אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ד · ד
ומשה"ק עוד בסוגיין שם דהא דקאמר אבל נכרי מישראל לא קנה משכון דתיפ"ל דאף אי קנה משכון מ"מ הא לא נפקע רשות הבעלים, וביותר לשי' התוס' דבשעת הלואתו לא קנה רק דחשוב כמצוי בידו וא"כ איך יפקיע קנין הבעלים יפה העיר. ונראה בפשוטו לפ"מ שמדקדק רש"י במשנה שם וז"ל: ולקמן בגמ' מוקי לה כשהרהינו אצלו כו' איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוי דידי' עכ"ל. וכן בלשון רש"י ד' ל"א בד"ה לא קשיא וישראל שהלוה פליגי מאן דאסר סבר כיון שהרהינו בע"ח קונה משכון וליכא למימר הכא מכאן ולהבא גובה, מבואר מדרש"י דס"ל כיון דבע"ח קונה משכון למפרע הוא גובה לכו"ע. וע"כ לא פליגי אביי ורבא רק בשעבוד חוב סתם שאינו נקנה למפרע שאינו נכנס לרשותו, אבל במשכון דשלא בשעת הלואתו יש לו קנין גמור לקדש בו את האשה גם בשעת הלואה יש לו קנין לענין זה שאם יוגבה יהי' גובה למפרע, וכיון דלמפרע הוא גובה להכי מותר בהנאה אי הי' נכרי קונה המשכון וע"כ אמר דנכרי לא קנה משכון לכו"ע. ויעוי' בט"ז סי' תמ"ג שדן במשכון ישראל דעל המפקיד החיוב לבער, ולפמש"כ יצדקו דבריו דבאמת הא לא נפקע כח הלוה הממשכן מהחמץ ורק דהכא מיירי שהוגבה המשכון ולמפרע הוא גובה בכה"ג לכו"ע. (וקצת יש לתמוה לפ"ז בדהתו"ס שם בד"ה אלא לפמש"כ דמיירי שלא בא לידי גבי' למ"ד אינו עובר ס"ל דלא קני לי' והרי הי' ברשותו תיפ"ל דאף אי קנה לו מ"מ הא לא נפקע החמץ מהבעלים). שוב מצאתי במקור חיים שהרגיש מזה וכ"כ הריב"ש בסי' רצ"ו בשם הרמב"ן דפסחים מוכח דבמשכון למפרע הוא גובה. ולכאו' יש להעיר לפמש"כ האחרונים בשו"ת נוב"י מהדו"ת סי' ס"ג ובצל"ח סי' תמ"ג, ועי' בפרמ"ג דהא דאסור בהנאה לאחה"פ היינו דוקא היכא שעבר על בל יראה אבל משום מ"ע דתשביתו גרידא לא קנסו, ולפיכך דן הנוב"י' במת ער"פ ולא נכנס החמץ ברשות היורש דמשום תשביתו לחוד לא קנסו ואם השליך לרה"ר אחר חצות וזכה בו נכרי כיון שכבר יצא מרשות הישראל לרשות הנכרי לא עשה הכתוב כאלו הן ברשותו דרק בחמץ שלו אלא שנאסר בהנאה ואינו ברשותו עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, משא"כ אם זכה הנכרי והוי אינו שלו, יעוי' בספריהם שהאריכו בזה.
ולפ"ז ק"ל במשכון שהרהינו אצל הנכרי כיון דמטי זמן איסורי' קמיאשי הבעלים מיני' אף בשעות דרבנן, וכמו דאמר בב"ק ס"ז וא"כ כיון דמונח ברשות הנכרי הא זוכה הנכרי בחצירו כמ"ש הפוסקים דגם בנכרי חצר קונה משום יד אף דליכא גבי' שליחות, וממילא כיון דהוי של הנכרי ולגבי הישראל אינו שלו לא עבר על בל יראה, ואף חיוב אסור דרבנן להשהותו אין עליו, וגם מ"ע דתשביתו מה"ת לא רמי עליו דמשעה ששית כבר נאסר החמץ וזכה הנכרי ובכה"ג הא לא קנסו, א"כ בדין שיהי' מותר החמץ לאחר הפסח (דמה שאמרו בב"ק שם זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות הוא בישראל דעובר בבל יראה וגם דאי יקנה לא יהי' בידו לומר הרי שלך לפניך, משא"כ בנכרי הא קונה ממילא בשעה שנאסר בהנאה והוי הפקר וזכי לי' חצרו).
ולכאו' הי' מתורץ בזה מאי דשני כשהרהינו אצלו, והא כשלא אמר מעכשיו לא מהני לרבא לשי' הרא"ש, א"כ עיקר חסר מן הספר דהו"ל לשנויי כשאמר מעכשיו, אבל לפ"ז א"ש דכיון שהרהינו אצל הנכרי ממילא קנה הנכרי ויצא מרשות הישראל לגמרי. אבל לפ"ז קשה על המסקנא דאמר דנכרי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר משום דנכרי לא קנה משכון, דנהי דלא קנה בתורת משכון אבל יזכה בתורת מציאה כזוכה מן ההפקר דחצרו קונה לו שלא מדעתו ובודאי שאם יבוא הישראל לפדותו ביד הנכרי לעכבו לעצמו, ואי"ל משום דחצרו לא עדיף מידו וכמש"כ בשמ"ק ב"מ כ"ו ובמהרש"ל שם בד' התוס' ד"ה דשתיך שפי' דכיון שבא לידו קודם היאוש לא מהני וה"נ בחצרו דהא רבא ס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש והכא לרבא קאי דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה. ועוד דהא בחמץ הוי כאבודה הימנו ומכל אדם דמהני היאוש לכו"ע. ולכאו' הי' נראה ליישב דהא באמת יאוש ברשותו לא מהני כמ"ש הנתיבות ובחמץ שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לא מהני היאוש להפקיע מידי בל יראה, אע"פ דהוי כאבודה הימנו ומכל אדם, מ"מ הא בחמץ עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לא מהני היאוש כל זמן שהוא ברשותו ורק בב"ק דס"ו דמיירי שהוא ביד הגזלן שפיר מקשה דיקנה ביאוש משא"כ במשכון ביד הנכרי. אלא דבאמת הא גם משכון הוי אינו ברשותו וגדולה מזו פירש"י היכא דאקדיש לוה דמצד השעבוד הוי אינו ברשותו) כיון שממושכן להמלוה. אך בזה י"ל למש"כ הגרעק"א לחקור בגזל ולא נתיאשו הבעלים דשניהם א"י להקדיש לפי שאינו ברשותו דהוא מצד קנין הגזלן (ובאבידה הוי ברשותו וכדמוכח ג"כ בב"מ דעובר משום לא תגזול), ומה"ט גם במשכון כיון דמלוה קנה משכון הוי אינו ברשותו ויאושו יאוש. ולפ"ז יתכן לומר כיון דנכרי מישראל לא קנה משכון כלל הוי כנפקד וחשוב כיד הבעלים, דאף דא"ח בדיני שמירה מ"מ שומר מיהא הוי ולא מהני היאוש, ולהכי שפיר קאמר דנכרי לא קנה משכון דאלו היה קונה משכון כמו ישראל ממילא הי' זוכה הנכרי והי' נפקע מרשות הבעלים לגמרי כאמור.