אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן נב

סימן נא

אפריון נמטי להמסתתר בשם "מפי השמועה" בירחון "כנסת ישראל" חוב' ב' ג'. ומעיר שם הערות מאירות בדברים עמוקים ומשיג על "אחיעזר" יו"ד סי' ד', וזה אשר אמצא להשיב על סדר דבריו.

א

מתחלה מצדד לישב קו' הגרע"ק תנינא סי' ס"ד בבכורות ד' מ"ה במשנה דחשיב חרש ושוטה בין מומים שאינם שוים בזרעו של אהרן שאינו מחלל עבודה, והא חרש ושוטה דינם כמתעסק ועבודתם פסולה ותירץ דמשכח"ל דמתחלה לא הי' מתעסק כגון שהכהן זרק את הדם וקודם שהגיע הדם למזבח נתחרש או נשתטה דבאופן זה ל"ש למפסל משום מתעסק כיון דזרק בדעת, עכ"ד, אבל באמת הא מתניתין סתמא תני דחרש ושוטה אינו מחלל עבודה והא פסולים מטעם מתעסק.

ומש"כ די"ל דחרש מיירי באינו שומע לחוד ובשוטה י"ל דבעתים חלים ועתים שוטה מיירי דבעודו חלים הוי כפקח לכל דבר, קדמוהו המחברים וכ"כ בלקוטי הלכות בבכורות שם וכ"כ בשו"ת מלבושי יו"ט אה"ע סי' ד', והנוב"י בסי' נ"ג ספוקי מספקא לי' אי מיירי דוקא באינו שומע ואינו מדבר או גם במדבר ואינו שומע מיירי, אולם בס' קרית ספר להמבי"ט בפ"ה מה' ביאת המקדש כ' ארבעה מומים חרש ושוטה דלאו בני דעה נינהו נכפה או רוח רעה מבעתתו, וכל הני נמי אינם שוים בזרעו של אהרן, עכ"ל. הרי דמפרש המבי"ט בחרש שאינו שומע ואינו מדבר ובשוטה דפסולו משום שאין להם דעת, ובודאי דמדייק מסתימת המשנה והרמב"ם שלא ביארו באיזו חרש ושוטה קא מיירי, ומשמע דבכל גווני אינו מחלל עבודה ויקשה קושיית הגרעק"א דהא חו"ש פסולים מטעם מתעסק והנה באחיעזר חידש דאפ"ל דפסול מתעסק דוקא בשחיטה דכתיב בי' קרא דלרצונכם תזבחו, משא"כ בשארי עבודות [ומצאתי שכ"כ בשו"ת מנחת ברוך]. ועל זה משיג "מפי השמועה" דהא בזבחים ד"ס דפריך והלא ר"י סבר דרצפת עזרה נתקדשה וא"כ אתעביד לי' מצותו במאי דנשפך על הרצפה, ומשני דילמא קסבר ר"י דשפיכה מכח אדם בעינן, ומבואר בהדיא דפסול משום מתעסק, ובאמת יש להוכיח משם דמתעסק כשר בזריקה, דלמ"ל למימר דילמא קסבר ר"י דשפיכה מכח אדם בעינן דבכה"ג גם בחולין פסול, והא בקדשים פסול מטעם מתעסק. וגם לשי' הרשב"א בתוה"ב הא' המובא בגליון רעק"א יו"ד סי' ג' דבנפל הסכין מידו דיש להסתפק דאפשר להכשיר כמו שחייב בנזקין בנפל אבן מחיקו ולא הכיר בה, כמו שהביא מפי השמועה' אין הכרח דמפרש דמיירי באופן שנפל מידו, כמו שפירש"י בפסחים ס"ה דמיתשיד מידייהו, ורש"י לשיטתו בחולין דל"א טעמא דנפלה הא הפילה כשרה ואע"ג דלא איכוין ופירש שם ואע"ג דלא איכוין לשחוט אלא להפלת סכין דס"ל דצריך מיהו כונה להפיל גם בשחיטת חולין.

גם י"ל לשי' הרשב"א דמחלק בדין כח גברא דשחיטה דלאו עבודה מזריקה שהיא עבודה ואיך שיהי' בשי' הרשב"א שמסתפק בזה, עכ"פ הלשון בגמ' הוא ענין אחר, דשפיכה מכח אדם בעינן, ואין זה ענין למתעסק, דהא מתעסק הרי עבודה נעשית מכחו ופסולו משום חסרון מחשבה. א"כ מדקאמר דלמא קסבר דעבודה בעינן מכח אדם, ולא אמר בפשוטו דהא מתעסק פסול בקדשים לכו"ע, משמע דאין פסול מתעסק בזריקה. ואין לומר משום דמתעסק בשחיטה אפשר דאם עלה ירד משום דאין כ"ש מקדש אלא מדעת, אבל במתעסק בזריקה הרי נתקדש ע"י שחיטה, וכיון דרצפה מקדשת אם עלה לא ירד, הא לא מהני אם עלה לא ירד להכשיר את הפסח.

ב

ומש"כ "מפי השמועה" להוכיח מדהתוס' זבחים כ"ו בד"ה שם ואי שלא במקומו כמקומו שתירצו דכיון דנותן לשם מים לא חשוב זריקה, דאכתי קשה הא לשם חולין כשר ואינו מרצה, אלא משום דיש כאן דמים אחרים שמכוין להם וזהו הדם שאינו במקומו נגרר אחריו הוי כמתעסק, ובאמת זה לא הוי מתעסק כיון דיודע וזרק לשם חולין, ולא דמי מתעסק דקדשים למתעסק בשבת ואיסורין, אלא דיפה דחה בעצמו דלא נאמר סתמא לשמה רק בזורק במקומו, אבל שלא במקומו בזורק לשם מים לא הוי זריקה כלל, וכ"כ הקרן אורה בחי' לזבחים שם.

ג

והנה הרב "מפי השמועה" כתב דעיקר הדין דמתעסק בקדשים פסול בכל עבודות מבואר להדיא במלחמות ר"ה כ"ח:

שכתב דקיי"ל מצוות צריכות כוונה וכש"כ דלעבור בעי כונה וז"ל הרמב"ן שם ואע"ג דמתן דמים לר"י בלעבור לא בעי כונה דשוחט קדשים לשם חולין כשרין ועולין לבעלים לשם חובה, ואפילו חטאת כדאיתא בפ"ק דזבחים ה"ה לזרוק ואע"ג דמתעסק בקדשים פסול ה"נ מתעסק במצוות לכו"ע לא יצא, דאפילו למ"ד מצות א"צ כונה, כונת תקיעה בעינן ובקדשים נמי בעינן כונת שחיטה, אבל כונה דמצוה בקדשים לא בעי, ומשו"ה לעבור דידהו לא בעי כונה לר' יהושע, ומיהו לר"א בעי כונה כדקאמר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו לומר דאע"ג דהוא זורק בכונת דם בכור אינו עובר על בל תוסיף, עכ"ל. ומפרש "מפי השמועה" באור ד' הרמב"ן שכ' ואע"ג דמתעסק בקדשים פסול היינו דיש מקום לומר דכשזורק בשביל דם השלמים הוי כמתעסק לענין דם בכור, ודחה דא"כ גם אם מצות א"צ כונה פסול מתעסק, וא"כ לעבור נמי אינו עובר במתעסק, והרי מפורש בד' הרמב"ן דמתעסק פסול בזריקה, עכ"ד. באמת לא עלה על דעת הרמב"ן לפרש דכשזורק בשביל דם שלמים הוי כמתעסק דאיזה מתעסק שייך בזה, כיון שיודע מתערובות דם בכור. אולם כונת הרמב"ן עמש"כ דשוחט קדשים לשם חולין כשרים ועולין לבעלים לשם חובה. ומוכח דא"צ כונה בקדשים דהא מתעסק בקדשים פסול, ומבואר דגם בקדשים בעינן כונה בשחיטה, וכ' כונת שחיטה היינו על מתעסק בשחיטה, ורמי שחיטה על שחיטה ולא בשארי עבודות, ועוד אפ"ל דלפי מאי דמוכיח הרמב"ן דהא דמתעסק פסול הוא מצד דמצ"כ א"כ אין חילוק בין שחיטה לשארי עבודות דבעי כונה, אלא דגם למאי דמסיק דגם במצות כונת תקיעה בעינן, א"כ לכאורה גם לענין שארי עבודות דמי למצות דבעי כונה למעשה העבודה וגם אם נפרש כן למדנו מדברי הרמב"ן רק אופן דמתעסק שלא נתכוין למעשה העבודה כמו במצוה שלא נתכוין לתקוע כלל, ובכה"ג גם בשארי עבודות נפסל מטעם מתעסק, אבל במתעסק שנתכוין לזביחה רק שלא ידע שהוא קדשים וכסבור שהוא חולין, ובזה במצות לא מצינו בד' הרמב"ן דלא יצא [ושי' הרא"ה יבואר להלן], וזהו חידוש דין בקדשים דאע"פ שא"צ כונה מ"מ כסבור שהוא חולין פסול, וזהו רק בזביחה דילפינן מקרא דבן הבקר ולרצונכם, אבל בשארי עבודות בכה"ג כשר. אלא דא"כ קשה למ"ל קרא דמתעסק בקדשים שלא נתכוין לזביחה פסול, דהא בכה"ג גם בשארי מצות לא יצא ועכצ"ל משום דקדשים סתמא לשמן וכשר אפילו במתעסק, אלא דגזיה"כ הוא בשחיטה ולא בשארי עבודות, דאין לומר דכסבור שהוא חולין לבד איצטריך קרא, דבר זה נסתר מחולין ל"א דמוכיח דבעי קרא לכונה לזביחה.

