אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן לג
תשובות קצרות בענינים שונים
א
בדבר שאלתו אודות הנשים הנוהגות לגדל צפרנים (מאניקיר) שנשאל משתי נשים הרוצות לשמור דיני טהרה וטבילה כדת רק שלא יגזזו את הצפרנים, שמבואר ברמ"א סי' קצ"ח ס"כ שאחרי שכבר נהגו ליטול הצפרנים (מחשש שמא נמצא תחת הצפורן מעט טיט וממילא מקפדת על הצפורן או כמש"כ הש"ך שם משום ד' הראב"ד דכיון דעתידין ליטלן חייצי השתא) אפי' אם צפורן אחת נשארה בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת.
באמת הקשה ידידי כת"ר לשאול וראוי לדבר על לבן לבלי לשנות ממנהג הנשים הנוטלות הצפרנים קודם הטבילה. אולם אם הדבר נמנע ויוכלו לבוא לידי מכשול להמנע עי"ז מטבילה יש לצדד בזה, כי הנשים מנקות היטב את הצפרנים והן מקפידות דוקא לבלי לגזוז, ורק היכא שרוב בני אדם מקפידים אזלינן בתר רובא כמ"ש בריש סי' קצ"ח ובט"ז סק"ב, והכא באמת רוב בנ"א אינם מקפידים על הצפורן וגם הנשים אינן מקפידות רק בשעת טבילה מחשש החומרא ומנ"ל דרוב הנשים מקפידות ע"ז וגם הנשים שאינן טובלות הלא אינן מקפידות, ומה שהחמירו בזה גם בדיעבד היינו לפי שהיא עצמה מקפדת ע"ז אלא ששכחה ובכה"ג שהיא מקפדת גם היכא דרוב בנ"א אינם מקפידים חוצץ, וכ"ה שי' הרמב"ם והטור והמרדכי מובא בש"ך סק"ב, משא"כ היכא שהיא אינה מקפדת כלל ואדרבה רוצה דוקא שלא לגזוז הצפורן ולטבול כך בזה אם אין רוב בנ"א מקפידים רק שרוב הטובלות מקפידות לא הוי רובא ומכיון דהיא אינה מקפדת אינו חוצץ. גם יש לצרף בזה השיטה דאזלינן בתר דידה, ואם דלא קיי"ל כן להלכה מ"מ יש לצרפה לסניף.
ובעיקר הדין הנה מד' המחבר נראה דצפורן אינה חוצצת אף שמנהג הנשים להסירן כמ"ש בב"י ובשו"ע שם וז"ל ולפי שאין יכולת לכוין מה נקרא נגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים ליטול הצפרנים בשעת טבילה ע"כ, נראה דאף אחר המנהג אינו לעיכובא אם רק הי' נקי כמ"ש בסעיף כ' דצפורן עצמה אינה חוצצת וכ"כ בהג' שערי דורא, ורק הרמ"א החמיר בזה דאחר שנהגו להסירן משום חשש קצת טיט הוי אצלן כדין גמור להקפיד על הסרת הצפורן. ונראה שמה"ט הקיל הט"ז בס"ק כ"א בשבת ויו"ט וחוה"מ ע"י ניקור היטב, והא לכאו' במיעוט המקפיד גם בדיעבד לא עלתה לה טבילה, אלא משום דהא דחשוב מיעוט המקפיד אין זה רק מצד חומרא ובשעת הדחק יש לסמוך ע"ד המחבר. ומה"ט נמי יש לסמוך להקל היכא שהיא אינה מקפדת שהנה מבעלי המאניקיר שרוצות דוקא להשאיר הצפרנים, ובזה ל"ש גם חומרת הראב"ד המובא בש"ך שם דצפורן עצמה חוצצת משום דעומד לגזוז דאצלן אינן עומדות לגזוז (ואפ"ל דלהכי הקילו בשויו"ט וחוה"מ משום דאף שהנשים החמירו על עצמן והקפידו להסיר הצפרנים לא הי' המנהג רק היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר כמו בשבת ויו"ט לא החמירו על עצמן וממילא לא הוי קפידא, אלא דלד' הש"ך שחושש לדעת הראב"ד הא עומדות לגזוז לאחר השבת).
והנה בשו"ת משיב דבר חיו"ד סי' מ"ג מ"ד האריך אם להתיר טבילה ביום כדי שלא תבוא לידי חמורות יעוי"ש שמסיק שצריך ישוב הדעת בזה וכ' דבחציצה במיעוט המקפיד שהוא מדרבנן אין להתיר משום שלא תבוא לידי חמורות שלא תטבול, נראה דזהו בגזירה דרבנן המבואר בתלמוד דחוצץ דגם בדיעבד לא עלתה לה טבילה, אבל בנ"ד שאין בזה רק משום חומרא שהחמירו על עצמן ומצד עיקר הדין אין לחוש דצפורן עצמה אינה חוצצת וגם היכא דאי אפשר כמו בשויו"ט מקילין ע"י ניקור גרידא בזה בודאי יש להקל כדי למנוע מאיסור כרת ח"ו.
כל זה כתבתי מה שיש לצדד בזה, אולם באשר לא מצאתי היתר מפורש בדברי רבותינו האחרונים וגם ראוי לחוש דלא ליפוק חורבא מזה, וע"כ אין להורות היתר מפורש רק לצוות בבית הטבילה לבלי למחות בהנשים האלו שאינן מתרצות להסיר הצפרנים העשויות במאניקיר.
וע"ד הקושיא ברוב שאינו מקפיד דמאחר שמדרבנן חוצץ הלא ממילא הוי מקפיד ג"כ דבע"כ יטלנו קודם הטבילה, וביותר יקשה לשי' הראב"ד דאף היכא דאינו מקפיד בשום פעם רק בשעת רחיצה אף שתמיד אינו מקפיד מ"מ חוצץ משום דבשעת טבילה ודאי יקפיד א"כ ה"נ ברוב שאינו מקפיד, כבר קדמוהו בקו' זו בס' ישועות יעקב סי' קצ"ח. ובפשוטו נראה שאינו מקפיד רק על השעור המשלים לרוב דכשיחסר מהרוב יהי' מיעוט שאינו מקפיד דאינו חוצץ ושוב לא הוי רוב המקפיד.
ודבר מחודד ראיתי בס' שו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' ס"ח במה שהשמיטו הפוסקים הא דרב כהנא ביבמות ע"ח דכולו חוצץ מה"ת אף שאינו מקפיד, וכ' שם לתרץ בהקדם קו' הישועות יעקב והתי' הנ"ל, וגם דבענין חציצה בטבילה מחצה על מחצה נידון כרובו דבמאי דאיפליגו בגמ' אי מע"מ כרוב פלוגתייהו הוא אי אמר רחמנא שחוט רובא או לא תשייר רובא וכדומה, וא"כ בחציצה דילפי' מדכתיב במים שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבין המים בעי' שיהי' רוב הגוף בלי חציצה במים וע"כ אי איכא חציצה בחציו אם מקפיד לא עלתה לו טבילה מה"ת. ולפ"ז י"ל דבאמת לא נאמר מהלל"מ דכולו חוצץ אף דאינו מקפיד אלא דמכיון דמדרבנן רובו חוצץ אף שאינו מקפיד א"כ אי מתרמי לי' טבילת מצוה בע"כ יוצרך להסיר רובו בכדי שישאר פחות ממחצה דאל"ה יהי' חוצץ מדרבנן, ונמצא שהוא מקפיד להסיר רובו וממילא הוי רובו ומקפיד עליו החוצץ מה"ת. ולכן השמיטו הפוסקים להא דרב כהנא שבאמת אינו מהלל"מ ורק דע"י דין דרבנן דרוב שאינו מקפיד חוצץ נמשך דין זה דכולו שאינו מקפיד חוצץ מה"ת.
אולם באמת זה אינו, דבגמ' דיבמות שם דר"ל הגמ' דטבילה דמעוברת מהניא לולד לא מצד שאין זה חציצה כסברת הגמ' בתירוצה, אלא דמשום דהיינו ריביתייהו הוי אינו מקפיד. והק' ברש"י שם הא מדרבנן גם רובו שאינו מקפיד חוצץ ותי' דהכא אוקימנא אדאורייתא, וכ"כ בפוס"י שם וביארו דמשום מעלת גירות אוקמוה רבנן אדאורייתא ואם נימא כד' מהרי"א הנ"ל דהא דרב כהנא דכולו אף שאינו מקפיד חוצץ מה"ת הוא רק משום דמקפיד על רובו משום גזירה דרבנן א"כ מאי מקשה שם הגמ' מהא דר"כ הא הכא גבי גירות ל"ש גזירה דרבנן כל עיקר וממילא דאף כולו אינו חוצץ מה"ת, ועכצ"ל דהלל"מ הוא דכולו אף שאינו מקפיד חוצץ מה"ת. וע"ע במנח"ח סי' קע"ה שתמה על השמטת הרמב"ם הא דרב כהנא דכולו חוצץ מן התורה אף שאינו מקפיד.
ב"ה יום כ"ב אייר תרצ"ו
ב
בדבר השאלה אם באפשר לעשות מקוה מקונסט אייזע שנשאו ונתנו בזה המחברים בס' אמרי יושר ובתשו' מהרש"ם אין החבורים הנ"ל תחת ידי. והנה בעיקר הדין מבואר בשו"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ל' דאין שאיבה פוסלת אלא במים, אבל השלג הברד והכפור כו' אין שאיבה פוסלת בהם שאם שאב כו' ולא עוד אלא אפילו אם עשה כל המקוה משלג או כפור וברד שהביאו בכלי ועשה בהן מקוה כשר היינו לכשיופשר כמ"ש הש"ך [ויעוי' בשו"ת חת"ס סי' ר' וסי' רט"ו להביא ע"י טבלאות שאין להן לבזבזין], והנה אם נאמר דדוקא לכשהופשר, אבל לכשלא הופשר אין לעשות המקוה, וע"כ אם הובא ע"י אדם ודבר המק"ט מ"מ לכשהופשר פנים חדשות בא לכאן, והוי כבידי שמים וזהו אם נימא לשי' הרמב"ם והרא"ש דבלא נפשר לא הוכשר, אבל אם נימא דהוכשר מתחלה, א"כ ודאי אם הובא ע"י אדם או דבר המקבל טומאה פסול ובס' פסקי הלכות להגאון ר' דוד מקרלין ח"א בשו"ת הנספחות בהל' מקואות סי' ג' האריך לבאר השיטות ומש"כ שם דלד' הראב"ד בבעה"נ והאשכול אין שום דרך להכשיר מקוה שתהי' כולה מתחלתה ע"י שלג אף לכשיתפשר השלג, ואף אם לא יהי' בזה תפיסת ידי אדם, ולשי' הרז"ה לא מהני אם בא ע"י תפיסת ידי אדם, ולהכשיר מקוה זו הוא פלוגתא דרבוותא, ורק להרמב"ם והרא"ש יש להכשיר אם בא ע"י תפיסת אדם באופן שיבא להמקוה בעוד לא נתפשר, ומוצא תקנה רק ע"י תקון ב' מקואות ויעוי"ש בתשו' הרה"ג מו"ה מאיר לעווין ותשובתו אליו ולפי הוראת החת"ס נראה להכשיר, דסומכים בזה ע"ד הרמב"ם והרא"ש כמו שהוקבע בשו"ע.
וראיתי בס' חזון איש שכ' לתמוה לדעת הרא"ש והטושו"ע דמקוה כולו גליד כשר, וכיון שעושים ממנו מקוה לכתחלה הדין נותן שיפסול משום שאוב, וגם יש בו משום הוי' ע"י דבר המק"ט, וכ' לחדש דאין דין שאוב והוי' ע"י טהרה בשלג וגליד, כיון שעומדים בפני עצמם ואינן צריכים למקוה להחזיקן ואין זה עיקר הוי'. ודוקא במים שייך הוי', ולבסוף כ' דלמעשה קשה להקל ברמי שלג בידים, ואפילו נפשר כיון דאיכא חשש דאורייתא משום הוי' ע"י מק"ט ומשום כלו ע"י אדם, והרז"ה פוסל בהדיא, וכיון דנקטינן עיקר כדעת המכשירים כלו שלג ממילא יש בו הוי' ע"י טהרה, וזהו דלא כמש"כ הפ"ת בשם החת"ס.
אולם לזה שהכריעו דאין להכשיר רק לכשנפשר, ממילא אין בזה חשש דבר המק"ט והויתו ע"י טהרה, וגם י"ל דבגליד וקונסט אייז דאין מקום לטבילה כמו בשלג, ואין אפשרות לזה. וכמוש"כ הנובי"ת חאו"ח סי' נ"ט לא נפסל ע"י הויתו בטהרה ובידי אדם, ורק לכשנפשר פנים חדשות בא לכאן, ועדיפא משלג.
ואח"כ ראיתי בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' ס"ו וסי' ס"ח מה שצידד להקל בזה. וע"ע שם בח"ד סי' ע"ח שהביא ד' פסקי הלכות שחשש לד' הראב"ד והאשכול ומסיק להקל. ועכ"פ לכתחלה אפשר לתקן להביא ע"י טבלאות שאין להן לבזבזין וגם להניח הקרח על שפת המקוה שיפול מאליו והפסקה משהו סגי כמש"כ בשו"ת דברי מלכיאל שם. ואחרי שהוקבע הדין בשו"ע כשי' הרמב"ם והרא"ש אם עשו המקוה כולו מכפור ומברד שהביאו ועשו מהם מקוה כשר, היינו כשנתפשרו כמש"כ הש"ך וכן הורה לדינא בשו"ת חת"ס, בודאי יש להקל.
בחודש אדר תרצ"ז
ג
ע"ד שאלת הדר"ג אשר בימי הרצח באה"ק נהרג האב ואח"כ הבן שחי יום אחד, שהרוצחים דקרו אותו ונקבו את הריאה, אם מותרת להנשא בלא חליצה, באשר בשו"ת גינת וורדים הספרדי הובא בברכי יוסף ובחרעק"א ובפ"ת סי' קנ"ו שחוכך להחמיר, דהטרפה כמת ואינו פוטר, וכתר"ה נסתייע מד' התוס' רי"ד בשבת קל"ו שמפורש שם שבן טרפה זוקק ופוטר, ושואל חות דעתי בזה.
הנה ראיתי בשו"ת גינת וורדים ולא מצאתי שם שום ראי' לחדושו רק מדתני במתניתין גוסס ומגויד ולא תני טרפה משמע דטרפה אינו פוטר. אולם מד' התוס' יבמות דק"כ בד"ה למימרא כ' וז"ל וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי, עכ"ל התוס'. ובכונת התוס' נראה שזהו כגוסס בידי אדם המבואר בסנהדרין ע"ח דלרבנן דריב"ב הוי כטרפה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח דההורגו אינו נהרג כטרפה, ועי' עוד בריטב"א ובתוס' הרא"ש ליבמות שם דמפרשים ג"כ דאע"פ שהוא מגוייד והוא גוסס. וגם מפורש בתי' הר"י בתוס' יבמות שם דמגוייד הוא במקום טריפות שאין סופו לחיות, ועי' בהג' חת"ס שם דגרוע מטרפה שלא ע"י גיוד עיי"ש, א"כ הרי מבואר במשנה דגוסס מגויד הוי טרפה, ועי' עוד בב"ש אה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ד, וע"ע בפתחי תשובה אהע"ז סי' ט"ו ס"ק י"א. עכ"פ הרי מוכח מדברי התוס' דגם גוסס ומגוייד בידי אדם שהוא כטרפה פוטר, וכ"כ בפשיטות בשו"ת שאילת דוד הנספחות לס' פסקי הלכות ח"א מהגאון ר' דוד פרידמאן זצ"ל האבד"ק קרלין סי' ג' דלא אכפת לנו מה שהוא טרפה שהרי הגוסס והמגוייד זוקק ליבום ופוטר מן היבום. ובכלל הדבר מוזר שאם הניח בן גדול טרפה שתהי' צריכה חליצה, וגם יהי' יבום באשת אח שיש לו בן שהוא טרפה ומאחר שהביא מעכ"ת דברי התוס' רי"ד בשבת קל"ו שמפורש שם דטרפה זוקק ופוטר וכן מוכח מדהתו"ס יבמות דק"כ ודאי אין לחוש כלל משום ספקותו של הגו"ר, ואינה צריכה חליצה ומותרת להנשא.
ודבר תמוה ראיתי מכבר בתוס' רי"ד שם, שכ' בשם ריב"ם, דחובל בין בטרפה בין בבן ח' פטור משום שבת, וכתבו ואינו נ"ל דטרפה חי הוא ואינו דומה לבן ח'. ובאמת הוא משנה מפורשת בפסחים דע"א: שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור משום אונס ואם כד' הריב"ם הא בלא זה פטור בטרפה וכן באיבעי' דביצה דל"ד בדרסה או שטרפה בכותל מהו לשחטה ביו"ט דחיישינן שמא טריפה הוא, אלמא דגם בטריפה חייב משום נטילת נשמה, ועי' במנחת חנוך במוסך השבת אות כ"ט, שכ' ג"כ דההורג טריפה בשבת פטור, ותמוה.
ח' כסלו תרע"ד
ד
ע"ד שאלת כת"ר שי' אדות המקוה אשר נבנתה מחדש בעירו, ולא השגיחו מתחלה לדלותה בכלים מנוקבים כדין, והמקוה היא מעין הסמוכה לנהר, וחשש מעכת"ר לדברי המשכנות יעקב המובא בפתחי תשובה בסי' ר"א ס"ק כ"ח, דמסיק דבמקואות הסמוכות לנהר אין להקל בשום קולא של מעין שלא לפסול בג' לוגין, וכאשר קשה מאד להסיר את כל הרצפה כעת ולנקותה מתחת, וע"כ שואל כת"ר אם יש להקל בזה עכ"ד.
הנה בשאלה כזו כבר הורה להקל הגאון מוהרי"ט ליפמאן ז"ל בספרו עונג יו"ט סי' פ"ה, וכן בס' עין יצחק חיו"ד ס"י. ואם אמנם במק"א שדיתי נרגא בד' העוי"ט שבנה יסוד בסמוך לנהר הוי כמי התמצית שלא פסקו, דגם במי התמצית שלא פסקו הא תנן שתה טמא ושתה טהור טהור משום דסלקא לי' השקה, מבואר דאע"פ דמי התמצית בעי מ' סאה, אבל מ"מ דין מעין יש לו לטהר בהשקה, ולפיכך גם בסמוך לנהר יש לו דין מעין לטהר שאובין. ובאמת נראה מד' הרע"ב והראשונים שם, דהא דשתה טהור טהור לפי דנתבטל הטפה הטמאה ברוב, ולא מדין השקה, דכיון דלא מהני מי התמצית שלא פסקו לטהר אדם וכלים ליכא בהו דין השקה, וכיון דמצד דין בטול ברוב קא אתי עלה, ממילא בדין שאובים דלא מהני בטול ברוב [יעוי' בר"ן פ' כל הבשר]. א"א שיטהר המקוה מעיין הסמוך לנהר השאובים, דהא בשאובים לא מהני בטול ברוב, מ"מ דבר זה אינו מבורר מן המפרשים, ויש שמפרשים מדין השקה, ולדבריהם בודאי יש מקום להקל גם בסמוך לנהר.
ובגוף השאלה כבר הקיל גם בס' עין יצחק חיו"ד ס"י. וגם לפי הראות נראה דלא הוי רק ספק מים שאובים של ג' לוגין שהקיל הש"ך בס"ק פ"ח בספק אם נפל ג' לוגין בב"א, דבכל אופן הוי סד"ר להקל.
ה
בדבר שאלת הדר"ג אם באפשר להכשיר מין אבק חדש אשר מוצאו מעצמות יבשות אשר מערבים אותו בהרבה מיני מאכל גם מעמידים על ידו מינים שונים, וביאר אופן עשיתו בפרטיות, שלוקחים עצמות יבשות ושורין אותן בעסיד ממלח, אח"כ שמים העצמות במים עם חמר וגם שמים העצמות בפוספר, ומבשלים ומנקין ומיבשין, והעצמות מתיבשות אח"כ במשך 48 שעה וטוחנים אותו כמו קמח סוכר, ומבאר כתר"ה הכל בדיוק אופן העשי'.
והנה כתר"ה העלה להתיר בדברים נכונים, עפמש"כ הרמ"א ביו"ד פ"ז סי' ט' בעור הקיבה דלפעמים מולחים אותו ומיבשין ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתיבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר, והש"ך כ' דה"ה בשאר בני מעים והרבה אחרונים מתירים גם בבשר אסור ודם ותולעים אם נתיבשו כעץ וכ"ש עצמות שאין עליהם איסור לאו בנבילה וטריפה כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מה' מאכ"א, ופלפל בזה ונסתייע מד' הר"מ מבשר המת שנפרך, ומד' הירושלמי בערלה פ"ג, ומד' הרמ"א בסו"ס קנ"ה גבי שרץ שרוף, זהו תו"ד.
ולכאורה בעצמות יבשות אין שום חשש, דהא עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט, ואפי' בעצמות הרכין שהחמיר הש"ך כ' הפוסקים דאם הסירו הבשר ונתיבשו דינם כשארי כלי עצם וכלי מתכות ועץ [ומש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הי"ח מן העור והעצמות והגידין כו' אע"פ שהוא אסור הר"ז פטור היינו בעצמות הרכין או שיש בהם מוח, אבל בעצמות הקשים והיבשים בודאי גם איסורא ליכא, וכ"ה במשנה בפ' העור והרוטב, ופירש"י שיש בהם מוח ואינם מצטרפים לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא, דזה ילפינן מדרשא דנבלתה] וא"כ פשוט דעצמות שנתיבשו אין בהם חשש איסור כלל. ועי' בתוס' ע"ז דס"ט דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים דהא עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור כו' ולענין אכילה שפיר דמי.
ומה שיש לחוש בזה מהעצמות שנתבשלו ובלעו מבשר נבילה כמבואר בסי' צ"ט ס"ב, ובזה הא בעינן הגעלה כמו בשארי כלי עצם (וילה"ע ע"ז מפסחים דפ"ג דמקשה הני עצמות היכי דמי אם לית בהו מוח נשדינהו ולמה בשריפה. וצ"ע הא העצמות בלעו מן הפסח בשעת צלי' ונעשה הבלוע נותר ולהכי צריך שריפה משום הבלוע של העצמות. ואולי כונת הש"ס דהא אפשר בהגעלה וצע"ק), אלא דבאינו בן יומו הא נוטל"פ מותר, מ"מ הא לכתחלה אסור קדירה שאינו ב"י כמבואר בע"ז דע"ה וביו"ד סי' קכ"ב דגזרינן קדירה שאב"י אטו ב"י, והא הבלוע תמיד אי"ר לאכילה, א"כ מה בכך שנתיבשו, מ"מ אפשר שהבלוע יוצא ע"י בישול, וה"נ יש לחוש מצד הבלוע. אולם נראה באופן זה שנפסד לגמרי, ע"י הסיד של מלח והפאספאר השורף ומכלה ואינו ראוי עוד לפליטה. ויעוי' בשו"ת הרשב"א, הובא בב"י או"ח סוס"י תמ"ז בנוטל"פ בפסח דאסור, ובלבד שלא יהי' נפסד לגמרי דכל שנפסד כ"כ אין בו איסור כלל, ולא עדיף הבלוע מגוף האיסור, דהיכי דהוי עפר נתבטל מתורת איסור וכמבואר בתמורה דל"א דלכי גביל הוי עפרא בעלמא וכמש"כ הר"ן בע"ז דל"ט בטעם ההיתר מהמוסק בנבילה שנתהפכה לדבש לפי שנעשית מתחלה פגום (והארכתי בזה באחיעזר חיו"ד סי' י"א להתיר בכדומה יעוי"ש) וגם למש"כ הש"ך בסי' פ"ז דה"ה בשאר בני מעיים כשמיבשים אותו שנעשה כעץ, דלכתחילה אין לעשות כן, נראה דכל זה בבני מעיים, אבל לא בעצמות, אפילו לדברי החולקים לשי' הרמ"א שם דאין עצמות מעלין, משום דס"ל דיש בהם לחלוחית, מ"מ נראה דהיכי דנתיבשו ואין בהם עוד שום לחלוחית, הוי עצמות יבשות ובכה"ג כו"ע מודים ולא דמי לשאר בני מעיים, ועוד נראה למש"כ הגרעק"א בתשובה סי' ר"ז הובא בפתחי תשובה שם דכל היכי דאיכא ששים דלא יבוא לידי איסור דאורייתא לא חיישינן לכתחילה וא"כ ה"נ בנידון דידן לא יבוא לידי איסור דאורייתא, דהא דבר המעמיד לא בטל אאמד"ר כמש"כ הש"ך בסי' צ"ט וכמו שהרגיש בזה גם רומעכת"ה.
ומה שתמה רומעכת"ר במכתבו ע"ד הרמ"א בסי' קנ"ה שכתב דמותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאוכלו לרפואה ולא לאכילת רשות דאיזה איסור יש בדבר וכבר תמה ע"ז בס' מנחת יעקב ומש"כ לתרץ דדוקא גבי שרץ או שאר איסור מאוס דיש בו משום שקוץ אפילו אחר שנשרף, משא"כ בשאר איסורים עכ"ד אין זה מספיק למש"כ רש"י במעילה די"ז, דחייב משום בל תשקצו על נבילה ועיין ברמב"ן בסה"מ בשורש תשיעי, שכ' דהוי לאו שבכללות ועי' בטו"ז סוסי' קט"ז וא"כ גם בנבילה יתחייב משום בל תשקצו והא עיקר דין כשאינו ראוי לגר אינה קרוי' נבילה, בנבילה כתיב. אולם ביד אברהם שם כ' דהעיקר משום אחשבי' כמו בחרכו קודם זמנו, דאפילו בנפסל מאכילת כלב אסור לאוכלו ועי' בשאג"א סוף סי' ע"ה שכ"כ וכל זה באוכלו בעיני', דס"ל דאחשבי' אבל בעושה מזה אבק דק לצורך העמדה ומעמיד בזה, אין בזה אחשבי' ובעיקר ההוראה הנני מסכים עם רומעכת"ר להקל בזה.
ו
מש"כ הדר"ג לתמוה על דברי הב"י בסוס"י קפ"ה שכ' בד' הרמב"ם באשה שאין לה וסת מיירי דוקא דבדקה לפני תשמיש, אבל בלא בדיקה דאסורה ול"ה אונס וחייב בקרבן, וע"ז השיב רומעכ"ת דמ"מ א"א לחייב קרבן מספק דשמא לא ראתה מקודם ורק באמצע, והוי אונס. ונסתייע לזה מד' הרמב"ן בשבועות די"ח החולק על הרז"ה מה"ט, כבר קדמוהו בסדרי טהרה סי' ק"צ ס"ק ס"ז שכ' דבע"כ צ"ל דכונת הב"י שמצא דם בהעד שבדק לפני תשמיש, וכיו"ב שיש מוכיח דדם הי' מקודם ולא הוי אונס, דאל"כ פטור מקרבן מספק והביא רא' ג"כ מד' הרמב"ן.
אולם לדעתי יש לפקפק בהראי' מד' הרמב"ן, דהא הרמב"ן קאי לפי הך צד דנימא דגם בסמוך לוסתה אי"ח בקרבן דהוי אונס, דניהו דאסור מצד והזרתם, מ"מ גבי כרת דנדה כיון שבדקה ונמצאת טהורה הוי אונס, ומתניתין מיירי בלא בדקה, כפי קו' הרז"ה, ע"ז השיב הרמב"ן דלפי הך צד גם בלא בדקה א"א לחייב קרבן מספק שמא ראתה באמצע ובשעת כניסה טהורה היתה, אבל לפי המסקנא דבסמוך לוסתה איכא קרבן, והטעם כמ"ש הר"ן דאע"ג דוסתות דרבנן, מ"מ כיון דמדרבנן מיהו אסור אין זה אונס, וא"כ ממילא גם באשה שאין לה וסת בלא בדיקה כיון דאסורה בלא בדיקה אין זה אונס, ואעפ"י שאם נטמאת אח"כ כיון דאגלאי מילתא למפרע דטהורה היתה הוי כאונס היינו דוקא בנתברר הדבר שהכניסה היתה בהיתר חשוב אונס למפרע, אבל כל זמן שלא נתברר ובאיסור הי' הכניסה אין זה אונס.