אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מז
ג' אדר תרפ"ו. לגדול אחד
אודה מאד לכת"ר כי שם לבו לעיין באחיעזר ולהשיג את אשר מצא לנכון לפי דעתו.
א
מש"כ מעכ"ת לסתור החידוש דבגניבה וגזילה אין נדחה התשלומין משום לאו אחר כמו בחובל מגמ' ערוכה בב"מ דצ"א בחוסם פרתו של חבירו דמקשה והא אין לוקה ומשלם והרי יש כאן איסור גזילה דמחויב ממון כמבואר בתוס' שם ובמכות ד"ד, הנה לא מצאתי בתוס' שם. ולכאורה מה ענין גניבה וגזילה לחסימה והחיוב בתשלומין הוא כמו שאר חיובים. אולם בד' הרמב"ן המובא באס"ז לב"מ שם מבואר דה"נ שני שמות הם. שאינו משלם אלא משום והשיב את הגזילה, ונראה בכונת הרמב"ן לפ"מ שאמרו בב"מ דקי"א בכובש שכר שכיר דעובר משום ה' שמות וכפי' הרמב"ם בפי"א מה' שכירות וזהו בין באדם בין בבהמה ואם כובש השכר ואינו משלם השכירות יש בו משום גזל, אבל בודאי בחוסם פרתו של חבירו אינו עובר משום לא תגזול במה שנתחייב במזונותי' דהא ביכלתו לשלם, ומה שעובר על החסימה הוא גם בפרתו, ורק אם מחוייב בתשלומין ואינו משלם כל עיקר עובר משום כובש שכר שכיר אבל אם רוצה לשלם לאח"ז אינו עובר וכמש"כ הסמ"ע בסי' של"ט, וכונת הרמב"ן דאחרי שאמרה תורה לא תחסום ממילא מחויב לשלם מצד השכירות ואם אינו משלם כל עיקר הרי הוא ככובש שכר שכיר וממילא דיש בו משום והשיב את הגזילה על התשלומין, אבל לא שעובר על שעת חסימה מצד לא תגזול רק שעובר על לא תחסום, (וראי' לזה דהא ב"נ אינו עובר על לאו דחסימה, והא על גזל מחויב גם ב"נ), וגם מה שאינו משלם אח"כ ועובר משום לא תגזול הלא אין בזה מעשה שילקה עליו וגם אם לא הי' חיוב דוהשיב לא הי' לוקה על זה ול"ש בזה כיון דגלי גלי שמשלם ואינו לוקה, אלא שפשוט דאין בלא תחסום לאו דגזילה כמש"כ.
ב
ומש"כ לדקדק בד' הרמב"ם בפ"ג מה' גניבה הל' ב' בגנב וטבח ביוה"כ והתרו בו פטור מן התשלומין אבל אם לא התרו בו חייב בתשלומין ומשלם תשלומי דו"ה, דכונת הרמב"ם דהגניבה היתה בחיוב מלקות דהוצאה וכונתו דפטור מתשלומי הקרן ולהכי אין כאן גם דו"ה שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה, ומשבש ד' הרמב"ם שכ' בהל' ד' היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור מן הכפל שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה, שתמה בזה הלח"מ בה' שאלה דלמאי איצטריך לשאם אין גניבה וכו' והלא פטור מצד הטביחה, וכ' כתר"ה דקאי על הל' ב' בגנב ביוה"כ בחיוב יוה"כ שאם אין גניבה וכו', ומזה הביא ראי' דגם על תשלומי קרן דחיוב גניבה פטור היכא דאיכא מלקות עכ"ד. באמת אין לנו לשבש ד' הרמב"ם, וד' הרמב"ם בהל' ב' הלא משנתנו היא בב"ק ד"ע דגנב וטבח ביוה"כ, דמיירי דהגניבה היתה בחול או שלא באיסור שבת כמו גנב ומכר באיסור שבת, וקושית הש"ס שם הא אין לוקה ומשלם הוא על הטביחה. ובפיה"מ מפורש בטובח ע"י אחר, והר"ם ביד החזקה מפרש למאי דקיי"ל כריו"ח כשלא התרו בו דמשלם תשלומי דו"ה וכשהתרו בו פטור מדו"ה אבל מהקרן לא קמיירי. ולפי דברי מעכ"ת דפטור מדו"ה לפי שגנב ביוה"כ ואם אין גניבה וכו' לא הי' להרמב"ם לסיים וטבח ביוה"כ אלא דבאמת אין זה מוכרח כלל, דגם אם היתה גניבה בחיוב מלקות מ"מ אם טבח בחול חייב כמ"ש באס"ז בכתובות דף ל"ד דהטביחה הוי כגניבה חדשה אם היתה דרך גניבה יעו"ש, ואע"ג דהוי כגונב מן הגנב מ"מ כיון דנפטר בגניבה מצד קלבד"מ לא הוי כגונב מן הגנב ועי' בדו"ח לרע"א בכתובות שם, וגם י"ל בטביחה דהוי שנוי כמש"כ הנתיבות בסי' ל"ד לחלוק על דברי הקצוה"ח שם בחולק עם הגנב, דשנוי דקונה עי"ז הגזילה הוי גניבה מחדש, וכבר פלפלו בזה האחרונים. עכ"פ מפורש באס"ז שי' איזה ראשונים דחייב אם טבח בחול, ורק בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דרך גניבה שייך לומר אם אין גניבה אין טביחה משום דאין כאן גניבה חדשה. ומה שהוצרך הרמב"ם לזה דאם אין גניבה שתמה בזה היש"ש בב"ק והלח"מ בה' שאלה יעו"ש בנתיבות סי' ש"מ שכ' לתרץ דהרמב"ם נקט הטעם היותר פוטר, דגם אם טבח ע"י אחר אע"ג דבטביחה חייב ע"י אחר מ"מ כיון שהיתה הטביחה דרך גניבה ועל גניבה אין שלד"ע מש"ה אם אין גניבה אין טו"מ וגם ע"י אחר פטור. עכ"פ פשטות ד' הר"מ בגנב וטבח ביוה"כ הוא כמו גנב וטבח בשבת וגנב וטבח לע"ז בהל' ג', דבודאי לא על חיוב שבת דגניבה קאי כמו בגנב וטבח לע"ז והכונה רק על הטביחה כמו ששנינו במרובה שם, ובגניבה שפטור ע"י מלקות לא מצינו בד' הר"מ.
ג
ומש"כ לפרש החילוק בין חובל ביוה"כ דמשלם ואינו לוקה ובין גניבה וגזילה דנדחה הממון משום המלקות ונדחק בזה, בפשוטו נראה דבחובל דגלתה תורה דמשלם ואינו לוקה הוא מצד כדי רשעתו ולהכי כיון דגלי גלי ונדחה גם המלקות של לאו אחר, אבל בגניבה וגזילה מה שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה וניתן לתשלומין ולא גלי רחמנא דנדחה המלקות מפני התשלומין דגניבה וגזילה, ממילא היכא דאיכא לאו אחר דלא ניתק לעשה נדחה התשלומין מפני המלקות.
אולם באחיעזר חדשתי עפ"י גירסת הרמ"ה במכות דט"ז דאין לוקה ומשלם, והבאתי ראיות לזה דבגניבה וגזילה אין התשלומין נדחין משום לאו אחר, ועיקר החידוש הבאתי בסוף אות ב' מד' העטרת חכמים ולא מצאתי סתירה גלוי' לזה. וגם מה שתמה מעכ"ת דאיך אפשר שילקה וישלם לק"מ דהא ר"י ס"ל בחולין דקמ"א דגם גנב וגזלן ישנו בכלל מלקות ארבעים דס"ל דלאו הנל"ע לוקין עליו אף דבודאי מחויב בתשלומין דוהשיב את הגזילה וכמו שהארכתי באחיעזר שם.
ד
ומש"כ על קושיית השואל שהובא באחיעזר חיו"ד סי' מ"ט דלר"ל דחיי"מ שוגגין פטורין למ"ל ההיקש מתרומה דכי יאכל פרט למזיק דהא עובר משום לא תעשון, וכ' מעכ"ת דנעלם ממנו ד' התוס' בפסחים דכ"ט דאמרינן בתרומה ומעילה כיון דגלי גלי וה"נ כיון דגלי קרא שאינו נפטר מתשלומין משום לאו דמעילה ה"נ דאינו נפטר משום לאו דלא תעשון, ודאי דלא ס"ד דלחייב מזיק הקדש בקרבן מעילה וקרן וחומש מדין לאו דלא תוכל לאכול בשעריך, דהא אין כאן הנאה כלל, ובמעילה בהנאה תלי, וגם במעילה דשנוי רשות יש בזה משום הנאה כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ במעילה, ובלא"ה שנוי רשות ילפי' מע"ז שרצה לגזול, וא"כ מזיק שלא נהנה כלל גם לא נתכוין לגזול בודאי דאין בו משום לאו דלא תוכל לאכול בשעריך רק איסור פסידא להקדש מן התורה. וא"כ שפיר הקשה השואל דלמ"ל קרא לר"ל לפטור מזיק הקדש תיפ"ל דאיכא לאו דלא תעשון וחיי"מ שוגגין פטורין ול"ש בזה כיון דגלי גלי, דבנהנה ליכא לאו דלא תעשון רק לאו דלא תוכל ובמזיק ליכא לאו דלא תוכל ואין ללמוד מלאו דלא תוכל דקאי בנהנה וגלי בי' רחמנא דמשלם למזיק דלאו דלא תעשון אית בי', וע"כ הבאתי ד' המשנת חכמים דגם באוכל שייך לאו דלא תעשון ואמרינן כיון דגלי גלי.
ה
ומש"כ כת"ר עמש"כ בסי' כ"ד להשיג ע"ד הנטע שעשועים והביא סיוע להשגתי מד' הירושלמי דדמאי אמר זו תמורת עולה אינו חוזר אפי' בתוכ"ד כאן במתכוין לחזור כאן במתכוין להוסיף, היינו דכונת הירושלמי דל"ש בזה תמורה בטעות שלא יכול להוסיף עכ"ד, בודאי דאין מקום לד' הנטע שעשועים כמ"ש שם דל"ש בזה תמורה בטעות כיון שאמר שניהם, אבל כונת הירו' הוא בפשוטו דאע"ג דאין חזרה תוכ"ד בתמורה מ"מ מהני תוכ"ד לפרש וכמ"ש התוס' בב"ק דע"ג בד"ה ונמלך דאף דתוכ"ד לאו כד"ד מ"מ לפרש מהני ודוקא תוכ"ד מהני לפרש, וכ"כ בנועם ירושלמי, (ועי' במחנ"א הל' צדקה סי' ח' שמפרש ד' הגמ' דתמורה דכ"ה מ"ד תוכ"ד כד"ד והאי עיוני קא מעיין בה, דאי תוכ"ד כד"ד לא חשבינן לי' כנמלך אלא דהאי עיוני קא מעיין בה והוי כאילו אמר שני דברים יחד קמ"ל דחשיב נמלך), וזהו פשטות דברי הירושלמי ופי' הגר"א שמפרש שיכול לחזור תוכ"ד בתמורה ואינו יכול להוסיף, היינו דכשמתכוין לחזור יכול לחזור אבל הכא איירי שאינו רוצה לחזור ממה שאמר מתחילה תמורת עולה, אלא שרוצה להוסיף אח"כ ואמר תמורת שלמים לפיכך לא אמר כלום שאינו יכול להוסיף עכ"ל, נראה בכונתו דבודאי בעוקר לגמרי הדבור שאמר מהני דבטל דבורו קמא, אבל כל שאינו חוזר לגמרי ונשאר דבורו הקודם אינו יכול לשנות.
ובאחיעזר סי' כ"ה באות ב' כתבתי דהיכא דחוזר מחציו אמרי' פשטה קדושה בכולה ואף בתמורה דאין ממירין באברים בחציו מודה כמש"כ התוס' דתמורה דכ"ו אלא דלבד הסברא דפשטה קדושה בכולה נראה דהיכא דמבטל לגמרי הדבור בהקדש מהני אבל כל שחוזר ממקצת לא מהני. ובזה נראה לבאר ד' התוס' במנחות דפ"א שכ' דמש"ה בתודה מן החולין ולחמה מן המעשר, אינו דומה להריני נזיר מן הגרוגרות דלב"ה לא הוי נזיר משום דהוי נדר ופתחו עמו דכאן קבעי למיהדר ולא מצי הדר משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט, וד' התוס' שם צ"ב, ונראה בכונתם דדוקא כשעוקר כל האמירה הוי טעות אבל כשאינו עוקר כל האמירה אמרי' דאמירה לגבוה כמסל"ה וכיון שלא נתבטלה האמירה לגמרי הוי כבא ליד גזבר דלא מהני, ולהכי בהריני נזיר מן הגרוגרות דחוזר מעיקר הנזירות ומבטל כל דבריו ל"ש אמל"ג ומהני שאלה (וכמש"כ בשו"ת רב"ץ אשכנזי הובא בש"ך סי' רנ"ה דאע"ג דאמל"ג כמסירה להדיוט דמי מ"מ לא הוי כאתי ליד גזבר משום דעוקר הדבור לגמרי), וכן במנחה מן השעורים דחוזר מן המנחה, משא"כ בתודה מן החולין ולחמה מן המעשר דרוצה במקצת דבריו שתהי' תודה. ויתישב בזה סוף ד' התוס' ושלמים נמי, ובברכת הזבח מחקו, דכונתם דכיון שאינו עוקר לגמרי ורוצה שיהי' שלמים נמי ושיהי' לחצאין לא מהני. ואיך שיהי' בבאור ד' התוס' בהקדש, אבל גם בתמורה דל"ש שאלה ואיתנייהו בטעות נראה עפ"י גירסת הגר"א דכל שאינו עוקר דבורו לגמרי ולא נתבטל הדבור לגמרי אינו יכול לחזור ממקצת וזוהי סברא נכונה. ובדבר הגי' בירושלמי אין אדם נשאל על תרומתו צ"ל על תמורתו וכ"כ במה"פ שם.
ו
וע"ד מה שהשיג עמש"כ בסי' ל"ט ע"ד הירושלמי בפ"ב דחלה דתגרי נכרים מוכרים להם וכרי"ש דאמר לאחר ירושה וישיבה משמע, דלהכי איצטריך להא דתגרי נכרים משום דמצד פטור חו"ל הי' מתחייב ע"י פירות חו"ל שנכנסו לארץ ורק דמצד פטור נכרי לא מהני מה שנכנסו לארץ, ותמה ע"ז דהא לרי"ש בתוך י"ד לא נתקדש בקדושת הארץ לגבי דין חדש ולא נתחייבו מצד פירות חו"ל שנכנסו לארץ עכ"ד, הצדק אתו. אולם על הגליון רשמתי בצדו די"ל לפמש"כ הב"ח. בתשו' גאוני בתראי בסי' ב' לשי' הירושלמי:
דמה שאמרו וכרי"ש פי' הוא שמביא ראי' על הא דמשני מה שהיו תגרי נכרים מוכרים להם דהיינו כרי"ש וכו' כלומר דלרי"ש מקרא דכי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וגו' לא נצטוו להביא עומר אלא לאחר י"ד שנים, וא"כ צ"ל דכל י"ד שנים לא הביאו עומר כלל, וכיון דמיד שנכנסו לארץ זכו בארץ ובכל תבואות הארץ נאסרה התבואה באכילה מאותה שעה משום חדש כיון שאין עומר שיתיר, וע"כ דלא אכלי כל י"ד שנה אלא מתגרי נכרים שהיו מביאים משארי ארצות, ולהכי מייתי דלרי"ש משני מתגרי נכרים, וחולק על הבבלי שהק' דלמ"ד דמושבותיכם דלגבי חדש לאחר ירושה וישיבה משמע ניכול לאלתר ומשני דלא הוו צריכי עכ"ד הב"ח. ומ"מ י"ל דלא ס"ל דמושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע, ובפרט למש"כ הירו' בערלה דאיצטריך לכשיצאו לחו"ל ובחו"ל אינם חייבים, והא כפשוטו הומ"ל דאפי' משל חו"ל, אלא משום דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים ובשל נכרי פטור משום דשל נכרי הוא פטור בפ"ע, ומזה מדייק הב"ח דאפי' למ"ד חדש נוהג בחו"ל מ"מ בשל נכרי פטור. ואם שי"ל דהב"ח אינו מפרש כן מ"מ יל"פ כן ד' הירושלמי. וביותר י"ל למש"כ הפנ"י בקו"א לקדושין בה' חדש לישב ד' הירושלמי, דלכאורה מפו' בד' הירו' דנראה דב' תירוצים הם ולתי' הרשון ס"ל דחדש נוהג בחו"ל ומ"מ אינו נוהג בשל נכרי, וכ' דהירוש' בשנויא קמא ג"כ ס"ל דחדש אינו נוהג בחו"ל ואי משום דכתיב בכל מושבותיכם אתי לחדש הבא מא"י לחו"ל, ובשנויא בתרא משני דאף מתבואות הארץ היו יכולים לאכול. וכ"כ בביאור הגר"א להירו' ויעוי' בשו"ת משכנות יעקב. ואכתי קשה על הלשון מה שתגרי נכרים היו מביאין להם דהו"ל למימר דאפי' משל חו"ל, אלא דבשל חו"ל היו מתחייבים מצד פירות חו"ל שנכנסו לארץ, אבל בשל נכרים מחו"ל לא נתחייבו לכשנכנסו לארץ כמש"כ שם.
ומש"כ מעכ"ת עמש"כ לישב ד' הירושלמי דלהכי איצטריך קרא דמושבותיכם בחדש לכשיצאו לחו"ל משום דלכשיהי' קרימת פניהם בחו"ל אינו חייב משום לחם, דדבר זה נסתר מהירוש' פ"ק דהוקש לחם לקלי דכמו דקלי אסור בחדש אפי' שלא הביאו שליש ה"ה בלחם, ומה"ט כמו בקלי שיצא לחו"ל יש עליו דין חדש כן בחיוב לחם חייב לכשיצא לחו"ל. לא אדע איזה דמיון יש לזה, דמאי דילפי' מהיקש הוא באם אפאה מתבואה שלא הביאה שליש חייב משום לחם כמו קלוי, אבל לגבי יצא לחו"ל אם יצא לחם לחו"ל ה"נ דחייב כמו ביצא קלי לחו"ל, אבל ביצאה תבואה שלא נתחייבה בארץ משום לחם ורק בחו"ל נתחדש ע"ז שם לחם ע"י קרימת פניהם הו"א דלא יתחייב משום חיוב חדש דלחם. (ועי' במנח"ח סי' ש"ג מה שפלפל בד' התוס' דפסחים כ"ג דבלא הביא שליש דאי"ח משום חדש דאתי כר"א בפ"ק דחלה ולא הביא ד' הירו' שם דנראה דאף לר"א חייב, וכ"פ הגר"א ועי' בשו"ת שאג"א החדשות, ובשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"ח האריך בזה ותמה ג"כ ע"ד התוס' יעו"ש).
[ז] וע"ד
אשר העיר עמש"כ באחיעזר חאה"ע סי' כ"ב לתמוה ע"ד הה"מ בפ"ג מה' מלוה ולוה דשי' הרמב"ם דלאו דלא תבוא אינו ניתן לתשלומין שלא אסרה תורה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נושה בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן, מד' הרמב"ם בפ"ג מה' גזילה הט"ז דמבואר שם דהר"ז גזלן, וע"ז כ' כתר"ה דכונת הרמב"ם דהוי גזלן לענין אונסין, אבל לא הוי גזלן לענין הלאו כמש"כ הפנ"י בב"מ דס"א לענין קרקע, והקצוה"ח בשולח יד בפקדון עכ"ד, לא ידעתי לפרש דבריו שהרי עיקר תמיהתי דכיון דמחויב באונסין הר"ז ניתן לתשלומין, והה"מ כ' שאין זה ניתן לתשלומין שלא נתחייב באחריותו כלל דלא הוי גנב וגזלן, והרי מבואר מד' הר"מ ספ"ג מה' גזילה. דהוי גזלן וחייב באונסין ומה בכך אם אינו עובר משום לא תגזול (ועי' באחיעזר שם באות ה' דמד' הראב"ד נראה דנפסל לעדות וי"ל בכונת הרמב"ם דלענין זה חשוב גזלן יעו"ש. ובמש"כ כת"ר י"ל מה שתמהתי שם בד' הר"מ בפ"ג מה' מלוה ולוה הל' ה' אמאי לא מנה הרמב"ם לאו דלא תגזול דבאמת לא עבר הלאו).
ב"ה ח' חנוכה תרצ"א.