אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן נג

סימן נב

כ"ה אייר תרפ"ז

לגדול אחד

א

על מה שהעיר עמש"כ להקשות ע"ד הרא"ש במו"ק דבהתיר א"ע למיתה הוי כמומר להכעיס הא במומר אם לא עשה תשובה מורידין ולא מעלין וא"כ מ"ט אם הרגו לפני גמ"ד נהרג, וכ' כת"ר ע"ז דהכי ילפינן מקרא עד עמדו לפני העדה למשפט דאסור להורגו עד שיגמר דינו ואפי' בזמן שאין דנין ד"נ חלילה להפקיר דמו בלי הגדת עדים בפני בי"ד ודו"ח וגם שור קודם שנגמר דינו מכרו מכור הרי דאסור להורגו זהו תו"ד. הנה גם אני הארכתי בזה ודנתי לפני חמי זקני הגאון אור ישראל מוה"ר ישראל סאלאנטער זצ"ל בשנת תרמ"ב, ורציתי לומר דזהו מצד גזיה"כ דאע"ג דהוי מומר ע"י התרתו א"ע למיתה מ"מ אסור להורגו מצד קרא דעד עמדו לפני העדה למשפט. ומ"מ צ"ע מסברא דבודאי נראה דלדין דמורידין ולא מעלין במסור ומומר לא בעינן גמ"ד מבי"ד של כ"ג, וגם בימים הקדמונים שלא דנו ד"נ מ"מ יש דין דמורידין ולא מעלין, א"כ כיון דהעדים יודעים וגם הי' אח"כ גמ"ד כהא דמכות ד"ה אלא דבעידנא דאסהידו גברא לאו בר קטלא הוה הא מ"מ אגלאי מילתא למפרע דהוי מומר להכעיס ויש בזה דין דמורידין ולא מעלין שההורגו אינו נהרג. גם קשה לומר דזהו מגזיה"כ במחויב מיתה עפ"י בי"ד שלפני גמ"ד ההורגו נהרג דמאי שנא מסתם מומר להכעיס, וגם מקרא י"ל באופן דידוע שעשה תשובה דבי"ד של מעלה מנקין אותו ואין עליו דין דמורידין ולא מעלין, אבל מהוא והם נהרגים במכות ד"ה ובשארי ענינים דחילול שבת באופן שלא התרו בו באיזה מיתה כמש"כ באחיעזר שם דלא נתפרש דעשו תשובה, ובודאי דבעינן בירור ע"ז היכא שהוחזק למומר דאל"כ היכי משכח"ל הדין דמורידין ולא מעלין ניחוש שמא הרהר תשובה בלבו, אלא עכצ"ל דכיון דהוחזק למומר ומסור ויש עליו דין דמורידין ולא מעלין הרי זה כגמ"ד גם בזה"ז ויקשה איפוא דמהכ"ת ההורגו נהרג (ואין זה ענין לשור הנסקל לפני גמ"ד דמכרו מכור דבודאי אסור להורגו מקודם אבל באדם מומר להכעיס מהכ"ת יתחייב על הריגתו).

ב

והנה צידדתי אז די"ל דהרא"ש לשיטתו שכ' בתשובה כלל ל"ב ס' ד' (והובא במל"מ בה' מלוה ולוה) דהא דאמרינן בע"ז דכ"ו דהמינים והמומרים מורידין לא קאמר אלא להורידן לבור ושמא לא יוכלו לעלות וימות שמה, דהא אפי' ההולך לעבוד ע"ז לא היו הורגין אותו כדי שלא יעבור כדתנן בסנהדרין דע"ג וכו' וכ"ש אם עבר כבר שבת דאין להורגו אלא בבי"ד וכו' יעוי"ש, ולד' הרא"ש א"ש הא דההורגו לפני גמ"ד נהרג. אולם ברמב"ם בפ"ד מה' רוצח הל' י' כ' דמצוה להורגן ואם יש בידו כח להרוג בפרהסיא בסייף הר"ז הורג וכו' יעוי"ש, מבואר דמצוה גם להורגו בידים, וגם לד' הרא"ש קשה בעדים דלא הרגו בידים ממש רק ע"י עדותם סבבו מיתה למומר להכעיס דמורידין עכ"פ ע"י גרמא לשיטת הרא"ש ומ"מ נהרגים. ועוד ק' דהא כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ומומר להכעיס לא הוי אחיו כמבואר בע"ז דכ"ז. וכבר כתבתי דמקרא דעד עמדו למשפט י"ל בידוע שעשה תשובה וגם י"ל דאין דין על הבי"ד אע"פ שנתברר הדבר כ"ז שלא נגמר דינו, אבל ההורגו אינו נהרג עליו מצד שהרג מומר להכעיס. ובודאי הדין דין אמת דלפני גמ"ד נהרגין אף דהוי מומר להכעיס מטעם התרתו א"ע למיתה וק' לשי' הרא"ש. וכ"כ ילה"ק מירושלמי תרומות פ"ו דבמזיד בחלב ושוגג בקרבן דלוקה ומביא קרבן אף דגם למלקות בעי התרת א"ע כמבואר ברש"י סנהדרין פ"א ובתוס' תמורה ד"ז והוי מומר, והא כיון דבשעת החטא הוי מומר לא מהני גם מה שעשה תשובה, כן יש לדקדק בד' הגמ' שבועות דל"ז.

ג

ומש"כ עמש"כ להוכיח מד' התוס' בריש תמורה בסופג ארבעים והקרבן כשר אף דהתיר א"ע למלקות, וכ' דהוא משום דבתמורה חייב בשוגג, כונתי לד' התוס' שם בד"ב ד"ה הא גופא קשי' שכ' וי"א דהא דאמר יהי' לרבות שוגג כמזיד היינו לענין מיתפס קדושה דבעלמא הקדש טעות לא הוי הקדש וכו' והא דאמר הכא הכל ממירין משום רבותא דמזיד היינו לענין הקרבה ע"כ, ומבואר מד' התו' שם דזהו לפי הגירסא דעל שוגג לא לקי אלא דגבי תמורה קדיש וגבי קדשים לא קדיש, ומ"מ במזיד דסופג ארבעים והוי מומר מהתרת עצמו למלקות ואפ"ה הקרבן כשר.

משה"ק עמש"כ באחיעזר סי' ט' לחדש בדם הנפש דהוי כיוצא מן הח' דלישראל אסור ולא מהני בישול, דא"כ בפסחים דכ"ב דמקשה הגמ' מאבמה"ח דמותר בהנאה ומדייק מברייתא דהא לכלבים שרי ואמאי לא מקשה מהא דהדמים נמכרים לגננים לזבל וראי' מזה דאבמה"ח מותר בהנאה עכ"ד. נראה דדוקא באבמה"ח דילפינן מלא תאכל הנפש עם הבשר לר"א גם איסור הנאה במשמע, משא"כ ביוצא מן החי דילפי' מהטמאים. גם י"ל דמקרא דעל הארץ תשפכנו כמים ילפי' גם לדם הנפש דמותר בהנאה, וגם י"ל דדם הנפש בטל מן התורה בשארי דמים ולהכי נמכרים לזבל.

ומש"כ לתרץ קו' התוס' דאין איסור חל על איסור בדם משום דעל דם חייב ברביעית ועל נותר בכזית וחל על חצי שיעור, באמת מפורש בכריתות דבדם חייב על כזית וכ"פ הרמב"ם וכמו שהאריך בזה בשו"ת בנין ציון שהביא מעכ"ת ובמנח"ח במצוה קמ"ח דאף בצלול הוי בכזית וזהו דלא כהסוגיא דיבמות ק"ד ואכמ"ל בזה.

ד

ומדי דברי הנני להעיר במה שראיתי בד' זקנו הגאון מאוה"ג ז"ל בה' שבת בענין מתעסק דבשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה שהביא בשם הגרעק"א דדוקא מחיוב קרבן פטרי' רחמנא אבל איסורא מיהא איכא והשיג עליו, באמת בד' הגרעק"א מבואר להיפך דמתעסק דכל התורה הוי שגגת עבירה, אבל לגבי שבת דהוי חסרון דמלאכת מחשבת גם שגגת עבירה לא הוי.

גם משה"ק שם לדבריו דהיכא דנתכוין לחפץ ולמעשה מיקרי מתעסק מהא דזבחים מ"ז דמתעסק בקדשים פסול דכסבור שהוא חולין הוי מתעסק, ומתרץ דשאני התם דהא שחיטת קדשים בעי כונה אלא דסתמא לשמה קאי אבל בכסבור שהוא חולין לאו לשמה קאי ומה"ט לא אמרינן בכסבור שהוא חולין דעקירה בטעות לאו שמה עקירה כמו במנחות דמ"ט משום דכיון דלא נתעסק כלל בקודש סתמא לאו לשמן עכ"ד. תמיהני שהרכיב ב' ענינים, דבודאי אם נאמר דהפסול דמתעסק הוא משום שלא לשמה הי' גם בחטאת כשר ואינו מרצה כמו בשוחט חטאת לשם חולין דמבואר בזבחים מ"ז דכשר ואינו מרצה, ואם הי' שוחט שלמים וכסבור שהוא חולין אם מצד שלא לשמו הי' כשר אלא שאינו עולה לבעלים לשם חובה. אלא דמתעסק בקדשים דפסול לאו משום שלא לשמו, רק דגזיה"כ הוא דכל דכסבור שהוא חולין שהוא פסול, וגם בקטן כ' התוס' ריש זבחים דאין לו דעת להבין שהוא קדשים וסובר שהן חולין והו"ל מתעסק ופסול. גם אין ענין מתעסק בקדשים דכסבור שהוא חולין לשארי מתעסק בשבת ובשאר איסורים. ומה שמביא מחולין דל"ב יעוי' באחיעזר חיו"ד סי' ד'.

ה

ומש"כ בתשובתו לחזק דבריו דלהכי גם בזמן דליכא בי"ד מורידין משום דל"ש בו הלאו דעד עמדו לפני העדה למשפט, וגדולה מזו כ' הריטב"א במכות די"ב דבי"ד שראו בטרפה שהרג את הנפש שהורגין אותו וא"צ להביאו לפני העדה למשפט כיון דא"א לדונו ולקבל עדות בפניו מכש"כ בזה"ז עכ"ד. הנה לא דמי לדין טרפה דרק משום ושפטו והצילו חיישינן דכיון דחזו דקטל תו לא חזו לי' זכותא, ובטרפה דא"א לדון בבי"ד אחר משום מצות ובערת הרע מקרבך מחייבים אותו עפי' בי"ד שראו. ובמאירי סנהדרין שם כ' ואע"פ שמכיון שראו שהרג אין רואים לו עוד זכות הואיל וטריפה הוא אין חוששין להצלתו, ולא עוד אלא שזה צורך שעה עכ"פ שאם לא יהרג אף לפני בי"ד ירגיל עצמו בכך:

והרכיב ב' הטעמים דגם משום שהוא טרפה אין חוששין להצלתו, הרי דזה דוקא בטרפה ובדין זה בבי"ד שראו, משא"כ בשאר דברים במומר ומסית וכיו"ב אי נימא דבעי גמר דין על זה איך אפשר להורגו בזמן דליכא בי"ד וליכא דין. אלא עכצ"ל דלא בעי גמ"ד ע"ז וז"פ.

ו

ומש"כ כת"ר עמש"כ לתרץ מה שקשה על קו' ה"ר אפרים בתוס' זבחים דט"ז דגזלן יהי' פסול לעבודה, וק' דמדרשא דקרא דמעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי מוכח דכשר לעבודה, וכ' דאפ"ל דס"ל להר"א כשי' הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח דאינו קולט רק בשוגג. וע"ז תמה כת"ר דהא עכ"פ מבואר בקרא דעבודתו אינה מצלת אותו מעונש מיתה והרי בלא זה עבודתו פסולה ע"כ. נראה לפמ"ש המל"מ שם דהרמב"ם סמך על סוגיא דסנהדרין דל"ה דמשמע דגם מעל מזבחי תקחנו למות, וי"ל דהטעם כמש"כ התו' ביבמות ד"ז משום דגברא לא חזי, והתוס' דחו שם דהא דרשינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, אבל אם נימא דגם מעל מזבחי אפ"ל משום דגברא לא חזי ופסול לעבודה. וע"ע במאירי יומא מה שהביא בשם יש מפרשים דמ"ש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי דוקא להמית כגון שהי' יודע בעדות לחייב את הרוצח שאם הי' עובד עבודה אין מזקיקין אותו לבוא ולהעיד עד שיגמור ע"כ, ועי' באור שמח בפ"ה מה' רוצח שמפרש כן דברי המכילתא, וא"כ זהו ענין אחר ואין שום ראי' מכאן דרוצח כשר לעבודה ושפיר הקשה ה"ר אפרים.

ומש"כ לתמוה עמש"כ באחיעזר חאה"ע ס' סי' ד' דמתקדשת בביאת איסור ע"י הן הן עדי יחוד וכו' ותמה דהרי בביאת איסור ליכא חזקת צורה עד שיראו כדרך המנאפים עכ"ד. הלא דברי שם דמשכח"ל שאינם יודעים מן האיסור וגם אם העדים לא ידעו שהוא כה"ג ובודאי שייך בזה הן הן עדי יחוד וכו' וגם חזקת צורה, וגם אי פריש דבדעתו לקנות בתחילת ביאה קונה ואין כאן איסור וממילא דיש בזה חזקת צורה גם ע"י עדי יחוד, וכמו בשאר קדושין אם נימא דסוף ביאה קונה אע"פ שאין העדים יכולים לראות הגמר ביאה וז"פ.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה