אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ג
יד
הצל"ח בפסחים ה' כתב לחדש ע"ד המבואר בשו"ע סי' ת"מ ס"ד ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל נכרי אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו המפקיד. והבאר הגולה הגי' שם אף המפקיד שהרי פסק בשו"ע שם שאם קבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו הנפקד, והלבוש כ' שאין הנפקד חייב לבערו לפי שהמפקיד חייב לבער אבל הוא בלי טעם. והצל"ח בד"ה ואען ואומר יצא לחדש דהדבר תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש ולר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור מן התורה אפי' בחמצו של נכרי וא"כ תיכף כשהגיע חצות היום נאסר החמץ ונעשה כעפרא בעלמא ופסק אחריות מעל החמץ כגון שלא הי' במקום ההוא נכרי למוכרו. וכיון שפסק אחריות וגוף החמץ אינו שלו מהיכ"ת יעבור על בל יראה, ואע"פ שכל חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו היינו בחמץ שלו, לא כן בפקדון של אחרים. הא למה זה דומה לקבל הפקדון באחריות והתנה בפירוש שאינו מקבל אחריות רק עד שש שעות עכ"פ דבודאי אינו עובר הנפקד וה"נ הא כלה אחריותו, ולא דמי למקבל פקדון מהנכרי דאחריותו עליו דאע"פ שנאסר בהנאה לישראל הא אצל המפקיד הנכרי לא נאסר והנפקד חייב באחריותו. וכ"ז לר"י אבל לר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה שייך שפיר אחריות דהא לאחה"פ יהא מותר, וכ"ז מן התורה אבל למאי דקנסו רבנן לפי שעובר על ב"י, אם עובר המפקיד ויש בזה קנס להמפקיד ואסור החמץ לאחה"פ משום קנסא ממילא דאין כאן אחריות לגבי הנפקד, אבל אם אין המפקיד עובר אע"פ שעובר הנפקד מ"מ לא יהא מזה קנס להמפקיד דהא הנפקד יכול לומר לו הש"ל וכמו שהעלה הנוב"י בתשובה סי' כ' בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דמותר לנגזל שלא קנסו חכמים לנגזל שלא חטא, וכיון דלאחה"פ מותר בהנאה אם עובר עליו הנפקד שוב יש בו אחריות דהא יש בו סופו ממון אצל המפקיד לאחה"פ להכי עובר עליו הנפקד, ולכן כתבו הגאונים שהנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד דתלוי זב"ז דכיון שאין המפקיד עובר ממילא עובר עליו הנפקד (ואע"פ שהר"ן כ' דחייב בבעור מדרבנן ואסור בהנאה לאחה"פ הא כ' בדעת הגאונים דהיכא דקבל עליו הנפקד גם אחריות אונסין אינו חייב בבעור גם מדרבנן) וכ"ז לד' הגאונים, אבל לד' החולקים עליהם רבינו יונה והרא"ש וכמש"פ בשו"ע סס"י ת"מ שהמפקיד עובר אע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות ממילא גם לר"ש אסור אחה"פ מדרבנן שקנסוהו הואיל ועבר עליו בב"י, ולפ"ז ל"ש אחריות על הנפקד שה"ה עפרא בעלמא ואין הנפקד חייב בביעורו, וכ"ז בחמצו של ישראל אבל בחמצו של נכרי ודאי הנפקד חייב באחריותו וחייב לבערו, והצל"ח האריך בזה לפלפל בסוגית הגמ' בפסחים דגם בשל גבוה אינו חייב באחריות מה"ט יעוי"ש, זהו תו"ד.
והנה מ"ש הצל"ח דלר"ש דלאחה"פ מותר בהנאה מן התורה שייך אחריות אע"פ שעובר המפקיד, תמהני דהא כיון דעובר המפקיד אסור להשהותו והכל מצווים עליו לבערו וממילא אין בו דין ממון ולא דמי לחמץ של הקדש דמעל לפי שאין בו ב"י, וא"כ גם לר"ש פסק אחריות מהנפקד.
גם מש"כ הצל"ח בדעת הגאונים דלפי שהמפקיד אינו עובר להכי עובר הנפקד משום דיש בו אחריות לגבי המפקיד עדיין יקשה דמשש שעות ולמעלה דנתחייב בהשבתה ושוב אינו ראוי להשהותו וממילא אין בו דין ממון ופסק אחריות וא"כ איך יעבור בב"י, ואולי הצל"ח לשיטתו בפסחים כ"ט דבקבלת אחריות אינו עובר על תשביתו, אבל לפ"מ שהעלה השאג"א דילפי' שאור דהשבתה משאור דראי' וכ"כ הצל"ח בד"ה דלהכי אינו עובר בשל אחרים בהשבתה דלא כתיב גבי לך דילפי' שאור דהשבתה משאור דראי' ומחויב במ"ע דתשביתו וממילא שאינו ראוי להשהותו ואין עוד חיוב אחריות, מהיכ"ת יעבור עליו הנפקד, ואולי י"ל דכיון דנתחייב בהשבתה נתחייב ג"כ בלאו דב"י כמו שצדדנו לעיל באות י"ב, ואפשר דמש"כ הגאונים דהנפקד חייב בבעורו ולא המפקיד היינו על מ"ע דתשביתו דנתחייב בזה משום דלולי חיוב דתשביתו יש עליו אחריות, אבל על בל יראה אינו עובר גם הנפקד.
גם בעיקר הנחה דלר"ש דמותר לאחה"פ אע"פ שעובר עליו הנפקד יש בזה אחריות לגבי המפקיד כיון דראוי לאחה"פ בפשוטו נראה דכיון דבתוך הפסח אסור בהנאה אם יגנב או יאבד אסור להמפקיד לקבל דמי אסה"נ ורק לאחה"פ רשאי ליהנות ולקבל אבל הדבר תלוי לפי פשטות הסוגיא דפסחים כ"ט בדין גול"מ דלר"ש מעל דכממון דמי, וא"כ למאי דקיי"ל כרבנן דר"ש דדהגול"מ לאו כממון דמי א"כ אין כאן בעלים כלל שיהא מחויב באחריותו (ועי' משכ"ל באות י"ג בס' הפנ"י דלגבי הדיוט אפשר דהוי ממון) ובדין הוא דגם אי לאחה"פ מותר בהנאה מ"מ אין כאן חיוב אחריות כלל למאי דקיי"ל דלא כר"ש בדהגול"מ וקשה על מש"כ הגאונים דהנפקד חייב בביעורו כיון דלסברת הצל"ח פסק האחריות היכא דהמפקיד ישראל מהיכ"ת יעבור הנפקד.
והנה מש"כ הצל"ח דגם אם הנפקד עובר בב"י מ"מ לא קנסו להמפקיד כמו שהעלה בתשובה דמותר להנגזל, כבר חלקו המחברים ע"ז, ולהדיא מבואר בלקוטי הרמב"ן פסחים ל"א דאסור להנגזל משום דגם באונס קנסו יעוי"ש, וגם עיקר הדמיון לנגזל גם לפי שיטתו אינו עולה יפה דהא נגזל אנוס הוא וכיון שאין קנס להגזלן דיכול לומר הש"ל דעתו דמותר לנגזל, משא"כ במפקיד שאינו אנוס כלל וסופו לקבל מהנפקד חזרה ואע"פ שאינו עובר המפקיד מ"מ הא מחוייב גם המפקיד להפריש את הנפקד מידי בל יראה וחייב בביעורו כמו שאמרו שהכל מצווים לבערו וכיון שאינו אנוס בודאי ראוי לקונסו שאסור לאאה"פ אע"פ שלא עבר בב"י בשביל הבל יראה של הנפקד. אולם לא אדע למה הצטרך הצל"ח לזה אפי' אם נימא דקנסו להמפקיד בשביל הנפקד שעובר בב"י מ"מ הא אנו דנין ע"ז אם הנפקד עובר בב"י, וכיון דהמפקיד אינו עובר אם נימא שגם הנפקד אינו עובר ראוי להשהותו לאחה"פ ומותר לאחה"פ לפי שלא עברו על ב"י לא המפקיד ולא הנפקד ממילא יש בזה חיוב אחריות להכי עובר הנפקד, ואע"פ דכיון שעובר אסור לאחה"פ מדרבנן וממילא אין אחריות עוד על הנפקד ובדין שלא יעבור מ"מ א"א לומר שאינו עובר דא"כ יש בו אחריות וראוי שיעבור עליו בבל יראה, -- ולפי שי' הצל"ח דאי נימא דעובר אין בו שווי ממון ע"כ אינו עובר, ממילא לא משכח"ל גם לר"ש חיוב אחריות אף לדעת הגאונים דהמפקיד אינו עובר דכיון דאי נימא דהנפקד עובר ממילא אינו ראוי להשהותו ואין בו גם גורם לממון ופקע מיני' חיוב אחריות דהא גם המפקיד מחוייב להפריש את הנפקד מאיסור ב"י ואי אמרת דעובר הנפקד ואין בו שיווי ממון ממילא אינו עובר ומאיזה טעם כתבו הגאונים דהנפקד עובר כיון דאין חיוב אחריות על ישראל הנפקד.
גם מה שחילק הצל"ח בדברי הגאונים דהיכא דיש על המפקיד חיוב אונסין חייב בביעור מדרבנן והיכא דליכא חיוב אונסין שקיבל הנפקד גם אחריות אונסין אי"ח בביעור גם מדרבנן, ומתרץ בזה קושית הר"ן ממתניתין דכל שעה דמלוה על חמצו ולהכי אינו אסור לאחה"פ בכה"ג הוא כמילתא בלא טעמא, כיון דמן התורה אין נפ"מ למה חילקו בחיוב ביעור מדרבנן, ועוד דכ"ז בנפקד נכרי אבל בנפקד ישראל הא בודאי גם המפקיד מחויב בביעור להפריש את הנפקד מאיסור כמשכ"ל, וכיון שמבואר בדברי הגאונים דנפקד ישראל מחויב לבערו היכא שקבל עליו אחריות אף דגם לר"ש אין חיוב אחריות בפועל הרי מוכרח מזה דלא כהצל"ח וטעמו של דבר דבחמץ שעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו משגיחינן בלאו דב"י כמו שלא הי' איסור חמץ ולולי איסור חמץ הי' ברשותו עובר עליו, וכל היכא שאיסור חמץ גורם שתפסק אחריות ולולי האיסור הי' לו גורם לממון כממון דמי עובר בב"י, ובחמץ ריבתה תורה דגול"מ כממון דמי לכו"ע והוי כשלו ממש וכיון דלולי איסור חמץ הי' לו גול"מ עובר בב"י ומה"ט עובר ג"כ בב"י בטוה"נ כמשכ"ל משום דלולי איסור חמץ הי' לו טוה"נ לפיכך עובר עליו, (שו"מ שכ"כ המקו"ח בסי' תמ"ח לדינא בנידון הנוב"י במת ערב פסח והניח החמץ ליורשיו יעוי"ש) (ומש"כ הצל"ח שם דבשל גבוה לא משכח"ל חיוב אחריות דאע"פ דהקדש אינו עובר בב"י מ"מ הא לר"י דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה איננו ראוי לפדיון וממילא דפסק חיוב אחריות כמו בשל ישראל, אכתי משכח"ל בקדשים שחייב באחריותן שאמר הרי עלי ובזה אע"פ שנאסר החמץ לא פקע חיוב אחריות נדרו וכמו שמבואר בירושלמי בקדשים שחייב באחריותן אי אתה רואה. ואפ"ל דלר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה א"כ פקע דין הקדש מיני' כקדשי בה"ב שמרדו וכקדשים שמתו כיון דלא חזי לכלום לעולם, והא דחייב באחריותו משום הנפקד שאמר הרי עלי אע"פ דהחמץ איתא בעיני' ג"כ נתחייב באחריותו דמה לי אי נפל הבית דחייב באחריותו כמבואר בחולין קל"ט לכו"ע ומה לי אם נאסר משום חמץ כיון דפקע הקדש מיני' הרי הוא מחויב להביא אחר לבה"ב, וא"כ כיון דנאסר משש שעות ומעלה ומחויב להביא אחר א"כ אין הקדשים נוגע להמקדיש כלל והרי הוא כהפקר דעלמא דפקע דין הקדש מיני', ולהכי ל"ש חיוב אחריות לר"י אף באופן שאמר הרי עלי, וכ"ז לר"י דס"ל דחמץ לאחרה"פ אסור בהנאה, אבל לר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה ואין ב"י בשל הקדש לא פקע דין הקדש מיני' ולא דמי למרדו כיון דראויים לאחה"פ ממילא דיש בזה חיוב אחריות באומר הרי עלי, ולמש"כ דלא כהצל"ח משום דכיון דלולי איסור חמץ הי' מחויב באחריות עובר בב"י וא"כ גם לר"י בשל גבוה באמר הרי עלי אע"פ דעכשיו אין נפ"מ כלל ומחייב להביא אחר, מ"מ כיון דלולי איסור חמץ הי' כשלו משום גורם לממון לפיכך עובר עליו בב"י, א"כ ה"נ בקדשים שחייב באחריותן עובר בב"י.
ולמש"כ לסתור דברי הצל"ח דגול"מ כממון דמי בחמץ וכמו שהחידוש בשלו משום דלולי איסור חמץ הוי ברשותו כ"כ באחריות כיון דבלאו איסור חמץ יש בו גול"מ עובר. והנה לר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה החידוש בין בלאו דב"י ובין בעשה דתשביתו. אבל לר"ש דס"ל דלאחה"פ מותר בהנאה והוי גול"מ לאחה"פ לולי הלאו דב"י ורק משום דמחוייב בע' דתשביתו הוי אינו ברשותו ובמ"ע דתשביתו אין בו חידוש דהא לולי תשביתו יש בו גול"מ כמש"כ באות י' א"כ י"ל דהיכא דלולי חיוב השבתה אין בו גול"מ אינו עובר במ"ע דתשביתו, ולפ"ז עדין יש לדון לשי' החולקים על הגאונים דהמפקיד עובר א"כ פסק האחריות מישראל הנפקד וממילא אין גם למ"ע דתשביתו גול"מ לגבי הנפקד, והא במ"ע דתשביתו אין כאן חידוש וכיון שאין בזה חיוב אחריות כלל א"כ מה"ט אין על הנפקד ישראל מ"ע דהשבתה וב"י שפיר עובר משום דב"י הוי חידוש גם בשלו וגול"מ כממון דמי, אבל בתשביתו דאין בו חידוש כלל בשלו א"כ בשל אחרים בקבלת אחריות שהמפקיד ישראל בדין הוא שאין הנפקד מחוייב במ"ע דתשביתו.
ולפמש"כ דכיון דעל תשביתו אין חידוש בישראל שהפקיד חמץ אצל נפקד ישראל שקבל עליו אחריות אין הנפקד מחוייב במ"ע דתשביתו, נראה דגם בטוה"נ למש"כ באות ד' דלהכי עובר בב"י אף שאין טוה"נ בחמץ וגם שאין טוה"נ ממון רק לגבי בל יראה דנתרבה גול"מ כמ"ש השאג"א, רק משום דלולי איסור חמץ הי' לו טוה"נ ובכה"ג עובר בב"י כמו שעובר הנפקד ישראל משום שקבל עליו אחריות, משום דלולי איסור חמץ הי' בו אחריות והי' בו גול"מ ומה"ט עובר בב"י, אבל על מ"ע דתשביתו אינו עובר משום דבתשביתו אין חידוש וכיון שאין בזה כעת טוה"נ אינו עובר ובזה מיושב משה"ק השאג"א לד' רש"י דהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר, א"כ במפריש חלה בטומאה ביו"ט כיון דמשהה על מנת לבערו א"כ מאי איכפת לן דתחמיץ ויעבור בב"י הלא משהה ע"מ לבערו אח"כ. ולמש"כ א"ש דדוקא בחמץ שיש בו מ"ע דתשביתו והוי נל"ע ומתקן למפרע אינו עובר במשהה ע"מ לבערו, אבל בטוה"נ למשנ"ת דאין בו מ"ע דתשביתו משום דהא לכשנחמץ אין בו טוה"נ ואפי' ישהה אותו לאח"ז לא יהא ממונו דהא טוה"נ אינו ממון ורק גול"מ יהא לו והוי כגורם דגורם, אלא דב"י עובר משום דלענין ב"י עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כמו שלא הי' איסור חמץ כלל, וממילא דיש לו עכשיו טוה"נ קודם שנתחמץ ויש לו גול"מ, וכ"ז בב"י דהוי חידוש משא"כ על מ"ע דתשביתו דאין בו חידוש אלא שעובר משום דאי אמרת דאינו עובר יש בו גול"מ לאחה"פ, וכ"ז בחמצו ממש אבל בטוה"נ דגם אי אמרת דאינו עובר אין בו גם לאחה"פ רק גול"מ ובאופן זה הוי גורם דגורם א"ע במ"ע דתשביתו, והא דהואיל אי בעי מיתשיל עלה י"ל דלא גרסינן, כמ"ש רש"י בסוף הסוגי'.
והנה למש"כ הצל"ח והמקו"ח דאין מ"ע דתשביתו בקבלת אחריות י"ל דלהכי בטוה"נ והואיל אי בעי מיתשיל עלה דעובר עליו בב"י כמ"ש השאג"א משום דדמי לגול"מ א"ש בפשוטו דהא אין עשה דתשביתו כלל. אולם לפמש"כ השאג"א דבקבלת אחריות עובר במ"ע דתשביתו נדחה, אלא דיש פנים לומר בשי' הר"י דס"ל כשי' רש"י בחומש בגי' המכילתא דנתמעט חמצו של נכרי מבתיכם, ובתשביתו דכתיב ג"כ בתיכם אי"ע ובקבלת אחריות דלא איתרבי לתשביתו, אי"ע, וכיון דליכא בזה תשביתו ול"ה נל"ע בטוה"נ והואיל אי בעי מיתשיל עלה, דל"ה רק כמו קבלת אחריות לפיכך עובר עליו אפי' במשהה ע"מ לבערו.
טו
והנה השאג"א תמה ע"ד הר"י דס"ל דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו דא"כ בכל לאו הנל"ע גזל פאה ומשכון ואונס שגירש ונותר יהא מותר לעבור הלאו כשדעתו לקיים העשה, והא מד' הר"י מוכח דגם איסור דרבנן אין בו כשמשהה ע"מ לבערו והאריך לסתור דעת הר"י. ונראה דשאני חמץ דאינו ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, והטעם דהוי אינו ברשותו אע"פ דחזי לאחה"פ אם לא יעבור בב"י משום דהא מ"ע דתשביתו מתחיל משש שעות ולמעלה וכמש"כ המקו"ח וכיון דהכל מצווים עליו לבערו משום תשביתו ואינו ראוי להשהותו אין בו דין ממון לענין ב"י, מ"מ חידוש שחדשה התורה דאם משהה את חמצו ואינו מקיים מ"ע דתשביתו עד אחה"פ הרי מותר בהנאה ויש לו דין ממון ולפיכך גזרה תורה דעובר עליו בב"י כיון דבעצם החמץ יש לו דין ממון לאחה"פ אלא דמ"ע דתשביתו מעכב, אבל אם עובר נגד התורה ואינו משביתו עובר בב"י, אבל אם משהה אותו ע"מ לבערו לכשיקיים מ"ע דתשביתו הרי אגלאי מילתא למפרע שלא הי' בו דין ממון ואינו שלו וא"ע בב"י, ותשביתו שפיר מקיים דהא בתשביתו אין חדוש כלל דלולי תשביתו הוי ממונו וכיון דמקיים מ"ע דתשביתו הרי למפרע אין החמץ שלו ואינו עובר בב"י, ואף לריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה כ' המקו"ח דהוי אינו ברשותו משום מ"ע דתשביתו והא דראוי להסיקו תחת תבשילו הוי כמו שלכדה"נ, ונמצא דבעצם המ"ע דתשביתו שבא משש שעות ולמעלה סותר הלאו דב"י וע"כ ס"ל לר"י דרק במשהה ע"מ שלא לבערו עד אחה"פ ליהנות ממנו נגד המ"ע דתשביתו עובר על ב"י, משא"כ כשמשביתו בתוך החג אינו עובר למפרע, ולא דמי לכל לאו הנל"ע דבמקלקל ע"מ לתקן בודאי אסור לקלקל, אלא דבזה אי"ע בב"י דבכה"ג לא חידשה תורה, וכיון דב"י הוא חדוש אין לך בו אלא חדושו באופן שמשהה ע"מ להשהותו עד אחה"פ ולא במשהה ע"מ לבערו דבזה באמת העשה מתקן הלאו למפרע דע"י קיום העשה נמצא שלא עבר על ב"י לפי שאינו ברשותו.
ובמש"כ י"ל משה"ק השאג"א מפסחים ה' ש"מ מדר"ע דלית לי' מתוך דאי אית לי' מתוך יש בו צורך קצת כמש"כ התו' משום בל יראה, והא במשהה ע"מ לבערו אינו עובר וליכא צורך קצת ומנ"ל דר"ע לית לי' מתוך יעו"ש. ולמש"כ י"ל דדוקא אי תשביתו מערב יו"ט א"כ הא קדמה מ"ע דהשבתה לבל יראה ועי"ז הוי חדוש דאינו ברשותו שאינו רשאי להשהות כמשכ"ל ועובר על ב"י ולא חדשה תורה רק במשהה עד אחה"פ, אבל אם נימא דתשביתו ביום הראשון א"כ הלאו דב"י והעשה דתשביתו בהדי הדדי קאתי וכ"ז שאינו משביתו הרי הוא עובר בעשה ול"ת ולכן הו"ל לאו דב"י כשארי נל"ע דאיכא איסורא ויש בו צורך קצת. אולם כל זה לד' המקו"ח דגם לריוה"ג אינו ברשותו משום תשביתו אבל למש"כ השאג"א דלריוה"ג הוי ברשותו ובידו לבטל ולהפקיר, ולריוה"ג אין זה חידוש וכמו שהוכחתי בסי' א' אות א' וכמו שמוכח מהתוס' כ"ט שם, דלהכי מעל לריוה"ג משום דראוי להסיקו תחת תבשילו, ומ"מ כתבו אליבי' במשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר, כשמבערו לבסוף. א"כ אין זה מספיק מש"כ דטעם דבל יראה חדוש הוא לפי שאינו ברשותו דלריוה"ג דמותר בהנאה אין זה חידוש כלל.