ד

אולם מה שנראה באור ד' הרמב"ן לפי גרסתנו דשוחט קדשים לשם חולין כשרים ועולים לבעלים לשם חובה ואפילו חטאת (ולא כמו שמשבש הגרעק"א בדרוש וחדוש), כדאיתא בפ"ק דזבחים, היינו דמוכח שם בלשם חולין דהו"ל כסתמא, וסתמא עולה לבעלים לשם חובה ומאי דנקט חטאת ששחט לשם חולין, דבשלמא לפי הסוגיא ד' מ"ו דאינו מרצה א"ש דנקט חטאת בשלא לשמה פסול, אבל לשם חולין כשר, אבל בשארי הקרבנות דכשנזבחו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ואין נ"מ בין לשם חולין בין לשם קדשים, וצ"ל דנקט חטאת לרבותא, דחטאת שלא לשמה פסולה לגמרי ומ"מ לשם חולין כשרה. ופליגי על מאי דאמר בזבחים מ"ו דאינו מרצה, דאל"כ הו"ל להרמב"ן להביא ממשנתנו דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, הרי מפורש דא"צ כונת שלמים או עולה, כמו בשארי מצות דבעינן כונת אותה מצוה, וה"נ בתערובות מתן דמים, אלא דבאמת אין ראי' משם רק שא"צ כונה בקדשים כמו בשארי מצות, דכמו דבמצות לא יצא ה"נ בקדשים לא יצא ידי"ח ולא עלה לבעלים לשם חובה, אבל אין הזבח נפסל, ולהכי הביא מהא דלשם חולין דעולה לבעלים לשם חובה ג"כ כסתמא דגמ' בפ"ק דזבחים, וכ"כ בשו"ת נודע בשערים ח"ב, וס"ל להרמב"ן דדוקא בכה"ג היכא דעולה לשם חובה כמו גוף הזריקה איכא בבל תוסיף [וכן למאי דמסיק הרמב"ן דלר"א בעי כונה, בודאי דגם לר"א שוחט לשם חולין כשר נראה דכונת הרמב"ן דלר"א רק לעבור בבל תוסיף בעי כונה בקדשים] ולפ"ז גם למ"ד דמצות אצ"כ דמ"מ במתעסק שלא נתכוין לתקיעה כלל לא יצא, וה"נ בכה"ג בקדשים לא עלה לבעלים לשם חובה, אבל אין הזבח נפסל עי"ז וזהו רק מגזיה"כ דמתעסק פסול בשחיטה, אבל בשארי עבודות דלא גלי קרא י"ל דדינם כמו בשארי מצות היינו דלא עלו לבעלים לשם חובה, אבל הזבח אינו נפסל.

ה

ומה שאמרו בחולין י"ג "זו בידנו היא לעכב מנין", אף דבאמת בכל המצות בעינן כונת המעשה ולא יצא י"ח במתעסק, צ"ל כמשכ"ל משום דהו"א בקדשים הא סתמן לשמן ולא בעינן מן התורה כלל שיחשב לשמן, ולא משום דהוי לשמן דהא אפילו בעקירה בטעות שנתכוין לקרבן אחר כשר וקרא דלא יחשב היינו כשנתכוין לשם זבח אחר, וא"צ כונה אפי' למ"ד דמצ"כ כמש"כ הרמב"ן. ועי' בטו"א ר"ה כ"ח שמחלק ג"כ לר"ל דס"ל מצ"כ מ"מ באכילת קדשים אינו מעכב הכונה, ולהכי ה"א דאין מצוה לכוון לשם זביחה מן התורה, כמו שאין מצוה שיכוון לשמה, ולהכי איצטריך קרא דבעינן שיכוון לשם זביחה ובקדשים בעינן שינה הכתוב לעכב וביותר י"ל דאע"פ דידעינן למנוה ודמי לכל המצות שמתעסק אינו יוצא י"ח ה"נ בזבח לא עלה לבעלים לשם חובה, אבל לעכב דנפסל הזבח מנ"ל, ולהכי איצטריך קרא לעכב, ובזה יש ליישב מה שפרש"י שם מתעסק היינו מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו ושחט בקדשים שלא נתכוין לשום שחיטה, ותמהו בזה דהא בכה"ג ל"ש לכתחילה שלא יהי' מתעסק, הא מתעסק הוא בלא כונה ול"ש להזהיר בזה לכתחילה ולמש"כ י"ל דלמצוה היינו דבכה"ג לא עלה לבעלים לשם חובה [ומה שפירש"י שם אבל נתכוין לשום שחיטה בעלמא כשר אלא שלא עלה לבעלים לש"ח ותמה בראש יוסף דהא הוי סתמא וכשר, נראה בכונתו לשום שחיטה בעלמא היינו לשחיטת חולין דס"ל דלשם חולין כשר ואינו מרצה.

ו

ובאופן אחר י"ל בבאור ד' הרמב"ן דאפילו אי נימא דלא פליגי הסוגיות וגם בפ"ק דזבחים, ס"ל דשוחט לשם חולין כשר ואינו מרצה, מ"מ כונתו דהא דאינו מרצה היינו לכשאמר בפיו משום דינא דשלא לשמה ופיגול דבעי דבור, אבל בשחט לשם חולין במחשבה בודאי דעולה לשם חובה גם כן דלא בעי כונה, וכ"כ באחיעזר שם, ומה שלא הביא הרמב"ן ראי' מריש זבחים מכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן דעולה ג"כ לשם חובה היכא שלא אמר בפיו, משום דהתם כונת קדשים מיהו איכא, ולולא קראי דואם זבח השלמים ולא יחשב הו"א דסגי בכונת קדשים בכלל אף שאינו מיחד את הזבח הוי כונת מצוה, ודי בזה, ורק מואם זבח שלמים ולא יחשב נלמוד דאם משנה הזבח ע"י אמירה בפיו לא עלתה לבעלים לשם חובה, או שנפסל בחטאת, אבל בשוחט לשם חולין דאין כאן כונת קדשים כלל, הרי מוכח דלא בעי כונה, דאם איתא דבעי כונה מהכ"ת שיעלה לשם חובה דהא במצוה אינו יוצא ידי חובתו, אלא דמ"מ כונת מעשה בעינן ואינו עולה לשם חובה, ולעכב ילפינן בשחיטה דפסול משום חסרון כונת מעשה ולא בשארי עבודות כמשכ"ל.

ז

והנה הרא"ה כ' הובא בר"ן ר"ה שם בהא דכפאוהו ואכל מצה יצא דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה, אלא שאינו מתכוין לצאת, אבל כסבור חול הוא ואכל מצה ודאי לא יצא, והטו"א תמה על זה, מנ"ל הא ומסיק דכיון דתני מתעסק לא יצא ומצינו במתעסק בקדשים שכסבור שהוא חולין הוה מתעסק מסתמא במתעסק בתקיעות הכונה גם לכסבור שהוא חול דלא יצא דמתעסק גרע מאינו מתכוין ולא יצא, וגם בקדשים לא יצא ידי"ח מסברא ולא עלה לבעלים לשם חובה, ואיצטריך קרא לפסול הזבח כמש"ל, וגם י"ל לשי' הרא"ה דבקדשים אינו ענין כלל לקיום המצוה, דכמו דבמתעסק לא קיים המצוה גם בקדשים לא קיים המצוה, אבל אינו נוגע כלל להכשר הזבח ועלה לבעלים לשם חובה ג"כ, וכמו להשיטות דאפילו אם נימא דמצוה א"צ כונה מ"מ כל שנתכוין שלא לצאת לא יצא, מ"מ בקדשים אם נתכוין שלא לצאת לא מהני ועלה לבעלים לשם חובה, ורק דיני לשמה] איכא דאם משנה במזיד לזבח אחר לא עלה לבעלים לשם חובה ולולא קרא דמתעסק בקדשים הו"א דעלה לבעלים לשם חובה ג"כ ואיצטריך קרא במתעסק בשחיטה, אבל בשארי עבודות לא ילפינן מיני' וגם לשי' הרמב"ן לפי המסקנא יש לבאר ג"כ דהא דמתעסק בקדשים פסול מגזיה"כ אין זה ענין לכונת מצוה רק שמצינו דוגמתו במצות, אבל בקדשים הוא מצד דין קדשים דגזיה"כ דנפסל הזבח רק בשחיטה, אבל לא שיהי' לקדשים דין מצות, ונתבאר שאין סתירה מדברי הרמב"ן לחידוש דין דמתעסק בשארי עבודות בין בכונת מעשה ובין בכסבור שהוא חולין ורק מגזיה"כ נפסל הזבח במתעסק בשחיטה, אבל בשארי עבודות אפשר דלא עלו לשם חובה אבל אינו נפסל, ואפ"ל דגם עלו לשם חובה דאין לשארי עבודות דין מצות, ורק מגזיה"כ ילפינן בזביחה כמשכ"ל, ואם שהוא בכלל חידוש דין, אבל מסתימת המשנה בבכורות דמ"ה דחרש ושוטה אינו מחלל עבודה ראי' לזה.

והנה הרב "מפי השמועה" הכריע עפ"י סוגיא דחולין ע"א בדיני כונה, והעמיד על שלש מדרגות, היינו לטהר להתיר ולקדש כל אחד לפי ענינו, ועבודת הקרבנות דבאין לקדש ולשם עבודה, הוא ענין שלישי ועדיף מבא לטהר ולהתיר, וקיי"ל דלקדש פסול מטעם מתעסק לפי ענינו והלכך אין חילוק בין עבודה לעבודה, ועפ"ז מישב משה"ק באחיעזר בחולין ל"א דאמר דבשחיטת חולין אפילו ר' יונתן בן יוסף מודה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דבשחיטת חולין לא בעי כונה דהא איצטריך לכסבור שהוא חולין, דאין הכונה דאי בחולין פסול אין כאן שחיטה כלל, אלא דר"ל דאי להתיר בעי כונה כש"כ לקדש דבעי כונה. ומדאיצטריך קרא מכלל דמסברא לא מצרכינן כונה אף לקדש וכש"כ להתיר זהו תו"ד, אין אני מוצא שום יסוד לסדור עניני הכוונות מסברא, דמה ענין כונת שחיטה לטהר לכונת קדשים לקדש, דמאי דבעינן בחולין כונת זביחה דמקשינן לטבילה לר' יונתן בן יוסף ובעינן לדעת כהכשר של טבילה שמטהרת מטומאה ושחיטה שמתרת מאיסור שאינו זבוח ואין מדיני הכשר וטהרה ראי' לקדשים וכן להיפוך, [ועי' בחי' הרמב"ן חולין ל"א מה שמחלק בין מתירים למכשירים למצות בדיני כונה דאינם תלוים זה בזה] והא באמת גם לפי המסקנא לא בעינן כונה לקדש דהא שוחט לשם חולין כשר, אע"ג דבטבילה בעינן לדעת. אלא דבעינן שיודע שהוא קדשים וזהו דין מחודש בקדשים מגזיה"כ, ואין ראי' מדאיצטריך קרא לזה מכלל דמסברא לא מצרכינן שיודע שהוא של קדשים וכש"כ להתיר, דמהכ"ת נאמר דבעינן שיודע שהוא קדשים, אבל לשם זביחה בחולין בעי כמו בטבילה, וביותר ילה"ק לפמשכ"ל דהא דאיצטריך קרא למתעסק בקדשים משום דהו"א כיון דסתמא לשמן שהוקדש לשם זה והו"א דלא בעי כונה, ולכסבור שהוא חולין עקירה בטעות לא שמה עקירה, משא"כ בחולין בעינן כונת זביחה כמו בטבילה, אעכצ"ל דפשט השמועה בחולין ל"א דאם איתא דבעי כונת זביחה ובלי כונה אין הזביחה מטהר מידי נבלה למ"ל קרא דמתעסק בקדשים בלי כונת זביחה. דהרי שחיטתו נבלה, ועל זה יקשה דהא איצטריך קרא למתעסק לכסבור שהוא חולין.

ובעיקר הדבר אם נאמר דמתעסק פסול בכל העבודות הא דלא איצטרכי קראי כמו בשלא לשמה יש לחלק מסברא דשאני שלא לשמה, שזהו ענין מחודש בעבודת הקרבנות וגזיה"כ דלא יחשב שלא לשנות מזבח לזבח, וע"כ איצטריך קרא לכל העבודות, אבל מתעסק שזהו חסרון בעצם המעשה ומצינו דוגמתו בכל המצות דמעשה מתעסק לאו כלום הוא, [ולשי' הרמב"ן אפ"ל דוקא כשלא נתכוין כלל, אבל בכסבור שהוא חול אפשר דלא הוי מתעסק במצות, ובקדשים זהו ענין מחודש, ובד' הרא"ה מפורש דגם בכה"ג הוי מתעסק, כמשכ"ל], אלא דלולא קרא דמתעסק בקדשים בשחיטה הו"א דאין זה ענין לכשרות הזבח, אבל כיון דגלי קרא בשחיטה דפסול, ממילא דה"ה בשארי עבודות, אבל אין הכרח לזה ואין ראי' מפורשת דמתעסק פסול בכל העבודות, וי"ל דהגזיה"כ הוא בשחיטה דוקא.

והרב מפי השמועה כ' לישב קו' הגרעק"א בכהן חרש ושוטה, דאם לבשו בגדי כהונה וקדשו יו"ר וזרקו ודקדקו בלמעלה ולמטה נגד היסוד מיקרי מעשה וכשר וכמש"כ תוס' חולין די"ב דכל שא"א לתלות מעשיהם בד"א מיקרי מעשה ויש להם מעשה מן התורה, והלכך לא פסלום בבכורות רק משום דלא שוו בזש"א ועבודתן כשרה. ותמה על הגרעק"א שנראה מדבריו דלא משכח"ל במעשה אלא במחשבתו נכרת מתוך מעשיו, עכ"ד. באמת כמו בשחיטה דאי בעי כונה אמרינן דאע"פ ששוחט הסימנים אימור חתיכת בשר בעלמא קא מכוני, א"כ ה"ה בזריקה, די"ל דזורק כמתעסק בעלמא, וההוכחות שעושה מקודם בלבישת בגדי כהונה וקדוש יו"ר, אין הכרח שהיתה בכונתו להכנת זריקה שמא הי' ברצונו ללבוש ולרחוץ, ויש לזה רק דין מחשבתו נכרת מתוך מעשיו, כמו קיימא עולה בדרום ואייתיוה בצפון ושחט בצפון, דאמרינן דילמא מקום הוא דלא איתרמי לי'. ובאור הדברים דלא מצינו דמעשה יש להם מן התורה רק היכא שהמעשה בעצמו הוא ענין מהמחשבה כגון תינוקות שחקקו באלון או ברימון הרי הוא עושה כלי, ומכוון לעשות כלי והעיקר בזה המעשה, ומחשבה ניכרת מתוך מעשה, היינו שמעצם המעשה של השחיטה אין הוכחה כלל שהוא לשם עולה, רק ממעשה הקודם ניכר שהוא מכוין בשחיטה כגון דאייתי עולה מדרום ושחטה בצפון וזהו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו (יעו' במשכנות יעקב חאו"ח סי' כ"א שמבאר ביתר ביאור) ולהכי כל שאנו מוצאים איזה סבה רחוקה לבטל ההוכחה הקודמת כמו מקום דלא איתרמי לי' חשוב מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וה"נ כל מה שאנו יכולים לתלות בסבה כל דהו אנו תולין ולפיכך אין אנו מוצאים מעשה מן התורה רק בתנוקות שחקקו באלון ורמון, ולא בעבודת הקדשים, וכונת התוס' בדי"ב להוכיח רק דלא בעי דבור, ואלו הי' במציאות דבר ברור די המעשה לבד וע"כ נראה גם בד' עבודות די"ל דההכנות הוי לשחוק ומתעסק ובעלמא לא הוי מעשה מן התורה כמו בשחיטה, והוי רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו.

ומש"כ לתרץ דלמ"ל קרא דקטן פסול לעבודה דהא הוי מתעסק דנפ"מ בעומד על גביו, עדיין יקשה לשי' הרמב"ם דבתורף פסול ולא מהני גדול עע"ג וכן כ' בהל' פסוה"מ פ"א הלכה ו' דקטן ששחט בקדשים ואפילו גדול עע"ג שחיטתו פסולה ויקשה לדידי' למ"ל קרא למעט קטן מעבודה. (נדפס בירחון "כנסת ישראל" חוברת ד' מרחשון תרצ"א).

עוד בענין הנ"ל לגדול אחד

ב"ה ג' אייר תרצ"ב. ומש"כ ידידי רומעכ"ת שי' להעיר עמש"כ בחוברת ד' לה"ר מזבחים ד"ס דלמא קא סבר שפיכה מכח אדם בעינן אלמא דמתעסק כשר בשארי עבודות, שכן כתב לו הגאון בעל מנחת ברוך ז"ל, וכת"ר השיב דהכונה בגמ' לפי המבואר בזבחים דכ"ז דאם נתן הדם במצותו שלא במקומו לא יאספנו, ולהכי גם בנשפך כיון דכולה עזרה מקדשא אי אפשר עוד להיות כפרה אחרת ע"י זריקה ועל זה אמרו ודלמא שפיכה מכח אדם היינו דאם לא הי' מכח אדם לא הוי נתינה שלא יאספנו זהו תו"ד.

באמת הא מבואר בזבחים דנ"ז בתוד"ה כבש אי נמי אפילו לר"י הא דקדיש שלמה רצפה לכשרין ולא לפסולין, וכ"כ התוס' בזבחים פ"ז וא"כ כיון שנפסל מתחלה משום מתעסק לא נתקדש ע"י הרצפה, ולא קלטי' שנאמר דלא מהני זריקה עוד ועכצ"ל דקושיית הגמ' כפשוטו דהא אתעביד לי' מצותו והוכשר וא"צ עוד לזריקה.

ותמיהני בדהג"מ בזבחים דט"ו נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר דמוכיח דהולכה שלא ברגל שמה הולכה, ועכ"פ דאפשר לתקוני יעו"ש, וצ"ע דהא כיון דנשפך ולא הוי מכח אדם, א"כ אין זה הולכה כלל, ועד כאן לא אמרינן דהולכה שלא ברגל היינו באופן שנעשה מעשה עבודה של הולכה ונפסל עי"ז, ואי אפשר לתקוני, אבל בנשפך שלא מכח אדם דלא הוי עבודה כלל מהכ"ת יפסול.

שוב ראיתי בס' למטה יהודא בחי' לזבחים ד"ס שהקשה כיון דהרצפה קלטתו גם לפי המסקנא (אם נימא דרצפה מקדש כמזבח לענין דמים):

הא קלטתו לאפוקי מכפרה אחרת, ואמאי אומר ר"י ונמצא שזה מכשירו. והביא בשם חותני הגאון מו"ה אלי' אליעזר זצ"ל שהשיב לו, דאם שפיכה מכח אדם בעינן הוי כמו שלא נתנו כלל, ובזה אין העזרה קלטתו, וח"א הביא ראי' ממנחות ד"ט רב עמרם אמר כגון שהחזירו לבירא טפופה ונפל ממילא דנעשה כמו שהחזירו הקוף, מבואר דנפל ממילא גרע אפילו למ"ד דכלי שרת מקדשים שלא מדעת. ויעוי"ש שהרגיש ג"כ מדהתו"ס במנחות דנ"ז.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה