אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ה
א
הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ ה"ב כ': "ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא". והראב"ד כ' ע"ז דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער והשאור אע"פ שנפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשוחקו ולחמץ בו כמה עיסות, אא"כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט, ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשוחקה כו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא הי' צריך לזה הטעם עפ"ל, והכ"מ כ' להגיה בדברי הראב"ד דוקא לשעוריהן ולאכילה, אבל לענין בעור יש הפרש ביניהם, דהא אמרו בריש ביצה דלאכילה מודו ב"ש דשוים. והה"מ והכ"מ מבארים מחלקותם בהברייתא דפסחים מ"ה דהפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי' לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות רשב"א אומר כו' אבל כופת שאור שיחדה כו' ומפרש הראב"ד דמיירי בפת שאור ונפסלה מאכילת כלב (דאלו בנפסלה מאכילת אדם גרידא ובחמץ בלא הך טעם דמפני שראוי לשוחקה חייב לבערה כיון דראוי' לאכילת כלב וכמבואר בברייתא שני' שם הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה כו' דנשרפת עם הטמאה, ולא הוזכר שם לפי שיכול לחמע כמה עיסות אלמא דלא בעי' תנאי זה שיכול לחמע), והרמב"ם מפרש בפת חמץ כסתם לשון הברייתא דנקיט פת סתם, וב' הברייתות מיירי בנפסלה מאכילת אדם לבד ורק לפי שיכול לחמע בה כמה עיסות חייב בבעור. ובתוספתא, הובא בסמ"ג ובהג"מ שם, מבואר כד' הראב"ד, דבתוספתא תני שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים, מאימת קרוי שאור משיפסל מאכילה לכלב. והפר"ח והגר"א בסי' תמ"ב ס"ק כ"ד תמהו מהתוספתא לשי' הרמב"ם, ולפ"ד הכ"מ דגם הראב"ד מודה באכילה דשוים שאור וחמץ אינו נראה כן מהתוספתא, והפמ"ג התעורר ע"ז. [ובמשנה ברורה בבאור הלכה סי' תמ"ב סעי' ט' כתב לתרץ בפשיטות התמיה על הרמב"ם מהתוספתא, די"ל דס"ל להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמ"ש הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא נחשב כעפר וזוהי כוונת התוספתא דחימוץ קשה כזה אינו ראוי לכלב, אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו שאף אם לא הי' נחמץ כ"כ ג"כ לא הי' ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמש"כ הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר, וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר', אולם מדברי הפר"ח והגר"א נראה שאין מחלקים בכך, וע"כ מביאים סייעתא להראב"ד מהתוספתא].
והלח"מ שם הק' לשי' הראב"ד דיש חלוק בין שאור לחמץ דא"כ אמאי איצטריך בביצה ד' ז' למיצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מיצרך צריכי דאי הוי כתיב שאור הוי ילפי' חמץ מיני' אפי' נפסל מאכילת כלב ואי כתיב חמץ הוי ילפי' מינ' שאור דוקא בלא נפסל מאכילת כלב, וע"כ איצטריך תרי קראי ומה שתי' לשי' הראב"ד דזה אינו אלא מדרבנן הוא תמוה שזה נגד התוספתא, ומד' הראב"ד מבואר דחלוק מן התורה, וע"ע בשעה"מ שם.
והנה לכאורה טעם הראב"ד דבשאור אפי' נפסל מאכילת כלב חייב בביעור הוא פשוט, דהא בכל האסורים כמו טבל ותרומה שאור אסור ואין חלוק בין ראוי או נפסל מאכילת כלב, ועיסה שנתחמצה בשאור של טבל ותרומה אסורה, ועי' בע"ז ס"ח, ולא נחלקו בזה כלל. ואין לחלק דשאני שאור של איסור שכבר נאסר ולא נפקע במה שנעשה שאור ואינו ראוי לאכילת כלב כיון דראוי להחמיץ, משא"כ בשאור דחמץ לפני הפסח שצריך לחול עליו איסור' שאור כשיגיע זמן האיסור וכיון דנפסל מאכילת כלב אינו חל עליו כמו בחרכו קודם זמנו, ז"א דהא שאור מטמא טומאת אוכלין ומקבל טומאת אוכלין וכמבואר במס' כלים פ"ח, הרי דירדה עליו טומאת אוכלין אע"פ שאינו ראוי לאכילה ולא חילקו בדבר אם השאור אי"ר לאכילת כלב שלא יקבל טומאה, ומה"ט גם בשאור דחמץ מאי נפ"מ אם ראוי הוא לאכילת כלבים או אינו ראוי, כיון דראוי להחמיץ אחרים חייב בביעור.
אולם מש"כ הראב"ד להכריח דההיא דפת שעפשה חייב לבער מיירי בפת שאור ובנפסלה מאכילת כלב, דאי בחמץ ובנפסלה מאכילת אדם לא הי' צריך לזה הטעם מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות, דלשי' הראב"ד אע"פ שא"י לשוחקה כיון דלא נפסלה רק מאכילת אדם וראוי לכלב לא פקע דין חמץ מיני' לכאורה צ"ע דהא קיי"ל כר"ש דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה ונותן טעם לפגם מותר, א"כ כמו בשארי איסורים כל שא"ר לגר מותר ה"נ בחמץ. והר"ן בפ' כ"ש בפסחים שם תמה מ"ט בנפסלה מאכילת אדם דחייב בביעור דהא קיי"ל כר"ש דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה, ותירץ דשאני חמץ הואיל ויכול לחמע בה כמה עיסות הו"ל כשאור יעו"ש וא"כ דוקא משום שיכול לחמע בה כמה עיסות, אבל בלא זה כיון דנפסל מאכילת אדם אינו קרוי חמץ כמו בנבילה. ומסו"ד הראב"ד נראה גם להלכה דאע"פ שא"ר לחמע בה עיסות מ"מ חייב בביעור אע"ג שהחמץ נפסל מאכילת אדם. וכן מבואר בד' הראב"ד בפ"ד מה' חו"מ הי"א בבגדים שכבסו בחלב חטה ובהשגות שם בהלכות אלו דדוקא בנפסלה מאכילת כלב, וכ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב אע"פ שא"ר לחמץ בה חייב בבעור, והא באמת קיי"ל כר"ש ובכל האיסורים שנפסלו מאכילה פקע איסורם ובפרט בזה דהוי כמו סרוחה מעיקרא כמש"כ הר"ן בפסחים דכיון דנפסלה מאכילת אדם לפני הפסח הוי כסרוחה מעיקרא.
ב
ונראה בשי' הראב"ד דס"ל דחיוב ביעור דתשביתו ודאיסור בל יראה אינם איסורים התלויים בדין מאכלות אסורות ודוקא בדין אכילה ילפי' מקרא דנבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושא"ר לגר אינה קרוי' נבלה משום דילפינן מדרשא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, משא"כ באיסור שאינו תלוי באכילה דמי לטומאה דקיי"ל דטומאה חמורה עד לכלב וכמש"פ כן הרמב"ם בפ"א מה' אה"ט הי"ג, וקרא איצטריך למעוטי סרוחה מעיקרא דסרוחה מעיקרא טהור, וכמש"כ התוס' בבכורות כ"ג בד"ה ואידך לחלק בין איסור לטומאה דאיצטריך קרא לסרוחה מעיקרא משום דהו"א דמטמאה אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוה אשרץ וש"ז יעו"ש. ולהכי אע"פ שנפסלה מאכילת אדם מ"מ לגבי דין בעור והשבתה שאין זה מדיני מאכלות אסורות לא פקע מיני' דין חמץ וחייב בבעור מן התורה אע"פ שא"ר לחמע בה עיסה. ובדין סרוחה מעיקרא ס"ל להראב"ד דדוקא היכא דנסרח קודם שנתחמצה דהיינו קודם שנתהוה סיבת האיסור חשוב סרוחה מעיקרא, אבל בנתחמצה ולבסוף נסרחה אין זה סרוחה מעיקרא ולהכי חייב בביעור, וזהו שי' הראב"ד בפ"ד מה' חו"מ הי"א במלוגמא שנסרחה דא"צ לבער שכ' הראב"ד הך דירושלמי דמיירי בנסרחה ולבסוף נתחמצה דס"ל דאין חילוק בין תוך הפסח ובין קודם הפסח דכל דנתחמצה מקודם לא הוי סרוחה מעיקרא כיון דכבר הי' אוכל וסיבת האיסור של החמץ לא נפקע במה שנסרחה וכ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב לפני הפסח חייב בבעור אע"פ שא"ר לחמע בה עיסה אחרת, וכן בבגדים שכבסו בחלב חטה שם. ומהאי טעמא בפת שעיפשה דקתני דחייב לבער מפני שראוי' לשחקה ולחמע בה עיסות אחרות ע"כ בנפסלה מאכילת כלב מיירי, דאילו מיירי בנפסלה מאכילת אדם גרידא חייב בבעור בלא טעם דראוי לשוחקה דדין בעור כדין טומאה, וסרוחה מעיקרא לא הוי, וע"כ בפת שאור מיירי ובנפסלה מאכילת כלב, דמ"מ חייב בבעור מפני שיכול לשוחקה. ובפת דחמץ אפי' אם יכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אינו חייב בביעור דלא פליג בזה הראב"ד על שי' הרי"ף והרמב"ם, משום דבפת דחמץ דאינו עומד לכך כיון דנפסל מאכילת כלב והוי כעפרא בעלמא ואינו עומד לשוחקה ולחמע בה נתבטל מתורת אוכל, משא"כ בפת דשאור דעומד להחמיץ אחרים דחייב בבעור, וכמו דאיתי' לאיסור שאור בכל האיסורים. ומוכרח מהברייתא דמיירי בפת דשאור ואפי' נפסל מאכילת כלב חייב בביעור לשי' הראב"ד.
אבל הרמב"ם שפ' בפ"ד מה' חו"מ הל' י' וי"א בהקילור והרטי' והתריאק שנתן לתוכו חמץ דמותר לקיימו בפסח ומלוגמא שנסרחה א"צ לבער וכן בבגדים כו' שאין בהם משום בל יראה ובל ימצא שאין צורת החמץ עומדת, ונראה דאפי' בלא נפסלה מאכילת כלב ועי' בד' הה"מ ולח"מ שם, משום דס"ל דכיון דמלוגמא נסרחה לפני הפסח כמש"כ הה"מ הוי כסרוחה מעיקרא (וכ"כ הר"ן בפ' כ"ש) דכ"ז שלא הגיע זמן איסור חמץ ולא נאסר בפועל ונפסד מאכילת אדם לא חל עליו חיוב בעור כמו שלא חלה הטומאה, ורק בדין הפת שעיפשה התנה הרמב"ם שם משנפסלה לאכול לכלב משום דהא הפת ראוי לחמע בה כמה עיסות והוי כשאור וכמש"כ הר"ן, ול"ש בזה דין שא"ר לגר וגם סרוחה מעיקרא כיון דראוי' עדין להחמיץ בה ונבלה שא"ר לגר הוא שאין לה תיקון. משא"כ בזה שיכול לחמע בה עיסות אחרות ולהכי חייב בבעור, לבד בנפסלה מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא וזהו מסברא גם בטומאה ולא איצטריך קרא להכי. ולכן הברייתא דפת שעיפשה מיירי בפת דחמץ ולולי הטעם דיכול לשוחקה. לא הי' חייב בביעור משום דכיון דנפסלה לפני הפסח הוי כסרוחה מעיקרא ואיצטריך לטעמא דיכול לשוחקה.
וזה נראה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מה' טומאת אוכלין הי"ד. דלשיטת הרמב"ם כל אוכל שנפסד ונסרח עד שא"ר למאכל אדם אינו מקבל טומאה, והראב"ד שם כ' והלא משנה שלימה שנינו בטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב כו' ועי' בכ"מ שם דסרוחה מעיקרא לא צריך קרא. ונראה בביאור מחלקותם דהרמב"ם ס"ל דאם נפסד האוכל קודם שחל עליו הטומאה בפועל הוי סרוחה מעיקרא, והראב"ד ס"ל דסרוחה מעיקרא היינו קודם שנתהוה הסבה להטומאה דהיינו בהוית האוכל וכל שהי' עליו שם אוכל ודין טומאה לא חשיב סרוחה מעיקרא אע"פ שלא חלה עליו הטומאה בפועל יעוי"ש. וה"נ לענין חמץ ס"ל להראב"ד דכיון שנתחמץ וחל על האוכל האיסור ודין חמץ, לכשיגיע זמנו שוב לא נשתנה דינו אע"פ שנסרח קודם הפסח אם לא שנפסל מאכילת כלב כמו בטומאת אוכלין, והרמב"ם לשיטתו דכל שלא חלה עליו הטומאה בפועל ונפסד הוי כסרוחה מעיקרא, וה"נ כ"ז שלא חל עליו חיוב בעור בפועל כיון שנסרח קודם הפסח וכל שנתבטל צורת החמץ קודם הפסח וא"ר לאכילת אדם ואי"ר לחמע בה עיסות הוי כסרוחה מעיקרא וא"צ לבער, וע"כ גם בחמץ שנפסל מאכילת אדם תני בברייתא דרק משום שראוי לשחקה ולחמע בה עיסות אחרות חייב לבער הפת דחמץ שעיפשה, ובנפסל מאכילת כלב גם ביכול לחמע בה אינו חייב לבער כמבואר בברייתא השני' "והכלב יכול לאוכלה".
