אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן לד
י"ב טבת תרצ"ו ווילנא
בדבר מצוה לקיים דברי המת בעניני צדקות
לגדול אחד
ע"ד שאלתו בנוגע לצואת חתנו המנוח ז"ל שכתבה בהיותו בריא, וכתב כל נכסיו לאשתו ועשאה אפטרופסית, שנמצאה מונחת בשלחן שלו כתובה וחתומה בעצם ידו ועד א' חתום עלי', ובצואתו הניח מעשר מנכסיו לדברים שבצדקה, ועתה שואלת בתו האלמנה שת' אם צריכה ומחויבת בתור אפטרופסית ליתומים קטנים לקיים דברי המת בצואתו כפי שהביע שם רצונו
לכאורה נראה בזה שמצד הצואה שכתב בעודו בריא אין שטר לאחר מיתה. ואף לפי מ"ש הר"ן בנדרים ד' כ"ט ע"ב דבצדקה אם אמר סלע זו לצדקה אחר שלשים הוי כמסירתו להדיוט במעכשיו ולאחר ל', וא"כ הכא נמי הוי כמעכשיו ולאחר מיתה, מ"מ י"ל דלאחר מיתה גרע כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ג סי' קכ"ב, הובא בת' רעק"א סי' קמ"ו יעו"ש. ובת' רעק"א גופי' שם העלה דהוי ספיקא דדינא שאין מוציאין מיד היורשין. ובאמת בת' רמ"א סי' מ"ח העלה הב"י דמהני בככה"ג דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, והרמ"א שהשיב על דבריו בכ"ז כ' שם דבטלה דעתו נגד דעת הב"י וגם ע"י כתיבה אמרי' אמל"ג כמסל"ה דלא כמו שצדד בס' יד מלאכי, דהא לא גרע ממחשבה שפ' המרדכי בקדושין ד' כ"ט דגם במחשבה אמרי' אמל"ג כמסל"ה. אולם בת' מהרי"ט הראשונות סי' כ"ב גבי א' שאמר שהוא מניח ר' זהובים לה' יתומות אותן שיראו בעיני פלוני ופלוני, נסתפק אם זכו היתומות בכסף זה במתנת שכ"מ דאע"ג דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי לא עדיפי מיהו מקנין דבריא ובכה"ג אלו הי' בבריא בקנין לא הי' מועיל שאין אותן היתומות ברורות וידועות כדי שיזכו יעוי"ש. וא"כ גם בכה"ג שלא בירר בצואתו לאיזה דבר שבצדקה יתנו המעשר, רק כפי ראות עיני הוריו והורי' וה' א. כהן, נמי ל"ש אמל"ג כמסל"ה.
אולם נהי דל"ש בנ"ד אמל"ג כמסל"ה, מ"מ מצד מצוה לקיים דברי המת מחוייבת לקיים כפי הצואה, כמ"ש הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה הט"ז אם צוה השכ"מ כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו העניים. והה"מ שם כ' דאע"פ דאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהי' מחוייב אם הי' קיים, ובקצוה"ח סי' רנ"ב ס"ב וסי' רי"ב ס"ז סק"ג, כ' ג"כ לבאר ד' הה"מ וז"ל והיינו דאע"ג דדעת הרמב"ם דלא אמרי' מלד"ה היכא דלא הושלש אבל בנודר ומת כיון דאלו הי' קיים הי' מחוייב ליתן א"כ במת נמי אמרינן מלדה"מ אע"ג דאין על היורשין משום נדר מ"מ מלדה"מ ומשום דהחיוב שחייב מחיים לקיימו לא גרע מהושלש, עכ"ל. וכ"כ המהרי"ט בראשונות סי' ל"ט.
אלא שהר"ן בפ"ק דגיטין כ' דמשום מלדה"מ ביתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו, יעוי"ש, ויעוי' במחנ"א הל' זכי' סי' כ"ט מש"כ דתלוי במחלוקת אי זוכה מעצמו מצד מצוה לקיים דה"מ כמ"ש תו' בגיטין דל"ח, ותמיהני שלא הובא חילוק זה בחו"מ סי' רנ"ב ובפוסקים שם דמשום מלדה"מ יתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו למאי דקיי"ל דמשום מלדה"מ אם מכרו מכור. והרמב"ן כ' בחי' גיטין די"ג בד"ה לעולם בבריא בסה"ד שכ' מלדה"מ וכופין במצוה זו את היורשים ואפי' בשארי דברים חוץ מן השחרור של עבדים, ולא כמו שהיינו סבורים לדמות מצוה זו למצוה שעל היתומים לפרוע חובת אביהם אלא מצוה זו נמסרה אף לבי"ד לכוף עלי' ע"כ. ולכאו' נראה מד' הרמב"ן דמכיון דנמסרה מצוה זו לבי"ד לכוף עלי' אף ביתומים קטנים כפינן. ומ"מ אין ראי' מדבריו לסתור ד' הר"ן, דאף דהחוב מוטל על בי"ד לכוף היינו למי ששייך גבי' מצוה, אבל קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו גם על הבי"ד אין חוב לכופן.
ולכאורה יש לומר דבנ"ד יש ג"כ משום דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כיון שספר לה בעת מחלתו שכתב בצואתו שיתנו מעשר מנכסיו לצדקה שנראה שרצה בדברים אלה לקיים צואתו שכתב לצדקה בהיותו בריא להיותה צואת שכ"מ. אולם לבד מה שיש להסתפק אם אפשר להחשיב ספור דברים זה כצואת ש"מ, עוד יש לסתור זה עפ"י דברי המהרי"ט בראשונות ס' כ"ב שהובא לעיל שמכיון שעדין אין מבורר לאיזה צדקה לא מהני גם מטעם דברי שכ"מ דגם קנין לא יועיל בכה"ג. ואע"ג דבמהרי"ט כ"כ מטעם אין ברירה והוי ספק, מיהו מספיקא לא נפיק מרשות היורשים, אף דהוי ספק ממון עניים דאיפליגו בזה רבוותא. אמנם לכאו' הוי ספק ספיקא דס' אם י"ל בזה אמל"ג כמסירה להדיוט כדלעיל וס' אם י"ל בזה דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין ובס"ס מוציאים מחזקת היורשים לגבי ממון עניים כמש"כ בקונטרס הספקות לאחי הקצוה"ח בכלל ב' דמהני ס"ס בכה"ג, אלא דנגד ב' הספקות יש לנו הספק דאין ברירה ל"ש בזה קנין ממילא ל"ש לא אמירה לגבוה כמל"ה ולא דברי שכ"מ ככו"מ, ותו דבספק דמטעם אמל"ג יש לנו ס"ס לטובת היורשים דהא אם שייך אמל"ג בממון עניים ובלאחר מיתה הוי נמי ספיקא דאיפלגו בזה הב"י והרמ"א שהובא ד' לעיל וכמ"ש בת' רעק"א סי' קמ"ו, וגם הספק דאין ברירה של המהרי"ט, וזה הוי שפיר ס"ס.
אולם יש לדון בנ"ד דהנה בגוף ד' המהרי"ט שדא בי' נרגא בתשו' זית רענן ח"ב סי' ע"ו בשאלת צוואת שכ"מ לצדקה דבגוונא דעומד להתברר אמרי' יש ברירה גם לד' המהרי"ט. והכא בודאי עומד להתברר אחרי שתתיעץ עם הוריו והורי', וע"כ יש לדון בזה מצד אמירה לגבוה וגם מצד דגלוי דעתו בעת חליו לחזק הצואה בנוגע להצדקות אולי הוי כמתנת שכ"מ וכדלעיל. גם יש לחלק בזה מנידון דשם נתן עבור יתומות מיוחדות אותן שיבחרו פלוני ופלוני, משא"כ הכא דנתן לצדקה סתם, ולפי צוואתו המעשר מנכסיו שייך לרשות צדקה ורק שעליה להתיעץ עם ההורים לברר אופן החלוקה, ובכה"ג אפ"ל דאין זה שייך לברירה. ואם כי המחנ"א בה' צדקה ס"ב צדד דגם בנתן לעניים שאינם ידועים שייך דינא דמהרי"ט יש לחלק וגם אין זה מוסכם ועדיין מידי ספיקא לא נפקא. אמנם אם נימא דבכה"ג אמרינן ברירה יש לצרף ג"כ שי' התוס' והראשונים דמצוה לקיים דברי המת הוי קנין, ואם כי הכרעת הרמ"א היא דל"ה אלא מצוה דאם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו בכ"ז יש לצרף לספק ספיקא:
ובפרט ששי' הר"ן דבקטנים ל"א מלקד"ה לא הובאה להלכה, וא"כ יש בזה צד ספק גם לפסק הרמ"א, ובפרט שגם לד' מהרי"ט הוי רק משום דאין ברירה דג"כ הוי ספק.
