אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן נא

סימן נ

א

מש"כ מעכ"ת עמש"כ באחיעזר חיו"ד סי' ח' אות ה' דלבה"ג דשמוטה לא הוי טרפה רק שאינו ראוי לשחיטה בעגלה ערופה כשירה דא"צ שחיטה אלא עריפה, וכפרה דכתיב בה כקדשים היינו לענין טריפות והא טריפה לא הוי. וע"ז הקשה מד' הירושלמי סוטה פ"ט ה"ה וצריך לערוף בה שנים או רוב שנים, הרי דבעינן גם בה רוב סימנים. בפשוטו נראה דאין זה מדיני שחיטה וגם עיקור סימנים כשר בה. ובירו' שם מקום שהצואר כשר לשחיטה כנגדו העורף כשר למליקה, וכן הוא בסוטה דמ"ו מ"ט גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. ולפ"ז למש"פ בפ"ו מה' קרבנות הכ"ג ואם נעקרו הסימנים אינו חושש דאין עיקור סימנים במליקה מכש"כ בטריפה, אלא דאפי' אם נימא כמ"ד דעיקור סימנים פוסל במליקה היינו דהוי פסול בשחיטה וה"ה במליקה כמו שהי', נראה דזה ל"ש בעריפה דאין בה שום דינים של פסולי שחיטה כמו שהי', וגם הפסק כשר בעריפה ולא אמרי' שכבר נטרפה ואין עריפת הסימנים מועיל אח"כ, ורק דילפי' עריפה עריפה מחטאת העוף על מקום העריפה ולשי' הירוש' גם לענין הסימנים דזוהי עריפה, אבל לא על דיני מליקה דאית בהו פסולי שחיטה בשהי', ולא כן בעגלה ערופה.

וברמב"ם פ"ט מה' רוצח ה"ג ועורפין אותה שם בקופיץ מאחרי' והשמיט ד' הירושלמי דצריך לערוף בה שנים או רוב שנים וצ"ע. ונראה דס"ל דבבלי דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף הוא רק על מקום העריפה מעורף ולא על הסימנים. אבל צ"ע מנ"ל כיון שאינו מפורש בבבלי להיפך מד' הירושלמי.

ב

ומעכ"ת כ' להסתייע מכריתות דכ"ה דבעינן עריפה בסימנים, מהא דאמר שם דלא מצינו תנא דס"ל דעג"ע בשחיטה כשרה וקשה דהלא אפשר להחזיר סימנים לאחורי העורף דכשר בשחיטה ולערוף אותה כשהיא מפרכסת, ועכצ"ל משום דבעי' עריפה בסימנים ויש ע"ז דין עריפה ולא שם שחיטה וכדמספק"ל בסנהדרין דקי"ב לענין בהמת עיר הנידחת דלא מהני בה שחיטה עכ"ד. נראה דאין שום דמיון לעיה"נ דהתם לפי חרב אמר רחמנא ל"ש מיקטל קטלה, היינו דבתיקטל קטלה הוי נבילה ומטמא ג"כ טומאת נבילה, משא"כ בעריפה דמטהרת מידי נבילה וחייב ג"כ משום אותו ואת בנו כמבואר בתוס' חולין דפ"ב כמו בשעיר המשתלח ביומא ס"ד דאמרי' דחייתו לצוק זוהי שחיטתו ומטהרתו, עריפה דכפרה כתיב בי' כקדשים היינו כמו במליקה בזבחים דס"ט, ומאי דאסור באכילה גם משום נבילה כמבואר ביבמות דל"ב גבי זר שאכל מליקה, הוא משום שאין היתר אכילה רק ע"י סימנים משא"כ היכא דניתר ע"י סימנים בשחיטה בודאי דמותר באכילה. וע"כ בעג"ע היכא דהחזיר סימנים לאחורי העורף ופרף בסכין כשר בודאי מותרח ג"כ משום נבילה כיון דגם עריפה מטהרת מידי נבילה ול"ש בזה מיקטל קטלה דהוי קרבן כקדשים דמטהר מידי טומאה וע"י שחיטה ניתר.