ג
ואם כי נתבאר לשי' הרמב"ם דמפרש הברייתא כפשוטו בפת דחמץ ובנפסלה מאכילת אדם אבל בנפסלה מאכילת כלב אע"פ שראוי לשוחקה אינו חייב בביעור כמבואר בברייתא שני' וכמש"כ הרי"ף שם, מ"מ בשאור שנפסל מאכילת כלב צ"ע מ"ט לא יתחייב בבעור כמו בשארי אסורים דלא נפקע דין שאור מיני' וכמו בטבל ותרומה ובטומאת אוכלין דהוי אוכל. ומה דתני בברייתא והכלב יכול לאוכלה י"ל דדוקא בחמץ לפי שאינו עומד לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות, משא"כ בשאור שעומד לכך וגם אם נימא דס"ל כיון דחמץ ראוי לשוחקה ולחמע בה עיסות הוי כשאור ממש ומדתני והכלב יכול לאוכלה הרי מוכרח דבנפסלה מאכילת כלב אינו חייב בבעור, עדיין קשה על הברייתא גופא מאי שנא דין חמץ משאר איסורים וקבלת טומאה דאיתנייהו בשאור אף בנפסל מאכילת כלב.
ונראה בשי' הרמב"ם דס"ל דחיוב בעור דתשביתו ובל יראה תלוי בדין אכילה וכל שנפקע חיוב אכילת חמץ ושאור אין בו דין בעור. וכמו שאמרו בפסחים ד' ה' איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ (ויעוי' בר"ן בריש פסחים שכ' דבל יראה משום לתא דאכילה). ועי' בר"פ אלו עוברין במחלוקת רש"י ותוס' בתערובות חמץ ונוקשה אי עובר בב"י, ויעוי' בפ"י שם דלשי' התוס' דוקא בחמץ דחייב עליו כרת איכא בל יראה, ושי' רש"י דחמץ שישנו בלאו עובר פליו ג"כ בב"י וכ"ה שי' הרמב"ם דתערובות חמץ עובר בבל יראה דישנו בלאו וכמש"פ הרמב"ם בתערובת חמץ שישנו בכזית בכדי אכילת פרס. ועי' בטור ריש סי' תמ"ב דכל דבר שאינו אסור באכילה מן התורה מותר להשהותו וע"י מג"א שם, ויעוי' מג"א ס"ק א' מה שהביא ד' המ"מ דוקא שיש כזית בכא"פ. וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בבעור ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר שהרי יש שם כזית חמץ. והאחרונים כתבו דזהו כטומאת משא לענין ב"י כיון דסו"ס יש שם כזית חמץ מעורב משא"כ בחמץ שנפסל מאכילת אדם כיון דלענין דין אכילה כל שאי"ר לגר אינה קרוי' נבילה ונפקע שם חמץ מיני' ממילא אין עליו חיוב השבתה. ולפ"ז כל שאי"ר לאכילת אדם וא"ר לחמע בה עיסות אחרות פקע מיני' חיוב בעור, וא"ש בפשוטו שי' הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ הי"א דלא התנה שא"ר לאכילת כלב דאע"פ דראוי לאכילת כלב מ"מ אי"ח בבעור. ובשאור אע"פ דודאי שחייב כל שא"ר לאכילת אדם כמו שחייב על אכילת שאור שא"ר לאכילה, דחדוש חדשה תורה ומיני' דחייב בבעור ג"כ, מ"מ זהו דוקא בנפסל מאכילת אדם, אבל אם אינו ראוי לכלב דלא מצינו חידוש שמחוייב על אכילה דהוי כעפרא בעלמא, וכמשכ"ל הכ"מ דגם הראב"ד מודה שאי"ח על אכילתו כל שנפסל מאכילת כלב, מה"ט אי"ח בבעור ג"כ. ולהכי בפת שעיפשה דראוי לחמע בה עיסה כ' הר"ן דהוי כשאור כיון דיש לו כח החימוץ לחמץ אחרים יש לו דין שאור. וכ' הפרמ"ג בסי' תמ"ב ס"ק י"ד דבפת שעיפשה חייב מלקות וכרת כשאור ולהכי חייב בבעור כשאור, ומה שאמרו בביצה ד' ז' אלו כתיב חמץ לא ידעינן שאור מיני', דחמץ ראוי לאכילה משא"כ שאור שאינו ראוי לאכילה, אע"ג דגם חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם חייב היינו משום דגלי קרא בשאור, אבל אי לא גלי קרא בשאור לא הי' חייב לבער יעוי"ש, וכיון דחייב על אכילתו חייב על בעורו ג"כ, אבל בנפסל מאכילת כלב אינו חייב על אכילתו בחמץ ובשאור אי"ח על בעורם. ולפ"מ דמסיק בביצה ד"ז הקושיא דר' זירא דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך דזהו שאור וזהו חמץ, ולמאי דקיי"ל כב"ה דילפי' בעור מאכילה, להכי פסק הרמב"ם דאיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא דאין חלוק בין שאור לחמץ בין לענין בעור בין לענין אכילה דבנפסלה מאכילת אדם חייב על אכילתו וביעורו, ובנפסלה מאכילת כלב אינו חייב לא על אכילתו ולא על בעורו.
והנה בהא דאמרו בביצה שם אלו כתיב חמץ לא ידעינן שאור מיני' משום דחמץ ראוי לאכילה אבל שאור א"ר לאכילה, ז"א אלא לר"ש דס"ל נבלה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה, אבל לר"מ דס"ל נבילה שא"ר לגר קרוי' נבלה א"כ גם בחמץ לא נפקע איסור חמץ מיני' אע"פ שא"ר לאכילה גם בלא קרא דשאור, ואם דבודאי ר"מ מודה דנבילה שא"ר לגר האוכלה אינו חייב עלי' דהוי שלא כדר"א, מ"מ נפ"מ דלא פקע איסורי' מיני' ובחמץ נפ"מ לענין איסוה"נ למש"כ המל"מ דאיסוה"נ שנפסל מאכילת אדם כיון דאיסה"נ בא מאכילה מכיון דנפקע איסור אכילה שוב אין בו גם איסור הנאה וזה רק לדידן דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבלה אבל לר"מ דס"ל דנבלה שא"ר לגר קרוי' נבלה בודאי אסורה בהנאה ורק דהאוכל אי"ח דהוא כמו שלא כדרך הנאתן. ועוד דהא ר"מ ס"ל בפסחים מ"ב בחמץ נוקשה דהוא בלאו אע"פ שאי"ר לאכילה, א"כ גם בחמץ אסור באכילה אע"פ שא"ר וה"ה בחמץ שנפסל מאכילת אדם, וא"כ גם בחמץ שא"ר לאכילה חייב בביעור וע"כ הא דאיצטריך תרי קראי בלאו דב"י על שאור דאפי' בנפסל מאכילת כלב חייב בבעור, אע"פ דעל אכילת שאור שנפסל מאכילת כלב אינו חייב.
ולפ"ז י"ל דהתוספתא דתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכילת כלב אתי כר"מ דלדידי' בשאור חייב בבעור גם בנפסל מאכילת כלב. וכל זה לשי' הרמב"ם, אבל לשי' הראב"ד נראה דחיוב בעור דחמץ ושאור אינם תלוים בדיני אכילה ואע"פ שאינו עובר על אכילתו חייב בבעור, ויש לו דין בעור כמו דיני טומאה ושאר דינים שאינם תלוים באכילה כמשכ"ל, ולהכי בשאור דאע"פ שאי"ח על אכילתו מ"מ לא פקע איסורי' מיני' כמו בשארי איסורים ומקבל טומאה ג"כ חייב בבעורו אע"פ שנפסל מאכילת כלב. ומה שאמרו בביצה אי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור שאינו ראוי לאכילה אימא לא, לשי' הראב"ד דחמץ אע"פ שא"ר לחמע בו עיסות מ"מ חייב בביעור דיש לו דין טומאה צריך לפרש דשאור אע"פ שא"ר לאכילה כלל ונפסל מאכילת כלב הו"א דאי"ח בבעור, והא דלא אמר דאיצטריך שאור דאפי' בנפסל מאכילת כלב חייב בבעור שחלוק מחמץ וכקושית הלח"מ א"ש בפשיטות משום דאע"פ דילפינן מחמץ מ"מ היינו יודעים דכמו בכל האיסורים יש איסור שאור בנפסל מאכילת כלב ה"נ בחיוב בעור ומהיכ"ת יחולק חיוב ביעור בשאור מכל האיסורים, ואע"פ דילפי' מחמץ ובחמץ אי"ח בנפסל מאכילת כלב הא הטעם בזה משום דהוי כעפרא בעלמא, משא"כ שאור דהוי אוכל שעומד להחמיץ וכמו שמקבל טומאה כן ישנו בבעור, ולהכי אמר דאיצטריך קרא דשאור, דהו"א דלהכי החמירה תורה בחמץ על בעור משום דראוי לאכילה, אבל לפי האמת אינו כן. או די"ל דגם לשי' הראב"ד יש לפרש דאי לאו קרא דשאור הו"א דחיוב בעור הוא בגלל אכילה ולהכי בחמץ ג"כ דוקא בראוי לאכילת אדם אבל בנפסל מאכילת אדם אי"ח בבעור, ועכשיו שגילתה תורה דחייב על שאור אע"פ שאי"ר לאכילה באמת חיוב בעור אינו תלוי באכילה כלל, ורק בחמץ בנפסל מאכילת כלב הוי כעפרא ובשאור דהוי אוכל העומד להחמיץ ומקבל טומאה ישנו בבעור ג"כ כמבואר בתוספתא דשאור הוי לכשיפסל מאכילת כלב.
ד
והנה מש"כ הכ"מ להגיה בד' הראב"ד דוקא לשעוריהן ולאכילה אבל לענין בעור יש הפרש ביניהם דהא אמרו בריש ביצה דלאכילה מודו ב"ש דשוים, תמהני דלפ"ז למאי דקיי"ל כב"ה וילפינן בעור מאכילה, א"כ כמו דלענין אכילה אין הפרש בין שאור לחמץ ובנפסלו מאכילה אי"ח על אכילתן ה"ה לענין בעור בנפסלו מאכילת כלב אי"ח בבעור כמו בחמץ כיון דשוים הם, ועכצ"ל בשיטת הראב"ד דמה שאמרו דילפי' בעור מאכילה היינו בשעור דאין הבדל בין חמץ לשאור, אבל באיכות הדבר כל חד וחד כדיני', וכיון דשאור הוא מין אוכל כזה שעומד להחמיץ בו ושייך בכל האיסורים ובטומאה ה"ה לענין בעור, וזהו איכות החילוק בין שם חמץ ושאור, א"כ מה"ט י"ל גם לענין אכילה דמה שחייבה תורה על אכילת שאור הוא מה שנקרא שאור, ואע"פ שנפסל מאכילת כלב הוי שאור וע"ז לא שייך ההיקש ודברי הכ"מ שגבו ממני וצ"ע.
אולם מל' הראב"ד כמו שהוא לפנינו שכתב לענין בעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו זקוק לבער והשאור אף שנפסל חייב לבער ופתח בתרתי לענין בעור ואכילה וסיים בחדא נראה דגם לשי' הראב"ד אי"ח בשאור בנפסל מאכילת כלב כמש"כ הכ"מ, והצל"ח הרגיש בזה וכתב דההפרש לענין אכילה הוא גם לשי' הרמב"ם דבחמץ שנפסל מאכילת אדם דחייב בבעור מ"מ על אכילה אי"ח מלקות דהא כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך אכילתן, אבל שאור הא יצא מכלל כל איסורין וחייבתו מלקות וכרת על אכילתו. ולמשכ"ל לשי' הרמב"ם דחיוב בעור תלוי באכילה וכל שראוי לחמע בו עיסות אחרות יש לו דין שאור ג"כ כמ"ש הר"ן ואפ"ל דחייב על אכילתו ג"כ כמ"ש הפרמ"ג, אבל לשי' הראב"ד שאין חיוב בעור תלוי בדין אכילה וחיוב בעור דחמץ אע"פ שאי"ר לחמץ בו עיסות אחרות, ולהכי לשי' הראב"ד כל היכא דהחמץ אי"ר לאכילה שנפסל מאכילת אדם אינו חייב על אכילתו דחמץ אין לו דין שאור כלל, ובשאור דבודאי חייב אע"פ שאי"ר לאכילה דהא גלי רחמנא מ"מ י"ל דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי, ולכן בנפסל מאכילת אדם דישנו באכילה אלא דהוי שלא כדרך הנאתן הא מצינו בשארי איסורי תורה שחייב בכה"ג כמו בגיד הנשה שאין בו טעם והתורה אסרתו, ומה שאינו ראוי לגר לא נפקע עי"ז בשאור שם איסור דהא ראוי להחמיץ, אבל בנפסל מאכילת כלב דלא מצינו באיסורים שחייבה תורה על אכילה זו וכיון דלא גלי רחמנא בזה י"ל דגם בשאור שנפסל מאכילת כלב אי"ח באכילה. ולפ"ז יפרש הראב"ד התוספתא דריש ביצה לענין בעור, ולהכי כ' התוספתא מאימתי קרוי שאור דהא לשי' הראב"ד בחמץ אע"פ שאי"ר לגר דנפסלה מאכילת אדם חייב בבעור א"כ בכל חמץ שהוחמץ עד שאי"ר לגר חייב ג"כ ואימתי הוא ההבדל בין שאור וחמץ לב"ש, ע"ז פי' התוספתא דכל שחימוצו קשה עד שאי"ר לאכילת כלבים מפני החימוץ שבו נקרא שאור והוא בכזית וכמשכ"ל. וזה שייך לענין בעור, אבל לענין אכילה דכל שנפסל מאכילת אדם אינו חייב משום חמץ וחייב רק משום שאור והא באכילה לא פליגי ב"ש וב"ה. ומצאתי מקצת דברים בענין זה בס' מנחת ברוך, ובאחיעזר חיו"ד סי' י"א מבואר באריכות.
ה
וראיתי במנחת חנוך במצוה י"ט שחידש דאפ"ל כמו באבר מן החי חלקו בחוץ פטור כיון דחידוש הוא דעצמות וגידין מצטרפין, א"כ אין לך בו אלא חידושו ודוקא אם אכלו בב"א אבל בכדי אכילת פרס אינו מצטרף ה"ה בשאור דחלקו בחוץ פטור, ולמש"כ הרמב"ם דגם בחמץ חייב אם נפסל מאכילת אדם חידוש הוא ודוקא בב"א אבל בכא"פ אינו חייב, ועפ"ז מיישב מש"פ הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ דחצי שעור אסור מה"ת מקרא דלא יאכל דלהכי איצטריך קרא משום דלא חזי לאיצטרופי דאינו חייב בכא"פ יעו"ש. ובזה הי' מקום לומר במאי דפליגי בירושלמי נזיר פ"ו בכזית מצה שחלקו יעו"ש, משום דס"ל דאינו יוצא ידי חובת מצה אם לא הי' מחוייב בשעור אכילה משום בל תאכל חמץ, וכמו שאמרו כל שאי"ח על חימוצו כרת כו' וס"ל להירושלמי דה"נ בשיעור אכילה בעינן שיהא חייב עליו אם הי' חמץ, ועי' במג"א סי' תמ"ה ס"ק ד' דלכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ד' ק"ב דצריך לבלוע ביחד, ויש מקום לד' המ"א ע"פ שיטת הירושלמי. אולם באמת הדבר מתמיה לומר בחמץ דאי"ח בכא"פ דהרי מפורש בפסחים מ"ד לגבי חמץ כזית בכא"פ, וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מה' חו"מ ה"ד דאם אכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת ג' ביצים לוקה מה"ת, הרי מפורש דחייב מלקות בחמץ בכא"פ, וכיון דמפורש כן בחמץ מיני' דגם בשאור הדין כן דהא לענין אכילה כ"ע לא פליגי דשוה שאור לחמץ, וכמו דבשיעור אמרו דב"ש מודה ה"ה בשעורי אכילת פרס ופשוט.
ועיקר הדמיון לאבמה"ח שחלקו מבחוץ פטור, נראה דלא דמי דבאמה"ח החידוש דגידין ועצמות מצטרפין לכזית, ולא מיבעי לשי' התוס' בחולין צ"ו דבעינן אבר שלם ואם האבר גדול אינו חייב עד שיאכלנו כולו ועל כזית אינו חייב וכיון שחלקו מבחוץ פטור, אלא אף לשי' הרמב"ם ושארי הראשונים דחייב בכזית ולא בעי' שיהי' אבהמ"ח שלם, מ"מ הא גם לשי' הרמב"ם חלוק אמה"ח שיש בו עצמות וגידין מאמה"ח שאין בו עצמות וגידין, דבאמה"ח שאין בו עצמות וגידין אינו חייב על כזית עד שיאכל שלם, ובאבר שיש בו עצמות וגידין חייב על כזית, הרי דחידוש הוא שעצמות וגידין דוקא מצטרפין לשעור כזית, אבל על כזית בשר אינו חייב משום אמה"ח אם לא שהוא אוכלו שלם והחידוש הוא לפ"ז הצירוף של גידין ועצמות עם בשר דעל בשר גרידא אינו חייב על כזית, וכיון דהחידוש הוא בצירוף גידין ועצמות לשעור כזית של אמה"ח, דבכה"ג הוי כשלם וכמו שפירש מברייתו. וכל' הרמב"ם בפ"ה מה' מאכ"א ולהכי כל שחלקו מבחוץ בטל הצירוף ולא מהני צירוף אכילת פרס, דרק בכזית אמה"ח של גידין ועצמות ובשר ביחד כברייתו חשוב כאבר שלם, וכל שחלקו מבחוץ אין לו דין אמה"ח. וכ"ז באמה"ח דהחידוש הוא בהצירוף, אבל בגיד הנשה אע"פ שאין בגידין בנו"ט ועץ הוא והתורה אסרתו ואין החידוש בהצירוף. אלא דהחידוש דעץ הוא והתורה אסרתו אבל מכיון שאסרתו תורה בלשון לא יאכלו יש לו דין שארי מאכלות אסורות ומצטרף בכדי אכילת פרס אף שאין בו בנותן טעם כמו בשארי איסורים ולוקה בודאי על אכילתו] בכא"פ, וה"ה בשאור ובחמץ דאע"פ שאינם ראויים לאכילה חיובם בכא"פ ורק באמה"ח דבעינן שלם ובאבר של בשר בעינן כולו שלם, ובאמה"ח של עצמות וגידין ובשר בעינן שיהא שלם כברייתו וכא"פ אין בו צירוף. [ובזה י"ל ג"כ משה"ק המנ"ח מזבחים ד"ע דמבואר בנבלת עוף טהור דהו"א לפי שחידוש הוא אפי' ביותר מכא"פ מצטרף, משום דשאני חידוש דאמה"ח דהחידוש הוא בצירוף גידין ועצמות. ובפיקר קושיתו יעו' בחת"ס חאו"ח סי' ק"פ ובהגהות הרש"ש נדה מ"ג, דהכוונה שלא ירד למעיים והוא בביה"ב ולהכי ראוי שיטמא במשא יעו"ש, וע"כ הו"א דאפי' ביותר מכא"פ מצטרף כיון דעודנו בביה"ב].
ו
והנה הדין פשוט דדוקא חרכו קודם זמנו מותר לקיימו, אבל לאחר זמנו אפילו נפסל מאכילת כלב צריך לבער, ולאו דוקא בפת שעפשה שראוי לחמע בה עיסה אלא אפילו דאינו ראוי לחמע בה עיסות חייב לבער. ולכאורה צ"ע מאי שנא דבכל האיסורים וגם בטומאה דכל שנפסל מאכילת כלב טהור וכמבואר בבכורות כ"ג וכמש"פ הרמב"ם בפ"א מה' טו"א הי"ח ובפ"א מה' אה"ט הי"ג, וכיון דהוי כעפרא בעלמא למה יהא חייב לבער, ונהי דאיסור הנאה לא פקע מיני' דהא לשי' הרבה פוסקים גם אפרן אסור, אבל כיון דנתבטל מתורת אוכל מהיכ"ת יהא מחוייב לבער, ונראה דכיון דנתחייב בהשבתה כ"ז שלא נתקיים בו מצות שריפה לר"י ופרור וזרי' לרוח לרבנן עדיין בחיוב השבתה קאי, אבל בבל יראה באמת אינו עובר כיון דנפסל מאכילת כלב, ועפ"ז י"ל דאי נפסל אחר ו' שעות מאכילת כלב דלא עבר עליו בב"י אח"כ ורק מ"ע דתשביתו, מותר בהנאה לאחה"פ. וראיתי שכ"כ המקו"ח בסי' תמ"ב סק"ח לדינא דדוקא דנסרח בפסח, אלא שלא נתברר בדבריו הטעם לנכון.
ז
בתוס' פסחים דכ"א ע"ב בד"ה כל מקום הקשו וא"ת יהא נהנה מחמץ בכרת דהא כתיב כל אוכל חמץ ונכרתה כו' והמגי' למשנה למלך תמה דהא בחולין דק"כ בד"ה אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיב בי' כ' התוס' אע"ג דהוא אסור בהנאה, הנאת חמץ ליכא בי' כרת אלא לאו, וא"כ הרי מוכח דעל הנאה ליכא כרת, דאל"כ קרא דנפש לרבות השותה למ"ל דהא איכא כרת משום הנאה ונראה כיון דחרכו לפני זמנו מותר, היכא דנפסל מאכילה לפני הפסח, א"כ לולא קרא דנפש לרבות השותה, הו"א היכא דהמחהו לפני הפסח ונתבטל מתורת אוכל בכה"ג מותר בהנאה. ולהכי איצטריך קרא דנפש לרבות השותה גם בכה"ג שהמחהו לפני הפסח אבל אם המחהו בתוך הפסח הו"א דחייב כרת גם משום הנאה, וכמדומה ששמעתי הערה זו ויש לחלק.