אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן מא

סימן מ

מחליפות מכתבים בענינים שונים שהי' לי בילדותי עם אחי הרה"ג מו"ה משה ארי' ליב ז"ל (סע למנוחת עולמים ביום ח' טבת תרפ"ג.

א

ע"ד קושית האס"ז בב"ק די"ג בנגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר, דאיך מהני הקדשו והפקרו הא מבואר בב"ק דל"ג דהקדישו מוקדש משום דר' אבוה וכו' ומבואר דמן התורה אינו קדוש אף לר' ישמעאל ותירץ האס"ז דבנגח ואח"כ הקדיש במועד מיירי דמשלם מן העליה דילפינן מוהועד בבעליו משא"כ בתם, ובמועד דמשלם מן העלי' מהני הקדשו. והקשית דהא לר' יהודא קאי דס"ל בב"ק דמ"ה דצד תמות במקומה עומדת ומשלם מגופו ונמצא דאין ההקדש וההפקר מועיל רק לחלק ההעדאה וחלק התמות הא משועבד לניזק ואין הקדישו הקדש וליחייב בח"נ של התמות.

ואין לומר דבנגח ואח"כ הקדיש או הפקיר חציו ג"כ נפטר דאין זה בעלים אחד (והפקר לחצי חפץ מהני כמש"כ התוס' בכריתות דכ"ד בד"ה דאמרו לדעת רבנו אפרים דלא אפקריה רק שיעשה לו מיתת בי"ד ויעוי' רש"י שלהי ב"מ אפקורי מפקר להו ומש"כ השימק"ו בב"מ דכ"ו דאם אחד מן השותפים נתיאש דאינו מועיל שאין יאוש לשליש חפץ שאני גבי יאוש משום דמוצא אבידה הוי שומר לגבי השותפים שלא נתיאשו ודמי כמונח ביד השותף דידו כיד הבעלים וכמ"ש הרמב"ן), דזהו נגד הסברא דבפשוטו נראה בדין נגח ואח"כ הקדיש שכתב הרא"ש דלגבי נזקין גם רבנן דר"י מודים דפטור בנגח ואח"כ הקדיש וכ"פ הרמב"ם דלכאורה טעמא בעי הא מחד קרא נפקי, ונראה בטעמו של דבר משום דהא דבעינן בעלים אחד היינו אחד בדין חיוב, אבל במכר חייב כמש"כ הרשב"א ולהכי לענין מיתה פליגי רבנן דס"ל דאיתרבי משור שור דגם בשור ההפקר חייב מיתה ולא נשתנה דינו לפטור ור"י דס"ל דשור ההפקר פטור וא"כ גם בנגח ואח"כ הפקיר דנשתנה דינו לפטור פטור, אבל בנזקין דבעינן נכסים המיוחדים ושור ההפקר פטור מש"ה גם רבנן מודים דבנגח ואח"כ הפקיר דנשתנה דינו לפטור פטור, ולפי"ז בהפקיר והקדיש חציו דמבואר בתוספתא פ"ד דב"ק דשור חצי הדיוט וחצי הקדש שנגח דחייב בנזק שלם, היינו חלק ההדיוט, א"כ בנגח והקדיש חציו בדין הוא שמחויב חצי נזק דלא נשתנה דינו של חלק החיוב לפטור. ושוב קשה כדלעיל בנגח ואח"כ הקדיש לר"י דצ"ת במקומה עומדת ליחייב בח"נ של צד תמות.

ובס' ים התלמוד תירץ קושית האס"ז עפי"ד הגמרא בב"ק די"ג דשלמים שהזיקו אינו גובה מבשרן כנגד אימורין משום דאטו בשר אזיק אימורין לא אזיק וה"נ משחל ההקדש על חלקו של המזיק שוב אינו גובה רק מחלק ההדיוט דאטו הדיוט אזיק הקדש לא אזיק, ושוב מתפשט הקדושה על ג' חלקים וכן הלאה עד פרוטה האחרונה שבו. ולדעתי הדברים מתמיהים, דלא דמי לשלמים שהזיקו שאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהם דהוי ממון גבוה ולא נתחייב מתחלה חלק האימורין וכיון דגם האימורין הזיקו אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן משא"כ בזה שנתחייב מתחילה בכולו ונשתעבד בכולו, הרי אי אפשר להפקיע שיעבודו של הניזק אם ע"י ההקדש בחלקו יוגרע שיעבודו ואין הקדשו הקדש וע"כ דחל רק על דמיו וזה פשוט.

ב

ונראה בישוב שי' האס"ז דמאי דחל לר"י ההקדש וההפקר על חלק התמות אף דמגופו משלם בצד תמות לר"י משום דהא דאמרינן הקדישו מוקדש משום דר' אבוה ומן התורה אי"ח ההקדש וההפקר, משום דקדושת דמים אינה מפקעת מידי שיעבוד כמש"כ התוס' שם בד"ה משום דמיירי בבע"מ או שהקדישו לבה"ב (דלשי' ר"ת דגם קדו"ד מפקיע מידי שיעבוד במטלטלין ורק דרבנן אלמוהו כמש"כ התוס' שם, א"ש בפשיטות הא דנגח ואח"כ הקדיש היינו דמן התורה חל ההקדש וההפקר).

והנה הא דקדו"ד אינה מפקעת מידי שיעבוד ביארו התוס' בגיטין ד"מ בד"ה הקדש, דרבא לטעמו דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשוב ברשותו ודוקא קדוה"ג שאין לה פדיון מפקיע מידי שיעבוד משום דכיון דחל שעה תו לא פקע דלא עדיף שיעבוד מנתינת דמים, אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש, כיון דחל פדיון וראוי לפקוע. ועי' בקצוה"ח סי' קי"ז ס"ק ב', דגם לשי' הראב"ד דס"ל דקדושת דמים לא פקע בכדי מ"מ ס"ל דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד, משום דכיון דהמלוה טורף בעבורו לא הוי בכדי דהשיעבוד הוי כנתינת דמים יעו"ש, ולפי"ז בנגח ואח"כ הקדיש אי נימא דנפטר מתשלומין א"כ גם בקדושת דמים כיון דשעה אחת חלה הרי נפקע השיעבוד ול"ש לומר דקדושת דמים פקע בכדי כיון דע"י קדושת דמים הרי נפטר לגמרי משיעבודו דאין עוד עליו חיוב כלל, ובפרט לשי' הראב"ד דגם בקדו"ד לא פקע בכדי ורק דהשיעבוד הוי כנתינת דמים כיון דאין כאן שיעבוד כלל אין כאן נתינת דמים.

וכ"ז לשי' הר"י והראב"ד אבל לשי' רש"י דס"ל בפסחים דל"א דלהכי לרבא אין מכירת הלוה חל ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנים הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינו ברשותו והא דקדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד מובא בקצוה"ח שם בשם הריב"ש סי' שנ"ט בשם תוספות הרא"ש דס"ל לרש"י לחלק בין קדו"ד ובין קדוה"ג דאיש כי יקדיש את ביתו בקדושת דמים קאי ובקדוה"ג חל על דבר שאינו ברשותו יעו"ש. ולפי"ז לשיטת רש"י דקדושת דמים מתחילה לא חלה כלל דהוי אינו ברשותו, א"כ במשועבד לניזק לא חל ההקדש מתחילה. ונראה דבאמת הקצוה"ח מקשה שם לשי' רש"י דקדוה"ג חל על דבר שאינו ברשותו מב"ק דס"ח דמשני שהקדישו בעלים ביד גנב ומקשה מי קדוש והא אמר ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו', ומאי פריך, הא בקדוה"ג שפיר חיילי אפילו בדבר שאינו ברשותו. ונראה בביאור ד' תוס' הרא"ש בשי' רש"י משום דבקדושת הגוף דאי נימא דחל על דבר שאינו ברשותו ומפקיע מידי שיעבוד, ממילא הוי ברשותו ג"כ דמעיקרא תורא דראובן השתא תורא דראובן כמו שאמרו בב"ק דע"ו וחשוב קרבנו וממילא דהוי עי"ז ברשותו ובאים כאחד וכמש"כ הרשב"א בגנב וגזלן שתרמו דיאוש ושי"ר באים כאחד, משא"כ בקדשי בדק הבית דלא שלו הוא ועל ידי הקדישו נכנס ברשות ההקדש כמו במכירה ואין להמקדיש בזה עוד שום שייכות ועל כרחך לא חל ההקדש משום דהוי אינו ברשותו אבל בקדושת הגוף הא ע"י חלות ההקדש הוי קרבנו וברשותו ודברים קרובים לזה מצאתי בס' עונג יו"ט.. ולפי"ז בנגח ואח"כ הקדיש כיון דאם נימא דחל ההקדש הרי נפטר על ידי זה מחיובו ונפקע משיעבודו וא"כ חשוב באים כאחד ושפיר חל ההקדש ויותר נראה בשי' רש"י דמש"כ רש"י דאין מכירת הלוה חל ואין הקדישו הקדש דהוי כשלו ואינו ברשותו, אעפ"י דגם לשי' רש"י בודאי הוי זבינא ליומא ורק דהבע"ח טורף דס"ל לרש"י דהא דהבע"ח טורף מהלוקח אף דאין על הלוקח שיעבוד הגוף, משום כיון דמשועבד הוא מצד המוכר מה מכר ראשון לשני מה שיש לו, אבל לגבי הפקעת השיעבוד אינו ברשותו ורק לענין זה אינו ברשותו, ולהכי היכי דמסלק בזוזי נפקע שיעבודו ממילא דלא כמש"כ הקצוה"ח, משום דדמי למוכר לכשאפדנה הרי קנויה לך דהא המוכר לא פירש כן בשעת מכירה, אלא דמאי דהוי אינו ברשותו הוא רק לגבי דין השיעבוד, אבל הרי יש בידו למכור את השדה באופן שיהי' ביכולת המוכר לסלק הבעל חוב. ולגבי שיעבוד יש שיור בקנינו ואינו ברשותו למוכרו לחלוטין לסלק את השיעבוד. ומהאי טעמא דהוי חסרון במכירה אתי המלוה וטריף מהלוקח אף שאין על הלוקח שיעבוד הגוף. (ובזה נ"ל בבכורות דמ"ח בשני יוסף בן שמעון כו' מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין וכיון דא"י לגבות מן הלוה וכו' ועי' בחו"מ סי' מ"ט בתומים ובנתיבות, שהקשו דהא היכי דהערב מודה אעפ"י שהלוה כופר חייב הערב בתשלומין, ולמש"כ י"ל כיון דאין בכח המלוה לגבות מן הלוה וממילא מכירת הלוה הוי מכירה גמורה ואין בזה דין אינו ברשותו לגבי השיעבוד, כיון דאין על הלוה שום שיעבוד נכסים מספק וכיון דאין כאן שום שיור בהמכירה א"א לגבות מהלוקח משום ממנ"פ, דהא אין על הלוקח שיעבוד הגוף מספק) ולהכי גם בקדושת דמים דאעפ"י דההקדש חל גם לשי' רש"י מ"מ אתי המלוה וטריף כמו בלוקח, דהטירפא הוי כתשלומין, כיון דיש חוב על ההקדש והא הקדש מתחלל ע"י מלוה, כמבואר בשקלים פ"ד דיתנו לאומן בשכרם, משא"כ בקדושת הגוף שא"י בלא פדיון א"כ מה בכך שיש שיעבוד על ההקדש סוף סוף אין קדושת הגוף יוצא בלי פדיון וממילא מפקיע מידי שיעבוד כיון דע"י חלות קדושת הגוף נפקע השיעבוד וממילא גם ברשותו להקדיש קדוה"ג, כמו בגנב וגזלן שתרמו דהא אי נימא דחל עליו קדוה"ג הרי נפקע השיעבוד, משא"כ בקדושת דמים דאעפ"י דחל עליו ההקדש כיון דנשאר השיעבוד הוי כפדיון ולהכי הוי אינו ברשותו.

ולפי"ז בנגח ואח"כ הקדיש אי נימא דההקדש חל הרי נפטר משיעבודו לגמרי דנפטר מדין נגח ואח"כ הקדיש וע"י חלות ההקדש נפקע מידי שיעבוד אפילו בקדושת דמים א"כ בדין שיחול ההקדש מצד הדין, ומה שאמרו הקדישו מוקדש משום דר' אבוה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון הוא על פי שיטת האס"ז דדין נגח ואח"כ הקדיש אינו אלא במועד משא"כ בתם דבתם אין מן הדין פטור דנגח ואח"כ הקדיש ולהכי אין ההקדש חל ולהכי במועד דאף לר"י דס"ל דצד תמות במקומה עומדת לענין מגופו, מ"מ בדין דנגח ואח"כ הקדיש פטור לגמרי מגזיה"כ, ולהכי שפיר חל ההקדש, אף לגבי צד תמות, כיון דעל ידי ההקדש נפקע שיעבודו ובאים כאחד.

ושי' הרמב"ם בפ"ז מהל' ערכין דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ג"כ דההקדש חל רק דהפודה את ההקדש צריך לשלם להבע"ח. ובס' יד המלך ביאר בשיטתו דבהקדש ארי' רביע עלי' ולא שייך עליו שיעבוד ורק לכשנפדה חוזר לשיעבודו והפודה צריך לשלם, ולפי"ז אין בהקדש זה דין ממון דהא הפודה לא יפדה בכדי שעליו לשלם וממילא פקע ההקדש וע"כ רק כדר' אבוה שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון הצריכו פדי' יעו"ש שהאריך בזה בשי' הרמב"ם בהל' מלוה ולוה, ולפי"ז מש"פ הרמב"ם בפ"ח מהל' נ"מ הל' ז' דהקדישו המזיק ה"ז מוקדש רק מדר' אבוה והא כיון דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד לשי' הרמב"ם וההקדש חל מן התורה וממילא נפטר מדין נגח ואח"כ הקדיש ושוב ראוי לפדיון מן התורה כיון שנפטר משיעבודו וקשה בד' הרמב"ם שפסק משום דר' אבוה ועכצ"ל בשי' הרמב"ם דבתם ליתא לדין נגח ואח"כ הקדיש כמש"כ השימק"ו ובבאה"ג סי' ת"ו.

אולם מלשון הרמב"ם שם הלכה ד' וכן שור הפקר שהזיק פטור שנאמר רעהו וכו' ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים ואח"כ הפקירו פטור וכו' משמע דאין חילוק בין תם ובין מועד דהא שור ההפקר פטור אפילו בתם. וצ"ע.

והגאון רע"א בתוספותיו למשניות ב"ק פ"ד ובגה"ש בב"ק דף צ' ובתשו' הקשה בהא דהקדישו מוקדש משום דר' אבוה דהא הוי נגח ואח"כ הקדיש ולא הביא מש"כ באס"ז לחלק דבתם ליתא לדינא דנגח ואח"כ הקדיש ובפשוטו הא לק"מ דהא כיון דאין הקדישו קדוש ממילא ליתא לדינא דנגח ואח"כ הקדיש ורק למשכ"ל לבאר בשי' רש"י והראב"ד כיון דעי"ז יופקע השיעבוד בדין שיחול ויעוי' בתשובת חת"ם סופר חח"מ סי' קס"ה שלא הביא חילוק הראשונים ואזיל בתר איפכא דבמועד ליכא דין דנגח ואח"כ הקדיש וישב בזה קוש' הגרעק"א בב"ק ד"צ ודבריו תמוהים.

ג

והנה מדברי הראב"ד המובא באס"ז בב"ק די"ג: נראה דאינו מחלק בין תם למועד שכתב מיהו אם הפקיר והקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית לי' בעלים בשעת תשלומין מיירי עכ"ל. והא קרא דמכרו וכו' בתם קאי ומבואר דגם בתם נגח ואח"כ הפקיר פטור. וכ"נ מד' הרמב"ם בפ"ח מה"ל נ"מ הל' ד' כמשכ"ל ויקשה כיון דפטור בנגח ואח"כ הפקיר בדין שיחול ההקדש וההפקר וצ"ל דס"ל כשי' רש"י דלהכי אקדיש לוה לא מהני משום אינו ברשותו וכמו שמפרש הקצוה"ח ואעפ"י דע"י ההקדש וההפקר יופטר מ"מ הוי אינו ברשותו.

ואפשר לדעתם דגם לשי' התוס' דס"ל דלהכי אין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד, משום דמכאן ולהבא הוא גובה ולא עדיף כח הקדש מכח מקדיש כיון די"ל פדיון וראוי לפקוע, מ"מ י"ל דדוקא היכי דע"י המכירה וההקדש לא נפקע מידי שיעבוד דאתי בע"ח וטריף בכחו למכור ולהקדיש, אבל כיון שיופקע מידי שיעבודו לגמרי על זה גם לשי' התוס' אינו ברשותו להפקיע מידי שיעבודו.

אבל דחוק לומר כן דא"כ אמאי קדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד דהא כיון דמפקיע מידי שיעבוד הוי אינו ברשותו והא מדהתו"ס אינו נראה דס"ל כשי' תוספת הרא"ש והריב"ש.

ולפי"ז צ"ל דהראב"ד המובא באס"ז איננו הראב"ד בעל ההשגות דס"ל דקדושת דמים לא פקע בכדי והקדש חל, אלא דע"י השיעבוד לא הוי בכדי והשיעבוד הוי כפדיון, דא"כ מהראוי שיחול ההקדש בתם מן התורה כיון דע"י ההקדש יופטר לגמרי ואין כאן שיעבוד כלל.

אלא דלפי"ז הד"ק מ"ט בנגח ואח"כ הקדיש חל ההקדש דהא מבואר בדל"ג דהקדישו מוקדש משום דר' אבוה דוקא כמשה"ק באס"ז. והנה מהקדש ל"ק די"ל דמיירי בקדושת הגוף בתם הראוי למזבח כמו שהרגשתי אבל עדיין יקשה מהפקר דלא עדיף מקדושת דמים ובע"ח גובה הימנו כמש"כ הרשב"א ועי' בקצוה"ח סי' רמ"ה. ולדברי ר"ת דס"ל דבמטלטלין אף קדו"ד מפקיע מידי שיעבוד מן התורה והא דקאמר משום דר' אבוה, היינו דאלמוהו רבנן לשיעבודו כמש"כ התוס' בב"ק דל"א ובערכין דכ"ב, א"ש הא דנגח ואח"כ הקדיש דקאי על דין תורה.

אולם לא זכיתי להבין דהתו"ס בערכין שם דהא עיקר החילוק בין מטלטלין לקרקע משום דכמו דמכירה מועיל במטלטלין, ה"ה הקדש וה"ה הפקר, ומ"ל מכרו להדיוט ומ"ל מכרו לגבוה, אבל בשור תם אם מכרו אינו מכור דתורא נגחנא קלא אית להו. א"כ מה"ט קדושת דמים והפקר לא עדיף ממכירה ואיך יחול ההקדש וההפקר מן התורה דהא משועבד לניזק וכמו שאמרו משום דר' אבוה, אבל המעיין בספר הישר לר"ת אות צ"ה שהאריך בזה נראה דעיקר הטעם דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד במטלטלין משום דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב ומטלטלין כל זמן שהם בביתו אף שהם משועבדים לאחרים חשוב ביתו ויכול להקדישם ומפקיע מידי שיעבוד ולשיר"ת י"ל דאף דמכירה לא מהני דתורא נגחנא קלא אית להו מ"מ הקדש מפקיע מידי שיעבוד. אולם התוס' בערכין שתלה במכירה צ"ע.

ואין לומר דהא דתורא נגחנא קלא אית להו לגבות הימנו הוא מדרבנן, דמ"מ שיטת הראשונים הרמב"ן והרשב"א דמדאורייתא גם מטלטלי משתעבדי הובא באו"ח סי' ל"ט ובקצוה"ח ורק מדרבנן לא משתעבדי לפי שיכולים להבריחם.

והאו"ת כתב דהוי כמחל השיעבוד וממילא בתם מן התורה אין בו שיעבוד, אבל בתורא נגחנא דקלא אית להו וגובה מהלוקח ממילא לא סילק א"ע מן השיעבוד ומן התורה משועבד. והנה בדהג"מ דנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר בפשיטות י"ל דבהקדש מש"ה חל בין בתם בין במועד דבקדוה"ג חל אף בתם דקדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד והפקר מיירי במועד, אבל ד' הראב"ד המובא באס"ז שם, מיהו אם הפקירו או הקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו וכו' דמשמע גם בתם מהני הפקר צ"ע.

ואפ"ל דלרי"ש דמצי לסלוקי בזוזי, אם נתרצו הניזק והמזיק לסלוקי בזוזי והוי כמחל השיעבוד ממילא ביד המזיק להפקיר ואם נגח ואח"כ הפקיר נפטר מחובו לסלוקי בזוזי. וגם למש"פ הרמב"ם כרע"ק דשותפי נינהו, מ"מ קודם העמדה בדין מכרו מכור, משום דלא נתחייב עד שעת העמדה בדין. ויעו' בקצוה"ח סי' ת"ו. ולהכי אם נתרצו הניזק והמזיק לסלוקי בזוזי ואח"כ הפקיר קודם העמדה בדין חל ההפקר.

ולמש"כ דדוקא היכא שנתרצו הניזק והמזיק לסלוקי בזוזי חל ההפקר, אבל בלא זה אינו חל ההפקר וההקדש בתם י"ל משה"ק בפלפולא חריפתא דחיוב מועד היכי משכח"ל דהא בידו להפקיר ויפטור מדין נגח ואח"כ הפקיר. ולמש"כ י"ל דאם הזיק ב' פעמים ולא סילק בזוזי שמשועבד לניזק ואין הפקירו הפקר ולהכי בפעם ג' משלם מן העלי' דלרי"ש דוקא בתפסו ניזק הוי ש"ש לנזקין כמבואר בב"ק דל"ו. (אלא דלרע"ק דשותפי נינהו ומבואר שם דאי יש מותר יחזור לכולם מיבע"ל ויעו"ש בתוס' דכיון דיש בידו להביא עדים אף קודם גמ"ד נתחייב בשמירתו ולדידי' ביד המזיק והניזק להפקירו כדי לפטור מתשלומין מן העלי' ויש לי מקום עיון למש"פ הרמב"ם כרע"ק דשותפין נינהו ולמאי דקי"ל רשות משנה יעוי' בר"מ פ"ו מהל' נ"מ הל' ו' שור שהועד ונמכר או נתן במתנה חוזר לתמותו שהרשות שנשתנה משנה דינו.

ולכאורה גם אם נשתנה רשותו קודם שהועד לא תצטרף הנגיחה, כיון שהרשות משנה, וא"כ לרע"ק דשותפי נינהו ישנה הרשות של הניזק ולא יצטרפו הנגיחות הראשונות לגבות מן העלי', ובעכצ"ל שיסלק להניזק ובכה"ג ביד המזיק להפקירו:

ונראה דלרע"ק באם הזיק שורו של ראובן בשלש פעמים דמי לשור של שותפים שהזיק שורו של אחד מהם ויעוי' בתוס' ב"ק דל"ג בד"ה שני שורים, שכתבו דלרע"ק אצטריך שלא תאמר כיון דאי"ל יוחלט השור לניזק א"כ שורו של זה קנוי לזה ואם הקדישו קדוש כו' יעו"ש ויל"פ דבריהם לפ"ז דאם חבלו זא"ז שלא בב"א הרי נעשה הניזק שותף וחייב על הזיקו של המזיק יעו"ש וצע"ק. ולשי' הרמב"ם דלפני גמ"ד גם לרע"ק מכרו מכור י"ל דדינו כמו אליבא דרי"ש. וצע"ק.

ד

עוד נראה לשי' הראב"ד המובא באס"ז שאינו מחלק בין תם ובין מועד וכ"נ שיטת הרמב"ם, דהא דנגח ואח"כ הקדיש פטור, היינו דוקא באופן שנשתנה דינו ונפטר ע"י הקדש כמש"כ באות א', אבל בקדשים שחייב באחריותן לר"ש דהוי ממון בעלים כמבואר בתוספתא דלר"ש חייב בנזקין, וכמ"כ לריוה"ג בקדשים קלים דהוי ממון בעלים ורעהו קרינן ביה, בודאי גם בנגח ואח"כ הקדיש קדשים שחייב באחריותן או קדשים קלים דבכה"ג לא נפטר, כמו במכירה כמש"כ הרשב"א דבמכרו אח"כ חייב ובפרט בזה דהוי בעלים ממש. ולפי"ז י"ל דבודאי היכא דנפטר ע"י הקדש שפיר חל ההקדש כמש"כ באות ב', בפרט לשי' הראב"ד, דההקדש חל, ורק דגובה אח"כ ע"י השיעבוד דהוי כפדיון, וכן לשי' הרמב"ם דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד, ולהכי בנגח ואח"כ הקדיש והפקיר פטור. והא דאמר הקדישו מוקדש משום דר' אבוה, היינו בקדשים שחייב בנזקיו כמו בקדשים קלים או באם הקדיש לדמי קדשים קלים דהוי ממון בעלים בכה"ג מן התורה אינו קדוש דכיון דלא נפטר ע"י ההקדש ממילא אין ההקדש חל, ומה שאמר משום דר' אבוה הא יש לומר בסתם קדשים, משום דלרע"ק דשותפין נינהו אינו קדוש או דרצה לומר דבכל גווני הקדישו מוקדש. והא כן צ"ל למש"כ התוס' לפרש בבע"מ והא הול"ל דהקדישו מוקדש בתם, אלא דהש"ס רצה לפרש דבכל גווני הקדישו מוקדש משום דר' אבוה וכן י"ל בזה ד' הרמב"ם מש"פ משום דר' אבוה בדמי שלמים, לפמש"פ כריוה"ג דהוי ממון בעלים בדין נזקין, ולהכי אף דלשי' הרמב"ם גם קדו"ד מפקיע מידי שיעבוד, מ"מ אינו נפטר בכה"ג מדין נגח ואח"כ הקדיש.

ה

והנה בספר בית מאיר סי' צ"ג נתקשה לדעת הפוסקים דס"ל דחייבים מדד"ג במלוה ע"פ שמכרו היתומים דהו"ל מזיק שיעבודו, וא"כ בנגח ואח"כ הפקיר יתחייב מדין מזיק שיעבודו ונסתייע מזה לשי' הרא"ש דס"ל דהיכי דלא קלקל גוף הקרקע אינו חייב והאבני מלואים תירץ משום דבתם לא נתחייב דקנס אינו מתחייב אלא לאחר העמדה בדין ודמי לשוי' טמון באש כמש"כ הרמב"ן בסברא, דהא לא גרם נזק הוא שהנזק בא על יד המדליק ואע"פ שהלה פוטר המדליק מלשלם כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום וה"נ ע"י הפקירו גורם שלא יהי' חיוב כלל דליכא העמדה בדין ולית ביה משום מזיק שיעבודו עכ"ד.

והנה לא הביאו שיטת הראשונים דעיקר דין נגח ואח"כ הפקיר במועד מיירי ובמועד הא נתחייב מיד כממונא ולא שייך תי' הא"מ אלא די"ל דעיקר קושיית הבית מאיר ליתא במועד דמשתלם מן העלי' ולא הוי מזיק שיעבודו, מ"מ יש להקשות דכיון דע"י ההפקר נפטר משיעבודו לגמרי דמי למוכר שט"ח לחבירו ומחלו דחייב לשלם מדד"ג, כיון דנמחל שיעבודו לגמרי. ובס' אמרי בינה חחו"מ כתב דבאמת חייב מדין גרמי במזיק שיעבודו:

והא דנגח ואח"כ הפקיר פטור למש"כ הרמב"ן דבגרמי לא השוה אונס לרצון ורק בכונה חייב ולהכי היכי דלא נתכוון להזיק בהפקירו פטור מצד דד"ג. ובזה הי' מקום ליישב קושי' הפלפלא חריפתא דבמועד דמשלם מן העלי' היכי משכח"ל הא בידו להערים ולהפקיר ולפטור א"ע מתשלומים ולמש"כ י"ל דכיון דיפקיר כדי להפקיע א"ע יתחייב מדינא דגרמי ויתישב בזה גם דהג"מ בב"ק דכ"ח בעבד אינש דינא לנפשי' דקאמר במועד דליכא פסידא וק"ל הא גם במועד י"ל דאיכא פסידא דשמא יפקירנו ויפטר מן התשלומין, ולמש"כ א"ש דאם יפקירנו בכונה יתחייב מדינא דגרמי

אולם נראה דגם במועד אינו מחויב מצד דינא דגרמי, דאעפ"י דחיוב במועד דהוי ממונא מחויב מיד, מ"מ כיון דנגח ואח"כ הפקיר פטור, הא בכה"ג לא נתחייב כלל ולא מצינו מזיק שיעבודו רק היכי שיש עליו שיעבוד ומזיקו במלוה ע"פ שמכרו היתומים, או במוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו דעכ"פ הי' חוב אלים עד עכשיו ועל ידי המחילה לא נעקר למפרע החיוב, רק דהוי כתשלומין, משא"כ בנגח ואח"כ הפקיר דבעינן בעלים עד שעת העמדה בדין וכל שהפקיר לא נתחייב כלל למפרע, ובכה"ג לא חייבתו תורה ואין כאן שיעבוד כלל ולא שייך בזה מזיק שיעבודו ואפילו מכרו לאחר והלוקח הפקירו אין לחייב את הלוקח משום גרמי, דהא ע"י הפקר לא נתחייב כלל ודמי לשוי' טמון באש והוי רק גרמא בעלמא.

ובזה י"ל דלפי הנראה משי' רש"י בב"ק דמ"ה ובקצוה"ח דגם במכרו פטור לר' יהודא משום דלא הוי בעלים אחד, מ"מ חייב לשלם מצד גרמי, אף דלא הו"ל מזיק שיעבודו, מ"מ נראה דבמשתרשי לי' חייב ועי' בש"ך סי' ק"ז ובקצוה"ח סי' ק"ז ס"ק ו'. וא"ש לשי' רש"י מאי דקשה דהא בידו למוכרו, דלהפקירו אינו רוצה להפסיד השור, אבל הא בידו למוכרו ולקבל דמים ולמש"כ היכא דמשתרשי לי' מחויב ולפי שי' רש"י בע"כ צ"ל דרבנן פליגי עלי' דר"י גם בנזקין כמו במיתה ועיין בתוס' רע"ק למשניות ב"ק ובתשובת רע"ק, דלא כשי' הרא"ש דבמיתה פליגי רבנן, משום דגם שור ההפקר לא נשתנה דינו, אבל לר"י הו"ל נשתנה דינו דשור ההפקר פטור. אבל לשי' רש"י דגם במכרו פטור והא לא נשתנה דינו, וע"כ דגזיה"כ הוא דבעינן בעלים אחד ורבנן פליגי על זה במיתה, א"כ הוא הדין לנזקין. ואתי שפיר מה שאמרו מכרו מכור לרדיא וחוזר וגובהו הימנו,. והא ע"י המכירה נפטר ויחול המכירה כמו ההפקר כמשכ"ל דהיכא דע"י ההפקר נפטר חל ההפקר, א"כ מה"ט תחול המכירה. ולמש"כ דלשי' רש"י, רבנן פליגי עלי' גם בנזקין ואתי כרבנן וקיי"ל כרבנן וא"ש ג"כ הא דאמרו הקדישו מוקדש משום דר' אבוה, דלא נפטר ע"י ההקדש לרבנן, וכן הא דאמר בדכ"ח דבמועד ליכא פסידא ולשי' הרא"ש קשה דהא איכא פסידא דילמא יפקירנו הבעלים וצע"ק.

ו

והרשב"א בב"ק דל"ג:

פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר לי' מאי חסרתיך קמ"ל, זו גירסת הספרים ולפירושו פשיטא למ"ל למידק מסיפא דהמזיק שיעבודו פטור הא שמעינן לי מרישא דהקדישו מוקדש ומיני' איפשטו לן דמזיק שיעבודו פטור. ויש נוסחא אחרת וכו' והראב"ד דחאה והדין עמו, יעו"ש

ולכאורה דברי הרשב"א צ"ע, דהא ברישא הקדישו מוקדש מוקמינן לה כדר' אבוה. כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ומוסיף הניזק כל שהו ופודהו כמש"כ הרשב"א שם, א"כ איזה מזיק שיעבודו יש כאן. ואין לומר דכונתו, דמזיק שיעבודו היינו בשביל כל דהו שמוסיף הניזק, דהא הרא"ש בפ' הכותב דייק מהא דבע"ח מוסיף עוד דינר ופודהו, דלשון מוסיף משמע שמוסיף עוד דינר על הלואתו וגובה הדינר עם שאר חובו ומדייק מזה דמה שמודיעים ע"י שליח, להודיעו שהוא לטובת הלוה, חייב לשלם. ומבואר מד' הרא"ש, דאין בזה מדין מזיק שיעבודו, דאל"כ אין ראי' מהתם ובלוה שיש עליו חיוב אקרקפתא דגברא מחויב לשלם גם ההוצאות לטובת הלוה. אבל בשור תם דאינו משלם אלא מגופו, אין עליו חיוב.

אולם בקצוה"ח בסי' י"ד ס"ק ב' כתב דהרא"ש לשיטתו בפ' הגוזל, גבי דוחף מטבע לים היכי דמצי למשקל בר אמוראי אין זה אלא גרמא ולהכי כיון דמצי להעלותו ע"י פדי' אין זה מזיק אלא גרמא, אבל לד' הרמב"ם והשו"ע דדוחף מטבע חייב משום דד"ג אע"ג דמצי בר אמוראי למשקל, צריך הוא לשלם את הוצאתו, א"כ י"ל טעמא, דמקדיש נכסיו הוא מדין מזיק דמשלם את הדינר וכן י"ל בשי' הרשב"א מ"מ קשה לפרש בזה מאי דמקשה פשיטא, דהא מרישא שמעינן לה, דהא י"ל כמו במתניתן דערכין דמוסיף דינר ופודהו דגובה הדינר עם שאר חובו, כן י"ל דהניזק גובה מהשור. וגם עיקר ד' הקצוה"ח אינו נראה, דכיון דמזיק שיעבודו אינו אלא מצד גרמי, מה שגורם לו להפסיד הדינר הוי גורם לגרמי וכגורם לגורם דמי דפטור. וכ"כ בסי' אמרי בינה חחו"מ.

ונראה בפשטות ד' הרשב"א, למש"כ הרשב"א מתחילה מסתברא דלרבותא נקיט הא דר' אבוה כלומר ואפילו בשור בעל מום דאי בתם לרי"ש דסבר בע"ח הוא הקדש הגוף מוציאו מידי שיעבוד ומפרש הברייתא דהקדישו מוקדש בכל גווני, בשור תם מדין דקדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד ובבע"מ מדר' אבוה, והא בשור תם דהקדישו מוקדש ואין הניזק גובהו שאינו יוצא על ידי פדיון, הוי מזיק שיעבודו ממש דדמי לעשה עבד אפותיקי ושיחררו דשיחרור מפקיע מידי שיעבוד וחייב למ"ד דמזיק שיעבודו חייב והכא דהקדישו מוקדש ונפטר המקדיש לגמרי הרי שמעינן מרישא דהמזיק שיעבודו פטור.

והנה הראב"ד מקיים גירסא זו, כמו שהובא ברשב"א ובאס"ז והא הראב"ד בדי"ג הובא באס"ז, אינו מחלק בין תם למועד בדין נגח ואח"כ הקדיש כמשכ"ל באות ג' וגם בתם נפטר אם הפקירו והקדישו קודם העמדה בדין דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו יעו"ש, א"כ בשור תם שהקדישו קדושת הגוף הרי נפטר מדין נגח ואח"כ הקדיש. ולמש"כ האבני מלואים דבתם דלא נתחייב בקנס עד העמדה בדין דמי לשוי' טמון באש דלא נתחייב כלל וא"כ מאי מקשה הש"ס פשיטא, דהא מרישא שמעינן, דברישא לא הוי מזיק שיעבודו כיון דלא נתחייב כלל לפני גמ"ד ודמי לשוי' טמון באש ובפרט למשכ"ל דגם במועד כיון דבנגח ואח"כ הפקיר לפני העמדה בדין פטור, א"כ גם למ"ד פלגא ניזקא ממונא לא נתחייב ודמי לשוי' טמון באש וא"כ אין ראי' מרישא דהקדישו מוקדש דפטור ועכצ"ל דס"ל להרשב"א והראב"ד דלא דמי לשוי' טמון באש, דהוא קודם שנעשה ההיזק בפועל דהוי גרמא, משא"כ בנגח ואח"כ הקדיש שכבר נעשה היזק ויש עליו חיוב לכשיעמוד בדין למפרע, אם גרם לבטל החיוב הוי גרמי.

אולם י"ל למשכ"ל באות ד' לשי' הראב"ד דמשוה תם למועד בדין נגח ואח"כ הקדיש וס"ל דקדושת דמים לא פקע ורק דהשיעבוד הוי כפדיון, הא דהקדישו מוקדש משום דר' אבוה והא בדין שיחול ההקדש וממילא נפטר הניזק משום דבכל גוני הקדש קאמר אף בדמי שלמים לריה"ג דהוי ממון בעלים והוי רשות אחד, א"כ גם בהקדישו תם לשלמים לריוה"ג לא נפטר מדין נגח ואח"כ הקדיש ולחייב המזיק המקדיש משום מזיק שיעבודו. (ויש מקום עיון בנגח ואח"כ הקדיש לשלמים, כיון דאימורין הוי ממון גבוה ואינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן, א"כ לגבי האימורין הוי רשות גבוה ולא הוי בעלים מיוחדים ונשתנה לרשות הפטור אולם מבואר בראשונים בשלמים שהזיקו שגובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן דמפרשים בתם לפי שמשלם מגופו וממילא דמפקיע חלקו, משא"כ במועד רעהו קרינן בי' בכולו ומשמע דמשלם מן העלי' גם עבור האימורין, וממילא דלא נפטר מדין נגח ואח"כ הקדיש אף מחלק האימורין. וצ"ע.) ואע"ג דבשלמים גובה הניזק מבשרן, בנגח ואח"כ הקדיש הקדישו מוקדש דהוי קדושת הגוף ומפקיע מידי שיעבוד לגמרי ואין להניזק שייכות לזה.

אולם עדיין לא נתיישב בזה דמאי מקשה פשיטא, הא מרישא שמעינן לה דקתני הקדישו מוקדש, דמאי פסקא ומנ"ל דאתי כריוה"ג דקדשים קלים הוי ממון בעלים וכר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי, דילמא באמת לריוה"ג ולר"ש דלא נפטר מצד דין נגח ואח"כ הקדיש באמת חייב מצד דין מזיק שיעבודו:

אבל ברייתא אתי כרבנן דריוה"ג ולהכי נפטר ברישא מצד מזיק שיעבודו משום דלא נתחייב עודנו כמו בשוי' טמון באש ומוכח מזה דלא כדעת האבני מלואים דגם בכה"ג יש על זה דין מזיק שיעבודו. ולדידן דקיי"ל דחייב חייב גם בכה"ג מדינא דגרמי.

ואולם יש לומר דלפי הו"א דמקשה פשיטא, הא מרישא שמעינן לה באמת אין חילוק אולם לפי מאי דמשני התם הוא דאמר לי' מאי חסרתיך, זהו דמשני מאי חסרתיך דלא הוי חסרון בפועל רק מניעת חיוב התשלומין כיון שלא נתחייב עודנו בקנס קודם גמר דין וזהו כמו מניעת הריוח והוי כגרמא בעלמא, ולפי המסקנא י"ל דבאמת בכה"ג גם למ"ד מזיק שיעבודו חייב, פטור כמו בשוי' טמון באש, ועדיין צ"ע.

ב"ה יום ד' א"ך סיון רמת"ה ווילנא

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה