אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן מב

סימן מא

להנ"ל

הערות בגיטין (דף ל') ובענין מכירי כהונה

א

מה שהעירות, אחי יקירי, בד' הקצוה"ח בסי' ק"ה ס"ק ג' משה"ר לד' הר"מ דהלוה יכול לזכות להבע"ח אף שחב לאחרים מגיטין ד"ל דמשני שמואל במזכה ע"י אחר, וכתבת דאין להשיב במזכה ע"י כהן, דא"כ בהא דחולין דקל"ג יקשה הא הוי חב לאחרים. ובאמת גם מהתם אין ראי' דבמכירי כהונה איירי יעוי"ש, וע"כ היו נותנים להצורבא מדרבנן דבי שבבותי, דמצות נתינה נתקיימה מתחלה כיון שהכהן הי' ממכיריו. והא דרבא ושמעי' גם רבא כהן הי' ושייך מיגו דזכי לנפשי'. והנה כתבת עוד דל"ש חב לאחרים כיון דהמצוה רק ע"י נתינה ולא שיטול מעצמו. אולם מלבד זה אינו דומה, דבלוה עכ"פ עפ"י הדין ראוי להשיב לנושיו חלק כחלק והוי חב לאחרים בנתינתו למלוה אחד, משא"כ בתרו"מ דיש לו טוה"נ אף דאינו ממון מ"מ רשות לו ליתן לכל מי שירצה ע"פ הדין והוי בעלים ע"ז, מהכ"ת לא יהני הזכי' ע"י אחר שהוא עפ"י הדין.

אולם לכאורה לא יספיק התי' בהא דמשני במזכה לו ע"י אחר גם במעשר עני:

דהא התם הוי חב לאחרים. ועי' בירושלמי דמקשה וכי יש מכיר לעני, ובמל"מ פ"ז מה' מעשר דמפרש קושית הירושלמי דהא במעשר המתחלק בתוך הגרנות אין בו טוה"נ לבעלים ובכה"ג ל"ש מכיר כיון דליכא טוה"נ. וא"כ במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות ל"מ גם זכי' ע"י אחר, דהא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וצ"ל דמיירי במזכה לו ע"י עני, דהא אאפ"ל כד' הקצוה"ח דהיכא דהלוה מזכה מהני, דהא במעש"ע המתחלק בתוך הגרנות ליכא בעלים כלל והוי כלקט שכחה ופאה דפליגי ר"א ורבנן.

ב

אך באמת מה דפריך בירושלמי וכי יש מכיר לעני צ"ב, דהא כל עיקר קושית הגמרא ואע"ג דלא מטי לידייהו הוא משום דאין אדם מזכה ע"י עצמו, ובאמת הא בפאה פליגי ר"א ורבנן מי שלקט ואמר ה"ז לפלוני עני, דר"א אומר זכה וחכ"א כו' ופרש"י דמיירי שאין המלקט בעה"ב, דאל"כ ל"ש לומר מיגו דאי בעי מפקיר נכסיו, והשמק"ו והתוי"ט בפ"ה דפאה תמהו ע"ז, דאי מפקיר נכסיו ולא הוי שלו שוב יכול לזכות בהפאה, ואף לפי פרש"י צ"ל דדוקא בפאה דרבי רחמנא תעזוב יתרא כדמצינו בהמפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפאה ופטור ממעשר אלמא דגלי רחמנא דאף ע"י הפקר לא נפקע החיוב מהבעלים, וה"נ אפשר דלגבי איסור דלא תלקט להזהיר עני על שלו כל שנתחייב בפאה ל"מ הפקירו להפקיע מידי איסורו דלא תלקט, משא"כ במעשר דפטור אף אם קדם הוא וזכה מהני ההפקר להפקיע מידי איסורו דלא תלקט. ומיושב בזה קוש' הגאון רע"א מנדרים דפ"ד:

דקאמר שם דאילו מפקיר נכסי והוי עני ושקל לי' איהו, ומבואר דלא כרש"י, דשאני מעשר עני דמהני ההפקר להוציאו מאיסור דלא תלקט משא"כ בפאה.

אבל עכ"פ מבואר מפאה דמהני זכיית הבעלים אלמלא דהוי חב לאחרים וקנה העני. וה"נ במעשר עני מדוע לא יועיל זכיית הבעלים ע"י עצמו בעד העני באלו שאין בו טוה"נ לבעלים דהוי כזוכה מן ההפקר. ולפ"ז ע"כ קושי' הש"ס אינה אלא בתרו"מ ובמעשר עני המתחלק בבית, אבל במ"ע המתחלק בגרנות יכול לזכות ע"י עצמו, וא"כ מאי מקשה הירושלמי וכי יש מכיר לעני, הא במ"ע שאין מכיר היינו באופן דליכא טוה"נ לבעלים יכול לזכות ע"י עצמו, וצ"ל דקושית הירושלמי הוא לריו"ח שם דמוקי לה שם במכירי כהונה ולוי', וריו"ח ס"ל בגיטין דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וא"כ הבעלים הוי כתופס לבע"ח ומיגו דזכי לנפשי' אין כאן, דהא העני מוזהר על שלו, ואף דאי בעי מפקיר לנכסיו, מ"מ הוי תרי מיגו דל"א לרבנן. אך באמת לשי' רש"י דעשאו שליח מהני, וה"נ במלוה מעות את העני הוה כנעשה שליח לתפוס בעדו, א"כ יכול השליח לזכות בעדו מעשר עני, ואף לשי' התוס' דל"מ עשאו שליח, אפ"ל עפמש"כ הש"ך דבשכר מהני, והאחרונים חדשו דכל דלהשליח יש זכות לתפוס החפץ וכגון שהמלוה חב להשליח מהני תפיסתו, וה"נ כיון דמלוה את העני וע"י הזכיה למען העני יתפוס בחובו, ראוי שיועיל מה"ט זכיית המלוה, ורק בתרו"מ דאין אדם מזכה ע"י עצמו משום שי"ל טוה"נ בגוה אבל בלקט שכחה ופאה, ראוי שיועיל זכיתו בכה"ג דל"ש תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר דמזכה ע"י אחר או במכירי כהונה ולויה, ולא הזכיר מכיר עני, משום דבעני יכול לזכות ע"י עצמו.

ג

אלא שאני מסתפק עוד אולי אפ"ל גם בתרו"מ למ"ד טוה"נ אינה ממון יועיל זכות ע"י עצמו כיון דאין לטוה"נ שיווי דמים, ול"ה שלו דנימא דא"י לזכות בשלו, והא לשי' התוס' בחולין ד' קל"א גם באלו שאין טובת הנאה לבעלים יכול לתתו לכל עני שירצה, ומעשר עני מלקט ילפינן, וא"כ הוי כלקט בכל מילי, והא בלקט גופי' מהני זכי' ע"י עצמו, אע"ג דלד' התוס' יש ביד הבעלים לתתו כמו מעשר עני המתחלק בבית הגרנות, (ואולי שאני לקט שכחה ופאה דעזיבה כתיב בהו, ואסור לסייע לעני כמבואר במס' פאה) וה"נ גם בתרו"מ לשי' מהרש"ל דמש"כ התוס' דיש בו טוה"נ לבעלים יכול להוציא היינו למ"ד טוה"נ ממון, אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון א"כ אף באלו שיש בו טוה"נ א"י להוציא אם תפס, ומאי נפ"מ בין יש בו טוה"נ לבעלים או אין בו טוה"נ, וע"כ כתב היש"ש דנפ"מ דביש בו טוה"נ אינו יכול ליטול בע"כ אבל אם תפס מהני, ובאלו שאין בהם טוה"נ גם בע"כ יכולים ליטול, וא"כ למ"ד טוה"נ אינה ממון הוי כמו מעשר עני לשי' התוס'. ומה"ט גם בתרו"מ ראוי שיועיל לזכות ע"י עצמו, כיון דלית לי' דין ממון בגויה.

וסבור הייתי לומר דשמואל דמשני במזכה ע"י אחר ס"ל טוה"נ ממון, ומה"ט מתישב קוש' המח"א שהעיר בה' זכי' ומתנה סי' ל"ג דבעינן שלוחו של בעל הממון, והא כיון שטוה"נ אינו ממון ליכא שלוחו של בעל הממון (ועי' בנתה"מ סי' ק"ה מש"כ דהיכא דליכא בעל ממון ל"ב שלוחו של בעל ממון), והמח"א הרגיש בזה בעצמו דאפ"ל דקאי למ"ד דטוה"נ ממון, ודחה זה דא"כ דאמר כולהו כשמואל לא אמר כו' הא מצי למימר בפשוטו דלא ניחא למ"ד טוה"נ אינה ממון. ולפמ"ש מיושב על נכון, דהא למ"ד מוה"נ אינה ממון אינו צריך לכל התירוצים הנאמרים בגמרא דמשכח"ל ע"י עצמו.

ובזה תתישב הקושי' המפורסמת לדהתו"ס בב"ב (דקכ"ו:) דמכירי כהונה הוי כמו מתנה מועטת, והא רב לית בב"מ דמ"ט הא דמתנה מועטת א"י לחזור, ואיך מוקי לה בגיטין ד"ל במכירי כהונה, ולפש"כ י"ל דהא כ' רש"י שם דהיינו משום דכהני מסחי דעתייהו כיון דאיכא מכירי כהונה, וזה עדיפא ממתנה מועטת דאיננה קנין בעצם, אבל בזה דכהנים עצמם אסחי דעתייהו, והוי כאילו ל"ה כ"א כהן אחד בעולם דהוי ממון דידי'. ועי' בקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' בנדון דברי הפר"ח בכהן קטן. אולם כ"ז אי טוה"נ ממון, ולשי' התוס' בחולין דאם תפס הכהן דיכול להוציאו מידו' וע"כ מסחי כהנים בעלמא דעתייהו, אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו א"כ לא מסחי הכהנים דעתייהו דיכולים לתפוס אף שאין המצוה כן, ולא שיטול מעצמו, ואפ"ה לא מיאשי לגמרי, ולפ"ז מש"כ התוס' בב"ב דהא דמכירי כהונה לא הוי כ"א במתנה מועטת דאסור לחזור היינו למ"ד טוה"נ אינה ממון וכדקיי"ל, משא"כ למ"ד טוה"נ ממון אף אי במתנה מועטת יכול לחזור בו מ"מ כיון דרגיל ליתן למכירו כמו שפירש"י מסחי הכהנים דעתייהו, כיון דטוה"נ ממון ותפיסה לא מהני, ועפ"ז א"ש דהא סוגיין דגיטין דמקשה ואע"ג דלא מטי לידייהו ע"כ קאי למ"ד טוה"נ ממון, אבל למ"ד טוה"נ אינו ממון יכול לזכות ע"י עצמו, ולאותו מ"ד שפיר משני רב במכירי כהונה, דהא הכהנים מסחי דעתייהו כיון דרגיל ליתן (אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון לא יצא ידי נתינה אלמלא הי' איסור חזרה דמתנה מועטת) וגם לפי"ז דשינויא דרב א"א למ"ד טוה"נ ממון, תתיישב קו' המחנ"א מ"ט ל"א כולהו כשמואל לא אמרי, דלא א"ש למ"ד טוה"נ אינו ממון. ולמ"ש ניחא דהא גם שינויא דרב לא אתא למ"ד טוה"נ אינה ממון, דהא לא ס"ל דינא דמתנה מועטת א"י לחזור כנ"ל.

ד

ובמש"כ בקו' הירושלמי וכי יש מכיר לעני משום דע"י עצמו א"א דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ובתרו"מ הוי טוה"נ ממון ולא מהני ע"י עצמו, י"ל עוד מה שנתקשו, הא גם בעני יש מכיר למש"כ התוס' בחולין דקל"א דיכול לתת לכל עני שירצה מדקרי לי' ממון שאין לו תובעים, וגם היש"ש מסכים כן למ"ד טוה"נ ממון, ותקשה לפמ"ש דכל עיקר הקו' קאי למ"ד טוה"נ ממון, אולם לפמש"ל דהא דמהני מכירי כהונה היינו דהכהנים מסחי דעתייהו כמו שפירש"י וכ"ז למ"ד טוה"נ ממון, דל"מ תפיסת הכהן, אבל במעשר עני דאם תפס אין מוציאין, דאין בו טוה"נ לבעלים, א"כ לא מייאשי העניים דעתייהו. [וגם סברת התוס' בב"ב דקכ"ז דהוי כמתנה מועטת ל"ש במ"ע המתחלק בתוך הגרנות, ועי' בחת"ס חיו"ד סי' רל"ז].

אולם כ"ז אינו עולה יפה לפי המבואר מד' הרמב"ם דצריך לזכות ע"י אחר או במכירי כהונה ולויה סגי, והא קיי"ל טוה"נ אינו ממון, וא"כ יכול לזכות גם ע"י עצמו, וע"כ צ"ל כיון דאף דטוה"נ אינו ממון יש לו טוה"נ, אלא שאינו שוה ממון וגם מצות נתינה עליו:

וא"א לקיים מצות נתינה בלי הוצאה מרשותו.

ה

וק"ל שם מ"ט לא אמר כולהו כשמואל לא אמרי, דהא דלפ"מ דמסיק בגיטין די"ב לרבנן לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני, וא"כ גם במ"ע המתחלק בתוך הגרנות דילפינן מלקט שו"פ אסור ללקט לעני, וה"נ לזכות למען העני אחר אסור, ואיך אפשר לאוקמי במזכה ע"י אחר. וגם לפמ"ש הקצוה"ח בסי' ק"ה לדון מטעם אשלד"ע וה"נ אשלד"ע, ועוד דהא עכ"פ אף למ"ד אי עביד מהני לא זכה פלוני העני כמש"כ התוס' בגיטין שם. ולמאי דמשני במכירי העני ניחא, דהא א"צ לעשות זכי' והכונה כיון שהוא מכירו לא יניח את האחר לזכות זולת את העני המכירו, אבל למאי דמשני במזכה ע"י אחר קשה, אבל לפמ"ש לפרש עפ"ד הירושלמי דוכי יש מכיר לעני, דהא דלדידן ניחא משום דבמעשר עני יכולים הבעלים עצמם לזכות, וא"כ גם להתי' דמכירי כהונה ולויה ג"כ קשה ממעשר עני. (וצ"ל דלפי המסקנא לא קיי"ל כדיחויא דרב פפא בגיטין די"ב).

ו

מה שכ' להעיר מ"ט לא אמרינן קנוי' אקני מקום בחצרו כמו שאמרו בבכורות די"ח, ותי' דגם מכירי כהונה הכונה דגמר ומקנה לה מקום בחצרו ובזה הרוחת לישב הקו' מרב דאע"ג דלא ס"ל מתנה מועטת מ"מ מכירי כהונה מהני, ובב"ב יוכל היות דקיימא באגם, דבריך ישרים בעיני, ולכאורה ילה"ר ממש"כ התוס' בבכורות דל"ה:

מימר אמר לא שביק כו' שהק' מהא דדי"ח:

דאקנוי' אקני לי' לרועה, ותי' דמיירי דהוא ממכירי כהונה, וק"ל לפי המבואר בגיטין דבמכירי כהונה יוצא ידי נתינה, ולפמש"כ רש"י דהא דקנוי' אקני לי' מקום בחצרו, כדי שיגדל הכהן הבכור בחצרו, וכמו שמביא המהרי"ט אלגאזי בשם הריטב"א בב"מ לפרש דכ"ז דלא קנה הכהן אינו מקיים המצוה במה שמגדל בחצרו, ועיקר מה שמקנה לו חצרו כדי שיקיים מצות נתינה, וע"כ צריך להקנות לו חצרו שיקנה בו הבכור, וקשה במכירי כהונה למה לו להקנות לו חצרו, הא בל"ז יצא ידי נתינה, ולפי' הרמב"ם ורגמ"ה ניחא, אבל לפמש"כ האלגאזי בדהתו"ס כפירש"י והרטב"א קשה למ"ל לאקנוי' מקום בחצרו, אבל לדבריך א"ש, דהא דמכירי כהונה הוי קנין משום דקנוי' אקני לי' מקום בחצרו, וא"כ היינו הך, ושוב הוי הרועה מוחזק כמו בעה"ב:

אולם לכאורה יש להעיר, לפמש"כ המרדכי דלמ"ד טוה"נ אינו ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה אותו, וא"כ דוקא בבכורות דהוי רועה הרגיל אצלו, והוי עומד בצדו, אף שאינו משתמר לפעמים לדעתו, מ"מ קונה את הבכור בשעה שהוא עומד בצדו, אבל בהמלוה את הכהן ואת הלוי דאינם בצדו מאי מהני הא דאקנוי' אקני לי' מקום בחצרו, מ"מ הא אינו משומר לדעתם, ואי טוה"נ אינו ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה, והד"ק במאי קני. ולפשכ"ל במכתבי הקודם דבע"כ סוגיין קאי למ"ד טוה"נ ממון א"ש.

ולפ"ז יתבאר שפיר דברי הירושלמי דפריך וכי יש מכיר לעני וכ' דקשה למש"כ התוס' בחולין דקל"א:

דאף באלו שאין בו טוה"נ לבעלים יכול לתת לכל עני שירצה ומאי פריך, ולהנ"ל שפיר מקשה כיון דאין בו טוה"נ לבעלים וממילא ל"ה דעת אחרת מקנה, ומאי מהני שהוא מכירו, במה נקנה להעני, דהא אף אי אקנוי' מקני לי מקום בחצרו, מ"מ הא בעינן שיהא עומד בצדו היכי דליכא דעת אחרת (וביותר באלו שא"ב טוה"נ לבעלים, ואם תפס אחר אין מוציאין מידו).

ולפ"ז א"צ לדחוקי ולומר דהתוס' בב"ב קאי אי המת"כ באגם, אלא דדבריהם מוסבים לפי ההלכה דקיי"ל דטוה"נ אינה ממון, ולא מהני מאי דאקנוי' אקנה לי' מקום בחצרו, ולהכי ל"ה כ"א מתנה מועטת, אבל הסוגיא דגיטין קאי למ"ד דטוה"נ ממון וכנ"ל.

ז

ויש להוכיח עוד דאי מכירי כהונה חשיב קנין ממש אי לא במחלוקת דטוה"נ ממון שנויה וכמו שנתבאר דאל"כ קשה כיון דמכירי כהונה חשיב קנין ממש, או כפירש"י, או דנימא דאקנוי' אקני לי' מקום בחצרו, ולפ"ז אם הזיק הבעלים המת"כ או שאכלן מתחייב דהו"ל כמו שבא ליד כהן ומאי מקשה הש"ס בחולין דק"ל:

מהא דתני בבריתא דאשר ירימו, דבעה"ב שאכל שבלים פטור, הא הורמו חייב, מאי מקשה דילמא יש לו מכירי כהונה, דמשתרם הוי של הכהן ולהכי חייב (והא גופא קמ"ל ועי' תוס' שם) אולם אי נימא דלמ"ד טוה"נ אינה ממון אין מכירי כהונה עדיפא ממתנה מועטת, וכמו במתנה מועטת דיכול לחזור אעפ"י שאסור ופשיטא דהזיק או שאכלן פטור, אתי שפיר. והנה הקושיא בחולין סובב לרב חסדא, ובסנהדרין דקי"ב:

אמר ר"ח ל"ש אלא תרומה ביד כהן, אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ולכאורה קשה אי טוה"נ ממון אף בתרומה ביד ישראל יאסר מצד טוה"נ שיש להישראל, והו"ל שללה מצד טוה"נ שבה, וא"ל דמדנאסר שוב אין לו טוה"נ וכמו דק' בנדרים דפ"ה דשוי עפרא בעלמא, הא בחמץ אמרינן דעובר בב"י (בפסחים מ"ו):

משום הטוה"נ בע"כ דמשגיחין אם הוי שלו, זולת האיסור, וכיון דבלא איסור חמץ י"ל טוה"נ שוב עובר בב"י מה"ט וה"נ חשיב שללה זולת האיסור, אלא דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אי ע"י טוה"נ חשיב הדבר כאילו כולו שלו. ושי' התוס' בב"מ ד"ו דאינו רק טוה"נ ואינו יכול לתובעו רק טוה"נ שיש לו בו.

אבל הריטב"א בקדושין דנ"ח כתב דחשוב כולו שלו, ומה"ט חייב הגנב כפל כנגד כל הגנבה. ולשיטתם קשה דחשיב כולו שלו, וגם לשי' התוס' קשה דעכ"פ יאסור כשיעור טוה"נ אם לא דנימא דשיעור טוה"נ בטל מן התורה ברוב ואע"ג דממונא לא בטל, מ"מ בזה אנו דנין מכח האיסור דעיה"נ, וצ"ע בזה דהאיסור בא ממה שהוא ממונו גם י"ל לשי' התוס' דאינו כלו שלו רק שיש לו טוה"נ אי אפשר מטעם זה להפסיד את הכהנים דהא בעיה"נ פקדונות המופקדים אף שקבל עליו אחריות אינם נאסרים כמבואר בסנהדרין. אבל אי נימא דטוה"נ ממון והוי כלו שלו כמש"כ הריטב"א יקשה. ובע"כ צ"ל דר"ח ס"ל טוה"נ אינה ממון. שו"ר שכ"כ במנחת חנוך בהל' עיה"נ וגם הרמב"ם שפ' כר"ח פ' דטוה"נ אינה ממון, ולהכי מקשה בחולין מברייתא דישראל שהי' אוכל בשבלים קודם שהורמו, ואף דאפשר לאוקמי הברייתא כמ"ד טוה"נ ממון דהוא מחלוקת התנאים ניח"ל לאוקמי כמדס"ל דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין דהכי קיי"ל.

אבל בפשוטו נראה ליישב קושית המנח"ח דגם למ"ד טוה"נ ממון ואפילו אם הוא חשוב כלו שלו כשי' הריטב"א אין להפסיד ממון כהן בשביל טוה"נ של ישראל וכמו דמבואר בסנהדרין דקי"ב אמר ר' חסדא פקדונות של אחרים מותרים אף דקבל עליו אחריות, ומסתימת הגמ' מבואר דלכו"ע אף לר"ש דס"ל דדהגל"ם כממון דמי אינו נאסר משום דרשות בעלים עליו, ואחרי שהבעלים הוא מעיר אחרת אי אפשר שתיאסר עי"ז שיש להנפקד אחריות, וה"נ י"ל בטוה"נ כיון דהתרומה ברשות השבט אינו נאסר עליהם בשביל טוה"נ של הבעלים.

ומה שאמרו בסנהדרין לר"ש קדשים שחייב באחריותן ימותו, שאני קדשים שחייב באחריותן דהוא באמת גם הבעלים של הקרבן וכמבואר בב"ק דע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן דבקדשי מזבח חשיב הבעלים של קרבן וכמבואר בתמורה דל"ב בתוס' שם, אלא דניהו דחשוב בעל הקרבן הבעלים אבל הוא ממון הקדש, ולר"ש דס"ל גול"מ כממון דמי חשוב גם גול"מ כממונו ולהכי בקדשי מזבח שחייב באחריותן לר"ש כממונו הוי וימותו משא"כ בסתם פקדונות אע"פ דקיבל עליו אחריות לא הוי בעליו, ולהכי אע"פ שיש לו טוה"נ אין לאסור על הכהנים שבעיר אחרת (ועי' באחיעזר חיו"ד סי' מ"ו).

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה