אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן ד

סימן ג

הערות בפסחים דל"א

א

ע"ד מה שהעיר גיסי מעכ"ת בפסחים ל"א דמקשה אא"ב למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה, והק' דמ"מ הא הוי באחריות של הישראל, לפי ההו"א שהוא ביד ישראל. והנה על ד' הגמ' לק"מ לפמש"כ התו' והרא"ש דמיירי שהוא בלא אחריות, אלא דד' הרא"ש תמוהים, שכ' דלרבא דמיירי במעכשיו והרהינו דאם לא הרהינו עובר הישראל מצד האחריות, וקשה מאי נפ"מ בין אביי ורבא דכמו דלאביי בע"כ צ"ל דמיירי בלא אחריות, גם לרבא במעכשיו כן. וכבר תמהו בד' הרא"ש יעוי' בק"נ שם ובתומים סי' ע"ב, ובמקור חיים סי' תמ"א כ' לתרץ דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה שעבוד כקנין ואין אוסרין החמץ להפסיד השעבוד של נכרי יעוי"ש היטב שכ' לתרץ בחכמה. אולם מד' הרא"ש מבואר בפירוש דלאביי מיירי שאין אחריות לישראל עיי"ש.

ובד' הגמ' גופא ל"ק בלא"ה דאף אם הוא באחריותו מ"מ י"ל לפי המבואר בירושלמי פסחים ומובא בח"י סי' ת"מ דחמץ של נכרי שקבל עליו הישראל אחריות מותר בהנאה לאחה"פ, וא"כ מצד האחריות לא נאסר בהנאה. וא"ש ג"כ משה"ק הק"נ בד' הרא"ש שם על ד' הגמ' דמקשה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ה"ה עובר, דהא י"ל בפשוטו כיון דבלא הרהינו מיירי והחמץ ביד ישראל להכי ד"ה עובר משום קבלת אחריות ונאסר בהנאה לאחה"פ אבל לפ"ד הירושלמי א"ש דמצד קבלת אחריות מותר בהנאה לאחה"פ.

אולם מד' התוס' והרא"ש מבואר דמשכון שאני דכיון שיש לו שעבוד על החמץ או להיפך היכא שהחמץ הוא שלו ומשועבד להנכרי, אף דלמפרע הוא גובה מ"מ גרע מפקדון, דבזה הוה קנס לישראל שאין בידו לפדות המשכון דנאסר בהנאה, משא"כ בפקדון דמחזיר לו בעין וא"ל הש"ל (ויעוי' בתוס' שבועות מ"ד בד"ה שומר בלא דר' יצחק יאסור בהנאה יעו"ש), וגם בלא הרהינו היכא דאיכא שעבוד על החמץ גרע מפקדון ולפיכך נדחקו לומר דמיירי בלא אחריות.

ב

ולכאורה הייתי אומר דע"כ לא מחייב חיוב אחריות בחמץ אלא היכא שהאחריות מחמת החמץ גופא כמו בשומר אי מיגניב ואי מיתביד, משא"כ היכא דהאחריות בא מצד אחר לא משום החמץ, רק שהחמץ הוא גרם לאחריות, דמה שמשלם אם נאבד המשכון הוא משום החוב ולא מצד החמץ, בכה"ג גרם הנאה לא ריבתה תורה. ומש"כ התוס' והרא"ש דמיירי בלא קבלו אחריות כונתם אחריות המשכון מצד שמירה במלוה הישראל על חמצו של נכרי או גם במלוה נכרי על חמצו של ישראל והחמץ ביד ישראל ולא קבל עליו הישראל שמירת החמץ, אבל מה שהישראל מחויב לשלם חובו אם יאבד המשכון אין זה אחריות מחמת תשלומי החמץ. ובזה מתורץ קו' המג"א בסי' תמ"א סק"ג עיי"ש. ולפ"ז א"ש ג"כ מאי דקאמר אא"ב למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה דאע"פ שהוא ביד ישראל מ"מ מה שיצטרך לשלם אם יאבד או גם אם יאנס הוא מחמת החוב ולא מחמת החמץ. ובזה יש לתרץ ג"כ מה שמקשים לד' הברכי יוסף דבהפרשת חלה חייב באחריותו מפסחים ד' מ"ו ע"ב דשאני התם דהא אם נאבד חייב באחריות כמו בכה"ג רק משום דצריך לקיים מצות נתינה ולא משום תשלומי החלה וראיתי שהמחברים הרגישו בסברא זו. (ובלח"ה לק"מ דהמזיק מת"כ או שאכלן פטור מלשלם ואין עליו חיוב בידי אדם).

אולם לפי האמת נראה שאינו כן, דאם בחיוב אחריות שצריך לשלם אי מיגנב ומיתביד חשוב כדידי', כש"כ היכא שאי מיגניב או מיתביד יהי' שלו למפרע, דכיון שישלם חובו ממילא יהי' החמץ אז שלו חשוב בודאי כשלו, וכן מצינו בקדשים שחייב באחריותן דחשוב כשלו, אע"ג דהתם חיוב האחריות ג"כ לא מצד תשלום הוא בא אלא מצד חיוב הנדר שעליו מעיקרא שאמר הרי עלי ואפ"ה חשוב שלו אלא די"ל דלהכי אמר בירוש' תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש די"ל דדהגל"מ כממון דמי, אבל לרבנן אע"פ דאיתרבי משום לא ימצא, מ"מ כיון דהאחריות הוא משום הנדר ולא מחמת החמץ לא איתרבי.

ג

ובבאור ד' הרא"ש שכ' דלרבא צ"ל בהרהינו, אפ"ל בהא דקני למפרע במעכשיו וכן לאביי משום למפרע הוא גובה, אע"ג דנכרי מישראל קונה במשיכה לר' יוחנן (וכ"כ התוס' דרבא ס"ל כר' יוחנן), עפמש"כ ר"י הלוי הובא בנימוקי יוסף בקדושין דבמשכון ליכא קנין משיכה כיון שאינו קונה לגופו רק לשעבוד, ויעוי' בקצה"ח סי' ע"ב דכל היכא דליכא משיכה קונה מעות ולפיכך מהני קנין מעות של הלואה. ואע"ג דלרבא מיירי במעכשיו מ"מ כיון דאי"ל שעבוד על שאר הנכסים ג"כ דינו כשעבוד וליכא בזה קנין משיכה וקנה במעות, אבל אם נימא שפטרו מאחריות ואין שום אחריות על הישראל ודמי לאפותיקי מפורש, ואם נאבד המשכון א"צ לשלם ממקום אחר, וכיון שהקנהו מעכשיו אם לא ישלם החוב הוי קנין גמור ולא שעבוד ואיכא בכה"ג קנין משיכה שהרי קונה אותו לחלוטין על תנאי אם לא ישלם, ובזה בנכרי לר' יוחנן דקונה במשיכה אינו קונה במעות וא"כ במאי קנה הנכרי כשלא הרהינו אצלו, וע"כ פי' לרבא דמיירי בהרהינו, משא"כ לאביי דס"ל למפרע הוא גובה אף בלא אחריות מ"מ בעת הלואה הוא בא בתורת שעבוד, ואח"כ כשגבהו לבסוף למפרע הוא גובה, וע"כ שפיר קונה במעות היכא דליכא משיכה (ויעוי' בצל"ח שהעיר קצת מזה באופן אחר).

ד

ומשה"ק עוד בסוגיין שם דהא דקאמר אבל נכרי מישראל לא קנה משכון דתיפ"ל דאף אי קנה משכון מ"מ הא לא נפקע רשות הבעלים, וביותר לשי' התוס' דבשעת הלואתו לא קנה רק דחשוב כמצוי בידו וא"כ איך יפקיע קנין הבעלים יפה העיר. ונראה בפשוטו לפ"מ שמדקדק רש"י במשנה שם וז"ל: ולקמן בגמ' מוקי לה כשהרהינו אצלו כו' איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוי דידי' עכ"ל. וכן בלשון רש"י ד' ל"א בד"ה לא קשיא וישראל שהלוה פליגי מאן דאסר סבר כיון שהרהינו בע"ח קונה משכון וליכא למימר הכא מכאן ולהבא גובה, מבואר מדרש"י דס"ל כיון דבע"ח קונה משכון למפרע הוא גובה לכו"ע. וע"כ לא פליגי אביי ורבא רק בשעבוד חוב סתם שאינו נקנה למפרע שאינו נכנס לרשותו, אבל במשכון דשלא בשעת הלואתו יש לו קנין גמור לקדש בו את האשה גם בשעת הלואה יש לו קנין לענין זה שאם יוגבה יהי' גובה למפרע, וכיון דלמפרע הוא גובה להכי מותר בהנאה אי הי' נכרי קונה המשכון וע"כ אמר דנכרי לא קנה משכון לכו"ע. ויעוי' בט"ז סי' תמ"ג שדן במשכון ישראל דעל המפקיד החיוב לבער, ולפמש"כ יצדקו דבריו דבאמת הא לא נפקע כח הלוה הממשכן מהחמץ ורק דהכא מיירי שהוגבה המשכון ולמפרע הוא גובה בכה"ג לכו"ע. (וקצת יש לתמוה לפ"ז בדהתו"ס שם בד"ה אלא לפמש"כ דמיירי שלא בא לידי גבי' למ"ד אינו עובר ס"ל דלא קני לי' והרי הי' ברשותו תיפ"ל דאף אי קנה לו מ"מ הא לא נפקע החמץ מהבעלים). שוב מצאתי במקור חיים שהרגיש מזה וכ"כ הריב"ש בסי' רצ"ו בשם הרמב"ן דפסחים מוכח דבמשכון למפרע הוא גובה. ולכאו' יש להעיר לפמש"כ האחרונים בשו"ת נוב"י מהדו"ת סי' ס"ג ובצל"ח סי' תמ"ג, ועי' בפרמ"ג דהא דאסור בהנאה לאחה"פ היינו דוקא היכא שעבר על בל יראה אבל משום מ"ע דתשביתו גרידא לא קנסו, ולפיכך דן הנוב"י' במת ער"פ ולא נכנס החמץ ברשות היורש דמשום תשביתו לחוד לא קנסו ואם השליך לרה"ר אחר חצות וזכה בו נכרי כיון שכבר יצא מרשות הישראל לרשות הנכרי לא עשה הכתוב כאלו הן ברשותו דרק בחמץ שלו אלא שנאסר בהנאה ואינו ברשותו עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, משא"כ אם זכה הנכרי והוי אינו שלו, יעוי' בספריהם שהאריכו בזה.

ולפ"ז ק"ל במשכון שהרהינו אצל הנכרי כיון דמטי זמן איסורי' קמיאשי הבעלים מיני' אף בשעות דרבנן, וכמו דאמר בב"ק ס"ז וא"כ כיון דמונח ברשות הנכרי הא זוכה הנכרי בחצירו כמ"ש הפוסקים דגם בנכרי חצר קונה משום יד אף דליכא גבי' שליחות, וממילא כיון דהוי של הנכרי ולגבי הישראל אינו שלו לא עבר על בל יראה, ואף חיוב אסור דרבנן להשהותו אין עליו, וגם מ"ע דתשביתו מה"ת לא רמי עליו דמשעה ששית כבר נאסר החמץ וזכה הנכרי ובכה"ג הא לא קנסו, א"כ בדין שיהי' מותר החמץ לאחר הפסח (דמה שאמרו בב"ק שם זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות הוא בישראל דעובר בבל יראה וגם דאי יקנה לא יהי' בידו לומר הרי שלך לפניך, משא"כ בנכרי הא קונה ממילא בשעה שנאסר בהנאה והוי הפקר וזכי לי' חצרו).

ולכאו' הי' מתורץ בזה מאי דשני כשהרהינו אצלו, והא כשלא אמר מעכשיו לא מהני לרבא לשי' הרא"ש, א"כ עיקר חסר מן הספר דהו"ל לשנויי כשאמר מעכשיו, אבל לפ"ז א"ש דכיון שהרהינו אצל הנכרי ממילא קנה הנכרי ויצא מרשות הישראל לגמרי. אבל לפ"ז קשה על המסקנא דאמר דנכרי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר משום דנכרי לא קנה משכון, דנהי דלא קנה בתורת משכון אבל יזכה בתורת מציאה כזוכה מן ההפקר דחצרו קונה לו שלא מדעתו ובודאי שאם יבוא הישראל לפדותו ביד הנכרי לעכבו לעצמו, ואי"ל משום דחצרו לא עדיף מידו וכמש"כ בשמ"ק ב"מ כ"ו ובמהרש"ל שם בד' התוס' ד"ה דשתיך שפי' דכיון שבא לידו קודם היאוש לא מהני וה"נ בחצרו דהא רבא ס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש והכא לרבא קאי דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה. ועוד דהא בחמץ הוי כאבודה הימנו ומכל אדם דמהני היאוש לכו"ע. ולכאו' הי' נראה ליישב דהא באמת יאוש ברשותו לא מהני כמ"ש הנתיבות ובחמץ שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לא מהני היאוש להפקיע מידי בל יראה, אע"פ דהוי כאבודה הימנו ומכל אדם, מ"מ הא בחמץ עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לא מהני היאוש כל זמן שהוא ברשותו ורק בב"ק דס"ו דמיירי שהוא ביד הגזלן שפיר מקשה דיקנה ביאוש משא"כ במשכון ביד הנכרי. אלא דבאמת הא גם משכון הוי אינו ברשותו וגדולה מזו פירש"י היכא דאקדיש לוה דמצד השעבוד הוי אינו ברשותו) כיון שממושכן להמלוה. אך בזה י"ל למש"כ הגרעק"א לחקור בגזל ולא נתיאשו הבעלים דשניהם א"י להקדיש לפי שאינו ברשותו דהוא מצד קנין הגזלן (ובאבידה הוי ברשותו וכדמוכח ג"כ בב"מ דעובר משום לא תגזול), ומה"ט גם במשכון כיון דמלוה קנה משכון הוי אינו ברשותו ויאושו יאוש. ולפ"ז יתכן לומר כיון דנכרי מישראל לא קנה משכון כלל הוי כנפקד וחשוב כיד הבעלים, דאף דא"ח בדיני שמירה מ"מ שומר מיהא הוי ולא מהני היאוש, ולהכי שפיר קאמר דנכרי לא קנה משכון דאלו היה קונה משכון כמו ישראל ממילא הי' זוכה הנכרי והי' נפקע מרשות הבעלים לגמרי כאמור.

ה

ואולי י"ל קושיתו כיון דע"י המשכון נפטר מהחוב ממילא יש לאותו חמץ שיווי ממון, דהא יש לו בזה גורם לממון וחשוב יש לו בעלים דהא אם יאנס מחויב לשלם להנכרי, ונהי דאין אחריות זה מחייבו בב"י משום דהוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי ביד נכרי כמש"כ המג"א, אבל עכ"פ לענין זה מועיל שיש לו זכות ושיווי דחפץ בקיומו להפטר מחובו, ואין לומר כי מטי עידן איסורי' מיאש, דהא יצטרך לו אותו חמץ להפטר מחובו אצל הנכרי ואם יאנס יתחייב לשלם, וע"כ בכה"ג לא יצא מרשותו, ונפ"מ לפ"ז היכא דהנכרי פטרו מכל אנפי אחריות אף אם יאנס ובכה"ג אין להישראל שום גורם באותו החמץ דמחובו כבר נפטר, בזה שפיר יועיל היאוש שיזכה הנכרי ויהי' החמץ מותר בהנאה לאחה"פ אף אם לא אמר מעכשיו, ודבר זה צ"ע.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה