אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן ל

סימן כט

ב"ה אייר תרצ"ג ווילנא.

א

הנה רומעכ"ת האריך והרחיב על דבר השאלה בשחיטת עופות עם חתיכת כל המפרקת בארצות שגזרה הממשלה על זה להתיר וכת"ר נוטה להקל רק לחולים.

ויסוד ההיתר הוא עמש"כ הש"ך דיש להקל בהפסד מרובה, ושארי האחרונים המתירים, וגם במתכוין לחתוך את המפרקת מתיר הש"ך בס' הארוך, וגם בתבו"ש מקיל במקום שלא נתקבל המנהג ובשו"ת "השיב משה" סי' כ"ג העלה דאף להמחמירים אין להם מקום להחמיר אלא בבהמה ולא בעוף, דאין מקום לאסור אפילו במקום שנהגו דזהו מנהג בטעות רק בנתכוין לחתוך מחמיר, והאריך רומעכ"ת לבאר שי' הראשונים והאחרונים בזה.

והנה באמת מש"כ בהשיב משה להקל בעוף דגם הראבי"ה מודה תמוה, שהרי מפורש ב"אור זרוע" הל' שחיטה סי' שע"ה וראיתי שהביאו לפני מורי אבי העזרי זצ"ל עוף אחד שהשוחט הוליך והביא ושחט כל העורף לשנים והטריף, וכן התשו' בתרומה"ד סי' קפ"ז לענין כסוי הדם בעוף, ובעל השיב משה לפי הנראה לא ראה דברי האו"ז, שכתב שם דמעשה הראבי"ה הי' בבהמה, אלא שכתב שם ג"כ דאי דעת הראבי"ה לאסור בכל ענין אין לחוש לו ולמנהג שנהגו כוותי', אבל באמת הרמ"א והתרוה"ד תולים עצמם בשי' הראבי"ה. ומה שיש לעיין בזה הוא בדין מתכוין לחתוך דמבואר בתוספתא בפ"ב דחולין הי' שוחט וחותך כל הראש בבת אחת אם נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה, אלא שהש"ך בס' הארוך מפרש ד' התוספתא כשאין בסכין מלא צואר דאז אם שחט הראש ונתכוין לכך כמו המחתך בצונן דבודאי עשה דרסה ופסולה, אבל אם לא נתכוין לכך שלא דחק הסכין למטה אלא עשה הולכה והבאה כשירה, ואשמעינן דאם לא נתכוין לכך היינו שלא עשה מעשה דרסה, אפילו אם התיז הראש כולה כשירה. והגר"א מפרש בסכין ארוכה אלא שלא הוליך כל הסכין ואם נתכוין לכך פירושו כמש"כ הרא"ש בפ"ב סי' ז' שלא יתפוס הסכין במזיד במקום אחד, וכן הפרמ"ג שם מפרש בסכין קטן וכ' שאין רמז מהתוספתא.

אולם האשכול בהל' שחיטת חולין מפרש ד' התוספתא כיון דנתכוין לעשות הכל בבת אחת קרוב הוא שדרס יעוי"ש, ולדבריו מפורש בתוספתא לאסור מחשש דרסה בנתכוין לחתוך כל הראש.

ובירושלמי החדש לס' קדשים בפ"ב דחולין בר אדא בעי קומי דר' יוחנן מה בין התיז את הראש בבת אחת ומה בין התיז את הראש בב"א בשחיטה, אמר לי' זה נתכוין לחתיכה וזה נתכוין לשחיטה, ותני כן הי' שוחט וחתך את הראש בב"א אם נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשירה, ומבואר בהירושלמי דהכוונה של נתכוין לכך הוא לחתיכה כמו בהתיז את הראש בבת אחת שמביא ראי' מהתוספתא על הא דאמר ר' יוחנן זה נתכוין לחתיכה, ולד' הירושלמי אם נתכוין לשחיטה ולהתיז כל הראש כשירה (ועי' בס' "מנחת בכורים" על התוספתא שם שמפרש כן אם נתכוין לכך לחתוך הוי דרסה שדרס בסכין וכשנעשה ע"י שחיטה כשר וזהו כהירושלמי), אלא שאין לסמוך על דברי הירושלמי קדשים, שלא נתבררה אמתתו.

ב

וראיתי בחי' הרמב"ן בחולין ד' ל' שכ' וז"ל ועוד ראיתי בתוספתא הי' שוחט וחתך את הראש בבת אחת אם נתכוין לחתוך כל הראש לפי שדרס עליו בכח פסול ואם לא נתכוין לכך אלא שהי' שוחט ומוליך בנחת כדרכו, ומתוך חריפות הסכין נחתך הראש בהולכה מותר יעוי"ש. ופשטות ד' הרמב"ן נראה דרק בהולכה לבד פסול במתכוין משום דרסה, אבל בהולכה והובאה כשר. דהרמב"ן מפרש בסכין קטן וחידוש דין התוספתא הוא דבשלא במתכוין רק מתוך חריפות הסכין נחתך הראש בהולכה מותר. וכן משמע לפי פי' הרמב"ן שם ד"ל במשנה בהתיז הראש בבת אחת דאם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר כשרה דבהעברת מלא צואר שחוצה לו דחק למטה והתיז את הראש, משמע דבנתכוין לעשות כן אלא שאין הכרח כל כך. גם מדקדוק לשון הרמב"ן בפי' התוספתא שם "לפי שדרס עליו בכח" מבואר דהי' באופן שדרס בכח בהולכה לבד בסכין קטן, ולד' הרמב"ן בודאי דאם שחט בנחת בהולכה והובאה ואע"פ שנתכוין לחתוך כל הראש שחיטתו כשירה.

ואולי גם מש"כ ה"אשכול" כיון דנתכוין לעשות הכל בבת אחת קרוב הוא שדרס מיירי בהולכה לבד כמו שפי' רש"י בכל מקום בת אחת היינו הולכה, וצריך עיון בכונתו. ובאמת יש להוכיח מהחולקים על ראבי"ה ומפרשים דברי רש"י דלא לשווי' גיסטרא ותו לא, דאינו צריך לחתוך עוד. וכן מפרש ג"כ האשכול דאינו צריך אבל אם רוצה לחתוך כל הראש רשאי. ואולי כונת האשכול לחוש מדרבנן במתכוין ועי' בתוספתא זבחים פ"ח הי' חתך את הראש בב"א קבל מן הראש פסול וכו' ועי' בתוס' ומנחת בכורים שם מפורש דהשחיטה כשירה, ואפשר לומר דבשלא נתכוין קאי.

וד' התוספתא זבחים פ"ח צ"ע דהא כיון דחתך כל המפרקת לפני קבלת הדם הוי כמום בין שחיטה לזריקה דפסול כמבואר בזבחים דכ"ה, ואין לך מום גדול מזה. והוגד לי אשר בס' חסדי דוד על התוספתא הרגיש מזה ואינו אתי לעיין בו. והרמב"ם לא הביא ד' התוספתא הנ"ל. וחכם אחד העירני ע"ד הרשב"א בחולין כ"ז שמפרש דלא לשויי' גיסטרא לפי שלדם הוא צריך ומבליע דם באברים דמשמע דמקבל הדם אחרי כן והא הוי מום. ודוח"ל כאן דמשוי גיסטרא בבת אחת שאני ומצאתי בס' "יבין דעת" להגרי"י ז"ל מקוטנא שתמה ג"כ על ד' הרשב"א ומד' התוספתא סתירה ג"כ למש"כ הש"ך בנקוה"כ סי' כ"ד דבקדשים אף בדיעבד אסור משום דנבלע דם אברים ויחסר להזריקה, והא בתוספתא מבואר דכשר.

ג

והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטוש"ע השמיטו התוספתא, וגם בדברי המחבר סי' כ"ד סעי' ה' לא הזכיר חילוק זה דבנתכוין לחתוך כל הראש אסור, משום דהם מפרשים התוספתא באופן דהוי דרסה ואין שום חדוש בדבר. ורב כח בתבואות שור שכ' בסי' כ"ד שם דבמדינות שלא נתברר המנהג יש להקל בהפסד מרובה גם בנתכוין דלא כהש"ך שמקיל אף במדינות אלו בהפסד מרובה. והפר"ח הוסיף עליו דאפילו בלי הפ"מ יש להקל, הרי דהתבו"ש מחמיר בנתכוין מטעם חומרת הראבי"ה דאלו הי' מצד דין דרסה הלא אין חילוק בין המדינות, (ובתרוה"ד סי' קפ"ז שמחמיר בנתכוין לא הזכיר הטעם דדרסה, ועי' עוד בשו"ע הרב סי' כ"ד מה שכ' שם בפירוש התוספתא לדעת החולקים על הראבי"ה עי"ש).

ומצד מבליע דם באברים דאסור לכתחלה כמבואר בסי' ס"ז להפוסקים שאינם מחלקים בין שובר למחתך, מ"מ אין זה רק לכתחלה, ובזה הוי בדיעבד, וכמוש"כ הרה"ג הנ"ל בקונטרסו.

ועל כן נראה מעיקר הדין אם אי אפשר להביא בשר מן החוץ וגם אם לא ירשו בשום אופן שיהי' אחד שוחט את הסימנים ושוחט אחד יחתוך המפרקת או שהשוחט בעצמו יחתוך את המפרקת ע"י סכין אחר, להקל באופן שיאחז השוחט הסימנים בידו ואחר יהי' מסייע על ידו באחיזת הסימנים וישחוט בהולכה והובאה ולדקדק בסכין שיהי' ארכו יותר משעור כמלא צואר חוץ לצואר, וטוב שיהי' המסייע שוחט אחר מסייע ומשגיח על ידו ויאמר ברי לי שלא דרסתי, וראוי לעשות בחינות אם אפשר שהשו"ב כאשר יאחז את הסימנים בידו וישחוט ויגע במפרקת ויהי' בטוח שנשחטו הסימנים לגמרי, ואז יעשה הפסקה כמו רגע שבזה כתב ה"האשכול" שם, דאם שחט הסמנים ושהה שעור שהי' ואח"כ חתך במפרקת לא הוי כחדא שחיטה. וכ"כ הפרמ"ג בראש יוסף' חולין ד' כ' ובזה יצאנו גם לדעת הראבי"ה, אבל בכל אופן דרוש לזה זהירות יתירה שלא יבא שהי' במעוט בתרא, פה עשינו בחינות ועלה יפה וראוי שיהיו שוחטים מנוסים ומקבלים תעודות קבלות חדשות מרבנים על אומנתם ויראתם. -- ע"ד פגימות אחר שחיטה עשינו בחינות פה ויצא בכי טוב, כמובן שצריך לבדוק את הסכין אחר השחיטה, אם יהי' ספק פגימה אחר שחיטה בודאי יש להקל כדעת השבו"י ובפרט היכא דחתך כל המפרקת.

ב"ה ב' כסלו תרצ"ד

ד

מש"כ רומעכ"ת בנדון התוספתא דזבחים פ"ח חתך את הראש בבת אחת קבל מן הראש פסול מן הגוף כשר, דתמוה מזבחים דכ"ה מהא דאמר ר' זירא בזבחים כ"ה דצורם אזן הפר ואח"כ קבל דמו פסול, ותירץ דכונת התוספתא לא לענין כשרות ופסול הקרבן רק על הדם היינו דפסול משום דם ואם עלה בכלי ירד אפילו לר' גמליאל דס"ל דלא תרד, ולבד דפשטות ד' התוספתא דמיירי דכשר הדם לזרוק ולהזות לכתחלה, אין זה ענין להא דר' גמליאל, דהא דס"ל דלא תרד היינו בפסולי דם כמו לן וכיו"ב, אבל דם בע"מ בודאי דאם עלה תרד, ואפילו לרע"ק דס"ל דאם עלה לא תרד בבע"מ משום דכשר בעופות, מודה במחוסר אבר דפסול בעופות, אלא די"ל דבמום דלאחר שחיטה דנתקדש בשחיטה לפ"מ שפירשו התוס' בזבחים דכ"ח דפסולו בקודש היינו דנתקדש לאחר שחיטה, א"כ במום דלאחר שחיטה חשיב פסולו בקודש, אלא די"ל דדוקא פסול שאי אפשר להיות רק אחר שחיטה חשוב פסול בקודש, אבל פסול בעל מום הא איתנייהו ג"כ לפני שחיטה, ויש להוכיח מדהתו"ס זבחים דק"ט בהקומץ והלבונה שחסרו כ"ש והעלן בחוץ פטור שהקשו אמאי ניהו דפסולין לכתחלה מ"מ מתקבלים הם בפנים שאם עלו לא ירדו, דהוי פסולו בקודש כשחסר בין קמיצה להקטרה, וכתבו דלמאן דחשיב לי' חסרון כבע"מ ניחא, ומבואר דבחסר בין קמיצה להקטרה הוי כנעשה בע"מ לאחר שחיטה, מ"מ ס"ל להתוס' דאם עלה ירד, וכן יש להוכיח מדהג"מ זבחים קי"א: במפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתי' ואח"כ נמצאת הראשונה ושחט שניהם וקיבל דמן בכוסות ואח"כ זרק דמה של אחת מהן, כשם שדמה פוטר את בשרה כך היא פוטרת את בשר חברתה מן המעילה ופירש"י משום דכיון דזרק דמה של אחת הוי השני' חטאת שנתכפרו בעלי' באחרת והוי מחטאות המתות דלא נהנין ולא מועלין, ומשו"ה יצא מן המעילה. וקשה הא הפסול נעשה אחר שחיטה, והוי פסולו בקודש דאם עלה לא ירד, וכל שאם עלה לא ירד איכא מעילה, וצ"ל משום דזה הפסול שייך אף קודם שחיטה גם בנעשה הפסול אחר שחיטה ירד, עכ"פ נראה דבמום לאחר שחיטה לפני קבלה הוי כמום לפני שחיטה ותרד.

ובתוס' זבחים פ"ד בד"ה הנתנין כ' וצ"ע כי שמא בנשפך הדם ונאבד קודם קבלה לא יאמר ר"ש דלא ירדו בשביל שחיטה לבדה אלא בנשפך מן הכלי ונאבד אחר הקבלה יעוי"ש. אולם דהתו"ס צ"ע מגמ' מפורשת בדקי"א רבא אמר קבלה בכלי חול איכא בינייהו, ומבואר דבקבלה בכלי חול דהוי כנשפך הדם לפני הקבלה מ"מ לא תרד, ויעוי' באחיעזר חיו"ד סי' כ"ט אות ד' מש"כ לתרץ דתלוי בזה אי סכין מקדש כלי שרת.

ה

ומש"כ לתרץ דאפשר דכונת התוספתא בחתך את הראש בבת אחת היינו שחתך המפרקת ונשאר מחובר בעור דבכה"ג לא הוי מחוסר אבר עכ"ד, בפשוטו נראה דבכה"ג הוי מחוסר אבר לקרבן דהרי בפירוש שנינו בקידושין דכ"ד ודכ"ה דהוי מחוסר אבר ופסול בעוף, וראיתי ברשב"א קדושין שם שכ' יבשה גפה כ' הראב"ד אע"פ שעדיין מחובר בגופו מחוסר אבר מיקרי כיון שכל כחו של עוף בכנפיו ויבשו, ויש לחלק לפ"ז בין הכנפים ושארי אברים שאין כל הכח תלוי בהם. אולם נראה דמחוסר אבר דפסול לקרבן גם לב"נ ילפינן מקראי בע"ז ד"ה ובזבחים דקט"ז הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, חזינן דכל דתלוי בו החיות יש לו דין מחוסר אבר, אלא דבקדושין שם מוכח דגם לענין שארי דברים כמו יציאת עבד בראשי אברים בהכהו על עינו וכהתה, על שינו ונדדה דאם אינו יכול להשתמש בו יוצא לחירות. ולפ"ז נראה דבודאי בנשבר המפרקת הוי מחוסר אבר כיון שאין לו חיות המפרקת, ואין לחלק בין מום דלפני שחיטה ולאחר שחיטה דפסול חסר הוא ענין אחר, דהרי הגמ' בבכורות משוי להדדי, כמבואר שם דל"ט דמשני הא דחסרה לאחר שחיטה ומקשה והא אמר ר"ז אמר רב הצורם אזן הפר ואח"כ קבל הדם פסול, ומבואר דאין לחלק גם בדין חסר ובפשוטו נראה דהיכי דנשבר המפרקת לגמרי ומחובר בעור דבודאי הוי מחוסר אבר דלכל מילי הוי כתלוש לענין טומאת אוכלין וש"ד וכמבואר בחולין דקכ"ז באבר ובשר המדולדלין ומעורין בחוט השערה, דרק לענין טומאת נבילה ילפינן מקראי דיפול עד שיפול, אבל לטומאת אוכלין מטמא. וקושיא זו ילה"ק ג"כ ע"ד הרשב"א בחולין דכ"ז דמפרש דלא לישויי גיסטרא בקדשים משום דמבליע דם באברים ולדם הוא צריך וצריך לקבל כל הדם דהא הוי מחוסר אבר לפני קבלת הדם כמש"ל וצ"ע.

ו

מש"כ מעכ"ת על דברי דבמחוסר אבר בין שחיטה לקבלה אין בזה מדין פסול מום רק שגזיה"כ הוא ולקח מדם הפר, פר שהי' כבר שהוא שלם בשעת קבלה ושעור החסרון הוא שאם הי' נחסר בחיי בהמה כך הוי מום, דאם לא הוי מום בכך אם הי' נחסר בחיים הרי זה שפיר פר שהי' כבר בשעת השחיטה. וכן דקדק מלשון הרמב"ם בפ"א מהל' פסוהמ"ק בהמה שחסר מאברי' כל שהוא נפסלה כו' ולפ"ז הוי פסולי קודש ואם עלה לא ירד זהו תי"ד. אולם מדהתו"ס בזבחים דק"ט שכתבו דהו"ל פסולו בקדש כשחסר בין קמיצה להקטרה, ולמאן דחשיב במנחות ד"ט דחסרון כבע"מ ניחא, מבואר מדהתו"ס דגם בחסרון אם עלה ירד, וכן מאי דמשוה הש"ס בבכורות דל"ט בחסר בין שחיטה לקבלה דמקשה בפשיטות מצורם אוזן בין שחיטה לקבלה, משמע דזהו מדין מום, ובאמת דהר"מ שכתב דחסר כל שהוא צ"ע מנ"ל, כיון דגם לפני שחיטה אינה נפסלת בחסר כל שהוא רק באופן דהוי מום, מהכ"ת שיפסול בין שחיטה לקבלה, וכבר תמה ע"ז המנח"ח וצ"ע.

ואולי גם כונת הרמב"ם חסר אחד מאברי' כל שהוא, הוא באופן שנעשה עי"ז מום ועי' בשימק"ו זבחים כ"ו חותך באבר עד שמגיע לעצם והשתא לא הוי בעל מום דאינו נעשה בע"מ עד שמגיע לעצם. וא"ת א"כ אמאי הדר בי' מהא דקאמר חתך ואח"כ שחט וי"ל דמ"מ מום עובר הוו קודם שיגיע לעצם ולא מצי מקריב לי' עד שיעבור המום, אבל בקבלה לא הוי פסול מום עובר, וקרינן בי' שפיר מדם הפר שהי' בו כבר. ויש בזה חידוש דין דבין שחיטה לקבלה בעינן מום קבוע ולא מיפסל מום עובר, וכש"כ דלא מיפסל חסר כל שהוא באופן שאין בו פסול חסרון מבפנים וגם מום וצ"ע, ופשטות הדברים נראה דכל שיש בו פסול מום אף בין שחיטה לקבלה אם עלה תרד.

ז

ומש"כ מעכ"ת דמד' השימק"ו בזבחים דכ"ו דמום עובר אינו נפסל בין שחיטה לקבלה, מוכח דזהו פסול אחר משום חסר דאלו משום מום מה לי מום קבוע מ"ל מום עובר, כיון דגם מום עובר אינו ראוי למזבח, עכ"ד. כתבתי אז בהחפזי ולא בארתי כפי הצורך, דלכאורה מוכח מד' השימק"ו דפסולו משום מום הוא, ואחרי דילפינן מגזיה"כ אמרינן דהחידוש הוא דוקא במום קבוע, וגם מסברא יש לחלק כיון דהפסול הוא משום גדר מום לפני השחיטה. וע"כ י"ל דבמום עובר הלא הי' ראוי לשחיטה לאחר זמן כמו דאמרינן יצתה זו שקריבה לאחר זמן, ואלו לפני שחיטה הי' ראוי להקרבה לאחר זמן, ולהכי לא נפסל מום עובר אחר השחיטה לפני קבלה, משא"כ אם נאמר דמשום חסר הוא וזהו פסול מחודש בין שחיטה לקבלה, ואפילו חסר כל שהוא שלא נפסל לפני שחיטה, בכ"ז בין שחיטה לקבלה פסול, וגם פסול מום משום חסר הוא א"כ מה לי מום קבוע או מום עובר, הלא לאחר שחיטה לא יעבור עוד המום וישאר חסר ומהכ"ת לא יפסול.

וכן נראה מפשטות דהגמ' בבכורות דל"ט, דכו"ע חסרון מבפנים שמיה חסרון, ל"ק כאן שחסרה קודם שחיטה כאן שחסרה לאחר שחיטה, ולאחר שחיטה קודם קבלה מי שרי והאר"ז אמר רב הצורם כו' אלא כאן שחסרה קודם קבלה כאן לאחר קבלה כו' ומבואר מדהג"מ דקאי לפי תחלת האוקימתא דכו"ע חסרון מבפנים שמי' חסרון, דאי לא שמו חסרון, כמו שלא נפסלה לפני שחיטה כן לא נפסלה אחר שחיטה, ואי איתא דחסרון משהו שלא נפסלה לפני השחיטה, מ"מ אחר שחיטה נפסל, א"כ מה"ט גם חסרון מבפנים דלא הוי חסרון לפני השחיטה מ"מ אחר שחיטה תפסל, כיון דיש עכ"פ בזו חסרון מבפנים, ואין זה פר שהי' כבר, מוכח מזה דכל שאין בו פסול מום או חסרון הפוסל לפני שחיטה לא נפסל עי"ז גם בין שחיטה לקבלה.

ח

וכן יש להוכיח מדהתו"ס מנחות ד"ט בד"ה אותן, שכתבו וצריך לחלק בין זה לנטמא כיון דאין זבח נפסל ע"י חסרון, אע"ג דשיריים נפסלין עבדינן לי' כזבח להקטיר הקומץ עליהן עכ"ד. והא במנחות די"ב אמר רבא מנא אמינא לה דתנן כו' וכיון דבמתן כלי בהלוך ובהקטרה כו' ומפורש שם דגם בחסר קודם מתן כלי חייב משום פיגול ומוכח דמקטיר את הקומץ לכתחלה והשיריים אסורים באכילה, והא בכה"ג לפני מתן כלי איתניהו בזבחים פסול דחסרון דבע"מ קודם קבלה. ובאחיעזר חיו"ד סי' מ"א הארכתי בזה ופשט דהתו"ס נראה דכיון דאין הזבח נפסל ע"י חסרון היינו דלא מצינו שיפסל הבשר ע"י חסרון חלק הבשר, כמו במנחה דשיריים שחסרו אסור. ומה שמצינו שנפסל הקרבן לפני הקבלה ע"י חסרון דכל הקרבן נפסל הוא באופן שהחסרון גורם מום להקרבן ואילו חסר קצת בשר ולא הי' מום לא נפסל הקרבן, הרי דבאופן שהקרבן כשר אינו נפסל הבשר והאימורין ע"י חסרון בשר, ופסול דחסרון בשירי מנחה שהקומץ לא נפסל הוא חדוש במנחה, דהשיריים אסורים עכ"פ מבואר מדהתו"ס דחסרון קצת בשר בין שחיטה לקבלה לא נפסל ורק באופן שיש בו פסול חסרון וראיתי בס' קרן אורה לזבחים ד' כ"ד שכ' ג"כ דבעינן דוקא חסרון דהוה מום, דאי לאו הכי הרי מיקרי פר שהי' בו כבר, כיון דאפילו הי' בו מחיים כשר הי' ודקדק ג"כ בלשון הרמב"ם שם.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה