אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן מ

סימן לט

לגדול אחד

א

מה שנדחק מעכ"ת שי' בד' הגר"א ביו"ד סי' רל"ט ס"ק ח' דמ"מ ממאי דאמרינן שם דקנין סטומתא לא מהני רק למי שפרע משמע דא"צ לקיים מדין שבועה ועל זה תמה דאיזה משמעות יש בזה דהא נ"מ טובא היכא שאין כח ביד בי"ד לכופו לקיים את שבועתו מ"מ מוסרים אותו למי שפרע עכ"ד לא אדע מאי קאמר דאיזה תועלת יש מה שמוסרין אותו למש"פ הא בלא"ה מושבע ועומד ויש עליו איסור שבועה מה"ת ואלתו כתובה בספר התורה ומה יתן ומה יוסיף המש"פ ורק למי שאינו עומד בדבורו דברים דאיכא בהדייהו מעות או בסטומתא תקנו מש"פ דמילט לייטינן לי' לפי שאי"ע מעשה עמך וד' הגר"א פשוטים.

ב

ומש"כ מעכ"ת עוד בכונתו דלענין מה נחלקו אמוראי אי קנין סטומתא הוי קנין גמור או דלא קנה רק למש"פ דממנפ"ש אי ביד בי"ד לכופו הרי בלא"ה יכולים לכופו מצד השבועה ואם אין בידם לכופו אין תועלת אף אי הוי קנין גמור, ז"א בכונת הגר"א שהרי מתחלה כתב דאיכא נפ"מ במת. ולא עוד אלא שגם בגוף הכפי' נפ"מ אם מצד הקנין אי מצד השבועה דמצד הקנין הרי הוא של הלוקח ונחתינן לנכסי' ומוציאין מיד המוכר. משא"כ היכא שאין כאן קנין ל"ש רק לכוף עד שיאמר רוצה אני, אבל שיעבוד נכסים אין כאן ויעוי' בסי' ר"ט ס"ד בטו"ז שם שהביא כן בשם הריב"ש דחוב הבא מחמת קנין יורדין לנכסים משא"כ מחמת שבועה אין יורדין לנכסיו, אלא משמתין אותו עד שיקיים שבועתו יעוי"ש. ופשוט דגם אם תפס הלוקח מחויב להחזיר שהרי זה גזל בידו כיון שאין זה קנוי לו ויעוי' בנתיבות סי' ק"ז שכ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אף דמצוה לפרוע חובת אביהן חיובא דגופא הוא דאיכא אבל אם תפסו הרי הן גזל בידו עיי"ש ואף בפריעת בע"ח למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ כ' הרמב"ן בשלהי ב"ב דמטעם מצוה נחתינן עליו שאני התם דנשתעבד גופו לשלם לו. ובודאי דאם תפס הלוה זוכה בו ולא בעינן הקנאה דלכך נשתעבד לו משא"כ בשבועה ות"כ אין כאן גם שיעבוד הגוף נגד הלוקח, רק דיש עליו חיוב שבועה כמו שמחויב להניח תפלין בודאי אם תפס הלוקח מוציאין אותו מידו.

ובזה ילה"ע בד' הרמ"א בסי' ר"ט ס"ד ואם נשבע לקיים המקח אעפ"י שלא בא לעולם צריך לקיים שבועתו, ומיהו אינו נקנה בקנין ולכן אם לא נוכל לכוף אותו כגון שמת אין הקנין כלום עכ"ל וד' הרמ"א אינם מובנים, כמו שהרגיש בזה מעכ"ת דמש"כ כגון שמת דל"ש כפי' וגם דאז אין היורשים מחויבים, ולמש"כ י"ל דמש"כ כגון שמת בא לאפוקי כשהוא חי ואם אין בידינו לכוף אותו דבכל מקום על שבועה לא נחתינן לנכסי' היינו לפי שגם אם יהי' ביד הלוקח גזל הוא בידו כל זמן שלא יאמר המוכר רוצה אני ועל הלוקח להחזיר, משא"כ בדבר שלב"ל דקיי"ל דאם שמיט ואכיל לא מפקינן וכמבואר בסי' ר"ט ס"ד דה"ה בשארי דברים שלא באו לעולם ואפילו מסר לו שטר כמאן דתפיס בידו, והפרישה כ' דלאו דוקא שמיט ואכל אלא אפילו איתניהו בעינא, ובודאי דאפילו צוח המוכר שאינו מוחל לא מהמנינן לי', ובזה י"ל דכיון דמהני תפיסה כדי שיקיים שבועתו נחתינן לנכסי' כיון שלא יהי' גזל ביד הלוקח [וכה"ג כ' הר"ן בכתובות דפ"ה בהא דאמרינן דלבע"ח יהבינן כיון דמהני תפיסה אין הבי"ד עושים שלא כדין באם יתנו להבע"ח יעוי"ש] ועל כן רק במת שאין שייך אז ענין מחילה [ובודאי דלא מהני תפיסת הלוקח מהיורשים, דבדידהו ל"ש ניחא להו כדי להיקום בהימנותי' כמש"כ התוס' בפרק א"נ שם] ועוד דאין עליהם חיוב שבועה ואז אינו נקנה בקנין ונראה דבנשתטה דלאו בר חיובא הוא ולאו בר כפי' ג"כ הדין כמו במת ועוד דגם תפיסה ל"מ כיון דל"ש גבי' מחילה.

ג

ומה שנסתפק מעכ"ת באם קנה במעות ומת אי יש מי שפרע על היורשים, הנה גם אני דקדקתי מד' הגר"א הנ"ל דאין מש"פ על היורשים דאל"כ אכתי איכא נפ"מ במת, ובאמת שכן מבואר בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' של"ז וז"ל שם, ומש"כ דד"ת מעות קונות, אבל אז"ל שלא יקנה אלא במשיכה, ואם הי' הוא קיים וחוזר בו הי' מקבל מי שפרע אבל יתמי לאו בני מי שפרע נינהו ואנן טענינן ליתמי מאי דמצי אבוהי לטעון יעוי"ש, והמעיין שם יראה דלאו ביתומים קטנים קא מיירי רק לפי דל"ש להיתומים מש"פ ואף לדעת כמה מהאחרונים דהחכמים הפקיעו קנין מעות שיכול לחזור אבל כ"ז דלא הדר בו הוי קנין. מ"מ כיון שבידו לחזור יורשים היורשים זכותו, וזהו כונת הרדב"ז ואנן טענינן ליתמי מאי דמצי אבוהי לטעון אעפ"י שלא חזר ולא טען שחוזר מ"מ כיון שבידו הי' לחזור ליורשים את זכותו ואיסורא דמש"פ בדידהו נמי ליכא.

ומש"כ הריב"ש דלא נחתינן לנכסי' הוא באסמכתא יעוי"ש בס' של"ה דשם לא מהני תפיסה, ויעוי"ש בד' הריב"ש בדבר שלב"ל דאי לא הוי מחילה הרי לא קיים שבועתו. ושפיר י"ל דע"י דנחתינן לנכסיו ימחול כדי שיקיים שבועתו. ועל כן השמיט הרמ"א חילוק הריב"ש דלא נחתינן לנכסי' בדבר שלב"ל דגם הריב"ש לא אמרה רק באסמכתא ועיין.

ומה שהתפלא עמש"כ הרמ"א בסי' ר"ט וכן אם שאל על שבועתו, דהיכי יכול לשאול הרי השבועה הוא לתועלת הלוקח לא ראה מעכ"ת את ד' הריב"ש בסי' של"ה [שם מקומו בדין אסמכתא דתוך השבועה ולא אדע למה לא מצאה מעכ"ת] שהרגיש בעצמו הריב"ש וכ' מעתה לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דנדר שהוא להנאתו של חבירו דאעפ"י שאין מתירין שלא מדעתו מ"מ אם התירוהו בדיעבד מותר יעוי"ש, והרמ"א שהעתיק ד' הריב"ש הוא ג"כ לדעת המחבר בסי' רכ"ח בדיעה הראשונה, או די"ל בגוונא שהוא מדעת חבירו דמוחל לו השבועה דנפ"מ איכא אם קנה הלוקח א"כ לא מהני מחילה על דבר שהוא בעין ואף אם מחל יכול לחזור ועל הלוקח להקנות להמוכר בקנין משא"כ מצד השבועה מועיל התרה על פי דעתו לבד. וז"פ.

ד

ומש"כ עמש"כ דת"כ שאינו אלא קנין סטומתא לא מהני בקרקעות ובשכירות קרקע כמש"כ הב"ח הובא בש"ך סי' ר"א וכ' ע"ז מעכ"ת דכמדומה דהמנהג הוא לעשות ת"כ גם בקניית קרקעות, והילכך גם לדעת הב"ח מועיל הת"כ לענין מי שפרע עכ"ד. ובודאי היכא דנהגו לקנות קנין גמור ע"י סטומתא בקרקעות מהני כמו שמבואר ברשב"א גיטין ד"י ואיבע"א דינא דמלכותא דינא משום דלא גרע מסטומתא, וע"ע ברא"ש פ"ק דב"מ סי' ל"ח וכמו שמסיק הש"ך להלכה אלא דכונת מעכ"ת בזה דנהי דלענין קנין גמור לא סמכא דעתייהו על הת"כ באתרא דידן דהוי מקום שכותבין את השטר ולא נהגו למיקני בזה מ"מ הוי סטומתא לענין מי שפרע הנה בנדון כזה התוכחתי זה לא כבר עם אחד הרבנים הגדולים דקהלתנו בעובדא שבא לידינו במכירת בית ע"י ת"כ שרצה לומר דממנ"פ יש כאן איסור אם איסור שבועה או איסור דמש"פ כדין כסף במקום שכותבין את השטר דדעת הרבה מהראשונים דאיכא מש"פ וכמבואר בתוס' כתובות דצ"ג וכמו שהאריך המשכנות יעקב והכריע כן להלכה, ובסטומתא הלא מבואר בש"ס דהלכתא לקבולי מי שפרע ובאתרא דנהגו למיקני קנה. ואני השבתי ע"ז דבודאי היכא דלא הי' רק ת"כ בלי מעות ליכא מש"פ דהא גם בשטר מכר ל"ק עד שיתן דמים, והתם בודאי דליכא מש"פ אף דשטר בקרקע שנהגו לעשות כן לא גרע מסטומתא, ואין לחלק דבשטר ליכא מי שפרע משום דבמטלטלין ליכא קנין שטר אף למי שפרע כמבואר בב"ק ע"ט מטלטלין לאו בני שטרא נינהו ובפירש"י שם משא"כ בת"כ וסטומתא דאיתניהו במטלטלין דאיכא בהו מי שפרע ה"נ בקרקע כן כמו בכסף, זה אינו לבד מש"כ דעכ"פ שטר בקרקע לא גרע מסטומתא כמש"כ הרשב"א על שטר ערכאות והא גוף סטומתא איכא במטלטלין אלא דבמטלטלין הוא ע"י רושם ובקרקע ע"י שטר, ועוד דהא לא עדיף סתם סטומתא באתרא דנהיגי דבדין שלא יקנה עד שיתן דמים, אם לא במוכר שדהו מפני רעתה. ועוד דהא כ' הריטב"א והר"ן בקידושין דכ"ו דבשטר מכר אע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי דינא כעייל ונפיק אזוזי במטלטלין, יעוישה"ט א"כ כמו בעייל ונפיק אזוזי ליכא מש"פ במלטלין כמ"כ בשטר מכר ליכא מש"פ. וגם היכי דנתן מקצת דמים כ' הר"ן למה, דדוקא היכי שנתן לשם קנין גלי דעתו דניח"ל ליקני בהכי אבל לולא זאת בעינן שיתן כל הדמים יעוי"ש, א"כ בת"כ לא עדיף משטר וממעות היכי דליכא גילוי דעת ודמי לעייל ונפיק אזוזי. ונראה דסיטמותא לא דמי לקנין סודר וחזקה, שהרי בשטר ישנה לסיטומתא ג"כ ואפ"ה לא מהני עד שיתן דמים ולא עוד אלא אפילו במוכר שדהו מפני רעתה דקנה בלא נתינת דמים [וכן בשכירות קרקע דנראה דקנה ג"כ בלא מתן דמים] מ"מ ליכא בסטומתא דת"כ במי שפרע, דלא מצינו מש"פ בקרקע רק במעות במקום שכותבין את השטר דמעות קונות ד"ת וכן דקדק הר"ן בלשונו הובא בב"י סי' ר"ד יעוי"ש, אבל בסטומתא הא דאיכא מש"פ במטלטלין כ' הסמ"ע בסי' ר"ד ס"ק י"א חז"ל תקנו להיות לרושם דין נתינת מעות על המקח משום דהסמ"ע לשיטתו בסי' ר"ט דדוקא היכא דמצוי לקנות דחשיב כדבר שברשותו ויש בזה קנין תורה מש"ה קנה למש"פ, וכמש"כ הקצוה"ח שם בטעמו והביא מחלוקת הקדמונים בשימק"ו, וס"ל דלמאי דקיי"ל כריו"ח דד"ת מעות קונות קאי באבל, והראשונים הקשו ע"ז מסטומתא ועל כן פי' הסמ"ע דבסטומתא תקנו חז"ל דין מש"פ כנתינת מעות, וע"כ י"ל דרק במטלטלין תקנו כמש"כ הב"ח לחלק דכן הוא דרך המשא ומתן ומצוי תמיד, משא"כ במכירת קרקע דבעינן סמיכת דעת גמורה וכמש"כ הפוסקים לחלק באומדנא בין קרקע ומטלטלין ולא תקנו תקנה מיוחדת למש"פ. ולא דמי לכסף במקום שכותבין את השטר דהוי קנין תורה [ובשכירות קרקע י"ל עוד דלכמה שי' גם במטלטלין במעות קנה קנין גמור וליכא מש"פ ולא תקנו רק מאי דאיתא במעות במטלטלין מש"פ]. ובל"ז גם במטלטלין בת"כ אי איכא מי שפרע הלכה זו רופפת בפוסקים, והשער משפט כ' בסי' ר"ד סק"ב דמסתימת הפוס' נראה שאין מש"פ בתקיעת כף, וכ' דהוי ספיקא דדינא ושומעין להקל, והבו דלא להוסיף עלה גם בקרקע, ופשוט דליכא מש"פ בין במכירת קרקע ובין בשכירות קרקע. ועל כן בנ"ד אם לא הי' רק ת"כ ביד המשכיר לחזור כד' הב"ח ואף בסד"ד קרקע בחזקת בעליה המשכיר עומדת ובידו לחזור ואין כאן מש"פ. ואפי' אי נימא דסטומתא מהני גם בלא נתינת דמים דלא כמשכ"ל וכמו בחליפין, ויעוי' במהרי"ט בחי' על הרי"ף ריש קדושין שכ' שהסודר קנין לעצמו שמסירתו לבדה היא הקונה וגמר דבר וכמו דאמרינן האי סטומתא באתרא דנהיגי למיקני בה קניא והאי סודרא רגילין נמי לקנות בו כדכתיב וזאת לפנים בישראל וגו' לקיים כל דבר, וע"ע בירושלמי קדושין פ"א הל' ה', א"כ כמו דבקנין סודר מהני לשי' הרבה פוסקים בלא דמים ה"נ בסטומתא. מ"מ לענין מי שפרע בקרקע לא מהני (ויש להסתפק גם בשטר מכר בערכאות דמהני מצד דינא דמלכותא דהוי כסטומתא כמש"כ הרשב"א ומהני בלי נתינת דמים). וגם יש לדון בזה דבמקום שכותבים את השטר הא לא מהני בסטומתא אפילו במקום שנהגו למיקני קנין גמור כמש"כ בקונטרס משמרת שלום בשם נטע שעשועים. וי"ל דגם לענין מי שפרע לא מהני כמשנ"ת.

ומש"כ מעכ"ת דכיון דת"כ בקרקע לא הוי קנין למה נתן הת"כ בודאי כיון לשם שבועה, זה אינו דלא כיון רק לגמר המקח למען יעשו אח"כ הקנינים המועילים, ויעוי' בפ"ת חו"מ סי' פ"ז ס"ק ל"ו בשם השבו"י ח"ג סי' קנ"ב דל"ה שבועה ולא קנין וזה פשוט.

ה

אולם כ"ז הוא רק אם לא הי' שום קנין אחר רק ת"כ, אבל לפ"מ שהזכיר מעכ"ת בקונטרסו דכמדומה לו שנתן השוכר להמשכיר או"ג הרי הי' קנין כסף ואף במקום שכותבין את השטר הא מבואר בחו"מ סי' קצ"ה ס"ט ברמ"א וז"ל ואפילו במקום שכסף אינו קונה בלא שטר מ"מ שכירות סגי לה בכסף לחוד, וכ"כ בסי' קצ"ד ס"א: מיהו שכירות מן העכו"ם קונה בכסף לחוד וחד טעמא הוא, ויעוי' בהגר"א שם.

וכ"נ מדקדוק ל' הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה הל' י"ח כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה ואין אחד מהם יכול לחזור בו עכ"ל, והנה במכירה כ' בכסף בשטר ובחזקה ובשכירות שנה וכתב בכסף לבדו ובשטר לבדו ובחזקה סתם, ושכל בזה בלשונו הזהב משום דבמכירה לא קנה בכסף לבדו במקום שכותבין את השטר וגם בשטר לא קנה עד שיתן דמים, אבל שכירות קרקע נקנה בכסף לבדו אף במקום שכותבים את השטר ובשטר לבדו בלא נתינת דמים. אבל בחזקה כ' סתם "או בחזקה" משום דבזה אין רבותא בשכירות דגם במכירה קונה לשי' הרמב"ם בחזקה בלא כסף ושטר וכמש"כ הכ"מ בהל' ח' שם.

אם אמנם שכתבו הפוסקים בטעם מה ששכירות קרקע קונה בכסף אף במקום שכותבין את השטר דאין דרך לכתוב עליו שטר דסמכא דעת השוכר בלא שטר כיון דלימים קצובים שכרוהו, ולפ"ז היכא שנהגו לעשות קאנטראקטין גם בשכירות י"ל דדמי למכירה, אך באמת אין המנהג ברור בזה, דיש שסומכים בשכירות דירות וחניות אף בכרכים בלא שטר ולא דמי למכירה שאין הלוקח והמוכר סומכים כל זמן שלא יעשה הקופצע הרשמית.

שו"ר בס' משפט שלום בקונט' משמרת שלום בסי' קצ"ה שהביא מתשו' אבני צדק חחו"מ סי' נ"ה דבמקום שנהגו בשכירות בתים לכתוב שטר והשוכר לזמן מרובה ירא שלא יחזור המוכר ומקפיד בשטר כה"ג בלא שטר לא סמכה דעת הקונה ולא קנה עד שיכתוב שטר יעוי"ש. ולפ"ז ראוי לדעת אם הקפיד והתנה הקונה בכתיבת הקאנטראקט גם בשכירות יכולים לחזור דלא סמ"ד מ"מ בזה י"ל דאיכא מי שפרע דהוי ככסף במקום שכותבין את השטר יעוי' בפ"ת סי' ר"ד ס"ק ב'. אלא דבשכירות דליכא במטלטלין מי שפרע י"ל דגם בקרקע כן כמש"כ באות הקודם.

והיכא דאיכא ספק במנהג דכותבין את השטר נראה דמוקמינן עד"ת משום דהא דל"ק עד שיכתוב את השטר במעות הוא משום אומדנא דלא סמכה דעתי' כ"ז שאין השטר בידו. ולפ"ז למש"כ בשי' הרא"ש שפ' באיבעי' דהקדיש כל נכסיו דאם עמד אינו חוזר משום דספק אומדנא הוי דברים שבלב ואינם דברים, א"כ ה"נ כיון דהוי ספק באומדנא הוי דברים שבלב ואין לבטל הקנין תורה, ועי' בפ"ת סי' ק"צ ס"ק א' היכא שאין מנהג מבורר בקנין סודר.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה