אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן מח

סימן מז

לגדול אחד

א

הנה העירני מעכ"ת עמש"כ באחיעזר חיו"ד סי' א' אות ב' בד' התוס' ריש חולין ד"ה ובמוקדשין לישב תי' הראשון דהא באמת ברייתא ערוכה היא דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין, ע"פ ד' התוס' בחולין דע"ג דבהכשר שחיטה דאינו אלא דרבנן היכא דמדרבנן אסור באכילה לא הוי הכשר, וה"ה בהכשר דחיבת הקדש דאאמד"ר לא מהני הכשר קודם שתצא נפשה דגם בחולין אסורה מדרבנן. והקשה כתר"ה מד' הגמ' בחולין ע"ה דמשני לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש, מפורש דלר"ש מכשיר אף דבן פקועה בודאי אסורה כמפרכסת כמש"כ האחרונים. וכ"כ המל"מ בפרשת דרכים, הרי מוכח דאע"פ שאסורה מדרבנן עד שתצא נפשה מ"מ מועיל ההכשר, ועכצ"ל דדוקא באבר דלעולם אסור לא מהני הכשר שחיטה שאינו אלא מדרבנן, משא"כ בבן פקועה שתהי' מותרת אח"כ וכן בכל מפרכסת. הנה יפה תמה, ובאמת יקשה ביותר דהא איירי בהלך לבית הקברות והפריס ע"ג קרקע וטעון שחיטה מדרבנן ואסור באכילה לפני השחיטה ולגבי דרבנן לא הועילה השחיטה, ומה בכך דיש לה היתר ע"י שחיטה מדרבנן הא עכ"פ שחיטת אמה לא הועילה.

אולם אחרי ההתבוננות נראה דאין סתירה מד' הגמ' בדע"ה, דלכאו' צ"ב ד' הגמ' מאי דקאמר לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש, דהא עכצ"ל כן גם לריו"ח דס"ל דתרי גופי נינהו דמשו"ה הוכשר אין לא הוכשר לא דהא לר"ש שחיטה מכשרת וע"כ גם לריו"ח אתי דלא כר"ש. וגם גוף ד' התוס' בדע"ג דכיון דאבר אסור מדרבנן לא מהני הכשר שחיטה סותרים למש"כ בד' קכ"ז בד"ה ומר סבר, דהא אם נעשית יד לאבר הי' מוכשר בשחיטת הבהמה אע"ג דהאבר אסור מדרבנן, מבואר שם דכיון דמהני להתיר מן התורה מהני הכשר שחיטה.

ב

ומצאתי ישוב נכון לזה בס' לב ארי' דדוקא לריו"ח דס"ל דתרי גופי נינהו ואוקי מתני' דר"מ ס"ל כר"ש דשחיטה מכשרת וס"ל ג"כ דאין שחיטה עושה ניפול והאבר מותר מדאורייתא, וקשה אליבי' למ"ל לר"מ דהוכשר בדמי' דהא שחיטה עצמה מכשרת, מש"ה הוכרחו לתרץ דכיון דמדרבנן אסור לא מהני הכשר שחיטה דרבנן, ולכן א"ש לריו"ח דהאי דעבר בנהר הוכשר אתי גם אליבא דר"ש דכיון דבן פקועה אינו ניתר מדרבנן לא מהני הכשר שחיטה. אבל לר"ל דס"ל חד גופא הוי והוכשר בדמי' ולא איצטריך לאוקמי מתני' כר"ש, וגם ס"ל דלר"מ שחיטה עושה ניפול והאבר אסור מדאורייתא, לדידי' מהכ"ת נחדש דכיון דאסור מדרבנן לא מהני הכשר שחיטה לר"ש ונקטינן דכיון דמהני הכשר שחיטה מן התורה גם לגבי האבר להכי מהני ההכשר אף לר"ש, ולזה הוצרך ר"ל לומר דהברייתא אתי' דלא כר"ש, זהו תו"ד הלב ארי'.

אולם לכאו' תמוה דהא לעיל מיני' אותבי' ר"ל לריו"ח ממתני' דהבשר מגע נבילה דברי ר"מ וחכ"א מגע טריפה שחוטה ולריו"ח במאי איתכשר, ומשני בשחיטה כר"ש דאמר שחיטה מכשרת, והרי לריו"ח אזיל בתר דרבנן והא מדרבנן טעון שחיטה, וע"ז התעורר מעכ"ת. ולדברי הלב ארי' צ"ל דלא הפריס ע"ג קרקע ואינו טעון שחיטה מדבריהם, אבל תמוה דהא עכ"פ מפרכסת מיהא הוי ואסורה מדרבנן. אלא דבאמת לר"מ בודאי בבן ט' בעובר מת מיירי דבחי הא טעון שחיטה או מיירי בבן ח' חי כמש"כ המהרש"א שם, ועיקר הקושי' מר"מ ולא מרבנן כמ"ש בעל המאור דלרבנן דהוי כמגע טריפה י"ל דחיבת הקדש מכשירתו. אלא שהרמב"ן מסתפק בזה דכל שאינו ראוי ליקרב למזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשירתו, אבל גם לד' הרמב"ן י"ל דלרבנן מיירי בבן ח' חי או בבן ט' מת שא"צ שחיטה מדרבנן ולפיכך השחיטה מכשירתו כיון דמותר גם מדרבנן. אלא דאי נימא דבן פקועה בן ט' חי שלא הפריס ע"ג קרקע אסור כמפרכסת עד שתצא נפשה אפשר דגם בן ח' חי אסור, וצ"ע בזה דאפשר דדוקא בבן ט' חי דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ושייך בו דין שחיטה יש בו גם דין דמפרכסת משא"כ בבן ח' חי. אבל מד' התבו"ש נראה דאף בן ח' חי אסור מדרבנן, ולפ"ז הא אסור מדרבנן מצד מפרכסת, וצ"ל דמיירי בבן ח' מת או בבן ט' מת. אולם הבעל המאור כ' שם דהא דאבע"ל מהו למנות בו ראשון ושני לרבנן בבן ט' חי ולר"מ בבן ח' חי מדאמרינן עלה נעשה כזוג המתקשקש, אבל במת דברי הכל חד גופא הוא, והא דאותבי' ר"ל לריו"ח משום דכולהו עוברין הניתרין בשחיטת אמן אתניא במתני' עכ"ל, ולדבריו עכצ"ל דבחי קמיירי אבל בחי' הרמב"ן מבואר דהאיבעיא הוא בכל אופן כגון בן ח' בין חי ובין מת שמותר בשחיטת אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן, הרי דגם במת מספק"ל להגמ'. [ובס' לב ארי' מרגיש בזה אם הקושי' גם מדרבנן דלא הוי חבת הקדש, ולא ראה ד' הבעה"מ והרמב"ן].

ג

ובס' לב ארי' שם תמה על מה שהשמיט הרמב"ם האיבעיא ומחלוקת ר"י ור"ל דאע"ג דבבן ט' חי בלא"ה אין נ"מ דלא נטמא כלל וכמש"כ בפ"ב מה' אה"ט ה"ו שאין החי מתטמא אע"פ שהוא כאבר מאברים הא נ"מ בבן ט' מת או בבן ח' חי. ולכאו' י"ל בשי' הרמב"ם דס"ל דהאיבעיא היא רק בבן ט' חי כמי שפירש"י משום דבמת או בבן ח' חי הוי כאבר מאברי' ול"ש בו למנות ראשון ושני ורק בבן ט' חי דניתר רק מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו מכיון שהוא חי בפ"ע וד' סימנים אכשר בי' רחמנא איבע"ל דבכה"ג לא הוי ירך אמו (ועי' ברא"ש בפ' בהמה המקשה שכ' בשי' הרמב"ם דס"ל בחלב בן ט' חי דאסור דאע"פ שניתר בשחיטת אמו היינו מאיסור דאבמה"ח מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו משא"כ בשאר איסורים, אבל בן ח' הוי כאבר מאברי' לגמרי וניתר מסברא), וקושית הגמ' הוא מרבנן דאמרו מגע טרפה ולא מר"מ דהא ס"ל טעון שחיטה, ולפ"ז האיבעי' היא רק לריוה"ג דס"ל דמטמא טו"א כשהוא חי, והרמב"ם דפסק כרבנן שאין החי מתטמא מש"ה השמיט הבעי' ומחלוקת ר"י ור"ל. אולם יותר הי' נראה בשי' הרמב"ם דפלוגתא דר"י ור"ל לא בבן ט' חי דאל"כ לא הו"ל לפסוק כחכמים ודלא כריוה"ג כיון דריו"ח ור"ל ע"כ ס"ל כריוה"ג דמטמא כשהוא חי. וכ"כ בס' מי נפתוח והאריך בזה להוכיח שכן היא שי' הרמב"ם, ובמה שהשמיט פלוגתא דר"י ור"ל צ"ל לפ"ז כמש"כ הלב ארי' לפי שזה נשמע מדקדוק לשון הרמב"ם שם בהל' ז' אע"פ שהוא כאבר מאברי', ונשמע מזה דדוקא בנתנבלה אמו שיש לו ב' סימנים אבל במת הרי הוא כאבר מאברי' וחד גופא הוא משום דבדין זה אמרי' עובר ירך אמו הוא. ומצאתי בפי' רבנו גרשום מי אמרינן שליל שני הוי או עובר ירך אמו הוא יעוי"ש.

ד

ולמש"כ מבואר דהרמב"ם מפרש פלוגתא דריו"ח ור"ל בבן שמונה חי או בבן ט' מת. עכ"פ י"ל לכו"ע דמאי דמשני הגמ' דהוכשרה בשחיטה כר"ש היינו במת (לבד לשי' בעל המאור דס"ל דבמת לא פליגי דהוי חד גופא ומפרש דפליגי בחי) ובכה"ג ראוי' לאכילה גם מדרבנן. ובעבר בנהר שהפריס ע"ג קרקע וטעון שחיטה מדבריהם לריו"ח לא מהני הכשר שחיטה לר"ש כיון שאי"ר לאכילה מדרבנן כמ"ש התוס' בד' ע"ג דלריו"ח מוכרח כן אבל לר"ל שאין הכרח לזה מפרש בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש כמש"כ הלב ארי' שהבאנו לעיל.

ולפי המתבאר לריו"ח דבן פקועה אף שאינו אסור לעולם דכשתצא נפשה הרי היא מותרת ויש לה היתר בשחיטה מדרבנן מ"מ לא מהני הכשר שחיטה מדרבנן, א"כ אין סתירה לדין מפרכסת די"ל דלא מהני הכשר דחבת הקדש שאאמד"ר, ואדרבה יש ראי' מזה דאע"ג דיש לה היתר אח"כ מ"מ לא מהני הכשר. והתוס' בריש חולין בד"ה במוקדשין תירצו ברווחא לכו"ע אף לריו"ח דס"ל דאזלינן בתר דרבנן בהכשר דרבנן.

וצ"ל דשאני הכשר מדבריהם מהכשר מים מן התורה דמהני אע"פ שאסור באכילה מן התורה וגם במפרכסת דאסורה לב"נ כמבואר במתני' בחולין דקי"ז ובד' קכ"א בישראל בטמאה ונכרי בטהורה מקבל טומאת אוכלין אף במפרכסת שאינה ראוי' באותה. שעה לאכילה גם לב"נ מ"מ מהני הכשר מים. אבל בהכשר שחיטה לר"ש אף דמהני לגבי ב"נ דאין באבר המדולדל אלא מצות פרוש ומותר לב"נ כמ"ש הרשב"א והר"ן מ"מ כיון שאינו ניתר לאכילה מדרבנן לא מהני הכשר מדבריהם וה"נ בהכשר מדבריהם בחבת הקדש. עכ"פ בפשוטו י"ל דאין סתירה מחולין דע"ה לר"ל דס"ל דאזלינן בתר דאורייתא כהני אמוראי בדקכ"ז והתוס' בריש חולין מיישב לרב אשי וריו"ח.

ה

ובשי' הרמב"ם דס"ל דמדאורייתא אסור לאכול קודם שתצא נפשה משום לאו דלא תאכל על הדם, וכ' הלח"מ שם דלדעתו צ"ל דלהכי במפרכסת מטמא טו"א משום דהשחיטה מועלת להתיר משום אבמה"ח, מ"מ כ"ז בהכשר מים, אבל בהכשר שחיטה לר"ש לא מהני משום דהאבר אסור ובעינן שיהי' ראוי לאכילה. וקשה לפ"ז בבן פקועה חי דלשי' הרמב"ם אסור מן התורה משום מפרכסת, ויקשה ד' הגמ' בחולין ע"ה דמשני בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש משום דר"ל ס"ל כהני אמוראי דאזלינן בתר דאורייתא הא בזה גם מן התורה אסורה משום מפרכסת. אלא דבאמת לשי' הרמב"ם בפ"ה מה' מאכ"א דאבר המדולדל אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו א"ש בפשיטות קו' התוס' בדע"ג דבודאי כיון דאבר אסור מן התורה לא הוכשר לר"ש בשחיטה כיון דלא התירה משום אבמה"ח. וכן הסוגיא בד' קכ"ז כולהו הנך אמוראי דפליגי אם הוי יד לכו"ע ס"ל דאין הכשר שחיטה מועיל, וצ"ל דלא שמיע לי' הך ברייתא דלר"ש שחיטה מכשיר ולא דם וכמש"כ הר"ן בחידושיו או די"ל כמש"כ התוס' בחולין דע"ג דדייקי מדקתני לא הוכשרו דאילו הי' הכשר בדמים הי' מועיל לה יד. וכן לרב אשי שם דפליגי אי שחיטה מכשרת ולא דם א"ש בפשוטו דאין שחיטה מכשרת לפי דאסור מן התורה משום אבמה"ח. ועפ"ז לשי' הרמב"ם אין הוכחה כלל דאזלי' בתר מדבריהם גם בהכשר שחיטה. עכ"פ יקשה בבן פקועה דנהי דמצד מה שטעון שחיטה מדרבנן כיון שניתר מן התורה מהני אבל הא אסור משום מפרכסת ואיך יועיל הכשר שחיטה לר"ש, הרי מוכרח מזה דמכיון דהכשר שחיטה מהני להוציא מידי אבמה"ח לישראל מהני ההכשר כמו בטומאת אוכלין, דכיון דכשתפסוק מלפרכס תהי' מותרת באכילה מהני הכשר שחיטה. אולם צריך לישב מה דקשה בשי' הרמב"ם דמשני לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש והא גם לריו"ח צ"ל כן כמשה"ק לעיל.

ו

ונראה דבאמת חידוש דין זה שחידש המל"מ והתבו"ש דגם בבן פקועה שאינה טעונה שחיטה יש בה דין מפרכסת תלוי באשלי רברבי, דלמש"כ הרמב"ן בהא דאמר ריו"ח אף לדברי המתיר בחלב אוסר בדם וחייב כרת דאליבא דר' יהודה קאמר דחייב כרת בדם התמצית הרי דמו של שליל כדם התמצית, אבל אנן דלא קיי"ל כר' יהודה אין חייבים עליו כרת כיון דלא הוי דם הנפש, ואליבא דהרמב"ן י"ל דבשליל ל"ש עד שתצא נפשה דאין כאן חיות של דם הנפש כלל, אבל שי' הרמב"ם דחייב כרת על דם השליל.

והנה בחי' הר"ן בחולין דע"ז כ' על ד' הרמב"ם וז"ל וכי תימא היאך אפשר והא אמרינן דבשליל לית לי' דם הנפש וקיי"ל כדם האברים או כדם התמצית דלרבנן דקיי"ל כוותי' דאינן אלא באזהרה, וי"ל דכי אמרינן הני מילי לר"ל דכיון דס"ל דאפי' לר"י ליכא כרת בדמו של שליל ע"כ אית לי' למימר דשליל לית בי' דם הנפש וכדמתרץ בגמ' אליבי', אבל לריו"ח דאמר דלר"י ענוש כרת על דמו של שליל ס"ל דבשליל דם הנפש אית בי' כיון דד' סימנים אכשר בי רחמנא אף מצד עצמו יש בו חיות ודם הנפש מיקרי, הילכך לר"י אכולהו דמו של שליל ענוש כרת, ולדידן דקיי"ל כרבנן דאמרי דם האברים באזהרה דדם הנפש שלו כרת ודם אבריו באזהרה ודינו שוה לבהמה גמורה, עכ"ל הר"ן.

ובביאור ד' הר"ן שכ' כיון דד' סימנים אכשר בי' רחמנא, אין כונתו דוקא על בן ט' רק דמוכיח מזה דמצד עצמו יש בו חיות ודם הנפש מיקרי, ומוכרח מד' הר"ן דלר"ל לית בי' משום דם הנפש. ולפ"ז לר"ל אין איסור בבן פקועה משום מפרכסת כיון דאין לו חיות של דם הנפש ול"ש בה עד שתצא נפשה כלל, וא"ש הא דמשני לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש אף לשי' הרמב"ם דמפרכסת אסורה מן התורה דהרי לר"ל באמת אין איסור מפרכסת. ומיושב בזה ד' הגמ' דמשני רק לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש דמשמע דלריו"ח לא איצטריך להכי, דבאמת לריו"ח לטעמו דחייב כרת על דם השליל ואסור משום מפרכסת מן התורה גם לר"ש לא הוכשר בשחיטה וא"ש.

ולפ"מ שנתבאר הרי מוכרח מד' ריו"ח דכיון דאסור משום מפרכסת מן התורה לא מהני הכשר שחיטה לר"ש, ואע"פ שהשחיטה מוציאה מידי אבמה"ח ולכשתפסק מלפרכס תתיר באכילה ג"כ מ"מ בעינן לגבי הכשר שחיטה שתתיר מיד לר"ש כיון דהכשר שחיטה אאמד"ר, ולא דמי למפרכסת בטומאת אוכלין דאע"ג שאסורה מן התורה משום לא תאכל על הדם מ"מ כיון דמהני להוציא מידי אבמה"ח חשיב אוכל לגבי טומאת אוכלין כמש"כ הלח"מ בשי' הרמב"ם והיינו בהכשר מים אבל בהכשר שחיטה בעינן שתתיר לאכילה מן התורה. וגם ר"ל לא פליג על ריו"ח אלא דר"ל לשטתו דאין בבן פקועה דם הנפש ואינו אסור מן התורה משום מפרכסת, אבל בעיקר הדין דריו"ח דהיכא דאסור מן התורה לא מהני הכשר שחיטה לר"ש לא מצינו דפליג [וצ"ל דמאי דמשני לעיל לריו"ח בהכשר שחיטה כר"ש דמיירי בעובר מת כמשכ"ל דבחי הרי אסור מן התורה משום מפרכסת]. ולפ"ז י"ל לשיטת הרמב"ם דחבת הקדש דאינו אלא מדרבנן דמי להכשר שחיטה, וכיון דבשעה שמפרכסת אסורה מן התורה לא מהני ההכשר באותה שעה, ועכצ"ל דחיישינן שמא יגע אחר פרכוס, וע"כ השמיט הרמב"ם הא דבעינן שיאמר ברי לי שלא נגע כמש"כ באחיעזר שם וא"ש. ומזה סיוע לדעת המל"מ והתבו"ש שיש בבן פקועה איסור דמפרכסת דלהכי לריו"ח לא מהני הכשר שחיטה. אבל בד' הראשונים לא מצאתי גילוי לחידוש דין זה, די"ל דבבן פקועה דגם דמו וחלבו ניתר, ועכ"פ כשהעובר טרפה ניתר לכו"ע אף שאין השחיטה מתרת, ועכצ"ל דלא הוי בהמה כלל לגבי דינים אלו והוי כדגים וחגבים, ולא מצינו דין מפרכסת דלא תאכל על הדם רק בשחיטה שמפרכסת אח"כ ולא בבן פקועה וראיתי בס' נאות יעקב שפלפל בזה.

והחת"ס בחידושיו בריש חולין כתב לתרץ ד' התוס' שם דלהכי במפרכסת אינו מטמא טומאת אוכלין במוקדשין משום דכל כמה דלא זריק דם לא אישתרי בשר ולא הוי אוכל, ותמיהני דהא לא גרע מבהמה טמאה, דמה שצריך מחשבה היינו להאכיל לנכרי אבל במוקדשין דעומד לאכילה אחר זריקה בודאי דהוי אוכל. ואולי כונת החת"ס ג"כ לחלק בין הכשר חבת הקדש דמדרבנן להכשר מים. ולפי שכל הענין הוא לפלפולא אין להאריך בזה.

ז

משה"ק מעכ"ת. ע"ד התוס' בריש חולין שהם באמת ברייתא ערוכה דמפרכסת מטמאה טו"א מאי שנא מבן פקועה דמבואר בדע"ה דאינו מטמא לפי שהוא חי אע"ג דהוי אוכל כמ"ש התוס' בחולין דקכ"ת, נראה דצ"ל דשאני ב"פ בן ט' חי כמ"ש הרמב"ם בפ"ב אה"ט ה"ז במצא בה בן ט' חי שאין החי מתטמא דד' סימנים אכשר בי' רחמנא רק דניתר מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו ובכה"ג ל"ש בי' טומאה כמו בכל בע"ח, משא"כ במפרכסת שנחתכו הסימנים, אע"ג דגם היתר אכילה לישראל הוא רק מצד דין היתר שחיטה ואבר ובשר הפורש אסור לב"נ מ"מ הרי נעשה בו מעשה דחתיכת סימנים המוציאו מידי חיות ולכן אע"ג דלגבי שאר דינים הרי הוא כחי מ"מ לגבי טו"א חשיב אוכל ועוד דבמפרכסת הרי תפסק לפרכס מאלי' בלא שום מעשה, משא"כ בב"פ שהוא חי שצריך מעשה להמיתו כדי להוציאו מידי חיותו. ועי' במנח"ח מ' ק"ס מש"כ לפרש לשי' הרמב"ם דס"ל גבי דגים דאינם מקבלים טומאה עד שימותו ומ"מ פסק להאיבעי' דנולד בהם טרפה דטרפה הו"ל כמת, וכ' שם דממקומו מוכרע דאמאי סוברים ב"ה אם אינו יכול לחיות הוא כחי בדגים הא השוחט ומפרכסת הו"ל כמת ומטמא אף שעדיין חי אלא שם מחתכי סימני חיות והכא לא מחתכי סימנים יעוי"ש. וצ"ע בבן ח' חי אם מטמא בעודו חי דלמש"פ הרמב"ם דדגים אינם מקבלים טומאה עד שימותו מאי שנא בן ח' חי מדגים, דגם בן ח' חי לא מחתכי סימנים ולא דמי למפרכסת (ועי' ב"ב ד"כ בתינוק בן ח' וברמב"ם, ועי' שבת קל"ו), אם לא דנחלק דשאני דגים דזהו חיותן מתחילה ולא נשתנה משא"כ בבן ח' שנשחט ע"ג אמו, ומל' הרמב"ם נראה דדוקא בן ט' חי אינו מתטמא וכמשכ"ל לחלק משום דד' סימנים אכשר בי' רחמנא אבל בן ח' נראה דמטמא.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה