אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן לד

סימן לג

ב"ה כ"ה מנחם ציון תרפ"א ווילנא. לגדול אחד. אחד"ש ידידי רומעכ"ת בכל לב אודה לכת"ר אשר הואיל להשיב לב למבוקשי לעיין ולבקר את הקונטרסים הנדפסים ולעורר את אשר ימצא לנכון להעיר בתבונתו החודרת והנה שלח לי כת"ר הערותיו והשגותיו המאירות בנוגע להסימנים הראשונים מספרי אחיעזר ומרובי טרדותי אחרתי מלהשיב עד עתה.

א

מש"כ מעכ"ת עמש"כ בסי' א' דבר החקירה בהא דס"ט ברה"י דטמא שאנו מחזיקים כאילו נתברר הדבר שנטמא או שהיא טומאה נפרדת מצד הדין ולהכי ס"ל לריו"ח דאין הנזיר מגלח עליו ואינו סותר את הנזירות דא"כ למה אין עולין לו דלא נאמר אינו עולה אלא מצורע בימי חלוטו ורובע עצמות ורביעית דם, אבל ס"ט מנ"ל ובהדיא אמרינן בנדה דס"ח דסככות ופרעות מפסיקים וכ"ה במשנה דנזיר דנ"ד וזהו לפי' התוס' אבל הר"ש לא פי' כן עכ"ד, לא ידעתי מאי קא קשיא לי' דהא לפי' התוס' בנזיר שם בד"ה פרעות מיירי ברה"ר וכן פי' הרא"ש שם על סככות ופרעות דמיירי שהאילן עומד ברה"ר וכן האבנים בולטים ברה"ר דספיקו טהור מן התורה וכ"ה בדהתוס' בנדה דנ"ז בד"ה אילן, הרי דאע"פ דספיקו טהור ברה"ר מ"מ מגזירה דרבנן מפסיקים ואינם עולים וכן מפורש בנדה דס"ח מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן גזרו בה ומכש"כ בס"ט ברה"י דלא עדיף מס"ט ברה"ר דעכ"פ יש עליו דין דרבנן כמו ברה"ר דמחמירים מספק ואינו עולה ולסתור מספק ימי הנזירות אי אפשר דהא ל"ש סתירת הנזירות בלי תגלחת וקרבנות שא"א להביא מצד חומרא מדרבנן אבל שלא יעלו לימי הנזירות אפשר וכיון שמצינו גם בטומאת מת מן התורה ברובע עצמות ורביעית דם דאינו עולה מה"ט אמרינן גם בס"ט ברה"ר שהחמירו שאינו עולה ובודאי הא דאמרינן דס"ט ברה"י טמא הוא דין טומאה נפרד מדיני התורה אין זו מין טומאה אחרת כטומאת שרץ ונבלה אלא מדיני ט"מ דהא צריך הזאה שלישי ושביעי כמבואר במשנה דנזיר שם על סככות ופרעות ובשבועות די"ט הלך והזה ושנה וטבל וע"כ אמרינן דס"ט ברה"י דספיקו טמא בודאי דהתורה קבע לו דין ט"מ כמו רביעית דם וכיו"ב כיון דלא אמרינן שהוברר הדבר שנטמא שיכול לגלח עליו קרבנותיו אבל אינו עולה לו כיון דיש לו דין ט"מ כמו רביעית דם מן התורה וכן בספק סוטה דאסורה מצד עשה דנטמאה אפילו כלפי שמיא גליא שהיא טהורה אין זו איסור ממין אחר אלא דהתורה עשאה מצד הדין כמו שזינתה ויש עליה עשה דנטמאה אפילו היא טהורה אבל כיון שלא נתברר הדבר עי"ז שזינתה ואין עליה לאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחר אשר הוטמאה ולהכי אין בה חומר של טומאה כעריות.

אלא דבאמת מש"כ דס"ט ברה"י דטמא הוא דין נפרד ולהכי אין הנזיר מגלח עליו היינו לפי הך צד הספק שלא נטמא ואע"ג דטמא ודאי מן התורה זהו רק דין נפרד אבל לפי הך צד הספק שנגע ונטמא הלא סותר הנזירות, ולפ"ז מה שאמר ריו"ח דס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח עליו היינו שאסור לגלח על ספק זה ולהביא קרבנות מספק אבל מ"מ י"ל דמספק סותר הנזירות ודינו כדין ספק טמא המבואר במשנה דנזיר דנ"ט שיש עליו חיוב תגלחת טומאה והבאת חטאת העוף הבא על הספק אלא שיש מקום עיון בזה דהא מצד הספק מוקמינן ליה בחזקת טהרה וגם לשי' הרמב"ם סד"א מה"ת להקל ואין בזה חטאת העוף הבא על הספק וספק טמא לא משכח"ל רק באיקבע איסורא שהי' טומאה וטהרה ונגע בא' מהם או בב' נזירים שנזרקה טומאה ביניהם דבכה"ג הוי ספק טמא מן התורה ואפ"ל דס"ט ברה"י דטמא בודאי אע"פ שאין זה בירור לומר שזהו שנגע בודאי דאי אפשר שיבורר עי"ז המציאות מ"מ ספק מיהא הוי וכמש"כ בגליון התוס' בנדה ד"ג דהכי גמירי לה דדבר שא"א להיות טמא ודאי או טהור ודאי ברה"י תולין הרי שיש לנו לימוד מסוטה גם על דין ספק כמו בב' נזירים דודאי אא"פ ללמוד לפי דלא דמי לסוטה אבל בספק דאפשר להיות יש לו דין ספק טמא ולפיכך גם כלפי הדינים דנזיר מגלח עליו והבאת קרבנותיו יש לו דין ספק ויש לחלק דשאני התם דגם זה מן ההלכה דבכה"ג הוי ספק טמא, ולפמש"כ יל"פ ד' הירוש' בפסחים היידינו ספק ריו"ח אמר ראשה דפירקא רב הושעיא רבה ההן דהכא, ועי' בפ"מ שם שמפרש דאיזה נקרא ספק הא דר"פ ב' נזירים ורב הושעיא אמר בכל הספיקות, וצ"ע דהא לרב הושעיא הוי ס"ט ברה"י ודאי טמא ונראה דר"ל לרב הושעיא בכל הספיקות דאע"פ שאין הנזיר מגלח עליו מ"מ יש לו דין ספק נזיר טמא לסתור הנזירות ולהביא הקרבנות כמבואר בנזיר דנ"ט אבל לר' הושעיא לא משכח"ל ספק רק הא דר"פ ב' נזירים דלא דמי לסוטה וכמש"כ התוס' דכל היכא דל"ד לסוטה ההלכה דהוי ספק ולא מוקמינן בח' טהרה אבל בשארי ס"ט ברה"י הנזיר מגלח עליו ויש לו דין ודאי טמא, ולמש"כ דגם למ"ד אין הנזיר מגלח עליו מ"מ יש לו דין ספק הא דבספק סוטה צרתה מתיבמת ואין לה דין ספק ערוה משום דכיון דלא עשאה התורה ודאי נאמנת מצד ברי לי שאומרת טהורה אני כמש"כ בסי' א'.

ורש"י בנדה דס"ח פי' אהל מעליא בעינן אין נזיר מטמא אלא באהל מת ודאי כדכתיב וכי ימות מת עליו במחוורת עליו כדאמר בכיצד צולין פ"א ורבנן גזור בי' לסתור אותו יום כו' ותמוה דהא שם מיירי בטומאת התהום ואפילו בודאי אינו מגלח אם נודע לאחר מכאן, ולפי המסקנא שם טומאת התהום מהלכה ולא מקרא, ונראה בכוונת רש"י דסמך על דרשת הספרי בפ' נשא דעליו להוציא את הספק שהי' בדין מה במקום שלא עשה בו אונס כרצון עשה ספק כודאי כו' ומבואר שם דלאו בטומאת התהום קמיירי דבקבר התהום גם ודאי טהור ול"ש הקו"ח מסוטה אלא דממעט ס"ט ברה"י מקרא דוכי ימות מת עליו דאפילו מספק אינו מגלח ואינו סותר הקודמים ומפרש רש"י סככות ופרעות אפילו ברה"י מ"מ אינו סותר מן התורה ורבנן גזור בו לסתור אותו יום ומדין תורה הי' עולה ג"כ וזהו לריו"ח דס"ל דאין הנזיר מגלח עליו דאע"פ דריו"ח ס"ל דסככות ופרעות ד"ת וכמבואר בירוש' נזיר פ"ז דסככות ופרעות תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח עליו דאצל תרומה הוי טומאה ודאית אבל לענין נזיר נתמעט דאפילו ספק לא הוי ולהכי אינו סותר ועולה מן התורה ורק מדרבנן החמירו, אלא דלפרש"י יקשה משנתינו בנזיר דנ"ט בנזיר ספק טמא דהא ספק ט"מ נתמעט מוכי ימות מת עליו, ונראה דדוקא בסככות ופרעות דספק אם יש טומאת מת כלל אבל בב' נזירים שנזרקה טומאה ביניהם דבודאי יש שם טומאה וא' מהם נטמא בודאי יש לו דין ספק טמא, ואפשר דלאו דוקא בב' נזירים רק בכל מקום שיש טומאת מת ודאית ורק ספק נגע בזה ס"ט ברה"י ספיקו טמא גם לגבי נזיר וסותר הנזירות ורק בסככות ופרעות דהוי ספק אם יש שם טומאה כלל אף ברה"י נתמעט מוכי ימות מת עליו להוציא את הספק דדוקא במחוורת עליו.

ב

ומש"כ לבאר דברי הגר"א בסי' קע"ג דלהראב"ד גם צרת ספק סוטה אסורה להתיבם ואין הטעם משום דחושש דילמא הלכה כרב והוי ספק ערוה אלא דלסוגיא דסוטה אין חילוק בין סוטה ודאי לספק דהא דצר"ס אסורה להתיבם לשי' הראב"ד כמש"כ הרמב"ן והרשב"א דמטומאה דכתיב בה כעריות ידעינן דצרתה כמותה ולהראב"ד אין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דאי איתא דיש חילוק אין מקום לומר דהסוגיות חלוקות דהא ביבמות מיירי בסוטה ודאי ובסוטה מיירי בסוטה ספק, ועפ"ז תמה כת"ר על היש"ש דס"ל אליבא דהראב"ד דצרת ספק סוטה מתיבמת דהא ד' הגר"א מוכרחים עכ"ד, והנה לפי"מ שביאר מעכ"ת דגם סוגיא דסוטה ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות א"כ תמוה קושית הש"ס שם דמקשה א"ה תתיבם יבומי כיון דגם בספק סוטה איכא טומאה כעריות ועו"ק למ"ל קרא דלאחר ולא ליבם דהא מטומאה כעריות ידעינן דאסורה להתיבם ולשי' הרמב"ן והרשב"א ידעינן מאחר דיוצאת דלא חליצה אבל להראב"ד לפי סוגיא דסוטה קשה דהא מטומאה גרידא ידעינן דאסורה להתיבם כמו במחזי"ג וכמ"ש הרשב"א באיבעי דמחזי"ג דהאיבעי לא בעי אלא אליבא דרבנן דאילו לריב"כ פשיטא בדידה מיהו דאינה מתיבמת משום דכתיב בה טומאה הרי דבמחזי"ג דלא כתיב בה אחר וגם בלא טעם דקו"ח דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ מ"מ אסורה להתיבם משום טומאה דכתיב בה כעריות [ומש"כ הרשב"א בהא דרב דאילו נמי כתיב בה טומאה ולא כתיב לאיש אחר לא הוה אסורה ליבום כדאמרינן דמחזי"ג לריב"כ כונתו שלא לפוטרה מחליצה כמו במחזי"ג אבל להתיבם בודאי אסורה] ומאי מקשה ותתיבם יבומי ועכצ"ל לשי' הראב"ד דבסוטה לא ס"ל כלל הא דטומאה כתיב בה כעריות וכן מורים לכאורה ד' הרא"ש שכ' ע"ד הראב"ד והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי"מ שחילקתי בין סוטה ודאי לסוטה ספק אין אנו צריכים לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ"ל, ובודאי דאין כוונת הרא"ש דהרב לא עלה על לבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דספק כודאי לגמרי שהרי מפורש ביבמות די"א אמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק וכיון שמפורש החילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ובסוטה מיירי בסוטה ספק מהכ"ת נימא דפליגי, דהא דמבואר בסוטה דדמיא חליצה כמו גט משום דהוי ספק סוטה דחולצת כמפורש ביבמות ואין כאן פלוגתא כלל כיון דבסוטה מיירי בסוטה ספק וע"כ דכוונת הרא"ש דהראב"ד לא חילק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דגם ספק לא הוי כמו שחילק הרא"ש דלהכי מקשה ותתיבם יבומי אלא דלשי' הראב"ד ספק טומאה מיהו הוי (עי' אחיעזר סי' ו' אות ד') ומאי מקשה ותתיבם יבומי ועכצ"ל דהסוגיות פליגי אהדדי וסוגיא דסוטה לא ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות ולהכי מקשה ותתיבם יבומי ומה"ט בעי חליצה כמו בגט וצ"ל לפ"ז הא דצר"ס אסורה לשי' הראב"ד דחושש לסוגיא דיבמות דלרב צר"ס אסורה משום טומאה דכתיב בה כעריות אבל לסוגיא דסוטה גם צר"ס מותרת כצרת חיי"ל ומאי דמקשה א"ה חליצה נמי לא תיבעי היינו כיון דילפינן מקרא דלאחר ולא ליבם אפ"ל דנפטר לגמרי מחליצה וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א דמקרא דלאחר ידעינן דיוצאת בלא חליצה ומשני רב יוסף דאילו איתי' לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה, וע"כ הא דממעטינן מלאחר ולא ליבם על יבום גרידא ורב, חולק על רב יוסף דמטומאה כעריות ידעינן דאסורה להתיבם וצרתה כמותה ומלאחר ידעינן דיוצאת בלא חליצה וכיון דמה שחושש הראב"ד לצר"ס דאסורה משום סוגיא דיבמות הא התם מחלקים בין ספק לודאי ובדין שתהא צרת ספק סוטה מותרת להתיבם, אלא שילה"ק כיון דלשי' הראב"ד סוגיא דסוטה לא ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות ולהכי מקשה ותתיבם יבומי ואין הוכחה דגם ספק לא הוי ומסוגיא דיבמות הא י"ל דלהחמיר חולצת אבל ספק ערוה מיהא הויא ומנ"ל שצרתה תתיבם וראיתי בחי' חמדת שלמה שהרגיש בזה ע"ד היש"ש.

הן אמת דפשטות לשון הראב"ד שכ' סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתי' לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמותה, ופירשו הראשונים בכוונתו דקאי אשמעתא דסוטה מבואר בדעתו דגם סוגיא דסוטה ס"ל דכתיב בה טומאה וטומאה כעריות דהא צרתה כמותה דאפ"ה בעיא חליצה דאילו איתי' לבעל מי לא בעיא גיטא וצ"ע בכוונת ד' הרא"ש שכתב דהרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דהא מפורש ביבמות החילוק דסוטה ספק חולצת ומהיכ"ת נימא דפליגי כיון דסוגיא דסוטה מיירי בסוטה ספק ולהחמיר בודאי צריכה חליצה וצ"ל בכוונתו דהראב"ד ס"ל דהטעם דמבואר בסוטה דאילו איתי' לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה שייך גם בסוטה ודאי ואינו מחלק הראב"ד בין סוטה ודאי לסוטה ספק ואע"פ דכתיב בה טומאה כעריות בעיא חליצה כמו גט לפי הטעם דרב יוסף, אבל לשון הרא"ש ולפ"מ שחלקתי בין סוטה ודאי לסוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה מבואר דאדלעיל קאי שחילק דספק סוטה גם ספק טומאה לא הוי דלהכי מקשה ותתיבם יבומי וא"כ קשה לד' הראב"ד דאפילו אי נימא דפליגי הסוגיות וס"ל דסוטה בעיא חליצה אבל כיון דכתיב בה טומאה כעריות דלהכי צרתה כמותה א"כ מאי מקשה ותתיבם יבומי ועכצ"ל דהרא"ש מפרש ד' הראב"ד דהא דצר"ס אסורה משום סוגיא דיבמות וסוגיא דסוטה לא ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות כמשנת"ל וצ"ע.

ג

והנה הגר"א מפרש שי' הרמב"ם והראב"ד לפי דעת הראשונים הרמב"ן והרשב"א דמטומאה דכתיב בה כעריות ידעינן דצרתה כמותה ומקרא דלאחר ולא ליבם ילפינן דיוצאת בלא חליצה ולהכי מחזי"ג גם לריב"כ בעי חליצה אע"ג דכתיב בה טומאה וסוגיא ביבמות פליגא על ההיא דסוטה דמיירי ג"כ בסוטה ודאי דקרא דלאחר בסוטה ודאי והא דרב יוסף דאילו איתי' לבעל כו' שייך ג"כ בסוטה ודאי אלא דרב לא ס"ל הא דרב יוסף וקושית רב אשי ממתניתין דסוטה דמיירי בסוטה ספק דלא כתיב בה קרא דלאחר (כמשה"ק הרשב"א) דל"ק אלא היא עצמה אבל צרתה מתיבמת וז"ש מ"ש סוטה ודאי כו' דהקושיא לא קאי אלא מה שצרתה מתייבמת וסיים ע"ז הגר"א וז"ש הרמב"ם והשו"ע בספק סוטה וצרתה או חולצת או מתיבמת ושי' הראב"ד שחושש לחומרא לסוגיא דסוטה דמבואר שם דגם בסוטה ודאי דקרא דלאחר ולא ליבם בסוטה ודאי ואפ"ה כל שצריכה גט צריכה חליצה, וכ' הגר"א דד' הרא"ש קשין להולמן וכן תמה הגר"א בהגהותיו על הרא"ש ביבמות שמחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דהא מיירי התם בסוטה ודאי זהו ת"ד הגר"א בס"ק י"ב י"ג, ולפ"ד עיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם מכריע כרב וכסוגיא דיבמות והראב"ד חושש לחומרא לסוגיא דסוטה דמיירי ג"כ בסוטה ודאי כשי' הרמב"ן והרשב"א כמפורש בדבריהם דהסוגיות פליגי אהדדי דלא כהרא"ש שמפרש סוגיא דסוטה בסוטה ספק ולא פליגי אהדדי והא דלהרמב"ם ספק סוטה צרתה מתיבמת משום דמפרש כן קושית הש"ס ביבמות מ"ש סוטה ודאי ומ"ש סוטה ספק וכן מאי דמקשה רב אשי דהקושיא היא מצרתה א"כ הפירוש זה מפרש גם הראב"ד וכ"כ הריטב"א בחי' ליבמות שם לפרש לשי' הרא"ה דס"ל דגם לרב חולצת בקושית הגמ' מצרתה יעו"ש גם אי נימא בשי' הרמב"ם דמוכיח דצרת ספק סוטה מתיבמת מקושית הש"ס בסוטה תתיבם יבומי כמו שחילק הרא"ש דבספק סוטה ליכא גם ספק טומאה ורק דלא ס"ל מה שמתרץ הרא"ש דסוגיא דסוטה מיירי בסוטה ספק דקרא דלאחר בסוטה ודאי כתיב ומאי דמשני רב יוסף שייך גם בודאי סוטה כמש"כ הגר"א הא גם לשי' הראב"ד מוכרח מקושית הש"ס דתתיבם יבומי דלא הוי אפילו ספק טומאה, אלא דהסוגיות פליגי בדין סוטה ודאי ומחמיר כסוגיא דסוטה דבעיא חליצה ואין נפ"מ בדין ספק סוטה בין שי' הרמב"ם והראב"ד, ולא זכיתי להבין לפ"ז מש"כ הגר"א בס"ק י"ד וה"ה לצרתה דגם בסוטה ספק אסורה צרתה כמש"כ הרא"ש דלהראב"ד אין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דסותר דבריו הקודמים דהוכחת הראב"ד משום דסוגיא דסוטה איירי ג"כ בסוטה ודאי ומ"מ בעיא חליצה דלא כהרא"ש א"כ גם הראב"ד מחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק כמו דמוכח מיבמות דמקשה מצרתה כמו שפי' הריטב"א והגר"א ומקושית הגמ' בסוטה ותתיבם יבומי דמוכח דבספק סוטה גם ספק טומאה לא הוי והא דאינה מתיבמת משום דאסורה מספק קרא דלאחר או מקו"ח דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ וצרתה מותרת דמקרא דלאחר יש לה דין חיי"ל ומקו"ח לא אלים קו"ח למידחי צרה, ואם נאמר לתרץ הא דמקשה ותתיבם יבומי משום דלפי ההו"א דלא ידע מהא דלאחר ולא ליבם או כדמשני רבא משום דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ להכי אע"פ דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ אין מטומאה של הבעל איסור על היבם כמש"כ באחיעזר סי' א' וכ"מ בתבו"ש בחי' ליבמות ובשו"ת משכנות יעקב, ולפ"ז צ"ל דבמחזי"ג דלריב"כ אסורה משום טומאה דכתיב בה כעריות לפי דמקו"ח דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ ולהכי שייך טומאה גבי יבם לפוטרה גם מחליצה לשי' התוספת ולפטור צרתה משום טומאה, ומה"ט י"ל בהא דאיבע"ל לריו"ח במחזי"ג משניסת דקמיבע"ל היא גופא דאפילו לריב"כ מיבע"ל דאע"ג דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ אי לא אמרינן קו"ח במקום מצוה ל"ש לאוסרה על היבם משום הטומאה שעל הבעל ויתישב בזה קושית הרשב"א דלא מוקי לה שם מתניתין דהיתה אחת כשרה כו' כריב"כ משום דאפילו לריב"כ לא מהני טומאה של הבעל לאוסרה על היבם אי לאו קו"ח [וזהו דלא כהרשב"א שם] ואם נתרץ כן הרי יתורץ בין לשי' הרמב"ם ובין לשי' הראב"ד ואין הוכחה מקושית הש"ס דותתיבם יבומי דצרת ספק סוטה מתיבמת גם לשי' הרמב"ם עכ"פ אין דין צרת ספק סוטה אי מתיבמת שייך למחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ונראה דמש"כ הגר"א בס"ק י"ד דגם בצרת ספק סוטה אסורה כמש"כ הרא"ש משום דחושש הגר"א לשי' הרא"ש לחומרא דסוגיא דסוטה מיירי בסוטה ספק והראב"ד לא ירד לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק וממילא דלהראב"ד להחמיר בספק סוטה הוי כספק ערוה, אבל לשי' הראשונים דמבואר בדבריהם דהסוגיות פליגי משום דגם סוגיא דסוטה מיירי בודאי דקרא דלאחר בודאי כתיב כמש"כ הגר"א אלא שהרמב"ם מכריע כסוגיא דיבמות והראב"ד חושש לחומרא מסוגיא דסוטה י"ל דגם הראב"ד מחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק כדי לתרץ הקושיא דתתיבם יבומי וכדמוכיח רב אשי ביבמות ממתניתין דסוטה דלא תני צרתה וזהו שי' היש"ש דס"ל דצרת ספק סוטה מתיבמת משום דלא מצינו בסוטה איסור צרת ספק סוטה דהא במתניתין דסוטה תני רק שהיא אסורה ולא צרתה ובעיקר ד' היש"ש מבואר שם בטעמו דלית הלכתא כרב דצר"ס אסורה ומדינא גם צרת ודאי סוטה מותרת אלא דחושש לחומרא לדינא דרב בודאי סוטה ולא נ"ל כ"כ ראי' ברורה לחלוק על רב ולומר דודאי כספק יעו"ש מה שהביא בשם המרדכי ולהכי עכ"פ בצרת ספק סוטה דלא מצינו דאסורה מותרת.

ד

ומש"כ מעכ"ת לפקפק עמש"כ בסי' ב' בסוטה דיש לצדד בזה משום ס"ס דלשי' הרי"ף והרמב"ם צר"ס פטורה ולד' הראב"ד נראה דמחמיר מספק מסוגי' דסוטה וצריכה חליצה מספק ודעת מעכ"ת שזהו ספק אחד אי הלכה כרב והא מצינו ביבמה לשוק דרב ס"ל אין ק"ת ביבמה לשוק ושמואל מספק"ל וכן בא"א שניסת בעדים מ"מ לא הוי ס"ס ולד' הב"ש בסי' ע"ז לגבי מורדת לא דמי דהתם ספק אי הוי מורדת עכ"ד, הנה קצרתי וסמכתי בזה על מה שציינתי בשו"ת באר יצחק חאה"ע סי' ו' והגאון הנ"ל סומך ע"ז בחיבוריו עין יצחק למעשה וטעמו דאע"פ דהו"ל ס"ס משם אחד כ' האחרונים בשי' הרמב"ם דמהני מן התורה וגם משום דיש רוב צדדים להתיר כמש"כ התוס' בעירובין ד"ו בשם הר"ר שמעי' שמא עומד מרובה ושמא שוין וכ"כ הרשב"א בקידושין בדע"ג על הא דאמר הכא שתוקי ד"ת כשר שהקשה דהא הו"ל ס"ס ספק דילמא אזלי אינהו לגבה ואת"ל דאזלי איהי לגבייהו אכתי ספק שמא לכשר נבעלה והא הו"ל ס"ס משם אחד כמשה"ק הפנ"י אלא משום דדמי לספק על ספק דרס דמתחלה אנו צריכין לדון שמא אין כאן ספק מיחוש כלל ואת"ל שיש כאן מקום ספק לפנינו שמא לא דרס וכן נסתייע מד' הלח"מ בפ"ה מהל' סוכה הל' ד' בסיככה בפשתן העץ בתרי ולא דייק דאזלינן לקולא דספק אם הושני דריו"ח הוי תרי ולא דייק ואפילו הוי תרי ולא דייק הא ריו"ח עצמו מסופק בדבר והוי ס"ס, וזהו הטעם ג"כ מש"כ בתק"ע סי' ל"א בשם המהרבי"ל דבעד מפי עד תלינן להקל שמא נתברר להעד הראשון שהי' תוך ג"י ואת"ל שלא נתברר לו שמא הוא תוך ג"י זהו ת"ד, והנה בודאי היכא דיש רוב צדדים במציאות יש להתיר מס"ס וכן ילה"ר מכריתות די"ג אמר רבא ה"ט דבנה טהור ספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואת"ל ינק ספק ינק בכדי אכילת פרס כו' מבואר דבכה"ג הו"ל ס"ס ועי' גיטין דמ"ה ואמרי לה קורין בו דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל נכרי שמא שלא לשם ע"ז כתבו אע"ג דספק אחד הוא אם נתכוין לשם ע"ז, ועי' במהשד"ם בחיו"ד סי' ל"ט ב' עדים מעידים שכולי' לקוי' וספק שמא הגיע לחריץ וב' עדים אומרים שלא הי' לקוי' דאוקי תרי להדי תרי והעדים לא העידו דבר ברור אלא ספק ועי' בשושנת העמקים כלל י"א שכ' ע"ז דהוי ס"ס ולא הוי משם אחד יעוי"ש ועי' בבי"מ אהע"ז סי' קנ"ו בדין הרא"ש באם א"י שכלו חדשיו וב' עדים אומרים שהולד שילדה חי אחר ל' ועדים אחרים מכחישים שלא חי ל' יום מותרת לבעלה דהוי ס"ס, אולם מכל הני יש לחלק משום דיש רוב צדדים במציאות להתיר להכי הו"ל ס"ס אף בגונא דהוי משם אחד ולהכי אין ראי' גם מד' הרשב"א בשתוקי דספק דילמא אזלי אינהו לגבה דהוי רוב במציאות ואת"ל דילמא אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע מחמת הדין אבל במציאות איכא רוב מ"מ דילמא לכשר נבעלה ויש בזה רוב צדדים להתיר, אולם היכא שאין רוב צדדים במציאות רק מצד הדין דשי' אחת מכשרת בודאי ושי' אחת מחמרת בספק י"ל דהוי ספק אחד ולד' הב"ש בסי' ע"ד במורדת לא דמי, אולם במהרשד"ם חאה"ע סי' מ"ה כ' לדון משום ס"ס בגט שכ"מ דעכשיו אם מתי ונקרע הגט קודם מותו דלשי' הרי"ף וסיעתו הגט כשר בודאי ולשי' התוס' הוי ספיקא דדינא אם הגט כשר או לא דהו"ל ס"ס שמא הלכה כהרי"ף דהגט כשר בודאי ואת"ל כהתוס' וסייעתם דהוי ספק גט אכתי הו"ל ספיקא דדינא והו"ל ס"ס מעליא וכן העלה המהרשד"ם שם להלכה בסוף התשובה וז"ל שם טעם ג' שאפילו נניח שהם חולקים מ"מ אם אליבא דהתוס' היתה אשה ודאי אסורה ולדעת הרי"ף והאחרים ודאי מותרת והי' שקולים רי"ף והתוס' הי' ראוי לאסור משום דהוי כסד"א דאזלינן לחומרא ואפילו שלא היו שקולים ראוי לחוש לד' המחמיר אבל עתה שאפילו הי' שקולים לא הוי אלא ס"ס כי אפילו את"ל שיש להלך אחרי התוס' אין התוס' אומרים אלא דר"י אוסר משום דמספק"ל אי כר"מ אי כר"י ושמא אין הלכה כהתוס' והו"ל ס"ס והנה מצאתי דאיתא בשו"ת ברשב"א שכ' ומעתה נתברר עיקר השאלה דאפילו בדאיתחזק איסורא מתירים בו ס"ס ואפילו בע"ז החמורה עכ"ל, ומבואר דעת מהרשד"ם דהיכא דהוי פלוגתא דרבוותא דלחד דיעה מותרת בודאי ולהדיעה החולקת הו"ל ספיקא דדינא והו"ל ס"ס וטעמו נראה משום דמתחלה אנו דנין בפירוש דהגמ' דלדעת הרי"ף ורש"י מפרשים דבאומר מעכשיו אם מתי את מת מגורשת משעת מסירה וכפי גירסתם שם בגמ' דלכו"ע הוי מגורשת מהיום ולפי פי' התוס' פליגי בזה ר' יוסי ור' יהודה ומספק"ל הלכה כמאן וע"כ אנו אמרין דהוי ס"ס שמא הגירסא או הפירוש בדהגמ' כפי' הרי"ף ואין כאן מקום ספק כלל ואת"ל כגי' ופי' התוס' הא נחלקו בזה ר"י ור"י ומפסק"ל הלכה כמאן, ואף שאין בזה כללי ס"ס מ"מ מתחלה אנו דנין אם יש כאן ספק כלל וכמש"כ החו"ד בסי' ק"י וה"נ בנד"ד מתחלה אנו מסופקים בפי' דהגמ' בסוטה אי מיירי בסוטה ודאי או בסוטה ספק ואם יש מחלוקת כלל בדינא דרב ואפילו את"ל דבסוטה מיירי בסוטה ודאי והסוגיות פליגי אהדדי שמא הלכה כסוגיא דיבמות, וע"ע ברמב"ם פ"ח מהל' שגגות האוכל חתיכה וע"א אומר לו זה שאכלת חלב וע"א אומר לא אכלת חלב הואיל ונקבע האיסור ה"ז מביא א"ת, והראב"ד בהשגות שם לא ידעתי האיך נקבע האיסור בכאן אא"כ מעיד העד חתיכת חלב שהיתה עם השומן אכלת והאחר אמר לו לא אכלת אלא השומן, ונראה מלשון הראב"ד דאם הע"א אומר שאכל חתיכה מב"ח של ספק וחייב א"ת והשני אומר שאכל שומן בכה"ג אין כאן א"ת אע"ג דהו"ל ספק אחד אם אכל חלב או שומן משום דהוי ספק בחיוב אשם תלוי, אלא שיש לחלק דדוקא בחיוב א"ת דזהו דין ודאי שעל ספק מביא א"ת וא"כ אם יש ספק בחיובו הוי ככל הספיקות ומה"ט נראה דגם אם ע"א אומר שהיתה חתיכה אחת מב' חתיכות והשני אומר שהיתה חתיכה אחת מסופקת אי חלב או שומן דהוי ספק בחיוב א"ת א"כ הע"א האומר שאכל שומן לא גרע מאומר שהיתה חתיכה אחת ורק היכא שלידת הספק בא ע"י הכחשת העדים שזה אומר שחלב אכל וזה אומר ששומן אכל דהספק בב"ח בכה"ג חייב א"ת מ"מ י"ל כיון דהמסתעף מהספק היא שמדרבנן לחומרא ושי' הפר"ח בסי' ק"י דאף בספיקא דדינא סד"א מן התורה לקולא ורק מדרבנן לחומרא א"כ לשי' המחמרת ג"כ אאמד"ר ולשי' המכשרת מותר ג"כ מדרבנן והוי כשארי ס"ס ויש לחלק דמ"מ הוי כספק אחד אלא די"ל דגם אי נימא במחלוקת הפוסקים באיסור תורה דהוי כתרי ותרי דבכה"ג הו"ל איקבע איסורא וכמש"כ הכ"מ שם דנקבע האיסור ע"פ עדות ע"א, וכ"ז היכא דפליגי באיסור והיתר ודאי אבל אם גם לדעת האוסרים לא הוי אלא ספק בכהאי גוונא בודאי לא הוי איקבע וגוף ד' הכסף משנה סותר את עצמו ממה שכתב בהלכות מגילה סי' תרפ"ח דהכחשה במוקף חומה יעוי"ש ועי' תוס' כתובות דכ"ב, ומה שהקשה כת"ר מיבמה לשוק דרב ס"ל אין ק"ת ושמואל מספקא ליה אי ק"ת וכן ביבמה שניסת בב' עדים, לא ידעתי מאי קא קשי' ליה דהא בכל הני מפורש בש"ס ההלכה אמר אמימר הלכתא כותי' דשמואל וכן בניסת בב' עדים דר"ה ברי' דרב יהושע דבתראי דא"ל ואשינוי ניקום וניסמוך, והיכא שהכריעו בגמ' ההלכה ל"ש לדון משום ס"ס והא כן צ"ל לשי' הרמב"ן במלחמות בב"ק פ"ב בטעם הרי"ף שפסק כרבה אע"ג דרבא מספק"ל מ"מ כיון דלרבה פשיטא ליה ודאי דרבה מוציא מידי ספק דרבא והביא כן ממש"כ הנגיד ר' שמואל הלוי בהא דאמרינן אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם הנ"מ במאי דפליגי אהדדי בודאי אבל היכא דלאביי פשיטא ליה ורבא מספק"ל עבדינן כאביי דפשיטא ליה וכ"כ הרא"ש שם, וכ"כ המ"מ בשי' הרמב"ם בפ"ז מהל' חובל ומזיק וכ"ה בחו"מ סי' שפ"ח ויקשה לדידהו מ"ט קי"ל כשמואל דמספק"ל אי ק"ת ביבמה לשוק הא לרב פשיטא ליה דאין ק"ת ביבמה לשוק ומ"ט לא נעביד כמאן דפשיטא ליה אלא דבודאי היכא דאיתמר בש"ס דהלכתא כותיה דשמואל בודאי דקי"ל כן אבל היכא דלא איתמר לא איתמר וי"ל דעבדינן כמאן דפשיטא ליה כמש"כ הרמב"ן והרא"ש וכן י"ל דהוי ס"ס כמש"כ המהרשד"ם מ"מ נראה דאין זה יסוד בהוראה לדון בכ"מ בכה"ג משום ס"ס דעכ"פ ס"ס משם אחד היא אלא היכא שעמודי ההוראה מקילים כמו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דס"ל דסוטה פטורה מן החליצה ורק שאנו חוששין לדעת הראב"ד ודעמו החולקים בזה יש לצרף לסניף להקל משום ס"ס במקום עיגון כמש"כ המהרשד"ם ואפשר דגם כונת המהרשד"ם הוא רק לסניף משום דהעיקר כשי' הרי"ף ורש"י דהגט כשר בודאי כמש"כ מתחלה אלא שאינו נראה כן מלשונו שכתב דאפילו אם היו שקולים הוי ס"ס וצ"ע.

ה

במש"כ בהא דאבא שאול דהכונס לשם נוי ולשם אישות דקרוב בעיני להיות הולד ממזר ודייקתי מד' פיה"מ להרמב"ם בבכורות דבאיסור אשת אח קאי, וע"ז כ' מעכת"ר להוכיח דגם לאבא שאול בודאי מודה הא דדקי"א דבא על יבמה גדולה תגדלנו ופקע איסור אשת אח וגם בלשם נוי קנאה וכן ביאת שוגג קנאה אלא דמצות יבום לא קיים, סמכתי על מה שציינתי לד' הבי"מ סי' קס"ה שמסתפק ג"כ בזה והביא ד' הנימוק"י וכ"כ בס"פ הבע"י דאפילו לשם זנות קנה לאבא שאול והא דהולד ממזר אאמד"ר [ועי' בב"ש סי' קע"ה שהביא ג"כ ד' הנימוק"י ומחלק בין סתם ובין לשם נוי ובאמת הא מבואר בנימוקי דאפילו לשם זנות קנאה] ובעיקר הדבר זהו מחלוקת הראשונים והריטב"א כ' כמש"כ הנימוקי דאפילו לשם זנות קנאה והרמב"ן ביבמות ל"ט כ' להסתפק דלאבא שאול רק כשבועל לשם מצוה קנאה אבל בזנות וכשמתכוין לשם נוי ולשם אישות לא קנאה ומתניתין לא אתי' כאבא שאול והרמב"ן הוכיח מזה דלא כאבא שאול וכ"נ מלשון הרמב"ם בפיה"מ ספ"א מהל' בכורות שכ' על ד' אבא שאול ואין זה אמת לפי שמאחר שנסתלק ממנה איסור ערוה כשמת אחיו בלא בנים הרי הוא מותר בה ואפילו נתכוין שלא למצוה יעוי"ש.

ו

ומש"כ מעכ"ת על מש"כ דמד' השו"ע סי' קנ"ט ס"ז דאם מתה ארוסתו רצה חולץ רצה יבם מבואר דלא כהרשב"א דס"ל דבכה"ג ליכא מצות יבום כלל, וע"ז כ' דהא מודה הרשב"א דהיא זקוקה מדרבנן שאין אירוסין מפקיעין הזיקה ואפילו בחיי ארוסתו צריכה חליצה ואפילו לשמואל ולר"א דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה מ"מ חולצת ולדידן דקיי"ל כרב חולצת או מתיבמת ולאחר היבום אם יגרשנה תהא מותרת לשוק אבל השתא אסורה לשוק עכ"ד, אם שכן גם ד' הבית מאיר דמה שחולצת היא מדרבנן ורק בארוסתו ולא לכשנכנסה דנישואין מפקיעין הזיקה יעוי"ש, אבל אין נראה כן ועיקר דיוקי מלשון הרמב"ם והשו"ע דרצה חולץ רצה מיבם ומבואר דיש בה דין יבום דבר תורה ואפילו בשוגג ולשם זנות קנאה וכן נפטרת צרתה ע"י יבום וחליצה ואחרי החליצה אסורה עליו משום לא יבנה ואילו לד' הרשב"א אין כאן זיקת יבום כלל ד"ת ורק דמותרת לו ע"י קידושין וכל כי האי לא הו"ל למיסתם, והנה הרמב"ם בפ"ז ה"ח כתב ואם מתה ארוסתו בין שמתה קודם מיתת האחין ודין שמתה לאחר מיתת האחין חזרה היבמה להתירה ורצה חולץ רצה מיבם עכ"ל, ומבואר מד' הרמב"ם דאין חילוק בין קודם מיתת האחין או אח"כ, ולכאורה היה נראה לדייק מזה דלא כהרשב"א דהא לד' הרשב"א יש לחלק דאם מתה קודם מיתת האחין הרי היא זקוקה מד"ת ואסורה לשוק בשביל האחין דהא גם בחיי ארוסתו היתה אסורה לעלמא בשבילם וזקוקה ליבום מן התורה ואילו מתה אחר מיתת האחין כבר הותרה לשוק ד"ת ואין עליה רק זיקה מדרבנן והרמב"ם דמשוה להדדי מבואר דס"ל דבכל גווני צריכה חליצה ומתיבמת מן התורה אלא דגם מד' הרשב"א שם לפי המסקנא נראה דאין חילוק בין אידחי מהאי ביתא לגמרי או דלא אידחי דכיון דנדחה מהך יבם ואין כאן מצות יבום גם לכשמתו אחים אחרי כן אין כאן איסור אשת אח ליבם זה לשי' הרשב"א.

ז

וחכם אחד העירני דיש להסתייע מד' הרמב"ם כד' הרשב"א מדכתיב הדין דחזרה להתירה הראשון דוקא במתו האחין מקודם והא משכח"ל גם בלא מתו האחין כיון דמתה ארוסתו חזרה למצות יבום אלא דס"ל כשי' הרשב"א דמצות יבום אין כאן ורק דמותרת לו ולהכי בלא מתו האחין הרי היא זקוקה מחמת זיקת האחין כדין יבמה לשוק מן התורה כיון שאינה זקוקה לו עוד וגם אסורה עליו מדין זקוקת אחיו כמו שארי דיני ערוה מכח זיקה כיון שגם אחר יבומו תשאר זקוקה לאחין מן התורה ולהכי לא משכח"ל רק כמתו האחין דאין כאן איסור יבמה לשוק וגם פקע זיקת קרובים עכ"ד, אולם אחרי התבוננת נראה דגם לשי' הרשב"א אם לא מתו האחין מותרת לו מה"ת מדין יבמה לשוק דבודאי אין איסור יבמה לשוק מכח זיקת היבם גרידא ונאסרה משום לא תהי' אשת המת החוצה וכיון דבנפילתה הותרה ליבם ולכשנאסרה וחזרה והותרה חזרה להתירה הראשון אף שאין כאן עוד מצות יבום מ"מ מחמת אשת המת אי אפשר שתיאסר עוד ולהכי כמו שאינה נאסרה עליו מחמת אשת אח עוד כן לא תיאסר עוד משום יבמה לשוק מחמת שהיא זקוקה לאחין, ונראה דגם איסור זקוקת אחיו מדרבנן אין כאן דהא ע"י מה שכונסה פקע זיקת אחיו מחמת איסור ערוה דאשת איש דל"ש בזה שני תירוצי התוס' בדט"ז דגם אחר הגירושין תיאסר משום אשת אח וגם תי' הר"י משום לא תהי' לאיש צר ל"ש בזה דהא לא הי' אצלה זר מעיקרא והותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון וכיון דע"י הנישואין מפקיעין הזיקה אין כאן זקיקת אחיו כלל (וכן נראה דאם מת בלא בנים לא הוי עלה זיקת ב' יבמין ואין לזה דין אשת ב' מתים דאי נימא דלא פקע זיקה הרי יש עליה דין זיקת ב' יבמין דבכל מקום ל"ש זיקת ב' יבמין דע"י יבום הרי נפקע אישותו של הראשון וכמבואר בירוש' ריש יבמות דלהכי לא נאסרה משום אשת אחיו של ראשון, אבל בזה כיון דחזרה להתירה הראשון שלא ע"י יבום ויש עליה זיקת יבמין מהאחים א"כ לכשמת הוי כאשת ב' מתים ויש עליה זיקת ב' יבמין אלא דבאמת בכה"ג פקע זיקה], ומש"כ הרמב"ם הדין דאם מתה ארוסתו בין שמתה קודם מיתת האחין ובין שמתה לאחר מיתת האחין דוקא במתו האחין משום דדין זה קאי על מתניתין דמיירי במת היבם ועלה קתני מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה וקתני מתה יבמתו מותר באשתו ועלה קאמר רב שאילו היה בהיפוך כגון שמתה אשתו מותר ביבמתו וכ"כ הרשב"א שם וכ"ה לשון הרמב"ם שם מתו אחיו כולם מוציא את ארוסתו בגט ויבמתו בחליצה ואם מתה ארוסתו כו' ועלה קאי דאם מתו אחיו ועיקר חידוש הרמב"ם דאפילו מתה לאחר מיתת האחים דאידחי מהאי ביתא לגמרי ובודאי אין בזה דרכי נועם מ"מ חזרה להתירה הראשון דלא כמו שמחלק הריטב"א והרשב"א מתחלה דהא דרב מיירי בלא אידחי מהאי ביתא לגמרי.

