אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן יב
עוד בענין עגונה
לרב גדול אחד
יקרת מכתבו הגיעני זה כשבוע ימים, וע"ד אשר העיר רומעכ"ת בשולי מכתבו בשאלת עגונה שנכרי מסיח לפי תומו סיפר לאיזה יחיד וגם בא לבי"ד להעיד ומן הנמנע לברר מה הי' מקודם אם העדות בב"ד או ההגדה לפי תומו, ובספק מסל"ת מחמירים הפוסקים, אולם הח"מ והב"ש נוטים שאחר זמן רב מן ההגדה לבי"ד הגיד לפי תומו מועיל, ולא גלו לנו דעתם השעור של זמן רב, ומעכ"ת חושב שהשעור של זמן רב הוא ל' יום ע"פ הגמ' במו"ק כמה זמן מרובה שלשים יום עכ"ד.
ובאמת אין הענינים דומים והכל לפי הענין, ובודאי מש"כ הח"מ אשתקד' לאו דוקא, ובשו"ת נטע שעשועים חאה"ע סי' נ"ז שכ' להקצו"ח ע"ד המהרש"ל שמחמיר דע"י הכרזה הוה ג"כ כשאלה, והקצוה"ח שם מצדד מתחלה להקל אם נשאל פעם אחת ואח"ז מסיח לפי תומו, וכ' על זה הנני חוכך בזה להחמיר דמי יתן ונדע אימתי הוה מיד ואימתי הוה אחר זמן אם בא הנכרי יום אחד אחר ההכרזה או ימים או עשור ואיזה זמן נגביל לזה. אולם בעיקר הדבר אין הדברים מפורשים להיתר בד' הח"מ רק שמתמיה מסברא על משמעות ד' הרמ"א ובשו"ת צ"צ סי' מ"ב העלה שם דכמו דפשוט אצל האחרונים דאם הי' מסיח לפי תומו מתחלה אע"ג דבזמן רב אח"כ שאלוהו הוה הכל מסיח לפי תומו, ה"נ היכא שהי' מתחלה ע"י שאלה, כל מה שמגיד אח"כ במסל"ת אפילו זמן רב לא מיקרי מסיח לפי תומו, ורק היכא דשתק מתחלה בעת שאלה ולא השיב ואח"כ סיפר במסל"ת מהני, ובשב שמעתתא שער ז' יצדד כד' הח"מ והב"ש, אולם עיקר דבריו שם היסוד לדחות ד' הנמוק"י סוף יבמות בשם היש מפרשים שהי' מסל"ת בסוף סגי, אולם בשו"ת נטע שעשועים הנ"ל לקצוה"ח שם, שכ' דאין בזה די להורות היתר ע"י כך, ומה נעשה לדברי אותם המפרשים והנמוק"י שהביאם וכתב שכן הלכתא וכל הבאים אחריו תפסו זה להלכה רווחת ומי משלנו יערוב לבו לגשת להורות היתר במה שהם אוסרים עכ"ל.
ובס' מראות הצובאות שם מצדד בכונת הרמ"א והגה"מ דאין לדקדק משם, אלא ששאלו את הגוי תחלה ולא השיב כלום, ואחר זמן הוא בא לישראל השואל ומספר מעצמו הנידון ששאלו עליו שזה לא יקרא מסל"ת כיון שכבר נשאל עליו ועדיין לא השיב, משא"כ היכא שכבר הגיד הגוי כל הענין ע"פ שאלה, א"כ כבר נסתלק עסק שאלתו הראשונה ע"י התשובה שהשיב. ואם בא לאחר זמן וסיפר מעצמו כמסל"ת דמהני דלא על סמך שאלה הראשונה השיב. ומדייק כן מד' הנמוק"י והב"י יעוי"ש. וזהו היפוך מד' הצ"צ שכ' דהיכא דלא השיב על השאלה, ואח"כ סיפר מסל"ת שפיר מהני. אלא היכא דנשאל והשיב חשיב כלו כנשאל ולא מהני מה שסיפר אח"כ לפי תומו והניח הדבר בצ"ע.
וכל זה היכא שהי' רק ע"י שאלה, אבל אם בא הנכרי להעיד בבי"ד אם הי' כונתו להתיר כ' המהריב"ל הובא בקונטרס עגונות סי' ע"ו פ"ב דהיכא דבא לב"ד להתיר, ואח"כ הסיח לפי תומו אינו נאמן בודאי ובשנים יש להסתפק היכא דמתחלה הסיח ל"ת ואח"כ בא לב"ד ונתכוין להתיר אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, ב' אם בא מתחלה לב"ד להעיד ולא להתיר ואח"כ הסיח ל"ת אם נאמר הוכיח תחלתו על סופו.
וראיתי באור זרוע הגדול בהל' עגונה סי' תרצ"ה שכ' וכ"פ מורי אבי העזרי דכיון שהתחיל הנכרי מעצמו הדברים אפילו אם ישראל שוב חוזר הדברים ושואלו לידע העיקר הוי מסל"ת וכגון שאינו מזכיר האשה, וכ"פ הר"י אלפסי עכ"ל. ונראה מדבריו דכל דמזכיר אשה לבסוף הוי כונתו להתיר ולא מהני התחלת לפי תומו (ואולי כונת האו"ז על תחלת הדברים וצ"ע). ולפ"ז נראה דאם בא לב"ד בהזכרת שם האשה דהוי כונתו להתיר אינו נאמן לכו"ע אם הסיח לפי תומו אח"כ אלא דאם בא לב"ד להעיד ואח"כ הסיח ל"ת מסתפק המהריב"ל. ונראה מד' המהריב"ל דהיכא דהי' מתחלה ע"י שאלה ואח"כ הסיח ל"ת נאמן כמו שמצדד הח"מ והב"ש, דהא ל"ש בזה הוכיח תחלתו על סופו, דאע"פ דנאמר דלהכי ע"י שאלה אינו נאמן דיש בזה ככונה להעיד ומ"מ הוכיח תחלתו ל"ש במה שמשיב על שאלתו, ובודאי אין כונת המהריב"ל דבאותו מעמד הי' שהעיד בב"ד והסיח לפי תומו מיד, דבכה"ג הרי מפורש בד' הנמוק"י בשם היש מפרשים דאינו נאמן גם ע"י שאלה, ומכש"כ לכשהעיד בב"ד, אלא לכשהעיד בב"ד והסיח לפי תומו אחרי זמן, ובזה דן להסתפק משום הוכיח תחלתו על סופו, וכן מפורש במהריב"ל שם דלאחר זמן של איזה ימים מיירי.
ואחר החפוש בספרי המחברים ראיתי בס' מטה יוסף סי' ח' שכ' ג"כ לדייק מד' המהריב"ל בנ"ד דהיכא דהי' מתחלה ע"י שאלה מהני אח"כ מסיח לפי תומו, ומש"כ המהריב"ל שם מאן לימא לן שבתחלה סיפר ע"י שאלה לרבותא נקטי' דאפילו שאלה אין כאן, ועל כן נראה דאם הי' מתחלה ע"י שאלה ואח"כ מסיח לפי תומו בודאי דהוה ספיקא דדינא ובמחלוקת האחרונים היא שנוי'. ואם הוא ספק אם מתחלה הוה לפי תומו ואח"כ ע"י שאלה או אם מתחלה ע"י שאלה ואח"כ לפי תומו, דאע"ג דלכאורה הוה ספק אחד אם הוא מסל"ת מ"מ י"ל כיון דהוי ב' הגדות הוה ספק ספיקא, ספק במציאות אם מתחלה הסיח לפי תומו, ואפילו אם הי' ע"י שאלה מתחלה מ"מ הוי ספיקא דדינא, שמא מהני מסל"ת אח"כ. ואע"פ שהחמירו האחרונים בס"ס באשת איש משום חזקת איסור, מ"מ הא בספיקא דדינא לא מהני חזקה כמש"כ המל"מ בהל' טו"צ, ויעו"י בפרמ"ג בשפ"ד סי' ק"י אות כ"ח שכ' דאם החזקה הוא כנגד שני הספיקות כיון דס"ס כרוב עדיף מחזקה, אבל כשהחזקה הוא נגד ספק אחר מוקמינן הספק על החזקה והוי כודאי, ונמצא דהספק השני הוה ספק דאורייתא ולחומרא, אולם נראה דזהו דוקא היכא דספק אחד מגרע החזקה והספק השני שהוא ע"י תערובות אינו מגרע כלל החזקה, דאין בכח ספק אחד לגרע החזקה, אבל אם שני הספיקות מגרעים החזקה מהני בודאי נגד חזקת איסור א"א, ועי' בפרמ"ג בשפ"ד סוף סי' י"ח. וגם כבר כתב הנוב"י לדון דחזקת דייקא ומינסבא מגרע חזקת א"א, וגם בעיקר הדין בספק מסל"ת הביא בב"ש שם תשו' הרא"מ דס"ל דספק בפלוגתא אזלינן לקולא. ובמראות הצובאות תמה דהא הוה ספק דאורייתא. ובס' בית מאיר סי' י"ז כתב משום דלשי' כמה מהראשונים עדות ע"א כשר מן התורה משום מילתא דעל"ג, ומה שהחמירו במסל"ת אאמד"ר וכמו שכתבתי בארוכה בסי' ח', ולהכי בספק ספיקא אי הי' מסל"ת מתחלה או שהי' שאלה מתחלה ואח"כ הסיח לפי תומו, יש להתיר, אלא דבהעיד לפני בי"ד אם נתכוין להתיר בודאי אין מקום להתיר. רק אם נתכוין להעיד הניח המהריב"ל בצ"ע.