אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יג

סימן יב

ב"ה ז"ך מ"ח תרצ"ה

בדבר שאלת רומעכ"ת אשר בעת שהבולשביקים ברחו מעירו ברחו עמהם איזו אנשים יהודים ובתוכם הי' בחור אחד ושמו יהושע משה ב"ר אברהם דוד מילבערג ונהרגו כולם סמוך לעיר בילסק ונקברו אז שם ואין בעירו שום עדות על ההריגה ועל הקבורה, רק אחר המעשה הלז נסעו מעירו קרוביהם ואמותיהם לעיר בילסק לחקור אחר זה וראו את המלבושים של ההרוגים הנ"ל וגם שארי סימנים מהפרצופים שמסרו להם האנשים המתעסקים עמהם, וכפי המלבושים ושארי סימנים שמסרו להם אמרו אמותיהם וקרוביהם שהם הם האנשים שברחו מעירו עם הבולשביקים, וזה איזה חדשים אשר מת שם אברהם דוד מילברג אבי הבחור יהושע משה הנ"ל, ולר' אברהם דוד הנ"ל לא היו שום בנים חוץ מהבחור יהושע משה שנהרג ונקבר בעיר בילסק אז, וכעת אשת המנוח ר' אברהם דוד הנ"ל רוצה לחלוץ מחמת שלא נשאר שום בנים מבעלה הנ"ל, וכעת שאין עדים שבנה מת ויכול להיות שיבואו עדים אחר חליצה שבנה חי או שמת אחר מיתת אביו ומכשרינן החלוצה לכהן, כי החליצה אינה חליצה ויאמרו חלוצה מותרת לכהן, אפילו אם יכרזו שבנה חי והחליצה אינה חליצה איכא דשמע שהב"ד היו מתירין חלוצה לכהן ולא שמע בהכרזה כמבואר בגמ' ופוסקים, ובנ"ד שאמו של הב' יהושע משה הנ"ל הכירה במלבושים וגם בשארי סימנים ואומרת ברי לי שמת, כמו שפירש"י בכתובות ד' כ"ב שאלו הי' קיים הי' בא, והכא דאינו אלא איסור מדרבנן כי ספק חלוצה מותרת בדיעבד, ועוד הוסיף לזה ע"פ מש"כ המל"מ בפ"ג מהל' יבום והב"ש סי' קנ"ו דהיכא שאמרה מת בני ואח"כ בעלי חולצת אפי' אם יבאו עדים אח"כ ויאמרו להיפוך אסורה לכהונה מטעם שאחד"א, וה"נ בנ"ד שאומרת ברי לי שמת בני ואח"כ מת בעלי אסורה לכהן ואפי' אם יבאו עדים אח"כ מטעם שאחד"א, זהו תו"ד.

והנה מש"כ לצדד מטעם שאומרת ברי לי, שאלו הי' קים הי' בא לא שייך רק בתרי ותרי באשם תלוי שמאמנת לעדים שאומרים שמת בברי, אבל בלא עדים לא שייך ברי מצד אומדנא אף שנוגע אח"כ רק לאיסור דרבנן, ואפשר שיבאו עדים אח"כ ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ומש"כ משום דשאחד"א אפי' אם יבאו עדים אח"כ כמ"ש הב"ש נראה דזהו רק אפי' עדים מכחישים אותו דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אבל אם יבא הבן קיים לא שייך בזה שאחד"א כמ"ש התוס' ביבמות ד' פ"ח אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא שכ' התוס' שם דאע"ג דתרי כמאה, אבל בדבר הנראה וידוע לכל לא אמר רב אפי' בשני עדים לא תצא, ולא שייך בזה חד"א מדין נאמנות, ואם יבא הבן קיים שייך אתה מצריכה כרוז לכהונה ולא נאסרה מטעם שאחד"א. אולם יש לומר לפמש"כ הרשב"א ביבמות בריש פ' החולץ בהא דמשני מדרבנן לחומרא שהקשו א"כ אפי' אם הי' הולד של קיימא אמאי לא פסלה לכהונה לחומרא ותירצו דבולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחמיר, ואהכרזה נמי לא סמכינן כיון דליכא ולד דלוכח חיישינן דילמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתו למישרי חלוצה לכהן, אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דאיכא ולד של קיימא דמוכח, ולקמן דאמרינן שמא יהי' ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דהא נתון במדה"י ואפי' בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסולה לכהונה יעוי"ש והובא ד' הרשב"א במכתבו, ולפ"ז י"ל דאין חשש שמא יבא הבן ויהי' גלוי לכל דהא בכה"ג כיון דהולד מוכיח סגי בהכרזה כמ"ש הרשב"א.

אלא דבעיקר הדבר לא שייך בנ"ד שאחד"א שאינה אומרת ברי לי בידיעה ברורה שמת רק ע"פ אומדנא של המלבושים הידועים לכל ושנאבד זכרו ולא שייך בה שאחד"א, ובודאי אם יבאו עדים שהוא חי לא נאסרה מטעם אומדנא שלה מקודם ושייך בזה אתה מצריכה כרוז לכהונה.

אולם יפה העיר כתר"ה מד' השעה"מ בפ"ז מה' אישות הי"ב מובא בפתחי תשובה סי' ל"ח דלא חיישינן שמא יאמרו שהחלוצה מותרת לכהן ולא סמכינן על הכרזה, רק היכא דסמיא בידן לברר הדבר ולהביא ראי' ממדינת הים. אבל היכא דליכא סמיא בידנו לברר הדבר ולהביא עדים כמו הכא וצריכה להתעגן כל ימיה עד שימות הקילו יעוי"ש. ויותר מזה ראיתי בתשו' גאוני בתראי סי' ת' תשובת הטו"ז שכ' בתוך התשובה, דלא חשו חז"ל בגזירה זו אלא במקום דעבידא לגלוי', דהיינו בהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ואיכא למיקם עלה דמילתא ולהודע אם מעוברת היא צרתה, וכן באומרת ניתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואח"כ בני דמסתמא דרים שם בין אנשים אחרים כדרך כל הארץ ויש אפשרות להודע וסופו לבא לידי גלוי, בזה דוקא חששו שמא יבאו עדים וסמכו על זה דבודאי יתגלה הדבר, ובזה מצינו בפ' ח"ה בענין כל דאלים גבר דהיינו במקום דאיכא למיקם עלה דמילתא סמכו דסוף יודע הדבר, אבל בכל המקומות שזכרנו אין הכרח ושום סברא שיבאו עדים דאפשר שאין שום אדם הי' אצל זה ע"כ לא חיישינן וכ"ש בנ"ד שביום הרג רב בעו"ה נהרגו מסתמא כל מי שהי' שם ולא ניחוש מסתמא שמא היו עדים שם. ואם אמרה מכבר בזמנו בעת שנאבד שנהרג מהכרת המלבושים ולא הי' נוגע לדין יש לסמוך על עדות זו גם אח"כ כשיש נפק"מ, ועי' תוס' ריש גיטין ד"ה ואם יש עוררין גם אם יש ידיעה כעת ע"י אחר בודאי נאמן על זה, אבל אם עיקר הידיעה כעת מפיה שהכירה אז הבגדים יש לדון בזה לפמש"כ הב"ש דלהכי באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי חולצת ולא חיישינן שמא יבאו עדים ויתברר להיפך משום דנמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה משום דשאחד"א במה שאמרה מתחילה מת בני ואח"כ מת בעלי, אבל בזה שנתברר לעיל דל"ש בזה שאחד"א כיון דלא אמרה שמת רק שהכירה הבגדים ואם יכחישו העדים ויאמרו שהוא חי או שמת אחרי מיתת בעלה הא אתה מצריכה כרוז לכהונה. אולם בעיקר הדברים נראה דתירוץ הב"ש אינו מוכרח וי"ל כמש"כ המשנה למלך ספ"ג מהל' יבום הל' י"ג בתירוץ השני דהיינו טעמא דלא חיישינן בבבא הראשונה כשאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי שמא יבאו עדים ויגידו חילוף הדברים ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, דלהא אין לחוש כיון שהיתה בחזקת היתר לשוק לא משקרא לומר מת בני ואח"כ מת בעלי לאסור עצמה לשוק, אלא ודאי קושטא קאמרה ולהציל עצמה מאיסור יבמה לשוק ובודאי אין לחוש שמא יבאו עדים להכחישה משום חשש כרוז לכהונה יעו"ש, וה"נ בזה כיון שהיתה מתחילה בחזקת היתר לשוק שהי' לה בן מהכ"ת ניחוש שמשקרת בהכרת הבגדים של בנה משום חשש כרוז בעלמא כמש"כ המל"מ. ועוד נראה למש"כ התוס' ביבמות דצ"ד ד"ה כי תיבעי לך דמשום דמרחמא ליה אינה מונעת מלדקדק שפיר ואע"ג דדייקא שפיר מ"מ איהי גופא לא מהימנא לומר מת בנה ואח"כ מת בעלי שלא האמינוה רבנן אלא במיתת בעלה משום עגונה, אבל לאפוקי מחזקת איסור ליבם לא רצו להאמינה ואע"ג דדייקא. וכונתם דבזה ליכא עגונה משום דאפשר בחליצה, אבל אם נאסור גם מחליצה הרי באמת תתעגן, וא"כ מיושב ג"כ קושית הב"ש דלא חיישינן שמא יבאו עדים באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי ויתברר להיפך ולא תחלוץ ג"כ דהרי בכה"ג יש בזה עגון, וקושית הגמ' הוא מסיפא דליחוש דילמא אתי עדים ואמרו כדקאמרה היינו דבאמת כדברי', אבל ליחוש דילמא משקרא ותתעגן לא חיישינן משום דאיכא דייקא והוה בזה"ז דאין דין יבום נוהג לא שייך מרחמי ליה או סני לי' בודאי דאין לחוש ונאמנת לחלוץ וכמש"כ המחברים באהע"ז סי' י"ז סעיף ד' דבזה"ז דלא נהגו ביבום, יבמתה נאמנת. ועל כן נראה דאין לחוש כלל מצד הנאמנות ומותרת להנשא לשוק ע"י חליצה ומה שהוסיף מעכ"ת שתדור על דעת רבים מלהנשא לכהן כפי מה שמובא בב"י ס' קנ"ו ובב"ש אם אמנם בשו"ת עטרת חכמים חאה"ע סי' כ"ה מפקפק בזה שאין לנו לחדש דבר מה שהוא נגד פשטות הגמ' והפוסקים הקדמונים שמבואר שמצד חשש הצרכת כרוז לכהונה אין תקנה וכמש"כ התו"ס בשבת דקל"ו ואם הי' תקנה בשבועה אין בזה עיגון תשבע ותחלוץ, מ"מ מהמבואר מד' הבית מאיר ס' קנ"ו ע"ד הטו"ז שעכ"פ הי' לו להשביע הנני מסכים אתו בזה לצרף גם לסניף שתדור עד"ר מלהנשא לכהן.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה