אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ה · ג
ואם כי נתבאר לשי' הרמב"ם דמפרש הברייתא כפשוטו בפת דחמץ ובנפסלה מאכילת אדם אבל בנפסלה מאכילת כלב אע"פ שראוי לשוחקה אינו חייב בביעור כמבואר בברייתא שני' וכמש"כ הרי"ף שם, מ"מ בשאור שנפסל מאכילת כלב צ"ע מ"ט לא יתחייב בבעור כמו בשארי אסורים דלא נפקע דין שאור מיני' וכמו בטבל ותרומה ובטומאת אוכלין דהוי אוכל. ומה דתני בברייתא והכלב יכול לאוכלה י"ל דדוקא בחמץ לפי שאינו עומד לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות, משא"כ בשאור שעומד לכך וגם אם נימא דס"ל כיון דחמץ ראוי לשוחקה ולחמע בה עיסות הוי כשאור ממש ומדתני והכלב יכול לאוכלה הרי מוכרח דבנפסלה מאכילת כלב אינו חייב בבעור, עדיין קשה על הברייתא גופא מאי שנא דין חמץ משאר איסורים וקבלת טומאה דאיתנייהו בשאור אף בנפסל מאכילת כלב.
ונראה בשי' הרמב"ם דס"ל דחיוב בעור דתשביתו ובל יראה תלוי בדין אכילה וכל שנפקע חיוב אכילת חמץ ושאור אין בו דין בעור. וכמו שאמרו בפסחים ד' ה' איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ (ויעוי' בר"ן בריש פסחים שכ' דבל יראה משום לתא דאכילה). ועי' בר"פ אלו עוברין במחלוקת רש"י ותוס' בתערובות חמץ ונוקשה אי עובר בב"י, ויעוי' בפ"י שם דלשי' התוס' דוקא בחמץ דחייב עליו כרת איכא בל יראה, ושי' רש"י דחמץ שישנו בלאו עובר פליו ג"כ בב"י וכ"ה שי' הרמב"ם דתערובות חמץ עובר בבל יראה דישנו בלאו וכמש"פ הרמב"ם בתערובת חמץ שישנו בכזית בכדי אכילת פרס. ועי' בטור ריש סי' תמ"ב דכל דבר שאינו אסור באכילה מן התורה מותר להשהותו וע"י מג"א שם, ויעוי' מג"א ס"ק א' מה שהביא ד' המ"מ דוקא שיש כזית בכא"פ. וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בבעור ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר שהרי יש שם כזית חמץ. והאחרונים כתבו דזהו כטומאת משא לענין ב"י כיון דסו"ס יש שם כזית חמץ מעורב משא"כ בחמץ שנפסל מאכילת אדם כיון דלענין דין אכילה כל שאי"ר לגר אינה קרוי' נבילה ונפקע שם חמץ מיני' ממילא אין עליו חיוב השבתה. ולפ"ז כל שאי"ר לאכילת אדם וא"ר לחמע בה עיסות אחרות פקע מיני' חיוב בעור, וא"ש בפשוטו שי' הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ הי"א דלא התנה שא"ר לאכילת כלב דאע"פ דראוי לאכילת כלב מ"מ אי"ח בבעור. ובשאור אע"פ דודאי שחייב כל שא"ר לאכילת אדם כמו שחייב על אכילת שאור שא"ר לאכילה, דחדוש חדשה תורה ומיני' דחייב בבעור ג"כ, מ"מ זהו דוקא בנפסל מאכילת אדם, אבל אם אינו ראוי לכלב דלא מצינו חידוש שמחוייב על אכילה דהוי כעפרא בעלמא, וכמשכ"ל הכ"מ דגם הראב"ד מודה שאי"ח על אכילתו כל שנפסל מאכילת כלב, מה"ט אי"ח בבעור ג"כ. ולהכי בפת שעיפשה דראוי לחמע בה עיסה כ' הר"ן דהוי כשאור כיון דיש לו כח החימוץ לחמץ אחרים יש לו דין שאור. וכ' הפרמ"ג בסי' תמ"ב ס"ק י"ד דבפת שעיפשה חייב מלקות וכרת כשאור ולהכי חייב בבעור כשאור, ומה שאמרו בביצה ד' ז' אלו כתיב חמץ לא ידעינן שאור מיני', דחמץ ראוי לאכילה משא"כ שאור שאינו ראוי לאכילה, אע"ג דגם חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם חייב היינו משום דגלי קרא בשאור, אבל אי לא גלי קרא בשאור לא הי' חייב לבער יעוי"ש, וכיון דחייב על אכילתו חייב על בעורו ג"כ, אבל בנפסל מאכילת כלב אינו חייב על אכילתו בחמץ ובשאור אי"ח על בעורם. ולפ"מ דמסיק בביצה ד"ז הקושיא דר' זירא דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך דזהו שאור וזהו חמץ, ולמאי דקיי"ל כב"ה דילפי' בעור מאכילה, להכי פסק הרמב"ם דאיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא דאין חלוק בין שאור לחמץ בין לענין בעור בין לענין אכילה דבנפסלה מאכילת אדם חייב על אכילתו וביעורו, ובנפסלה מאכילת כלב אינו חייב לא על אכילתו ולא על בעורו.
והנה בהא דאמרו בביצה שם אלו כתיב חמץ לא ידעינן שאור מיני' משום דחמץ ראוי לאכילה אבל שאור א"ר לאכילה, ז"א אלא לר"ש דס"ל נבלה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה, אבל לר"מ דס"ל נבילה שא"ר לגר קרוי' נבלה א"כ גם בחמץ לא נפקע איסור חמץ מיני' אע"פ שא"ר לאכילה גם בלא קרא דשאור, ואם דבודאי ר"מ מודה דנבילה שא"ר לגר האוכלה אינו חייב עלי' דהוי שלא כדר"א, מ"מ נפ"מ דלא פקע איסורי' מיני' ובחמץ נפ"מ לענין איסוה"נ למש"כ המל"מ דאיסוה"נ שנפסל מאכילת אדם כיון דאיסה"נ בא מאכילה מכיון דנפקע איסור אכילה שוב אין בו גם איסור הנאה וזה רק לדידן דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבלה אבל לר"מ דס"ל דנבלה שא"ר לגר קרוי' נבלה בודאי אסורה בהנאה ורק דהאוכל אי"ח דהוא כמו שלא כדרך הנאתן. ועוד דהא ר"מ ס"ל בפסחים מ"ב בחמץ נוקשה דהוא בלאו אע"פ שאי"ר לאכילה, א"כ גם בחמץ אסור באכילה אע"פ שא"ר וה"ה בחמץ שנפסל מאכילת אדם, וא"כ גם בחמץ שא"ר לאכילה חייב בביעור וע"כ הא דאיצטריך תרי קראי בלאו דב"י על שאור דאפי' בנפסל מאכילת כלב חייב בבעור, אע"פ דעל אכילת שאור שנפסל מאכילת כלב אינו חייב.
ולפ"ז י"ל דהתוספתא דתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכילת כלב אתי כר"מ דלדידי' בשאור חייב בבעור גם בנפסל מאכילת כלב. וכל זה לשי' הרמב"ם, אבל לשי' הראב"ד נראה דחיוב בעור דחמץ ושאור אינם תלוים בדיני אכילה ואע"פ שאינו עובר על אכילתו חייב בבעור, ויש לו דין בעור כמו דיני טומאה ושאר דינים שאינם תלוים באכילה כמשכ"ל, ולהכי בשאור דאע"פ שאי"ח על אכילתו מ"מ לא פקע איסורי' מיני' כמו בשארי איסורים ומקבל טומאה ג"כ חייב בבעורו אע"פ שנפסל מאכילת כלב. ומה שאמרו בביצה אי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור שאינו ראוי לאכילה אימא לא, לשי' הראב"ד דחמץ אע"פ שא"ר לחמע בו עיסות מ"מ חייב בביעור דיש לו דין טומאה צריך לפרש דשאור אע"פ שא"ר לאכילה כלל ונפסל מאכילת כלב הו"א דאי"ח בבעור, והא דלא אמר דאיצטריך שאור דאפי' בנפסל מאכילת כלב חייב בבעור שחלוק מחמץ וכקושית הלח"מ א"ש בפשיטות משום דאע"פ דילפינן מחמץ מ"מ היינו יודעים דכמו בכל האיסורים יש איסור שאור בנפסל מאכילת כלב ה"נ בחיוב בעור ומהיכ"ת יחולק חיוב ביעור בשאור מכל האיסורים, ואע"פ דילפי' מחמץ ובחמץ אי"ח בנפסל מאכילת כלב הא הטעם בזה משום דהוי כעפרא בעלמא, משא"כ שאור דהוי אוכל שעומד להחמיץ וכמו שמקבל טומאה כן ישנו בבעור, ולהכי אמר דאיצטריך קרא דשאור, דהו"א דלהכי החמירה תורה בחמץ על בעור משום דראוי לאכילה, אבל לפי האמת אינו כן. או די"ל דגם לשי' הראב"ד יש לפרש דאי לאו קרא דשאור הו"א דחיוב בעור הוא בגלל אכילה ולהכי בחמץ ג"כ דוקא בראוי לאכילת אדם אבל בנפסל מאכילת אדם אי"ח בבעור, ועכשיו שגילתה תורה דחייב על שאור אע"פ שאי"ר לאכילה באמת חיוב בעור אינו תלוי באכילה כלל, ורק בחמץ בנפסל מאכילת כלב הוי כעפרא ובשאור דהוי אוכל העומד להחמיץ ומקבל טומאה ישנו בבעור ג"כ כמבואר בתוספתא דשאור הוי לכשיפסל מאכילת כלב.