אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מג · ו
ע"ד אשר העיר מעכ"ת עמש"כ באחיעזר חאה"ע סי' א' אות ח' בהמוקף די"ל דרב ס"ל דמתני' דסוטה אתי כר' שמעון דס"ל דס"ט ברשות היחיד תולין, ותמה ע"ז דהא גם ר"ש מודה בסוטה דהוי ודאי משום רגלים לדבר ולדידי' י"ל דבסוטה הוי בירור ורק לרבנן דמדמו ס"ט ברה"י לסוטה צ"ל דקנוי וסתירה עושין את הספק לא מטעם בירור רק מדיני התורה עכ"ד. כוונתי בזה דלמ"ד ס"ט ברה"י נזיר מגלח עליו וחייבין עליו משום ביאת מקדש ואין חלוק בין ספק לודאי ממילא דגם בספק סוטה הוי כודאי ואיתא גם בלאו דטומאה וממילא דאין חילוק לדידי' בין טומאה בלשון לאו או בלשון עשה וא"כ תיקשי מתני' דסוטה כמש"כ שם. וע"ז העירותי די"ל דלדידי' מוקמי מתני' כר"ש דס"ל דס"ט ברה"י תולין ובודאי דאין הנזיר מגלח עליו, ולהכי לר"ש אף דספק סוטה הוי כודאי משום רגל"ד מ"מ אינה אסירה רק בעשה דנטמאה ולא בלאו, היינו דאסורה רק מצד הדין דנטמאה כודאי סוטה ולא מצד הבירור, וחלוק טומאה בלשון לאו מבלשון עשה, אבל לרבנן דס"ל דס"ט ברה"י טמא וגם הנזיר מגלח עליו גם ספק סוטה מצד דין הטומאה הוי כודאי.
ובאמת הא מוכרח כן לפירש"י דס"ל לר"ש דכל ס"ט ברה"י תולין וע"כ דהוא מהלמ"מ מסוטה, דהא אפי' להראשונים דס"ל דספק איסורא מדאורייתא לחומרא מ"מ היכא דאיכא חזקה להקל לא אזלי' לחומרא וא"כ בס"ט ברה"י דאיכא חזקת טהרה ומ"מ תולין לר"ש מה"ת ע"כ דיליף מסוטה, וא"כ צ"ע לפי"מ דמחלק ר"ש בריש נדה דשאני סוטה דהוי רגל"ד מנ"ל בס"ט דהוי ספק. והתוס' בסוטה דכ"ח בד"ה אינו דין מפרשי דסתירה ע"י קנוי הוי כספק מגע שרץ ומפ' להגמ' דריש נדה ד"ג דגבי סוטה וספק שרץ הוי ריעותא דהשרץ והבועל קמן אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא וכו' יעו"ש. ולפי ד' התוס' באמת כל ס"ט ברה"י דמי לספק סוטה ורק לגבי מקוה שאני, ולשיטתם לר"ש ס"ט ברה"י הוי ודאי. אבל לפירש"י דס"ל דכל ס"ט ברה"י לר"ש תולין משום דלא דמי לספק סוטה עכצ"ל כמ"ש התוס' שאנץ בסוטה שם דאף דהשרץ קמן לא מקרי רגל"ד וליכא למילף מסוטה דהוי רגל"ד ולא הוי ק"ו גמור רק גלוי מלתא. והרשב"א הובא באס"ז כתובות ד"ט כ' דכל ס"ט ברה"י אקיש רחמנא לסוטה בין שיש רגל"ד ובין שאין רגל"ד ובסוטה דבעי' רגל"ד הוא משום דטוענת ברי, ועי' באחיעזר סי' ז', וכ"ז לרבנן אבל לר"ש דמחלק באמת ס"ט מסוטה מנ"ל דס"ט ברה"י תולין כיון דל"ד לסוטה דבסוטה הוי רגל"ד. ואין לומר דאקשינהו רחמנא לסוטה אף שאין רגל"ד דא"כ תהוי ודאי טמא כמו לרבנן וכיון דל"ד לסוטה מנ"ל דתולין מספק אף דאיכא חזקת טהרה [והי' אפ"ל כמש"כ התוס' ישנים בריש נדה דהלכות טומאה הכי גמירי לה דכל היכא דל"ד לסוטה ברה"י תולין, אבל דוחק לומר כן על עיקר הדין דספק טומאה ברה"י].
אבל למש"כ א"ש דבאמת גם לר"ש ספק סוטה דאסורה בודאי היינו רק מצד הדין ולא מצד הבירור ואסורה רק בעשה דונטמאה, וכלפי שאר הדינים כמו ליבם לא הוי רק ספק דחולצת, ואין עלי' רק דין עשה ולא משום הלאו ואין בה טומאה כעריות, רק דהתורה עשאתה כודאי לאוסרה על בעלה ולא מצד בירור, ולהכי רק להחמיר עשאה הכתוב כודאי, ולא להקל כמ"ש התוס' ביבמות וכיון דגם בסוטה מצינו צד ספק לגבי דין יבום להכי שייך שפיר למילף הלכה מסוטה לשארי ס"ט ברה"י דתולין, דכמו דמצינו בסוטה דלית בה לאו אלא עשה דונטמאה ולגבי יבום חולצת מספק כ"כ נתקבלה ההלכה לכל ס"ט ברה"י דחולין להחמיר ולא להקל וגם לא לשרוף את התרומה. (ואף דמצינו בטומאת בית הפרס דרבנן ששורפין עליו את התרומה שהוא מדרבנן כודאי, ועי' מהרי"ט אלגזי פ"ה מה' בכורות, וצריך לחלק לר"ש דהתם הטילו עליו מדרבנן טומאה ודאית משא"כ בס"ט ברה"י אין בו רק ספק).