ועי' ברש"י זבחים ד"ע שכ' דאין לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה, וחכם א' העירני דהא איבע"ל בסנהדרין דקי"ב בבהמת עיר הנידחת מהו דתהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה. בפשוטו נראה משום דבעיה"נ לפי חרב אמר רחמנא וחל ממילא על השחיטה דין חרב ולא דין שחיטה, משא"כ בעריפה דמצותו מן העורף דוקא ול"ש לומר שחל על השחיטה שהוא מן הצואר בב' סימנים דין עריפה דהא בכה"ג בעריפה פסול. (ולמש"כ לעיל א"ש בפשיטות משום דגם עריפה מהני לטהר מידי נבלה, אלא דטעם זה מועיל גם למ"ד בירו' סוטה דאין עריפה מטהרת מידי נבילה מ"מ אין על השחיטה דין עריפה). ועי' בעונג יו"ט סי' ס"ח מש"כ ג"כ כנ"ל ותירץ ג"כ לענין שור הנסקל מאי דמהני שחיטה משום דשחיטה וסקילה תרי מילי נינהו, ולשון רש"י דאין לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה אפשר דס"ל כשי' הרמב"ם דגם בעיה"נ מטהר מידי נבילה, וכמש"כ המחברים דראיתו מחולין דק"מ:

ודבר תמוה ראיתי במאירי לסנהדרין וז"ל בהמת עיה"נ שנשחטה הואיל שאינה עומדת לשחיטה הדבר ספק אם תועיל שחיטתה לטהר מידי נבלה אם לאו והולכין בה להחמיר, וכן יראה לי בשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו, אבל חולין בעזרה וקדשים בחוץ התבאר במקומו ששחיטתם מטהרתם מידי נבילה עכ"ל. ותמוה דהא משנה מפורשת בחולין דפ"א דשוה"נ לרבנן חייב ומטהר מידי נבילה וכן בב"ק דע"א, ובכה"ג תמהו על חידושי רעק"א, וד' המאירי מתמיהים.

ולמש"כ לכאורה יש להסתייע מקו' הגמ' בכריתות דכ"ה דלא מצינו תנא דס"ל דעג"ע בשחיטה כשרה, והקשה כתר"ה דהא משכח"ל שיחזור סימנים לאחורי העורף, ולמש"כ בשי' הבבלי דא"צ לערוף הסימנים א"כ אם מחזיר הסימנים לאחורי העורף אין זה שייך לדיני עריפה כלל, וא"כ באותה שעה הוי שחיטה ראוי' ומה בכך שערפה אח"כ ונאסרה מדין עגלה ערופה. ואם נימא כשי' הירושלמי דבעי לערוף את הסימנים א"כ זהו ג"כ מדיני עריפה וקרי לה שחיטה שאינה ראוי', אלא דבאמת גם לד' הירו' במחזיר סימנים לאחורי העורף כיון שלא נאסרה באותה שעה מצד השחיטה הוי שחיטה ראוי' ואינה נאסרת עד גמר העריפה וא"כ מה בכך שנאסרת אח"כ, כיון דמצד שחיטת סימנים ראוי' להתירה באכילה והוי שחיטה ראוי', ושפיר מוכיח דלא מצינו תנא דס"ל דעגלה ערופה בשחיטה כשרה דבאופן דמחזיר סימנים לאחורי העורף הוי שחיטה ראוי' וז"פ.

ג

ומה שהעיר עמש"כ באחיעזר בסי' כ"ו אות י"ב להסתפק בפיגול במיעוט בתרא אי מהני לאחר שחיטת הרוב. וכ' שדבר זה מפורש בתוספתא קרבנות פ"א ה"ד ובפסחים פ"ד שחטו לשמו ומרק שלא לשמו כשר שכבר הוכשר בשחיטה, יפה העיר, אלא די"ל דעיקר הספק הוא (כמו שנסתפק בפרמ"ג בע"ז במיעוט בתרא) עפ"י שי' רש"י דשהי' במיעוט בתרא דאורייתא, והתוס' בחולין ד"ל הביאו מהתוספתא מפורש דשהי' במיעוט בתרא כשר, ולרש"י צ"ל דתלמודא דידן לא ס"ל הכי, א"כ התוספתא לשיטתה וגם לענין פיגול ל"ש במיעוט בתרא מטעמא שכבר הוכשר בשחיטה. ובשי' רש"י כ' התבו"ש בסי' כ"ג סק"ט דלא אמרי' שכבר הוכשר ע"פ המבואר בזבחים דכ"ט לר"א דאחר שהוא כשר איך יחזור ויפסול והשיב רע"ק דהא מצינו בזב וזבה וכו' אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהוכשר יחזור ויפסול, ור"א קבלה מיני' יעוי"ש, ולפ"ז י"ל גם בפיגול במיעוט בתרא דאף שהוכשר ברוב סימנים מ"מ כיון דמצוה לכתחילה לגמור כל הסימן אע"פ שכבר הוכשר יחזור ויפסול.

והנה הרמב"ם השמיט התוספתא בחידוש דין זה שכבר הוכשר בשחיטה. ולכאורה הי' נראה בזה דלפי המבואר בזבחים ד"ל ובפסחים דס"א דשחיטת סימן אחד הוי חצי מתיר צ"ל דהתוספתא ס"ל דמפגלין בחצי מתיר דאי אין מפגלין בחצי מתיר לא איצטריך לאשמעינן בשלא לשמו במיעוט בתרא דהא גם לפני שחיטת הרוב לא מהני פיגול בחצי מתיר. ולפ"ז למאי דקיי"ל דאין מפגלין בחצי מתיר גם בלא זה לא הוי פיגול, ולהכי השמיט הרמב"ם התוספתא. הן אמת די"ל דדוקא בפיגול אין מפגלין בחצי מתיר, וכ"כ בס' אור שמח בפט"ז מה' פסוהמ"ק דהא דאין מפגלין בחצי מתיר לא נזכר בגמ' ובתוספתא דתני כולהו גווני רק בפיגול ובמחשבת שלא לזמנו אבל בהך דשלא לשמו לא נזכר. וטעמא דמילתא דמחשבת פיגול תליא רחמנא באם האכל יאכל שמחשבתו לאכילת אדם או לאכילת מזבח ושחיטה מתרת לאכילת מזבח וכן זריקה מתרת לאכילת אימורין ומתרת בשר לאכילת כהנים ולהכי בעי שיפגל בכל המתיר ולא בחצי מתיר, אבל מחשבת שלא לשמו דלא תליא באכילה רק במחשבת עבודות גם בחצי מתיר פסול מן התורה, ורק בפסח במחשבת למולים ולערלים שמחשב בשחיטה לאכול מבשרו לערלים דמיא לפיגול ותלי' אי הוי חצי מתיר יעוי"ש. ולפ"ז י"ל דלהכי נקט התוספתא הך דינא דמיעוט בתרא בשלא לשמו ולא בפיגול משום דבפיגול אין מפגלין בחצי מתיר וגם לפני שחיטת הרוב לא הוי פיגול, אבל בשלא לשמו דנפסל בחצי מתיר שפיר קתני בתוספתא דבמרק שלא לשמו כשר מטעם שכבר הוכשר. ומאי דתנינן בתוספתא פ"ד דפסחים שחטו לשמו ומרק שלא לשמו כשר היינו בשנוי קודש ולא במחשבת למולים ולערלים, ובשנוי קודש דפסח פסול גם בחצי מתיר כמו בשארי קרבנות וכשר רק משום שכבר הוכשר בשחיטת רוב הסימנים. ולפ"ז עדין קשה דהו"ל להרמב"ם להביא דין התוספתא בשלא לשמו דנפסל בחצי מתיר. ואפ"ל למש"כ התוס' בפסחים דס"ב ד"ה ערלים דלא אמר ר"מ דמפגלין בחצי מתיר רק בסימן שלם וכ"כ התוס' בזבחים ד"ל בד"ה סימן דבעינן דבר המסוים, ולפ"ז י"ל דאף בשלא לשמו דפסול בחצי מתיר בעינן דבר המסוים. ובתוס' שם דכ"ט בד"ה מחלוקת מבואר דהא דבעינן דבר המסוים היינו לאילפא אבל לריו"ח הוה מצי למינקט בסימן אחד בתחילתו וסופו, דהא ריו"ח סבר דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובסימן אחד נמי מחלוקת יעוי"ש. וי"ל דהתוספתא ס"ל כריו"ח דלא בעינן דבר המסוים וגם במשהו סגי, אבל הרמב"ם פסק כסתימת הגמרא בזבחים ובפסחים דבעינן סימן אחד ואין חידוש דלא נפסל אחרי שחיטת רוב הסימנים דגם בלא זה במשהו לא נפסל וא"ש.

אולם לפמשנ"ת דבמחשבת שלא לשמו דלא תליא באכילה מפגלין גם בחצי מתיר כמו שהוכיח באור שמח מהא דלא מצינו בגמרא ובתוספתא דין חצי מתיר בשלא לשמו, לפ"ז צריך לומר דגם במשהו בלא דבר מסוים פסול שלא לשמו דאל"כ עדין הו"ל לאשמעינן בגמ' ובתוספתא במחשבה שלא לשמו במשהו דאינו נפסל. וא"ש לפ"ז ד' התוספתא לכו"ע, דדוקא אחר שחיטת הרוב כשר לפי שכבר הוכשר בשחיטה אבל לפני שחיטת הרוב נפסל גם במשהו. ויהי' מהתוספתא ראי' לחידוש דין של האור שמח דבשלא לשמו נפסל לכו"ע בחצי מתיר וגם במשהו. אלא דעדיין אין זה מוכרח דאפ"ל כמש"ל דהתוספתא ס"ל דמפגלין בחצי מתיר גם במחשבת שלא לזמנו ולא בעינן גם דבר מסוים וה"ה בשלא לשמו, והרמב"ם דפסק דאין מפגלין בחצי מתיר ס"ל דה"ה גם בשלא לשמו ומש"ה לא הביא דין דהתוספתא. ואע"ג דגם בחצי מתיר פסול מדרבנן מיהא הוי כמבואר במנחות י"ד, יעוי' בתוס' זבחים דמ"ב בד"ה ממאי שכ' דבשוחט סימן אחד דל"ש למיגזר סימן א' אטו ב' סימנים לא נפסל גם מדרבנן יעו"ש.

ד

והנה לפמשכ"ל ד' התבו"ש דלהכי פסול מדאורייתא בשהי' במיעוט בתרא לשי' רש"י משום הא דמצינו בזבחים דכ"ט דסברת רע"ק דאע"פ שהוכשר יחזור ויפסול ע"י פיגול ורק דילפינן מקרא. ולכאורה יש להעיר מזבחים ד"ט דלהכי באשם שלא לשמו כשר משום דלא נאמר בו הוא רק לאחר הקטרת אמורים והוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר, וקשה מה בכך דאם לא הוקטרו כשר דמ"מ צ"ל פסול אם הי' שלא לשמו, דהא מצינו בסברא דאע"פ שהוכשר יחזור ויפסול וה"נ אע"פ שאין זה לעכובא מ"מ אם נעשה בו פסול פסול הוא כמו בשהי' במיעוט בתרא לשי' רש"י עפ"י הסבר התבו"ש. ונראה לחלק דגדר שלא לשמו הוא מצד הסברא כמו דמצינו דוגמתו בכל המצות, ואף שחלוקים הם בדיניהם ובגדריהם מ"מ כיון דעיקר הפסול הוא מצד חסרון דשלא לשמו לא גרע מלא הקטיר כלל כיון שאינו מעכב, משא"כ בפיגול דזהו פסול מצד אחר שחדשה תורה, דמאי ענין מחשבת אכילה חוץ לזמנו ושאר דיני פיגול לעצם כונת השחיטה או הזריקה אלא דגזה"כ הוא שהוא פסול, ולהכי סברא הוא דגם בפיגול שאח"כ נפסל למפרע ואיצטריך קרא למעוטי. ולפ"ז י"ל בנידון התוספתא דשלא לשמו במיעוט בתרא דכיון דאחר שחיטת רוב הסימנים אינו מעכב דמי כמו שאמר באשם שלא לשמו דהוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר, משא"כ בפיגול יש להסתפק דאפשר דגם לאחר שחיטת הרוב שהוכשר יחזור ויפסול. ולפ"ז אפי' אי נימא בשיטת התוספתא דשהי' במיעוט בתרא דאורייתא כשי' רש"י מ"מ חלוק דין שלא לשמו מפיגול. [אלא שי"ל בהא דזבחים ד"ט דהוא עצמו שלא הוקטרו האמורין כשר היינו דלהכי לא דרשינן דרשא דהוא לגבי אשם].

ולכאורה צ"ב אם נימא דשי' התוספתא דשהי' במיעוט בתרא אאמד"ר וכן הוא להלכה לשי' כמה ראשונים, ויקשה למה איצטריך לאשמעינן דשחט לשמה ומירק שלא לשמה כשר מהכ"ת יפסול אחרי שאין על מיעוט בתרא דיני שחיטה. ונראה דאע"ג דלגבי היתר אכילה ל"ש פסול שחיטה אחרי שהוכשר כבר וניתר באכילה. אבל בעניני לשמה בקדשים דמצוה למרק הו"א דלגבי פסולים אחרים כמו שלא לשמה נפסל גם במיעוט בתרא דשם שחיטה עליו, להכי אשמעינן דכיון דאם לא מירק כשר כשר נמי במירק שלא לשמה כמבואר בזבחים ד"ט דכיון דשלא הוקטרו אמוריו כשר גם בשלא לשמה כשר. אבל בפיגול שאני ולהכי נקט בשלא לשמה. אלא שאין הכרח מזה, די"ל דבפיגול דתלוי במתיר לאכילת אדם או לאכילת מזבח מכיון דנשחטו רוב הסימנים ונגמר המתיר פשיטא דלא הוי פיגול ולא איצטריך לאשמעינן, אבל בשלא לשמה דלא תלוי בדין מתיר הו"א דכיון דמצוה למרק ולגמור השחיטה חל גם בגמר השחיטה פסול דשלא לשמה ולהכי איצטריך התוספתא לפרש דאין במירוק עוד דין פסול כיון שכבר הוכשרה בשחיטה.

ה

וע"ד מה שהעיר מע"כ בסי' מ"ה אות א' דאם המתכפר ישראל חשוב קרבן ישראל ויש עליו כל הדינים של קרבן ישראל שכ"כ התוס' במנחות דס"א בד"ה בישראל לענין תנופה, באמת אין מזה ראי' לתמורה דבודאי לענין דיני הקרבה של הקרבן כיון שהמתכפר ישראל ומקריב שלמים יש לו כל הדינים של קרבן ישראל איך להתנהג בהקרבתו משא"כ לענין תמורה שהוא ענין צדדי, ועי' בתוס' מנחות דצ"ג משה"ק שם מ"ט לא נילף בתמורת נכרי מסמיכה מה שמחלקים שם דדוקא לענין יורש ילפינן סוף הקדש מתחילת הקדש אם הוא הבעלים ולא לענין תמורה יעוי"ש, וע"כ הבאתי ראי' ממעילה שהוא ענין צדדי (וכן פיגול ונותר שהם פסולי הקרבן ולא הכשירו). אך האמת כן הוא שיש לו דין קרבן ישראל לכל הדינים.

ומש"[א] מתחלהכ להעיר עמש"כ דבדם הנפש שבשלו יש בו משום יוצא מן החי, והק' מד' הר"ן שנסתייע ממתני' דחומר בחלב מבדם דדם שבשלו עובר עליו דאל"כ ליתני חומר בחלב מבדם דחלב שבשלו חייב עליו ודם שבשלו אינו עובר עליו, ולפ"ד הא אסור משום יוצא מן החי אין זה ראי' דהא משום יוצא מן החי אינו עובר אלא בעשה. ובעיקר החידוש יעוי' בבשמים ראש סי' רפ"ה לענין דם מן החי לב"נ דהוי יוצא מן החי, ובפשוטו נראה דב"נ לא נאסרו משום יוצא, ועי' בחת"ס חיו"ד סי' ע'. עכ"פ אין זה מצד איסור דם וחיוב שבו. ומה שהרגיש דלאחר שחיטת רוב הסימנים אם מקבל הדם אין בזה משום יוצא מן החי הצדק אתו.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה