אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יט

סימן יח

בענין קדושין

בחודש שבט תרצ"ה ווילנא.

ע"ד שאלת הדר"ג בעובדא שהיתה במחנו שאיזה שמש שאינו בקי בטיב גו"ק סדר קידושין לעלמה אחת מעיר ראדין עם בחור ממחנם אברהם בן חלאוונא קוינער, ובמעמד החופה הי' רק מנין מצומצם באיזה בית מפני שהדבר הי' בלא רב ובלא רשיון מהקהלה. ובשעת החופה ראה המסדר שהחתן סובל איזה מיחוש בבטנו וסרב לסדר הקידושין. אבל לגודל הפצרת אם הכלה שכבר הוציאה לצרכי החתונה יותר מכחה סדר את הקידושין. וכאשר הוא מכיר את העומדים שם שכמעט כולם הם קרובים אמר להחתן שהוא עם האיש צמח יהיו העדים על הקידושין כמו שהיו עדים חתומים על הכתיבה. ומ' צמח הוא אב חורגו של החתן והמסדר בחר בו לעד כי לא ידע את הדין שהוא פסול לעדות, כ"ז ספר בתו"ע השמש המסדר. והנה אחרי החתונה גברה מחלתו של החתן המקדש וכעבור משך ז' ימים מת, ולו את אחד שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר ופסול לחליצה. ואם לא ימצא איזה היתר לבטל הקידושין תשאר האשה עגונה כל ימי חיי החרש. ע"כ השאלה.

והנה הדר"ג פתח בהצלה תחילה א.) באשר בעיקר הקידושין לא הי' רק עד אחד והוא המסדר, כי כפי שהוברר כל האנשים שהיו בביתו להצטרף למנין היו קרובים הפסולים לעדות, ורק איזה נערים שהיו מחזיקים את יתדות החופה לא נתברר יחוסם כראוי, ויש לשער שלא ראו הנתינה מיד המקדש לידה ולא שמעו דברי המקדש ונשאר רק עד אחד שהוא השמש המסדר הקידושין. ב) שי' הריטב"א דבקידושין אם נמצא קרוב או פסול בשעת ראיית הקידושין בטלה עדותן והוי כמקדש בלא עדים. גם יש לדון דלשיטתו דצריך המקדש לכוון שמקדש לפני העדים לא מהני עדים אחרים היכא שמיחד עדים זולתם, ומה שנראה מהרמ"א סי' מ"ב ס"ד דאף במיחד עדים יכולים אחרים להיות עדי קידושין, שהוא מהריב"ש, י"ל דזה שלא כשיטת הריטב"א דנקט שהמקדש יכוון לקדש ע"י העדים. ג) דן הדר"ג שיש בקידושין אלו קדושי טעות שכפי שנתברר ע"י הרופא בביה"ח ששכב שם אברהם קוינער הנ"ל לפני שנה או מעט יותר הוכרה מחלתו למסוכנה שהיתה מכה על קבתו, וכפי השקפה מה שסבל יסורים גדולים בבטנו בעת החופה עד שכמעט קשה הי' לו לעמוד על רגליו הוא מחמת שגברה עליו מחלתו הישנה וכן מת מחמת חולי זה והמתקדשת לא ידעה ממחלתו הישנה וחשבה שסובל איזה מיחוש קל מחמת איזה מקרה רגיל, ד) דן כ"ג לבטל הקידושין מחמת אומדנא שבגמ' ב"ק ד' קי"א גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דלא אמרי' אדעתא דהכי לא קדשה עצמה רק משום דאיתתא ניחא לה בכל דהו וכדר"ל דטב למיתב טן דו ופירש"י שם משום דהראשון הי' שלם וניחא לה להכנס בספק, וא"כ בנ"ד שהראשון חולה במחלה מסוכנה בודאי האומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ואומדנא זו מהני שפיר אף בנשואין בנ"ד דלפ"ד עדין בתולה היא ול"ש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דה"ט דל"א אומדנא בנשואין כדאיתא בשמ"ק בב"ק בשם הרא"ש. ובאמת באומדנא גדולה כזו גם אם לא הי' הבעל מתרצה בכ"ז מחמת שקרוב הדבר שתהי' מקולקלת לעולם לא היתה מתרצית בשום אופן להכנס בספק שכזה.

ואבוא לבאר יסודות ההיתרים. והנה בדבר פסול העד צמח אב חורגו של החתן ששנינו במתני' בסנהדרין דחורגו לבדו פסול, הנה בשו"ת נוב"י מהד"ת חאה"ע סי' ע"ו העלה דקרובי אם ע"י אישות לכו"ע אף להחולקים על הרמב"ם אינו אלא מדרבנן, וגם בעל כאשתו אאמד"ר יעו"ש שהאריך בזה והובא בפ"ת סי' מ"ב, ולדבריו יש בזה ב' עדים כשרים מן התורה, אלא דדעת הרי"ף דמקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת, וגם לשי' הרי"ף נשאר עד השני. ויעוי' בתשובת בית יוסף בשאלה י' (הובא בת' נוב"י שם) מש"כ שם הרב ר' אברהם לד' הרמב"ם נהי דסובר דקרוב מצד האם כשר מן התורה ופסול מדברי סופרים נראה לומר כיון שאין פסולו אלא מד"ס לא אלים כולי האי לבטל עדות ב' הכשרים לגמרי שראו עמו, ואפי' לדעת הרי"ף ז"ל דמקדש בפסולי עדות דרבנן עדותן בטלה דוקא במקדש בב' פסולי עדות אבל בחד פסול וב' כשרים כי הכא אי אפשר לבטל עדות ב' הכשרים לגמרי יעו"ש. ועי' באמרי בינה חחו"מ סי' נ"ב שהביא ד' התשו' ב"י והביא ג"כ מתשו' הר"י בן הרא"ש דכתבו בפשיטות דעדות כולן בטלה ואפי' בפסולי עדות דרבנן, והתומים כ' ג"כ דגם פסול מדרבנן מבטל. אלא דלדעת הרי"ף גופא הא ס"ל דכל שלא ידע בפסולו אינו נפסל ע"י צירוף, והעיקר דשיטת הרי"ף דיחידאה הוא לבטל בפסולי פדות דרבנן קידושין דאורייתא.

אולם בעיקר חדושו של הנוב"י מפורש בראשונים דפסול מן התורה, יעוי' בחינוך פ' תצא דלהחולקים על הרמב"ם חורגו פסול מדאורייתא וכן הוא ברמב"ן במלחמות בסנהדרין שם בדין בעל כאשתו ואשה כבעלה דהוא מן התורה ואשת אחי אמו הוא מן התורה, וגם מפורש שם דתרי בעל כאשתו מתורת משה לא למדנו, ומבואר דבחד בעל כאשתו הוא מן התורה, ובתשו' הריב"ש סי' י"ד כ' וז"ל והקורבה הוא שהאחד הוא חתן אחי אמו של האחד הרי אלו פסולין מן התורה שהרי קורבה זו שנוי' בפ' זה בורר במתני' דאלו הן הקרובין דמני בהדייהו אחי אביו ואחי אמו הם ובניהם וחתניהם וכל השנויים במשנה ההיא כולם פסולים מן התורה בין קורבה מצד האב ובין קורבה מצד האם דכולהו מרבינן להו מקרא ובין הקרובים מצד האשות דהא אשה כבעלה נפקא לן מקרא וכו' יעו"ש ומבואר מד' הריב"ש דחתן אחי אמו דהוא קרובי אם ואישות פסול מן התורה. ובאמת כל אלה הפוסקים שהובאו בש"ך סי' ל"ג דגם קרובי האם הוי דאורייתא מבואר שם דגם קרובי אם ואישות ביחד הוי מדאורייתא דלא כהנוב"י שו"מ בשו"ת ברית יעקב חאה"ע ס' שחולק ע"ד הנוב"י והביא ג"כ דברי הריב"ש והאריך בזה לישב קו' הנוב"י עכ"פ הרי מפורש בד' הרמב"ן והחינוך וגם הש"ג בשם הרשב"א והריב"ש דכל הני פסולין דמתני' הוי מן התורה, וחורגו הוא פסול תורה אף שהוא ע"י קרובי אם ואישות, וכבר כ' הגרעק"א בתשו' סי' צ"ד דמה שחשש הרמ"א להחמיר בקרובי אם הוא שלא במקום עיגון, אבל במקום עיגון יש לסמוך להקל על דעת רוב הראשונים.

והנה לפי השאלה היו כולם קרובים ולא נשאר רק עד אחד ואע"פ שחוששין לקדושי ע"א כמבואר ברמ"א סי' מ"ב וכן אם קדש לפני ע"א ואחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א מ"מ הרי כתב שם הרמ"א דבמקום עיגון לא חיישי' לקדושין בע"א.

וע"ד הנערים המחזיקים יתדות החופה שלא נתברר יחוסם ויש לשער שלא ראו הנתינה מיד המקדש לידה ולא שמעו דברי המקדש, שיש מקום להסתפק שמא ראו ושמעו, מ"מ בכה"ג הא הוי ס"ס דאפי' ראו או שמעו שמא נתבטלו ע"י צירוף הפסולים כדין נמצא א' מהם קא"פ. ואע"ג שחשש הגרעק"א היכא דאיכא עדים כשרים מפני שי' הרי"ף היכא שלא ידעו בפסולם. וגם לשי' הב"ש דכיון דלשי' התוס' והרא"ש לא נתבטלו ע"י ראי' ובעינן הגדה ובקדושין כבר חלה עדותן ע"י ראי' מ"מ הוי ספק קדושין והוי ספק פלוגתא דרבוותא דלשי' הרמב"ם בעדות ראי' בלבד מצטרפים וגם לשי' התוס' והרא"ש הרבה חולקים ע"ד הב"ש וע"י צירוף הגדה מתבטל העדות וספק שמא לא ראו ולא שמעו הקדושין והוי ס"ס. וידידי הרב הגאון מוהרח"ה אייגעש שי' צירף עוד ספק על העדות דשמא קטנים היו אחרי שלא נבדקו ומצד חזקה דרבא לא הוי אלא ספק כמבואר בנדה ד' מ"ו דדוקא לחומרא אמרינן חזקה זו שלא תמאן אבל לחליצה לא סמכינן על חזקה דרבא עכ"ד. ועי' בש"ש ש"ה פ"ו שהביא ראי' מחו"מ סי' ל"ה דלא מהני חזקה דרבא דהא מבואר שם דקטן פסול לעדות אפי' הי' נבון וחכם עד שיביא ב' שערות אחר י"ג שנה ואם שהו לבודקו אחרי זמן רב שהיו לו י"ג שנה ובדקוהו ונמצאו לו ב' שערות הרי הוא בחזקת גדול למפרע, משמע דאם לא בדקוהו לא מהני עדותו אפי' לפטור מממון ולהחזיק ביד הנתבע. ועי' בב"י אה"ע סי' מ"ג כ' שהר"י בי רב והרשב"א חולקים ע"ז וס"ל דצריך שיעידו עדים שששה חדשים קודם היו לה ב' שערות דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים וכ"ז שלא יעידו ע"ז הרי היא בספק קדושין ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם.

והנה בתשו' מהרי"ט סי' מ"א כ' בבאור תשו' הרשב"א סי' אלף רי"ז באשה שנסתפקו במספר שנותי' דיש להסתפק אם יש להקל משום ס"ס דילמא לא באה לכלל שנותי' ואת"ל דבאה לכלל שנים דילמא לא הביאה סימנים וכ' בתשו' מהרי"ט דהוא מטעם דהוי ספק הרגיל משום חזקה דרבא ולא הוי בכה"ג ס"ס. אולם בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' כ' כתב משום דהכל ספק אחד כמש"כ התוס' בכתובות ד' ט' דשם אונס חד הוא, ועי' בב"ש סי' קנ"ה. הן אמת דשי' הרמב"ן בחולין במלחמות דחזקה דרבא הוי ודאית, ורק היכא דאיתא קמן ואפשר לברר צריך לברר וע"כ לענין חליצה בעי בדיקה, וברמ"ה בב"ב דקנ"ה באות קל"ט מבואר דס"ל דחזקה דרבא לא הוי ודאית, ויעוי' בנוב"י אה"ע סי' ר"א והאריכו בזה האחרונים, ונראה דהוי פלוגתא דרבוותא, מ"מ מכמה גדולי הראשונים נראה דס"ל דחזקה דרבא לא הוי ודאית ועכ"פ לב' הספיקות יש לצרף גם ספק זה בעדות הנערים שלא נבדקו., וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב חאה"ע סי' ל"ט שהעלה להלכה דהוי ס"ס.

והנה לפי גב"ע האחרון ששלח הדר"ג שי' שאחרי החקירה נתברר שהי' שם במעמד בעת הקדושין עד שני כשר שאינו קרוב, אך ספק הוא אם ראה מעשה הקדושין או שמע הדברים שדבר המקדש ומסרב לבא להעיד, גם העד הקרוב לא הי' אב חורגו אלא גיסו של המנוח ושמו בנימין שוסטער (ויפלא הדבר אחרי גב"ע הראשון שהוזמן לעדות ביחד עם המסדר אב חורגו של המקדש איך חזר והגיד שהי' גיסו). אמנם גם לפי גב"ע האחרון יש בזה ס"ס אם ראה ושמע מעשה הקדושין ואפילו ראה ושמע הלא נצטרף בצירוף קרוב או פסול. ואע"פ שהעד הכשר לא נתכוין להעיד מ"מ הא דעת הש"ך דהיכא דהפסולים ג"כ לא נתכונו להעיד עדותן בטלה, ובנ"ד שהיו כולם קרובים ולא נתכונו להעיד ג"כ -- לבד מגיסו שהוזמן לעדות -- הרי נתבטל מטעם צירוף שאר הקרובים שלא נתכונו להעיד ואולי נחוש שהעד הכשר הנ"ל ראה ושמע הקדושין ושאר הקרובים לא ראו ולא שמעו וממילא לא נצטרף אתם בראי', אבל ע"ז יש להסתפק שאם הוא שמע גם שאר העדים הקרובים שמעו. וגם כיון שהשמש המסדר וגיסו של המקדש נתכוונו להעיד וגם הגידו בבי"ד ונתבטלה העדות הרי שוב נשאר העד הכשר ההוא עד אחד (עי' בכה"ג בשו"ת עין יצחק ח"ב סי' ס"ד). אלא דבכה"ג יש לחוש לד' הב"ש דכיון דנצטרפו בראי' והוכשר עדותם ובעינן צירוף הגדה לד' התוס' והרא"ש כמו שחשש הגרעק"א להחמיר. אולם באופן זה גם הגרעק"א מודה כיון דעיקר עדות של העד בספק שאין אנו יודעים אם ראה ושמע ואין לנו ידיעה כלל שיש עד כבר על קדושין אלו רק מחששא בעלמא.

ובעיקר ד' הב"ש כתבתי באחיעזר חאה"ע סי' כ"ה שנראה מד' התוס' והרא"ש ותשו' הרשב"א ובכמה תשובות מהרשד"ם דמהני צירוף הגדה גם בקדושין, וכן נחלקו עליו הרבה מהאחרונים ועי' בס' עצי ארזים שהשיג עליו, ובשו"ת מלבושי יו"ט ח"ב שהעלה ג"כ דצירוף הגדה מהני ומתבטל עי"ז למפרע.

ומש"כ כתר"ה דבצירוף הגדה אין צריך שיבואו יחד הכשרים והפסולים, כ"כ בס' שער המשפט סי' ל"ו והוכיח דאל"כ הא יוכלו הכשרים לבוא אח"כ להעיד לבדם דבכה"ג הוי תחילתו וסופו בכשרות דהא ע"י צירוף ראי' לא נתבטלו ואח"כ שהגידו לבדם הוי ג"כ בכשרות. ואין דבריו מוכרחים דאע"פ דע"י צירוף ראי' לא נתבטלו מ"מ בצירוף הגדה ביחד מתבטלת העדות למפרע, אבל אם כבר הוכשרו ע"י הגדה ג"כ שוב אין פוסל הקרוב והפסול שבא אח"כ. ומצאתי בס' דברי משפט בחדושים הנספחים מבנו הגאון ר' יצחק אויערבאך ז"ל בסי' ל"ו אות ה' שהביא בשם ס' המכריע לרבינו ישעי' הזקן במכות שכתב בפירוש דבבאו בזאח"ז בודאי גם בקרוב או פסול אינו מבטל כל העדות, וע"ע בתשו' חתם סופר חחו"מ סי"ג. עכ"פ בנ"ד שהי' גב"ע בבי"ד מע"א הכשר והפסול ביחד נתבטל ע"י צירוף ראי' והגדה.

ומש"כ האבני מלואים בסי' מ"ב לחדש דבעדי קיום לא נתבטלה העדות בנמצא א' מהם קא"פ, וגם מש"כ החת"ס באהע"ז סי' ק' לחזק דבריו דכונת המקדש להעדים הכשרים ואף שהוזמנו הפסולים לאו כל כמינייהו לפסול דודאי לא הי' דעתם רק לעדות כשרה (הובא באחיעזר חאהע"ז סכ"ז), ל"ש בנ"ד שהיו כולם קרובים ורק עד אחד כשר שראה ושמע, ומהשני הכשר הא לא ידעינן שראה ושמע, ובעיקר הדבר זהו היפך מדעת הראשונים שמבואר בדבריהם דנתבטל ע"י צירוף קא"פ ובפרט כשיחדו הפסול.

והנה כת"ר צידד עוד להתיר שיש בקדושין אלו קדושי טעות שכפי מה שנתברר אצלם ע"י הרופא בביה"ח ששכב שם אברהם קוינער לפני שנה הוכרה מחלתו למסוכנה שהיתה מכה על קיבתו, ומזה סבל יסורים גדולים בשעת החופה וכפי השקפה מת מחמת חולי זה והמתקדשת לא ידעה ממחלתו הישנה. ובאמת כ"כ הב"ש בסי' קנ"ד סק"ב דבנמצאו בו מומים והיא לא ידעה מהם דינו כמו בסי' ל"ט דבקדש סתם או קדש וכנס סתם דצריכה גט מספק, או מדרבנן לחומרא, ובס' בית הלוי ח"ג ס". האריך בזה ומסיק לדינא דהוי ספק קדושין אפי' בנשואה, ומה שכ' התוס' בב"ק ק"י דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה הוא רק מן הארוסין ולא בנפלה מן הנשואין וכמש"כ התוס' בכתובות דמ"ז, היינו כגוונא דהתם דאין שום טעות בהמקדש דהרי המקדש הי' שלם, וגם בשעה שנתקדשה היתה יודעת מספק זה דיוכל להיות שתפול להיות זקוקה למוכה שחין ואין שם ביטול מצד טעות בקדושין רק שצריכה לבטלו משום אומדנא, התם שפיר חלקו התוס' בין ארוסין לנשואין דבנשואין אינו רוצה לבטל הקדושין, משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אבל בנמצא מום שהבעל עצמו דבאנו עליו מצד מקח טעות שטעתה היא בו בשעת קדושין אין חילוק בין ארוסין לנשואין. וכן מוכח מד' התוס' דבקנה בהמה ואח"כ נטרפה לא יוכל לומר אדעתא דהכי לא קנה דהרי תלוי ג"כ בדעת המקנה, אבל אם נמצאת שהיתה טריפה מקודם בשעת קני' הרי מבואר בחולין ד"נ דבהוגלד פי המכה בידוע שהיתה טרפה מקודם ובטל המקח וכ"ז דברים ברורים ופשוטים, וא"כ ה"נ י"ל דהוי קדושי טעות.

והנה כאשר שאלתי ודרשתי לא נתברר עפ"י רופא שמת מחולי זה, ואולי איזה חולי אחר החופה גרם למיתתו וראיתי בשו"ת מאמר מרדכי סי' פ' בנדון שאלה כעין זו והשואל רצה לדמות להא דגיטין דהרי זה גיטך אם מת מחולי זה אע"פ שניתק מחולי לחולי כ"ז שלא הלך בשוק על משענתו בינתיים אמרינן שמא מת מחמת חולי ראשון, והמאמר מרדכי משיב ע"ז דלא דמי דהתם כיון דעכ"פ מת מאותו חולי היינו שהחולי הראשון גרם להפילו לאותו חולי אחר הרי נתקיים התנאי שמת בגרם אותו חולי, אבל כאן אנו צריכין לדון שהי' המום בשעת המקח מי מעיד לנו שהחולי הראשון שהי' בעת החופה ממנו מת דילמא קירוב המיתה הי' מחולי שני או איזו סבה אחרת המיתתו ואז בשעת המקח לא הי' המום עכת"ד. מ"מ יש לצדד דבנידון דידי' הי' ענין פתאומי שלא הוחזק לחולה מקודם, אבל בנ"ד שהוחזק לחולה גדול עפ"י הרופאים מומחים שהיתה מכה על קיבתו והי' סובל מכאב הבטן דבודאי רגלים לדבר שמת מחולי זה (ובפרט לפ"מ שנודע שלא הי' שומר פקודת הרופאים ולא הי' נזהר במאכליו כפי הדיעטע שנתנו לו הרופאים). לבד זה כיון דלא ידעה האשה שהי' לו להמקדש חולי זה של המכה הפנימית שראוי הוא מפני זה להסתכן בכל שעה אין לך מום גדול מזה, ובפרט בכה"ג דאם ימות לא יהי' לה היתר לעולם בודאי דהיא מקפדת על מום חולי כזה. מ"מ ספק קדושין מיהא הוי כדין קדש וכנס סתם וצריכה גט, אבל ראוי שיצטרף ספק זה לס"ס של ביטול הקדושין ע"י קרוב או פסול.

ובמה שהוסיף הדר"ג לצדד להיתר עפ"י פירש"י בב"ק קי"א דאמרו שם בגמ' דמש"ה ל"א התם דאדעתא דתפול לפני מוכה שחין לא קדשה משום דטב למיתב טן דו ופירש"י משום דהראשון הי' שלם. וא"כ בכה"ג דהראשון הי' חולה לא שייך הא דאיתתא ניחא לה בכל דהו וע"כ שייך בזה האומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ולא היתה מסכמת בשום אופן לקדושין בלא תנאי. הנה אי נקטינן דטעות ליכא בנ"ד והיתה מסכמת על הראשון בלאו ספק דתפול קמי חרש מאן לימא לן דליכא הכא טב למיתב טן דו ואדעתא דתפול קמי יבם חרש לא קדשה נפשה, דהא גם בההיא דב"ק מיירי בנפלה ליבום מן האירוסין וכמבואר בתוס' שם ואפ"ה אמרינן טב למיתב משום חיבת נשואין דתהי' אח"כ ותו לא הוי תנאי בקדושין, וא"כ גם בנ"ד דל"ה טעות משום דיש תקוה שיתרפא וישוב לאיתנו שוב שייך נמי למימר ניחא לה בכ"ד משום טב למיתב ואיזה גדר ושעור יש לנו בסברת טב למיתב טן דו דנימא דהיכא דהוי חולה אף דחליו לא הוי טעם לבטל הקדושין מטעם טעות בכ"ז לא יהי' שייך בי' טב למיתב, וא"כ בודאי גם הכא לא שייך למימר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה.

ולכאורה יש לפקפק בזה עפ"מ שנסתפק השאג"א בתשובה המובאה בבית אפרים סי' מ"ב אי מהני ס"ס לבטל קדושין משום גירסת הר"ח והגאונים בקדושין ד"נ גבי חוששין לסבלונות דאפי' רובא מסבלי והדר מקדשי חיישינן למעוטא דמקדשי והדר מסבלי וחוששין לסבלונות משום קדושין, ומסיים שם ואין לתמוה אמאי חיישינן לסבלונות למעוטא דמצינן נמי בכה"ג באיסור א"א זימנין דחיישינן למעוטא כגון גוסס ומגויד דאין מעידין עליהם אע"ג דרוב גוססין למיתה וכן מים שאל"ס דאשתו אסורה, והוא מד' התוס', אלא דס"ל דמשום חומר א"א לא אזלינן בתר רובא, וה"נ אפ"ל דס"ל דלא סמכינן אס"ס להקל משום חומרא דא"א. ויעו"ש שכ' דלשי' הרשב"א והריטב"א אינו כן וכן לגירסת רש"י, דלא דמי לגוסס ומגויד ומים שאל"ס משום דבהו איכא חזקת אשת איש. אולם נראה דאפי' אי נימא דלא מהני ס"ס בקדושין כמו דלא מהני רוב זה אינו אלא בחומר א"א, אבל באיסור דיבמה לשוק שהקילו בזה המחברים דמהני רובא במים שאל"ס ה"נ מהני ס"ס. ומצאתי בס' אור שמח בפי"ג מה' גירושין הל' כ"ח שהביא ראי' דמהני ס"ס באיסור יבמה לשוק.

והנה בתשו' מהרשד"ם סי' קע"ב כ' אך אם אפשר שכל י' האנשים יבואו לבי"ד ויעידו בפני בי"ד ובתוכ"ד אפ"ה אי אפשר להתירה לאחר אלא בגט מן הראשון דלא גרע מקלא בעלמא דהרי נתנו קדושין וברכו ברכת הארוסין ועמדו כמה ימים בחזקת מקודשת פשיטא ופשיטא שאי אפשר להתירה בלא גט, וראי' לדבר ממש"כ המהרי"ק בתשובה שרש ק"י עכ"ד. ולפ"ד המהרשד"ם שצריכה גט מטעם קול ובכה"ג גם אם ניסת תצא כמבואר באה"ע סי' מ"ו דאם כנסה אסורה לו מטעם קדושין דרבנן א"כ בכה"ג אם מת זקוקה לחליצה. אולם באמת בגליון שו"ע להגרעק"א, הובא בפ"ת שם סק"ג, כ' בשם מהר"ם אלשקר סי' צ"ט וקי"ד שאם הוחזק הקול ואח"כ נמצאו העדים פסולים לכ"ע אין חוששין, ובשם הר"י אדרבי בת' סי' ד' כ' דצריך גט להתירה לעלמא. ובת' מהרשד"ם גופי' בסי' ל"ג הביא ד' המרדכי המובא בב"י אה"ע סי' מ"ב וז"ל אבל נפק עלי' קלא דקדושין גמורים ואח"ז נודע שלא קדשה אלא בע"א אי לא מבטלינן קלא צריכה גט, אמנם אבי"ה פסק דמבטלין קלא הרי דהוי כנ"ד שהקול הי' שנתקדשה בב' עדים ונמצא שהאחד פסול וא"כ אין כאן אלא עד אחד ומבטלין קלא וכו' אלא שמיראי הוראה אני וכו' עכ"ד. הרי מבואר דאי מבטלין קלא ה"ה בנמצא א' מהם קא"פ ודלא כמ"ש הוא עצמו בסי' קע"ב. ולפה"נ מה שמחמיר מהרשד"ם בזה הוא משום דחושש להדעה דלא מבטלינן קלא.

והנה בבית מאיר שם כ' להלכה דאע"ג דאין מבטלין קלא מ"מ אם נשאת לא תצא וכ"כ הנוב"י מהדו"ק סי' ס"ה דאע"ג דמוכח מד' הגמ' בגיטין פ"א דלמאן דלא מבטלין קלא אף בנשאת ג"כ תצא מדמקשה הש"ס שם והא בנהרדעא לא מבטלין קלא וביושבת תחת בעלה איירי וע"כ דלא מהני נשאת, מ"מ להלכה כיון דהעיקר כדעה הראשונה דמבטלין קלא אף דמחמרינן שלא לבטל מ"מ בניסת סומכין על דעה הראשונה. וגם העיר הבית מאיר בד' התוס' שם בד"ה ובנהרדעא שכ' בתי' הראשון לחלק בין איסור תרומה שנפסל לעולם לאיסור גרושה לבעלה כהן, מוכח דבמקום עגון לד"ה מבטלין קלא אף בנהרדעא, א"כ בנ"ד שא"א לה בחליצה ותהי' עגונה לעולם בודאי גם לנהרדעא מבטלין קלא לד' הבית מאיר עפ"י התוס' הנ"ל. ואם כי יש לחלק דאולי זה דוקא היכא שהקול הוחזק בעת שהוא נפסל לתרומה משא"כ בנ"ד שבעת שהוחזקה למקודשת היינו בחיי המקדש לא הי' שייך בזה עיגון, אבל בעיקר הדבר הלא הורו הנוב"י והבית מאיר דאם ניסת בודאי סמכינן אדעה הראשונה גם בזה"ז דלא מבטלינן קלא ובנ"ד אף דאיירי לינשא לכתחילה בלא חליצה ולענין לכתחילה בודאי דלא גרע מגט הפסול מדבריהם דאם ניסת לא תצא והיכא דאפשר כותבים גט אחר כמבואר ברמב"ם ושו"ע סי' ק"נ וגם צריכה חליצה אם מת (ובס' פרי יצחק ח"א סי' מ"ד נסתפק בזה ובאחיעזר סי' כ"ח אות י"ב וסי' כ"ט אות ז'. ובאמת מפורש בגיטין דע"ח דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה, א"ל רב מרדכי לרב אשי הוה עובדא הכי ואצרכוה חליצה, אע"ג דהוא רק מטעם גזירה ופסול מדרבנן (ובפרט לשי' הערוך דהגמ' איירי שם בקנין חצר) ואם ניסת לא תצא ומ"מ אצרכוה חליצה) ומצאתי בשו"ת אבני נזר שהביא ראי' זו, מ"מ כ"ז הוא באם אפשר בחליצה אבל בנ"ד דאי אפשר בחליצה ואם לא נתיר לה תתעגן לעולם הוי כמו דיעבד. וביותר י"ל דבחליצה במת הולד תוך ל' דמבואר ביבמות דל"ו דאשת ישראל חולצת ואשת כהן אינה חולצת דבדרבנן סמכינן על רבנן דרשב"ג, וכ' האחרונים דה"ה בא"א בחליצה דסמכינן בדרבנן אדעת יחיד, וה"נ בדין קול סמכינן בדרבנן היכא דא"א בחליצה על דעת האחרונים דמבטלין קלא. גם מבואר בד"מ הובא בבה"ט שם דעיקר מיחש לקלא חששא דרבנן בעלמא היא ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ"פ הרא"ש בפסקיו.

ואחרי שנתבאר דיש בנ"ד ס"ס וסומכין ע"ז להתיר יבמה לשוק ומצד קול אין לחוש יש להקל להתירה לינשא לשוק אם יסכים לזה הדר"ג שי'.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה