אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מה
חביבים וערבים עלי תמיד דברי ידידי רומעכ"ת שי' הערותיו והשגותיו. והנה עמש"כ באחיעזר חאה"ע סי' ד' אות ה' להעיר על המקנה שכ' דבגרושה שנפלה לכהן הדיוט דבגמ"ב הולד מתחלל, ממש"כ הרשב"א המובא בשמ"ק כתובות ד"ל ובמל"מ פי"ז מה' איס"ב דלא מפלגינן חדא ביאה, כתב כתר"ה לחלק דבנידון דהרשב"א שאני דא"א לומר דבחדא ביאה תעשה בעולה וחללה, אבל בנידון דהמקנה ביבמה גרושה שנפלה לכה"ד גם בתחילת ביאה יש עלה שם גרושה לכהן רק דתחילת ביאה הותרה מצד עשה דל"ת אבל בגמ"ב דיש כאן איסור גרושה מדוע לא תתחלל עכ"ד. הסברא נכונה אבל אינה מוכרחת די"ל הכונה דאין בכח תוספת ביאה לגרום פסול ואע"ג דבהעראה נעשית זונה מ"מ אין הגמ"ב מוסיף חללות, וה"נ ביבמה גרושה כיון דהעראה נדחית לא תוכל תוספת הגמ"ב להיות גורם לפסול משום חללות. שוב ראיתי כדברי בס' עמודי אור סי' ע"ט אות ג' שכ' להביא ראי' מאה"ע סי' ז' חי"ד דכהן שבא על שומרת יבם ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל אבל עשאה זונה ואם חזר ובא עלי' הולד חלל, והא נעשית זונה מהעראה אע"כ דכולה ביאה כחדא נחשבה וע"כ אע"פ שמהעראה נפסלה מ"מ אין לחלק הביאה. וה"נ אפי' לדעת התוס' דלא שרי גמ"ב ביבמה מ"מ לא תתחלק הגמ"ב בפ"ע לפוסלה עי"ז ואין לחלק בין הנושאים עכ"ל, והוא ממש כדברי, והעמודי אור לא הביא כלל ד' הראשונים בזה.
ומש"כ להשיג עמש"כ לפשוט ספיקא של המל"מ בד' הרמב"ם אם ע"י קדושין לבד עובר על עשה דבעולה או דוקא ע"י נשואין מהא דאלמנה מן הנשואין אינה מתיבמת מן התורה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והלא שי' הרמב"ם דבהעראה אינו קונה אלא לדברים האמורים בפרשה ולא הוי' רק ארוסה וא"כ יעשה רק העראה באלמנה מן הנשואין ולא יעבור על עשה דבעולה, וע"ז תמה כתר"ה דהא באלמנה מן הנשואין פסק הרמב"ם דהוי נשואה אף לענין אכילת תרומה. לכאו' יפה השיג, אבל באמת זה אינו דאם היתה אלמנה מן הנשואין ונתארסה לכהן ומת ונפלה לפני כה"ג ודאי דאינה מתיבמת ובכה"ג דהיבום בא מכח בעל של אירוסין הא לא הויא רק ארוסה ולא אכלה בתרומה וכן יקשה לאיכא דאמרי ביבמות דנ"ו דמן האירוסין ד"ה לא אכלה כי פליגי מן הנשואין רב אמר אוכלת דהא אכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת, וקשה לשמואל דהוי כארוסה ולשי' הרמב"ם דפליגי גם במערה א"כ תהי' מותרת גם אלמנה מן הנשואין להתיבם לכה"ג בהעראה, ואע"ג דהא דשמואל אסקי' בקושי' לאיכא דאמרי מ"מ בודאי גם לשמואל אלמנה מן הנשואין אינה מתיבמת, א"ו מוכח מזה דבכל גונא אלמנה מן הנשואין אף שבא מכח בעל של אירוסין ולא אכלה בתרומה מכחו והוי ארוסה בהעראה מ"מ אינה מתיבמת אף דהוי ארוסה לשי' הרמב"ם דגם בקדושין לבד עובר על העשה כמש"ש.
ומה שהעיר מעכ"ת עמש"כ דמוכח מד' הראשונים דגם בגמ"ב איכא מצוה ומ"מ גם בהעראה די כמש"כ הרמב"ן והרשב"א ולהכי באלמנה לכה"ג אפשר שיתקיים בהעראה גרידא, ומיושב קושית הא"מ, וחידש כת"ר דאע"ג דדי בהעראה היינו היכא דאפשר לעשות הגמ"ב אבל כיון דהגמ"ב אסור אינו מקיים בהעראה מצות יבום דבעי' ביאה הראוי' לקריאת שם. והוכיח זה מד' הריב"א בתוס' יבמות ד"כ דהק' כיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה הא ליכא הקמת שם, וביאר ד' הריב"א התמוהים, דבאמת גם בביאה שני' הצריכה למצות יבום משום הקמת שם היתה נדחית הל"ת מפני העשה אלא דאם היתה נדחית שוב מתקיימת המצוה גם בביאה ראשונה כמו בכל יבמה אלמנה מן האירוסין וא"כ תאסר ביאה שני' ושוב אין כאן הקמת שם והדבר מתהפך כחומר חותם, ומוכיח מד' הריב"א דכל היכא דאי אפשר עפ"י דין אין בזה הקמת שם, וה"נ בהעראה היכא דאי אפשר בגמר ביאה אין די בהעראה, והר"י שחולק ע"ז ס"ל דזה רק היכא דבמציאות א"א להיות הקמת שם משא"כ היכא שאינו אלא מעוכב מחמת איסור, זהו תו"ד. והנה בגוף באורו המושכל על הריב"א ראיתי מכבר שקדמוהו בחי' הרי"מ ליבמות הנספחות לשו"ת. אולם לו יהי' שכוונת הריב"א בקושיתו הוא כמ"ש מעכ"ת והרי"מ, הנה המעיין בד' הראשונים הרמב"ן והרשב"א ביבמות ד"כ וחידושי הר"ן בקדושין ובסנהדרין י"ט יראה דלא ס"ל כריב"א ולא הקשו קושיתו איך מותרת להתיבם הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ול"ה הקמת שם, דלדידהו לא בעינן כלל הקמת שם לעיכובא, אלא להכי מותר גמ"ב בחייבי לאוין משום דס"ל להראשונים הנ"ל דמה שנוגע להקמת השם הוי ג"כ מצוה. ואע"פ שאינה מתעברת מב"ר ואין כאן בגמ"ב מצות הקמת שם וממילא הו"ל לאסור גמ"ב בחייבי לאוין או הו"ל להתיר לה גם ביאה שני' מצד המצוה (כמפו' בחי' הר"ן בסנהדרין) ע"ז תירצו דמ"מ אין להתיר ביאה שני' כיון שנתקיים ג"כ מצות הקמת השם מב"ר דאפשר למעך, וגם בהעראה נתקיימה מצות יבום אף דלא הוי הקמת שם, דכיון דריבה הכתוב בהעראה דקני קיים מצותו אע"פ שא"א לגמור ביאתו דאין תנאי דהקמת שם לעיכובא ורק למצוה מותרת בחייבי לאוין גם גמ"ב בביאה ראשונה, זה נראה פשוט למעיין בדבריהם. וי"ל דס"ל ג"כ כשי' הר"י בתוס' יבמות שם דמקיים מצות יבום גם באופן שאינו ראוי כלל להקמת שם, אלא דשי' התוס' שם דגמ"ב אסור דאין בגמ"ב מצוה ושי' הראשונים הנ"ל דגם בגמ"ב איכא מצוה, וכיון דדרשי' מקרא דהעראה קונה ומקיים מצות יבום ויכול לגרשה מהכ"ת נחדש טעם לפי שבידו לגמור ביאתו או בבתולה לפי שבידו לבוא ביאה שני', וע"כ י"ל דגם שי' הרמב"ם כשי' הראשונים הנ"ל ותתישב קושית הא"מ.
וב"כנסת ישראל" בסי' קכ"א השיג עלי דמבואר בד' הרמב"ן והרשב"א בפשיטות דאף בכה"ג מותר לגמור ביאתו ותקשה עליהם קו' הא"מ דהא הוי בעולה ולק"מ דהרמב"ן והרשב"א מפרשים בחידושיהם ליבמות דנ"ו דבמערה בכונה לא פליגי, והרמב"ן מפרש גם הירושלמי דמה דפליגי בהעראה הוא דוקא בביאת שוגג, וא"כ לדבריהם בהעראה לכו"ע נשואה הוי, ועיקר קו' הא"מ הוא לשי' הרמב"ם דס"ל דבמערה פליגי ומן האירוסין לא אכלה בתרומה והוי' ארוסה. וכן מה שדקדק בכנסת שם מלשון הש"ס בסנהדרין י"ט ויבמות כ"א דמיירי רק בלאו דאלמנה לכה"ג ולא בשאר חייבי לאוין ואפ"ה אמרו גזירה ב"ר אטו ביאה שני', דלדעת הראשונים דבגמ"ב נמי איכא מצוה ולהכי לא אמרו גזירה אטו גמר ביאה, אבל באלמנה לכה"ג דאסור בגמ"ב הו"ל למימר גזירה העראה אטו גמר ביאה, ג"ז לק"מ דהגמ' נקטה לכו"ע אף למאן דס"ל דבהעראה נמי אוכלת בתרומה ולדידי' גם באלמנה לכה"ג שרי' גמר ביאה, ולהכי נקיט גזירה אטו ביאה שני' דתיקום לכו"ע. והרמב"ם בפ"י מה' יבום לא זכר כלל אלמנה מן האירוסין וכלל בכל חייבי לאוין שאין מצות עשה אלא בביאה ראשונה וגזירה משום ביאה שני', ואין ה"נ דבאלמנה מן האירוסין לא יגמור ביאתו וא"ש.
ב"ה ב' אייר תר"צ. לגדול אחד
ע"ד אשר העיר ידידי כת"ר עמש"כ באחיעזר סי' ל"ג אות ב' בשם מחברים על ד' התוס' בגיטין ד"ט דהא הוי משוחרר מקנין ממון ע"י מתנת שכ"מ ושוב ניתר במיתת האדון. והעיר ע"ז דהא כיון דכתב שטר על כל נכסיו הוי כמתנת שכ"מ שכתוב בה קנין דלשמואל אמרי' דלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואם כי י"ל דהכא ליכא הוכחה דהא צריך השטר לקנין איסור מ"מ הא גם האיסור יופקע ע"י מיתתו כמו בגר. גם השיג עמ"ש דלגבי מה דצריך ג"ש מדרבנן מהני משום מתנת שכ"מ במה יועיל זה הא אין כאן נתינה עכ"ד.
בפשוטו נראה למש"כ הרא"ש בגיטין פ' השולח סי' כ"ט דלהכי צריך גט שחרור מדרבנן דכו"ע לא בקיאי בהאי דינא דמיתת דאדון מפקיע האיסור ויפקיעו עליהן לעז על עבדות יעוי"ש, ולהכי לא אמרינן דלא גמר להקנותו אלא בשטר דהא כו"ע לא בקיאי וחשב שצריך ג"ש להתיר האיסור. ובודאי צ"ל בד' הגמ' דהשטר הוא בשביל האיסור דהא יש לו דין מתנת שכ"מ דקנה בנכסים מדין מתנת שכ"מ אם מת ואם עמד חוזר ולא ארכבי' אתרי ריכשי כרב, ואמאי לא אמרינן דלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, אלא משום דהשטר הוא בשביל העבד להתיר קנין האיסור אלא דלמסקנת התוס' דמיירי במהיום או שכונתו שיחול מחיים בזה צריך השטר גם לגבי הנכסים בשביל קנין מחיים, אבל לפי הו"א בודאי דהוא מדין מתנת שכ"מ ולא אמרינן בזה דלא גמר להקנותו אלא בשטר.
ובמאי דמהני השטר דמתנת שכ"מ לגבי מה שצריך ג"ש מדרבנן, לא מיבעי למה שצידדו התוס' בב"מ די"ט דעדיו בחתומיו זכין לו שהוא מדרבנן דיהני בשל תורה בודאי דעכ"פ מהני לגבי ג"ש מדרבנן עדיו בחתומיו זכין לו אף שאין כאן נתינה, ומכ"ש דמהני לגבי דין ג"ש מדרבנן מתנת שכ"מ שמסרו לו בחייו, וגם י"ל דליכא לעז היכא שמסר לו בחייו. אלא דגם לבד ד' התוס' י"ל דכיון דגם אם עמד אינו חוזר הואיל ויצא עליו שם בן חורין ליכא לעז כלל, ודוקא בהפקיר עבדו ומת צריך ג"ש מדרבנן כיון דאין כאן שום שטר שחרור כלל ויש לחוש כמ"ש התו' שלא יאמר לו עבדי אתה או כמ"ש הרא"ש שלא יהי' לעז של עבדות, אבל בנתן לו שטר מתנת שכ"מ דמדאורייתא ניתר במיתת האדון ויצא עליו עי"ז שם בן חורין ויוצא לחירות אף אם עמד, סגי בזה שא"צ גם ג"ש מדרבנן.
ובפרט לפי הנראה מהבנת המהרש"א בד' התוס' דהואיל ויצא עליו שם בן חורין ואינו חוזר בעמד מהני גם לענין איסור כמו אם מת, וא"כ אם ניתר מן התורה במת ויצא עליו שם בן חורין גם אם עמד א"צ לאח"מ גם ג"ש מדרבנן. וקו' התו' לפי פי' המהרש"א הוא דהואיל ויכול לחזור לא יצא עליו שם ב"ח כלל, וע"כ תי' התוס' דמיירי שאמר מהיום אבל כשלא אמר מהיום אם עמד חוזר וצריך ג"ש מדרבנן. ולהכי בהאי דשלח רבין שכתבתי באות ד' דבטל דין שכ"מ דלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דהתם לא מסר להעבד ולא אמר מהיום וממילא דצריך ג"ש מדרבנן, וא"כ א"א לומר דהשטר הי' משום שחרור של קנין איסור דהא יצטרך לתת לו ג"ש מדרבנן, ועוד מיגרע גרע דהא מעוכב ג"ש מדרבנן אסור בשפחה ובב"ח, התם שפיר י"ל דלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דהא אין תועלת בהשטר לגבי העבד, ולהכי כיון דלא גמר להקנותו אלא בשטר אין כאן מתנת שכ"מ כלל, ולפי שהדברים באות ד' נאמרו בדרך פלפול אין להאריך בזה.
ומש"כ מעכ"ת לפרש הא דרבין עפ"ד הראב"ד פ"י מה' מתנה הי"ב דמפרש דמשום בטול השליחות קא אתי, הנה בד' רש"י שם ד"ה דליתא בשטרות מפורש דהא לא אקני לי' ארעא עד דלימטי שטרא לידי' וההיא שעתא פקע לי' רשותא, הרי דלאו משום בטול השליחות הוא. ובאמת צ"ע בשי' הראב"ד למ"ל להטעם דביטול השליחות הא בלא"ה הקנין בטל לאחר מיתה, ואם מסרו מחיים ל"ש בטול השליחות. ואולי כיון הראב"ד להל' י"ג במיפה כחו דכ' הר"מ שכותבים ונותנים לאחר מיתה והטעם הוא משום שלא ביטל המתנת שכ"מ, וס"ל להראב"ד דנהי דמתנת שכ"מ ככומ"ס אבל השטר א"י לכתוב משום דנתבטל השליחות. אולם הא דהר"מ מפורש בד' הגמ' דבמיפה כחו כותבים ונותנים לאח"מ, ואולי ע"י קנין מיירי ואמר לו כתבו, ועי' בחו"מ סי' ל"ט ס"ג במת הלוה ואכ"מ.
ומש"כ לתמוה עמש"כ באחיעזר באות ד' בשם הדברי אמת דמפרש בד' הרי"ף דלהכי לא הוי גיטא עד דמטי לידי' משום דזכי' אינה מטעם שליחות ובשטר בעינן נתינה, ותמה דהא במזכה גט במקום יבם מהני, יעוי' באחיעזר בסי' כ"ט אות ד' מה שתמהתי בזה. ובאמת זוהי שאלת הראשונים שתמהו על הרי"ף מהא דמזכה גט במקום יבם וכמו שתמה הר"ן שם, וע"כ לא אדע תמיהתו על בעהמ"ח דברי אמת שהסביר דברי הרי"ף כן דלא מהני לא בשחרור ולא בגט אשה מהאי טעמא דזכי' לאו משום שליחות דשי' הרי"ף היא באמת שלא כסוגית הש"ס ביבמות ד' קי"ח. ומרוב טרדותי לא אוכל להאריך.