והנה לפמש"כ מעכ"ת שנתן לאשתו במתנה גמורה הרי היא בודאי מחויבת לקד"ה כיון שנתן לה כל נכסיו וצוה עלי' לתת המעשר לצדקה. אלא דבאמת הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא, ואף אם הי' אומר בפירוש שכונתו למתנה גמורה הא ליכא קנין דאין שטר לאח"מ. ואפי' אם נימא דהיכא דמהני מצד חוקי המדינה לא גרע מסיטומתא, לא עדיף סיטומתא משאר קנינים דלא מהני לאחר מיתה, ובשו"ע סי' רנ"ח מבואר דבצואה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו. ומצד מלקד"ה הא בעי' הושלש מתחלה לכך או שצוה בפני היורשין, ועי' בשו"ת הר המור להגאון ר' מרדכי בנעט סי' ל"ט ובת' חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ג שהאריכו בכגון זה. אלא דבשו"ת בנין ציון סי' כ"ד מצדד דבמקום דאין היורשין מוחזקים יש לסמוך על הנך שיטות דסברי דאמרי' מלקד"ה גם בלא הושלש מתחלה לכך היכא שצוה לתת לאח"מ. גם מכבר הייתי מצדד לומר דהיכא שמי שצוה המת ליתן לו הוא מוחזק מטעם דינא דמלכותא בקיום הצואה ע"י ערכאות לא בעי' הושלש מתחלה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי לדין זה דל"ד לנדר שא"י לחזור בו וכנ"ל. ולפ"ז בנ"ד אם הי' לנו ראי' והוכחה ברורה דנתכוין לתת לאשתו במתנה גמורה הי' אפשר לומר שתזכה גם בלא קנין מצד מלקד"ה וממילא בודאי מחויבת ליתן המעשר לצדקה משום דהיא מצווה לקד"ה, אלא שגם בזה עומדת נגדנו שי' הר"ן בגיטין דבקטנים ל"א מלקד"ה, אבל העיקר בזה שלא נתכוין למתנה גמורה אלא לעשותה אפטרופא.
המורם מזה לענין הלכה דבנוגע להמעשר לצדקה אמרי' מלקד"ה אף היכא שלא הושלש מתחלה לשם כך, וגם בנוגע ליתומים קטנים יש בזה כמה צדדים דבנ"ד מחוייבים לקיים דברי המת.
ובכמה ספרי אחרונים ראיתי שמצדדים בעניני צדקה לקיים הצואה היכא שנעשה כה"ג, אך בנוגע לקנין הנכסים להוציא מיד היורשים מסכימים שיש להעמיד ברשות היורשים לקיים כתורה וכמבואר ג"כ בת' הר המור ות' חסד לאברהם הנ"ל. וע"כ בנ"ד דעתי נוטה לקיים דברי הצואה בנוגע להמעשר לצדקה ולקיים רצון המת אשר נראה בעליל מהצואה שזה הי' אדיר חפצו ומגמתו עד אחרית ימיו, שגם בימי חליו גלה דעתו שרצונו שתתקיים הצואה. ובכ"ז אחרי שאין הדין ברור כ"כ נכון לדעתי לתת הרוחת זמן לשלם המעשר כפי מה שימצאו לנכון.
וע"ד מה ששאל רומעכ"ת אם גם מהסכום שנתקבל לאחר פטירת חתנו ז"ל מחברת הבטחון ממקרי מיתה מחויבת לתת חלק עשירי לצדקה כמו שמפורש בצואתו, או כיון שסכום זה אינו משתלם אלא לאחר מיתה לא היתה לו הזכות לפקוד עליו ולצוות לעשר ממנו לצדקה.
הנה בפשוטו נראה דכיון דאתי עלה משום מצוה לקיים דברי המת ובזה מועיל אפילו בדבר שאינו מועיל מטעם דברי שכ"מ כמש"כ המהריב"ל הובא במחנ"א הל' זכי' ומתנה ס' ל"א כגון בשכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום דאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש וכל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ, מ"מ משום מצוה לקיים דברי המת איתא גם בדבר שאין בו ממש, וממילא דמהני גם בדבר שלא בא לעולם. וראיתי בכמה מספרי האחרונים שכתבו ג"כ דמצוה לקיים דברי המת הוא גם בדבר שאינו קצוב ודבר שלא בא לעולם. וכבוד גיסי הרב הגאון מו"ה אלחנן וואסערמאן שי' העירני דאפ"ל דהוי דבר הבא לעולם דהחוב חל מחיים אלא דזמן הפרעון הוא לאחר מיתה, והוי כשכ"מ שאמר הלואתי לפלוני דקנה, אלא דהכח הוי הלואת נכרי, ולמ"ד הואיל ואיתא בבריא במעמד שלשתן ל"ש בהלואת נכרי, אבל לאידך טעמא הואיל ויורש יורשה מהני גם בהלואת נכרי, ודבר זה אינו ברור כמאן קיי"ל, ואין דבריו מוכרחים ולא הובאו אצלי בכור הבחינה, ולמעשה נראה לי דודאי יש בזה מדין מצוה לקיים דברי המת כמו שכתבתי.
ומה שפקפק על סברתי דשייך בזה מצוה לקיים דברי המת גם בדבר שלב"ל דהכא גרע טפי דע"כ ליכא למימר דמצוה לקיים אף בדבר שלא בא לעולם, אלא מטעם שהמת כבר נדר ומצוה לקיים דבריו כמו שהוא מחויב אם הי' קיים כמש"כ הה"מ, ולא שייך זה אלא בדבר ששייך בו מצדו נדר כגון מה שיוציא אילן זה תנו לעניים, דאם הי' קיים הי' מחויב, אבל בדבר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה שלא יצויר מצידו נדר איך יהי' חיוב על היורשים לקיים דבריו, וסמוכים לזה כתב מדהתו"ס ב"ק דמ"ב דה"ל ראוי דשאני כופר דלעולם הוי ראוי עכ"ד. סברתו ישרה, אבל מד' הרמב"ם והה"מ בפכ"ב מהל' מכירה דמיירי בשכיב מרע דמצוה לאחר מיתה א"כ כל עיקר הקנאתו הוא לאחר מיתה, ואלו הי' בחיים לא הי' עליו שום נדר, ומ"מ אמרינן בזה מצוה לקיים דה"מ [ואע"פ שמתחלה התחייב כלפי היורשים ע"י בטחון חייו אצל החברה לשלם להם אחר מותו, מ"מ הא ביכלתו טרם שהגיע זמן החיוב בעודו בחיים לשנות ולמסור התשלומין לאחר כמו ששינה ג"כ בדברי צוואתו שמסר לאשתו, וכיון שהוא הבעלים ובידו לשנות טרם הגיע הזמן ואין להיורשים שום זכי' בהם בידו לשנות למסור לצדקה, ושוב יש בזה דין מצוה לקיים דה"מ]. ואין לחלק דשאני התם דהא באפשרותו הי' להקדיש לעניים מחיים ואם הי' קיים הי' מחויב, משא"כ בזה שאין באפשרותו להקדיש מחיים, דמאי נפ"מ הא סוף סוף השכ"מ נדר על אחר מיתה, ואלו הי' בחיים לא הי' עליו שום נדר ומ"מ אמרינן בזה מצוה לקיים דה"מ, ואין זה ענין לכופר דהוא בגזיה"כ והו"א דראוי הוא דוקא באופן שא"א להיות מוחזק (וגם התם נראה מדברי הש"ס והתוס' דיש בזה דין ירושה מחמתי' ועי' במנחת חנוך מצוה נ"ח מה שחידש בזה בהל' כופר ולא כן נראה מדברי התוס' והש"ס דמוכח מדבריהם דזהו מדין ירושה משום דאתי מחמתי').
ובנ"ד כיון דכמה ראשונים ס"ל דמצוה לקיים דברי המת הוא גם בלא הושלש מתחלה לשם כך, ע"כ צידדתי לקיים דברי המת, אלא לפמש"כ הר"ן דביתומים קטנים ל"א מצוה לקדה"מ, ורק שצידדתי מצד אמל"ג כמסל"ה וגם דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין וגם דעיקר הדבר במחלוקת היא שנוי' דלשי' הראשונים דס"ל דמצוה לקדה"מ הוא מחמת קנין גם ביתומים קטנים כופין על זה, אבל בכסף בטחון של אחריות דהוי דשלב"ל ולא מהני מטעם קנין, רק להטעם דהוא משום מצוה לקיים דברי המת ויתמי לאו בני מצוה נינהו אם לא דנימא דהוי דבר הבא לעולם כמש"כ גיסי הרב שי' שהבאתי לעיל, ראוי להתישב בדבר דאפשר דבחלק זה של אחריות מעיקר הדין בכחה לקיים הצואה לכשיגדלו היתומים, ורק שאפשר לפשר הדבר ולהרחיב זמן הפרעון.
וע"ד אשר העירני רומעכ"ת בשולי מכתבו. אשר בהיותו באה"ק ראה ונוכח כי רובם ככלם של שומרי תורה ומצות בהמושבות נהגו היתר לחלוב בעצמם בש"ק, כמה מהם פתחו בדרבנן לחלוב לתוך אוכל וכמה בדאורייתא, באמת מבהיל הדבר, וכאשר שמעתי כי סמכו על איזה הוראת רב מאשכנז כתבתי אודות זה להגרא"י קוק זצ"ל, יסוד הדבר הוא מהלאומים הפורצים אשר אצלם עבודה עברית דוחה שבת, ואחריהם נמשכו גם המון עם בלי שום יסוד להיתר, ויעוין בשו"ת משכנות יעקב חאו"ח ס' ק"ב שהחמיר אף לתוך אוכלין, ויעוי"ש שכ' דצ"ע להקל גם ביו"ט ומסיים בפרט שהרבה מקילין בזה וחולבין על מעט פרורין באותו כלי המיוחד לחלוב אשר אין בזה היתר כלל כו' ובפרט שהמה מערימין בכך ואין כונתן רק למשקה ע"כ ראוי להחמיר בזה מאד עכ"ל. וזה לא כבר נשאלתי מרב גדול באשכנז במקומות שאי אפשר להשיג נכרי לחלוב מה יעשו הישראלים, והסכמתי בשעת הדחק גדול לצדד להתיר לחלוב ע"י קטנים אחרים לתוך האוכלין דבבניו הקטנים הלא איכא איסור עשה למען ינוח כמו שכ' המשכנות יעקב ובאמת כ"כ הרשב"א בשבת דקנ"ב בד"ה כשהיא מהלכת שכתב שם ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמ' בקטן העושה ע"ד אביו כלומר ועובר בזה משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך עכ"ל ובחולב לתוך האוכלים על ידי קטנים כתבתי שאפשר להתיר בלי הוראה פומבית, ולחלוב ע"ג קרקע משום צער בע"ח מבואר באו"ח סוס"י ש"ל לגבי אשה ובב"י שם דחולב ע"ג קרקע לא מיקרי אף מלאכה שא"צ לגופה, מ"מ לגבי בהמה יעוי' בתשו' זכר יהוסף להג' רי"ז שטערן ז"ל סי' ק"א מש"כ בזה, ואינו רוצה להתיר במסקנא כ"א ע"י נכרים.
ומה שמציע מעכת"ה לפרסם מחו"ל איסור על זה אנסה מתחלה לבוא בדברים עם הרבנים הגאונים באה"ק שעליהם למחות בדבר בהיותם סמוכים למקום המעשה. והנני ידידו מוקירו ומכבדו הדוש"ת.