ה י"ב ד"ה מנהג שביעית בשמינית גבי תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה דלהכי איצטריך קרא דבחריש ובקציר תשבות דאי מהכא הו"א דהא דנוהג בה מנהג שביעית בשמינית היינו דקדושת שביעית נוהגת בהם דאסירא בסחורה וחייבין בביעור ושאר דיני פירות שביעית, אבל לחרוש ולקצור ולעדור אותה תבואה לא הייתי אוסר דדבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפי' לצורך פירות שביעית להכי איצטריך ההוא קרא עכ"ל התוס', וה"ה להיפך, כמו שמשוה הרמב"ם בפ"ד מה' שמיטה ה"ט ובכ"מ שם וראיתי במנחת חנוך שכ"כ לדבר פשוט דמותר בעבודה ולא אבין מש"כ בציון ירושלים בירושלמי פ"ז דכלאים לתרץ דאם נשתייר לאחר שביעית ממילא נאסר, הא הפירות יש בהן קדושת שביעיה גם אח"כ. ולפי הנראה בכונתו מה שיתגדל במוצאי שביעית ואז לא יהי' הפקר ויהיו נאסרים, אבל במשנתנו דמיירי בזורע ביו"ט, ובפרט לפמש"כ השעה"מ דמיירי ביו"ט של ר"ה ויתגדל בשנת השביעית גם אחר השביעית הרי הן הפקר כפירות שביעית.
ג
ומש"כ מעכ"ת דלשי' הר"ש דבמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו מה ששלו קידש וכ"פ הרמב"ם, מש"ה לוקה, משא"כ לשי' התוס' דגם שלו אינו נאסר ולא הוי כלאים כלל אינו לוקה סברתו נכונה, אלא דלהך מתני' דאיירי בשביעית לא יספיק זה, דהא הוי הפקר ולא קידש כלל ואין שם שום כלאים ומהכ"ת ילקה גם לשי' הר"ש, מ"מ י"ל דהר"ש לשיטתו דגם בשביעית אין הזמורות הפקר והגפנים נאסרים אם הוסיפו מאתים, דבאמת יש בזה דין כלאים ורק מה שאינו שלו אינו נאסר, ולהכי גם בשביעית לוקה משום הגפנים. ובזה י"ל מה שתמה בתורעק"א בכלאים פ"ז על מש"כ ההפלאה בכתובות ד' פ' דגם העצים מותרים וכ' דנעלם ממנו ד' הר"ש, ולפ"ז י"ל דדוקא לשי' הר"ש דיש בזה דין כלאים דשלו נאסר להכי הגפנים נאסרים במסכך בשלו, משא"כ לשי' התוס' דאף שלו אינו נאסר ואין בזה דין כלאים כלל, שפיר כ' ההפלאה דגם העצים מותרים, אלא שההפלאה מדייק זה מל' הרמב"ם ובד' הרמב"ם מפורש דשלו מיהא נאסר דלא כשי' התוס'.
ד
משה"ק ידידי רומעכ"ת, בברכות ד"כ שוא"ת שאני ופירש"י שם דאין בקרובים ובמת מצוה לאו דלא יטמא כלל דא"כ יקשה בנזיר ד' מ"ח דאיצטריך קרא לרע"ק בנזיר וכה"ג דטמא למת מצוה דהו"א דחמירי, דהא כיון דאין לאו כלל בכל אחד, לא בכה"ג ולא בנזיר, במת מצוה, מהכ"ת הו"א בכה"ג ונזיר ביחד חמירי כיון דאין לאו כלל, יפה תמה. ולכאורה אפ"ל דפליגי בזה ר"ע ורי"ש, דרי"ש ס"ל דאין כאן לאו כלל, להכי אמר כיון דשרי רחמנא מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. ורע"ק ס"ל דדחוי'. אבל מסוגיית הגמ' ומדרש"י ותוס' מבואר דקאי לרע"ק, ומ"מ פירש"י דאין לאו כלל וצ"ל דבודאי כונת רש"י במת מצוה הותרה ולא דחוי', וכ"כ המנח"ח ושאני משאר עשה דוחה ל"ת, וא"כ באמת אין חילוק דכמו דבדחוי' הו"א דב' לאוין חמירי ולא נדחו, כמו כן בהותרה מחמת מצות מ"מ או קרובים הו"א היכא דחמירי קדושתו ע"י ב' קדושות בכה"ג לא הותרו הלאוין ולהכי איצטריך קרא דגם בכה"ג ונזיר דאיכא ב' לאוין הותרו מחמת מ"ע בקרובים או מ"מ.
והנה מה ששנה רש"י מפי' התו"ס בתירוצו דשאני כהנים שאינם שוים בכל ונזיר דאיתנייהו בשאלה לפיכך דוחה עשה ול"ת. וכן גרס הרמב"ן כתוס' בדהג"מ דעשה דוחה ל"ת ועשה בנזיר משום דישנו בשאלה ובכה"ג משום דאינו שוה בכל איפשר דרש"י ס"ל דלפי סתמת הגמ' בב"מ ד"ל דאין עשה דולתו"ע בטומאת כהנים וכמש"כ התוס' ביבמות ד"ה דעשה דמצורע אלימא משום דגדול השלום, משא"כ בשארי מ"ע אינו דוחה ל"ת ועשה, וביותר י"ל בשיטת רש"י דס"ל דאי נימא דדחי ל"ת וע' בכה"ג ונזיר קרא למ"ל דדוחה, ובשי' התוס' כ' השאג"א בשו"ת החדשות דלהכי איצטריך קרא משום דלא הוי בעידנא ובשי' רש"י י"ל כמוש"כ הנמוק"י בב"מ (שם) לגבי אבידה בכה"ג הוי בעדנא וקרא למ"ל דמטמא ולהכי איצטריך הכתוב לומר דהותרה לגמרי. ומה שתמהו התוס' דבכל עשה דוחה ל"ת נמי נימא הכי, בפשוטו הלא בכל עשה דול"ת היינו הבא במקרה שלא כתוב בתורה, משא"כ בזה הלא בפירוש אמרה תורה שמטמא וגם בכלאים בציצית כתבו התוס' במנחות ד"מ דהותרה.
אלא דמלשון הרמב"ן בתורת האדם דמפרש בכונת רש"י דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כמו בקרובים וכה"ג לאו דיחוי' הוא, ומדמה הרמב"ן ליבום דעשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דיחוי, דבמקום יבום ליכא לאו, וכן לא גמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת שיש בו כרת מעבודה בשבת משום דהוי דבר שבכלל ויצא מן הכלל וליתא לאו בהאי. [ובאמת דברי הרמב"ן צ"ב דלא דמי ליבום דהתם אי אפשר בלא איסור דאשת אח דמצותו בכך וזהו מצות יבום ואי אפשר בענין אחר, משא"כ במת מצוה דהוא חיוב קבורה דמוטל על כל אדם מישראל, אם לא נמצא אחר לקוברו, ואם אירע שהי' כה"ג ונזיר מותר ומחויב לטמאות, אבל דין מת מצוה הא משכח"ל בישראל וכן מש"כ בעבודה דדחי שבת דיצא מן הכלל וליתא לאו בהכי צ"ע, דהא ביבמות ד"ה: מבואר דניליף מתמיד שכן תדיר וכו' ומבואר דמצד דחי' הוא רק דהא עשה אלימתא דדוחה ל"ת שיש בו כרת, והתוס' בברכות שם כ' דתמיד הוי דחוי', והמנח"ח תמה מיומא דמבואר דהותרה, וכן נראה מל' הגמ' דיבמות ד' ל"ב:
שבת לכל נאמרה כשהותרה במקדש הותרה וכו' מ"מ אין סתירה מד"ה, דגם כלאים בציצית י"ל דהותרה כמש"כ התוס' במנחות ד"מ, מ"מ ילפינן מיני' דעשה דוחה ל"ת ומתמיד הוי ילפינן ג"כ דעשה דל"ת שיב"כ אלא דהוי תדיר, מ"מ תמיד גופא הוי הותרה. ואולי גם כונת הרמב"ן דהותרה, היינו דבכה"ג לא נכתב הלאו וסדין בציצית ס"ל דהוי דחוי', ואין לשונו מורה כן]. עכ"פ לפי פירוש זה דאין כאן לאו כלל בכה"ג יפה תמה דלמ"ל קרא לרע"ק בכה"ג ונזיר כיון דליתניהו לאוין כלל גבי מ"מ, מאי נפ"מ אם הוא כה"ג ונזיר
ה
ואפשר לומר בדרש"י שכ' דאין בקרובים ובמת מצוה לאו דלא יטמא דהלאו הוא על תנאי לא במקום מצוה בקרובים ומת מצוה, דזהו שייך רק בהלאוין, בכה"ג ונזיר דהלאוין נאמרו על תנאי אבל עשה דקדושים מיהו איכא, דהעשה הוא מצוה כללית שיהיו קדושים לגבי מצות כהונה שלא יהי' מחולל, וי"ל דהלאו והעשה חלוקים בדיניהם, דהלאו דלא יטמא עובר גם לכשהוא טמא ומחולל ועומד כמו שפ' הרמב"ם לדינא רק בחיבורים. אינו עובר וגם בגוסס דאינו מטמא משני בנזיר דאע"פ דגוסס אינו מטמא, מ"מ לענין אתחולי הא איתחל ולשי' הבה"ג ולפי הגירסא בתוס' שם הל' כרבא לגבי אביי ובשו"ע נחלקו בזה ואף להחולקים דס"ל, דאינו עובר בגוסס י"ל דמ"מ מת לא הוי, עכ"פ לפי הך שיטה דעובר בגוסס מבואר דאע"פ שלא נטמא עובר בלאו, ואפשר דבכה"ג לא עבר על מ"ע דקדושים יהיו, כיון דלא נטמא (אם לא דנימא דבגוסס האיסור משום דקרוב לבוא לידי חלול ולהכי עובר גם משום מ"ע דקדושים).
ו
ונראה דזוהי שי' הרוקח המובא בש"ך יו"ד סי' שכ"א ובמג"א הל' שבת סי' שמ"ג דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס באהל המת מטעם ס"ס שמא הוא נפל או נקבה, והמג"א תמה עליו דהא טהרה בלועה קיי"ל דאינה מטמאה. ולפמש"כ א"ש דאע"פ דלא נטמאה מ"מ אסור לכנוס באהל המת ומתיר רק משום ס"ס, אלא די"ל דבאמת הא ל"ש בעובר חנוך כלל, וצ"ל דהא דאסורה מעוברת לכנוס משום דמטמא את הכהן כמש"כ הרמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ה דהמטמא את הכהן והכהן שוגג דהמטמא לוקה. ובזה י"ל דדוקא במטמא, אבל כיון דטומאה בלועה הא לא נטמא כלל, ולא שייך לומר שעובר משום מטמא אולם יעוי' במנח"ח סי' רס"ג דמוכח דמטמא את הקטן אינו לוקה, דהא ילפינן מקרא דאמור להזהיר הגדולים. על הקטנים מצד ספינן בידים ולא משום דין דמטמא, יעו"ש. ובאמת אין דבריו מוכרחים דאיסור ספינן בידים הוא גם באומר טלי ואכלי, ולא שספי לי' בידים ממש, דמצד איסור דמטמא הוא דוקא במטמא בידים. וגם י"ל דאם הקטן עושה במזיד אין המטמא חייב כמש"כ המנח"ח. אלא דמד' הרשב"א ביבמות קי"ד נראה דדוקא במאכילו ממש עובר על לאו דלא תאכילו וצ"ע.
ובמנחת חנוך נקיט בפשיטות, דבספק טומאת אהל ברה"ר כיון דטהור הוא בודאי שאינו עובר על לאו. ולדידי' צ"ע דאע"פ שלא נטמא כמו בגוסס מ"מ אם באמת יש שם מת עובר מצד ספק איסור, כמו בגוסס שלא נטמא וצ"ע ואולי שאף גוסס דקרוב להיות מחולל ולמש"כ די"ל דבקרובים ובמת מצוה דמותר לטמאות משום הלאו, דלא נאמר הלאו שהוא על תנאי במת מצוה וקרובים, מ"מ כיון דנטמא ונתחלל קדושתו ממילא עבר על מ"ע דקדושים תהי', אלא דמצד המ"פ דקדושים נדחה ממ"ע דקרובים ומת מצוה, דאלימא דשוה בכל ועשה אלימא דדוחה עשה אף שלא בעידנא כמש"כ התוס' בפסחים דנ"ט, משא"כ ל"ת שלא בעידנא אינו דוחה ומכש"כ ל"ת ועשה ולפיכך אע"פ שאין לאו בכה"ג ונזיר בקרובים ובמת מצוה, מ"מ דחויה היא מצד העשה וגם בנזיר הא איכא עשה דכל ימי נזרו קדוש יהי' לד' כמו שפירש"י בחומש דזו היא קדושת הגוף מליטמא למתים וע"כ הו"א שאין עשה השוה בכל דוחה ב' עשין ולהכי איצטריך קרא לרע"ק בכה"ג ונזיר, משום דהעיקר מצד עשה דקדושים יהי' דאיתינהו גבי' לפי שמחוללים ע"י הטומאה ואע"פ דנתוסף בהם קדושה יתירה של ב' קדושות, איצטריך קרא לרע"ק דגם בכה"ג ונזיר מטמא למת מצוה. (ולשון הגמרא בנזיר דמ"מ לר"י כ"ג ונזיר כיון דשרי רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין ונקיט לאוין גרידא ולא העשין, י"ל בסברתם אליבא דרי"ש דקדושים יהיו הוא על יסוד הלאוין דהא לא נמצא בתורה איזה קדושה, רק לפי שכהן אסור לטמא וכן נזיר. על מה שיש לאוין יש ג"כ עשה דקדושים כהונתו, ועבר על הלאו בזה ג"כ עובר עשה דקדושים, אבל כל שהותרו הלאוין ושרי לטמא ממילא אינו עובר על עשה דקדושים].
והאחרונים הפנ"י והפרמ"ג בספרו שושנת העמקים שכתבו דאי עשה דוחה ב' לאוין תלוי בפלוגתא דנזיר ד' מ"ח לרע"ק ורי"ש לשי' התוס' י"ל דאין ראי' מרי"ש דס"ל דהותרה וכמוש"כ כת"ר דבזה אין נפ"מ בין חד לאו וב' לאוין ובזה פליגי רי"ש ורע"ק דרע"ק ס"ל דדחוי' וב' לאוין אינו דוחה ורי"ש ס"ל דהותרה, אבל בשארי עשה וב' לאוין גם לרי"ש אינו דוחה. ולהכי כ' התוס' בד' מ"ח בד"ה ופריך בפשיטות דנזיר מצורע אית בי' תרי לאוין, לאו דנזיר דתער לא יעבור ולאו דהקפת הראש ולכך לא ידחה עשה דמצורע. דגם לרי"ש רק במת מצוה דשרי רחמנא, היינו דשרי מצד הותרה, אבל בדחי' אינו דוחה עשה ב' לאוים, והלכה כרע"ק מחבריו דמת מצוה הוי דחוי' כשי' התוס' בברכות ד' כ. וא"ש. כל זה כתבתי לפלפולא.
ז
ומש"כ כתר"ה עמש"כ לפלפל דאפשר דלשי' רש"י והרמב"ן דבכה"ג ליכא לאו כלל, מ"מ איכא עשה דקדושים תהיו, ולרי"ש דס"ל דמה לי חד לאו ומה לי ב' לאוין, היינו דס"ל כיון דהותרו הלאוין וממילא דליכא עשה דקדושים תהיו וע"ז העיר כתר"ה מב"מ ד' ל"א דמקשה דהא הוי ע' ול"ת והא אי נימא דע' דול"ת דטומאה ממילא דליכא עשה דקדושים עכ"ד, בפשוטו רק בהותרה אמרינן כן, דכיון דליכא לאו כלל ממילא ליכא עשה דקדושים משא"כ בדחוי'. ועוד דהא אינו דוחה לכתחלה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. [וע"ע באחיעזר חיו"ד סי' כ' מש"כ בשי' הריב"א ויש לחלק].
ומש"כ להסתייע דהא דס"ט ברה"ר טהור הוא על צד הספק מהא דשבועות די"ט דבהלך והזה ושנה כו' דחייב משום ממנ"פ קרבן אלמא דלא דמי לספק ממזר דהוא בודאי מותר אף היכא דאיכא ממנפ"ש. באמת תמוה בשבועות שם כיון דלכתחילה מותר לכנוס בשביל השני מדין ס"ט ברה"ר טהור, ואיך יתחייב קרבן על זה, ולהכי מפרש הרמב"ם בפי"א מהל' שגגות דסתם הדבר ולא פירש ברה"ר, דבאמת מיירי ברה"י דס"ל דאין הנזיר מגלח עליו ואי"ח על ביאת מקדש. וכן דייקתי מזה באחיעזר סי' א' אות ב'. ומצאתי אח"כ שכ"כ בס' אור שמח. אולם בודאי הדין דין אמת דס"ט ברה"ר ספיקו טהור גם לשי' הרמב"ם מצד הספק דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם. מ"מ לענין איסור טומאת אהל אם נימא דהוא מצד שנטמא כיון דספיקו טהור ברה"ר י"ל דאין כאן איסור. וכן תפס הצל"ח בברכות די"ט לגבי מדלגין היינו ע"ג ארונות שהק' דהא אפילו אי נימא דהוי ספק השקול טהור בר"ה וממילא אין כאן איסור טומאה ואין דבריו מוכרחים. דאפשר דיש בזה צד איסור אע"פ שלא נטמא כמש"כ לעיל.
ח
ומש"כ כת"ר ע"ד המנח"ח שכ' דלפירש"י דהותרה לגבי קרובים טומאת כהנים, דאם הי' שם מת קרוב באותו אוהל יש בזה דין מרבה בשעורים. והעיר ע"ז דלא דמי דהתם במרבה בשעורים בשבת או יו"ט כל חד מותר ורק הרבוי אסור, משא"כ בזה דלהרחוק אסור ולהקרוב מותר אין שייך בזה דין מרבה בשעורים, דבריו נכונים. ולא אבין ג"כ מש"כ שם המנח"ח באם דחוי' היא אסור לכנוס לאהל המת של קרוב במקום שיש רחוק, מאיזה טעם, כיון דבאמת גם הקרוב אסור אלא שנדחה מט' מצות טומאה לקרובים, ומ"ל שיש שם גם מת רחוק, דהא חד לאו הוא וחד טומאה שאסור לכנוס באהל המת ורק שנדחה הטומאה מצד מצוה לטמאות לקרובים, ומה בכך שיש שם גם מת רחוק? ואדרבא לפי פי' רש"י דליכא לאו בטומאת קרובים י"ל דוקא היכא שהוא טומאת קרובים לבד, ליכא לאו, אבל היכא שיש רחוקים שיש לאו בהם אסור לכנוס מצד הלאו של הרחוקים וצ"ע. אבל בכל אופן אין זה ענין למרבה בשעורים.
ט
ובמקו"א דנתי לענין מלוה ברבית דשרי ללות משום פקוח נפשות באם מרבה בשעורים יותר מכפי השיעור של פיקו"נ בזה י"ל דאינו אלא מדרבנן משום דשימה וקציצה חדא הוא. וכן בלאו דלא תתן ולא תקח אף דפרוטה אסורה מ"מ הוי חדא נתינה וחדא לקיחה הבא מחמת קציצה וצ"ע. ושמעתי ליישב דברי התוס' בע"ז ד' כו:
בד"ה אני שונה שכתבו והא דאמרינן עובדי' לוה ברבית מיהורם כדי לפרנס הנביאים משום דלפקו"נ הוי ומצוה. וכבר תמהו בזה מש"כ ומצוה, דהא רבית דאורייתא אסור משום מצוה ועי' בחכמת אדם מש"כ בזה ולפי מה שכתוב ויכלכל את הנביאים היינו ברוחה, כמו שכתוב "ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו". ולהכי משום פקו"נ אסור ללות רק כפי הצורך לחיי נפש ולא יותר, אבל לכלכל ברוחה הוי מרבה בשיעורים ואסור מדרבנן אבל רבית באיסור מדרבנן מותר משום מצוה ע"כ הוסיפו בדבריהם פיקו"נ ומצוה. ויש להעיר ברבית דרבנן למה שחקר בשו"ת פני יהושע דבאיסור דרבנן עובר משום לפני עור מדאורייתא דלא גרע ממשיא לו עצה שאינה הוגנת ואיך מותר רבית דרבנן ללות הא מכשיל את המלוה ועובר משום לפ"ע מדאורייתא וכן יקשה עמש"כ בתשו' הרשב"א לחקור דחל שבועה על רבית דרבנן דהא עובר לפ"ע מדאורייתא אולם י"ל דבלפני עור יש ב' סוגים לפ"ע כפשוטו שנותן מכשול או משיא לו עצה שאינה הוגנת, דזהו שייך רק בשוגג שאין העור יודע, והשואל עצה אינו יודע בעצמו שהעצה אינה הוגנת לו. ויש עוד סוג לפני עור באיסורים כמו מושיט לו כוס יין לנזיר דבזה גם במזיד עובר לפ"ע, אעפ"י שהנזיר יודע שהוא אסור מ"מ המכשיל עובר וזהו דין דלפ"ע מיוחד באיסורים. ועל כן אם נימא דגם בדרבנן עובר משום לפ"ע דלא גרע ממשיא לו עצה שאינה הוגנת לו היינו דוקא בשוגג, דזהו לפני עור במילי דעלמא, אבל במזיד דזהו דין מיוחד דלפ"ע באיסורים בזה אם הוא מכשיל באיסור תורה עובר משום לפ"ע מן התורה ואם הוא איסור דרבנן עובר משום לפ"ע מדרבנן.
ואולי באיסורים הטעם דגם במזיד הוי כעור שאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, ולהכי שייך לפ"ע באיסור דאורייתא ובדרבנן, מ"מ י"ל דבאיסור דרבנן הוי המכשול מדרבנן ול"ש בזה הסברא דלא גרע ממשיא לו עצה שאינה הוגנת, דענין זה לא נאמר רק על מי שאינו יודע בעצמו שהעצה אינה הוגנת לו וצ"ע.
י
ומש"כ רומעכ"ת להקשות בדברי רש"י יבמות ד' נ"ב דמאמר לא מהני מן התורה משום דהוי אשת אח דבודאי כונתם היכא דאיכא ב' יבמים דע"י קדושין נאסרה להיבם השני ואצטריך לטעם דאשת אח, אבל בחד יבם הלא בלא זה לא שייך קידושין דהא לא נאסרה לכל העולם ובפרט למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק והקשה לפ"ז במאמר לב"ש דקונה קנין גמור אף ביבם אחד. האיך חל הקידושין מן התורה כיון דבלא הקידושין ג"כ נאסרה, סברא זו נזכרה באחיעזר ס"ד אות ה' [ועפי"ז פלפלתי ליישב דהג"מ בד' כ' שם דהקשה שם לרב גידל אמר רב אם בעלו אמאי קנו היינו אע"פ דאין כאן איסור אשת אח מ"מ הא נתמעט מדין יבום ואאפ"ל שיקנה מצד קי קידושין דהא לרב ס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק א"כ אי אפשר שיקנה מצד קנין קידושין דהא אסורה משום יבמה לשוק] אבל לפי האמת זה אינו דלא דמי להא דגיטין ד' פ"ג דקידושי שמעון לא אהנו, משום דאסורה מתחילה משום אשת איש ואי אפשר עוד לחול עליה דין קידושין למשוי א"א כי היא א"א מעיקרא, אבל בזה היא אסורה רק משום יבמה לשוק ואפילו למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק מ"מ חל איסור א"א לכו"ע ואעפ"י דאין איסור חל על איסור מ"מ איסורא מיהא איכא והולד ממזר כמש"כ באחיעזר סי' ל"ד אות י"א.
יא
ומ"ש לחזק קושיתו דמאמר לב"ש דקונה קנין גמור גם ביבם אחד דאינו אוסר לשום אדם ובפרט למ"ד דאין קידושין ביבמה לשוק דלא אהני מידי כמו בגיטין דפ"ג ועל זה השבתי דשאני התם דאסורה משום איסור אשת איש מתחלה ולא נתהוה שם חדש משא"כ ביבמה לשוק דנאסרה משום א"א והולד ממזר וע"ז השיב לפי המבואר בחולין דפ"ג דשחט שני בניה ואח"כ שחט אותה דסופג שמונים למ"ד דאוכל שני זיתים בהעלם א' חייב שתים, וכמש"כ הרמב"ם בפיה"מ לנזיר דלרבנן דאינו חייב אלא אחת בשותה כל היום דמ"מ חייב בדי"ש וה"נ בנתקדשה לראובן ואח"כ לשמעון אי היו תופסין קידושי שניהם הי' חייב שתים בדי"ש עכ"ד לדעתי יש לחלק דדוקא באוא"ב כיון דאם שחט אותה ואח"כ בניה חייב ב', ה"נ להיפוך לסומכוס חייב ב' ולרבנן חייב א' ואיפשר דחייב בד"ש ב"א משא"כ בא"א בודאי גם בדין שמים אין חילוק א"א של אחד או שנים, וכן נראה דאין נפ"מ באיסור אשת אח אם היא א"א מאחד או מב' כגון באשת אחיו של הבעל ויבם אחד ומת והניח בנים דלאחיו של הבעל יש בזה דין אשת שני אחים, דאם התרו ב' פעמים בודאי ליכא רק חדא מלקות וכן בהעלם א' לכו"ע אינו חייב אלא קרבן א', אלא דמקדושין דע"ז ע"ב דמשני ל"צ שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון ואלמנת לוי מהו דתימא הא שמות מחולקים קמ"ל גופין מחולקים בעינן וקרי לי' שמות מחולקים אע"פ דשם אלמנה חדא הוא, מ"מ נראה אף לד' כת"ר שנתוסף בזה איסור בידי"ש ע"י הקדושין של שמעון חשוב בזה לא אהני מידי דעכ"פ לא נתוסף איסור מחודש משם אחר משא"כ ביבמה לשוק שנתוסף בזה איסור מחודש דא"א. וכן נראה באין איסור חל על איסור דאיסורא מיהא איכא, היינו אם נתחדש איסור משם אחר אבל אם היא א"א או אשת אח ל"ש בזה דניתוסף איסור אחר, וממילא דאאפ"ל בא"א דנתוסף איסור א"א משמעון, וז"פ.
ומש"כ דבכה"ג אין הולד ממזר כיון דלא פקע זיקה, ואסורה משום יבמה לשוק ולמש"כ התוס' ביבמות ד' מ"ט דלהכי ביבמה לשוק לא הוי ממזר דהוי כנכרי ועבד, שאין בה קידושין לשום אדם. א"כ בכה"ג אין הולד ממזר עכ"ד זה אינו דהא התוס' כ' שם משום דגם ליבם לאו בת קידושין היא אבל לב"ש דמאמר הוי קנין גמור ובת קידושין והוי כשארי קידושין בודאי הולד ממזר.
יב
ע"ד מה ששאלני כת"ר על המבואר ברמב"ם פ"ב מה' מילה כיצד מלין וכו' ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה בצפורן וכו', ותמה ע"ז מגמ' דיבמות ע"א דהוכיחו דהא דנצטוה יהושע עשה לך חרבות צורים היינו לפריעה דכתיב כי מולים היו וגו' הרי דפריעה כשרה ע"י כלי הנה כבר הובא זה בשו"ת מהר"ץ חיות סי' ס' והשיב ע"ז דהוא טעות כיון דהלכה פסוקה אצלנו מל ולא פרע כאילו לא מל וא"כ מה שמלו ישראל עצמם במדבר בהעדר הפריעה ל"ה מילה כלל ובכה"ג בנולד מהול או נימול ע"י עכו"ם או בלילה או קודם זמנו קיי"ל ביו"ד ה' מילה סי' רס"ג דצריכים להטיף דם ברית א"כ גם הקרא נאמר על המילה היינו על הטפת ד"ב קודם הפריעה וכו' היינו הטפת ד"ב ע"י חרבות צורים והפריעה שלהם אפשר דהיתה באמת עי' צפורן וז"ב עכ"ל. והנה מאי דפשוט לי' למוהרצ"ח דמל ולא פרע בעי אח"כ הטפת ד"ב קודם הפריעה באמת יש לחלק טובא מנולד מהול או נמול ע"י עכו"ם או בלילה וכו' דשם לא נתקיימה המילה כמצותה, משא"כ היכא דהמילה נתקיימה כמצותה אלא שלא נעשית עדין הפריעה, דמיסתבר דבכה"ג א"צ אח"כ הטפת ד"ב. ועי' בחדושי הרמב"ן ביבמות מ"ו גבי שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו וכו' והרב ר' משה ז"ל כתב מילה היתה במצרים שנא' כל ערל לא יאכל בו מל אותן מרע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנא' ובריתך ינצורו וכו' וא"כ שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם ד"ב, ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו ול"ד לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מיפקדי כמאן דלא מהילי דמו וכו' הלכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי השכינה עם המילה שלהם עכ"ל. הרי דלשי' הרמב"ן כיון שנימול כמצותו תו ל"צ הד"ב, ורק לדעת ר"מ שהביא הרמב"ן י"ל דגם בנ"ד דמל ולא פרע צריך אח"כ הד"ב. ואולם גם לשי' הרמב"ן י"ל דשאני הכא דהא מלו עצמם בעת שלא נצטוו עדין על הפריעה וע"כ כשנצטוו אח"כ על הפריעה דמי כלא מלו כלל וצריכים הד"ב.
ובפשוטו י"ל דהא דהוצרך לחרבות צורים משום דבגדולים א"א לחתוך עור הפריעה בצפורן שהעור קשה וע"כ צריך לחתוך את עור הפריעה בכלי, וכן עושים במילת גרים, ובפרט באלו שנמולו כבר, ובודאי שאין זה לעיכובא והפריעה כשרה אף בכלי היכי דאי אפשר בצפורן.
יג
מה שהעיר בסתירת ד' הרשב"א בשו"ת ח"א סי' כ"ו בשם רבינו יונה שסותר למש"כ בחידושיו לחולין בענין שחיטה דשם כתב דלפי ששוחט אדם שלא מדעתו ול"ש בו ענין שליחות, לא מהני עומד על גביו, יפה כ' מע"כ דחדא בחולין וחדא בקדשים היינו דבתשובה כ' לענין קדשים דשייך בו שליחות ועי' בס' עונג יו"ט סי' נ"ה שכ"כ דבקדשים דשייך שליחות מהני עומד ע"ג, ואם שהעיר שם עפי"ד הפנ"י דגם בקדשים לא בעינן שליחות מ"מ כיון דבקדשים בעינן לשמה מהני עומד ע"ג יעו"ש ובאמת כבר כ' בזה המחברים דבפשטות דהג"מ בפסחים ד"ז דבקדשים לא סגי דלאו איהו שחיט ובעינן בעלים וגם שליחות למצוה ולא לעכובא ואינו נפסל הזבח בזה ולהכי י"ל בדברי רבנו יונה כיון דלמצוה בעינן שליחות יש בזה דין עוע"ג.
יד
ומש"כ להעיר ע"ד המנח"ח, דבטריפה מחללים עליו את השבת, שהוכיח מד' התוס' בנדה דמ"ד, ותמה ע"ז דמד' התוס' מוכח דבטריפה אין מחללים עליו את השבת ורק בגוסס, משום דאיכא מיעוט גוססים חיים ודהתו"ס שהוכיחו מגוסס בידי אדם לעובר, פי' בכונתם עפ"ד הרמ"ה בסנהדרין דע"ח דטעמא דמ"ד דגוסס ביד"א לא דמי לטריפה ואם דמיעוט גוססים חיים ופירש בכוונתו, משום דכיון דאיכא מיעוט לא משוי לגברא קטילא ולמ"ד דלטריפה מדמינן היינו משום דבד"נ אזלינן בתר רובא ולהכי בפקו"נ דאין הולכין אחר הרוב, מודה דמשום המעוט לא הוי גברא קטילא ואית לי' חיי שעה ולהכי מדמה עובר לגוסס אבל בטריפה דהוא בודאי גברא קטילא אין לו דין חיי שעה עכ"ד.
והנה לא ידעתי מש"כ לפרש ד' הרמ"ה, דלמ"ד דלטריפה מדמינן, משום דבד"נ אזלינן בתר רובא והוי כגברא קטילא, דא"כ גם גוסס בדי"ש הוה גברא קטילא, דהא רוב גוססין למיתה, ועכצ"ל, דשאני גוסס בידי אדם מאיזה טעם שיהי' דהוי כטריפה וגם לדבריו צ"ע ראית התוס' מגוסס בידי אדם דהוא משום דאין הולכין בפקוח נפשות אחר הרוב ולא הוי גברא קטילא לעובר, דאין בו דין נפש ועיקר הנחה דכל דהוי על פי דין גברא קטילא אין בו דין חיי שעה תמוה דלשון הרמב"ם והשו"ע דאפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מחללים עליו את השבת וגם דבר זה לא ניתן להאמר כלל דאדם טרפה שיש בו נקב בריאה והרופאים אומרים שאין לו תעלה כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח הל' ח' לא יחללו עליו את השבת בשביל חיי שעה, חלילה להעלות על הדעת סברא זו בודאי דזהו הדין דמצאוהו מרוצץ דמחללים עליו את השבת ומכש"כ בטריפה שיכול לחיות זמן רב, ואמת שדהתו"ס בנדה דמ"ד צ"ע רב כמו שהאריך בזה בס' יד המלך בפ"ד מהל' שבת ובשו"ת הגרצה"ח. ובודאי דגם בגברא קטילא איכא דין דחיי שעה וכוונת התוס' בגוסס הוא גם כן באופן דליכא חיי שעה כמו שהביא כת"ר בשם נחל אשכול ומשנה ברורה וצריך לדחוק בדבריהם מה שהביא סיוע לעובר, דהרי עכ"פ חזינן, דאין דין חלול שבת תלוי בפטור הריגה, דאע"ג דגוסס בידי אדם ההורגו פטור משום דרוב גוססין למיתה ודמי לטרפה מ"מ נדחה שבת בשבילו, דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, הרי דקילא דין שבת בשביל פקו"נ, אע"ג דלגבי דין התורה הוי גברא קטילא משום הרוב, לגבי שבת חיישינן למיעוטא ומזה הוכיחו דבכלל אין חלול שבת תלוי בדין הריגה ולהכי גם בעובר אע"פ דלא אקרי נפש לגבי דין הריגה מ"מ מחללים עליו את השבת ומה"ט גם בטריפה דגברא קטילא הוא לגבי דין הריגה דמי לגוסס בידי אדם דאע"פ דאין חייב מיתה עליו, מ"מ מחללים עליו את השבת וה"נ בטריפה.
מש"כ בתחילת דבריו ע"ד התוס' שכתבו דמותר להרוג את העובר דפטור על העובר שמענו מותר לא שמענו, באמת תמוה ביותר דמפורש בדהתו"ס חולין דל"ג ניהו דפטור מ"מ לא שרי וכ"כ התוס' בסנהדרין דנ"ט דהא ליכא מידי דלישראל שרי. ולב"נ אסור ועל העובר דעכו"ם חייב וישראל פטור אע"ג דפטור, מ"מ לא שרי. ונראה דס"ל דמאורייתא אסור דאל"כ יקשה איך ב"נ חייב על העוברין ודהתו"ס סותרים זא"ז, ועי' בחי' הר"ן בפ"ג דחולין, דהא דאשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה. עד שתלד כמבואר בערכין ז' לא משום עובר ירך אמו, אלא שכיון שהיא מחויבת מיתה, אין מענין את דינה, ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן ומשמע מד' הר"ן דאין איסור תורה על זה ועי' בשו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נ"ט ובגליון רעק"א למשניות, ודהתוס' בנדה והר"ן צ"ע ואולי דוקא לרי"ש דס"ל דב"נ נהרג על העוברין מוכרח דאיכא איסור תורה לישראל וי"ל דת"ק שם פליג ולדידי' אפשר דבאמת אין איסור תורה, וצ"ע.
ומש"כ כת"ר דלפני מ' יום לקליטתו, דהוי כמיא בעלמא לא איקרי נפש, יעוין ברמב"ם ספ"ב מהל' ט"מ דבנפל אע"פ שלא נתקשרו גידיו מטמא, שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם ובמל"מ שם דבציר ממ' יום אינו מטמא דלא אקרי נפש, ונראה דב"נ אינו נהרג על זה וגם בישראל אפשר דאין איסור מן התורה.