ח

מש"כ מעכ"ת לתרץ ד' הנוב"י שכ' דבהמירה דהוי ספק זנות ויש בה ס"ס דשמא זינתה וא"צ חליצה ותמהתי דהא בספק סוטה צרתה מתיבמת משום דרק בספק סוטה לא מספקינן לאוסרה מקרא דטומאה הכתוב על הודאי משום דסוטה מותרת מן הדין דאין אוסרין על היחוד וגזיה"כ הוא לאוסרה תדע דהא ילפינן ס"ט ברה"י אף במקום חזקה מסוטה משא"כ בספק זנות בעלמא כמו בנתקדשה פחותה מבת ג"ש וספק תחתיו ספק אינו תחתיו מספקינן גם לאוסרה משום טומאה ודאית ואפשר להסתפק שהיא ערוה אף לקולא לפטור צרתה וכמש"כ הנוב"י בהמירה הנה דבריו נכונים להצדיק ד' הנוב"י, אבל מיאנתי בסברא זו לחדש דספק סוטה ע"י רגל"ד גם ספק לא הוי רק מגזיה"כ כיון דילפינן מזה כל הספיקות וכמש"כ התוס' בסוטה דכ"ח דסתירה ע"י קינוי בסוטה הוי כספק מגע שרץ ואיך נימא דמצד הסברא גם ספק לא הוי, ודוחק לומר דכל זה מהלכתא דילפינן מסוטה דהתורה עשאה לספק כודאי ולהכי ילפינן מזה כל הספיקות ובריש נדה אמרו אי מה סוטה ברה"ר טהור הכי השתא התם משום סתירה וסתירה בר"ה ליכא הכא משום חסר כו' ואי איתא הא אפילו היכא דאיכא סתירה ל"ד לשארי ספיקות כיון דסוטה לא הוי ספק כלל ורק דהוי גזיה"כ והגזיה"כ הוא רק ברה"י ומאי דילפינן דס"ט ברה"י ספיקו טמא אף במקום חזקה וחשיב חזקת טהרה בסוטה הלא כ' התוס' משום דאיכא חזקה שאינה טמאה ודאי והחידוש לפ"ז מה שהיא טמאה ודאי אבל טומאת ספק יש לה גם מסברא כמו שארי ספיקות [ובאמת דספק זנות בעלמא בנתקדשה פחותה מבת ג"ש וספק תחתיו אי לאו תחתיו מבואר בד' האס"ז בכתובות ד"ט דלא הוי ספק סוטה ורק הרא"ה במשמרת כ' דהוי ספק סוטה ומבואר בירוש' דפ"ק דכתובות דאסור לקיימה משום ספק סוטה עכ"פ לא עדיף מספק סוטה גם מסברא] וע"כ צ"ל דהא דספק סוטה צרתה מתיבמת כמש"כ באחיעזר שם משום דאומרת ברי לי שהיא טהורה וע"כ כלפי שאר הדינים שלא גזרה תורה דאסורה מהני אמירתה ובנידון הנוב"י בהמירה אם אומרת שהיא טהורה בודאי אי אפשר למשוי לספק וגם דהא שויה אנפשה חד"א ואי אפשר להפטר מן החליצה אלא דבשותקת או באומרת שזינתה דאף שאינה נאמנת להקל י"ל דהוי ספק לפוטרה גם מן החליצה.

ט

ומש"כ עוד עמש"כ לצדד ביבמה שנתקדשה בהיתר ואין לה תקנה בגט בזה לב' תירוצי התוס' ביבמות דט"ז פקע זינתה, וע"ז הקשה מגיטין דפ"ב בקידשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם ומתו חשבינן ללוי אשת ב' מתים וע"כ מיירי במת ראובן ואח"כ שמעון דאי מת שמעון ברישא או בב"א לריוה"ג דס"ל דאפשר לצמצם א"כ לא חלו קידושי שמעון לגבי לוי שהרי היא א"א מחמת ראובן כמש"כ התוס' ביבמות ד"י ובגיטין פ"ב ובמת ראובן ברישא ונפלה קמי לוי חלו קידושי שמעון לאוסרה אלוי ואפילו למ"ד אין ק"ת ביבמה לשוק מ"מ כיון דקידש חוץ משמעון כמו דלא מהני קידושיו לגבי שמעון כן לא מהני זיקתו, ואס"ד דקידושי היתר שאין להן תקנה בגירושין מפקיעין זיקה א"כ פקע זיקת ראובן וכשמת שמעון אסורה ללוי משום שנאסרה שעה אחת ולא הוי אשת ב' מתים ויקשה לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה וס"ל ג"כ דאשת ב' מתים מן התורה כמש"כ התוס' ביבמות דל"ב ולא משכח"ל אליבי' אשת ב' מתים וגם בקידשה ראובן מעכשיו עד אחר ל' יום ושמעון עד אחר כ' כמש"כ התוס' ביבמות שם הא שמואל לא ס"ל בהא כריו"ח, ומזה הוכיח כת"ר בעיקר הסברא דזיקה קנויה ליבם ואין קנין קידושין מפקיע קנין זיקה אלא היבם אוסרה על המקדש והמקדש אוסרה על היבם וקידש אחותה עדיף טפי דהתם אין עיכוב בקידושי אחותה יש זיקה לאסור קרובים מדרבנן וממילא נפקעה זיקת היבום אבל זיקת היבמה לעולם לא תפקע הקידושין דידה לאחרים ודוקא בחלו הקידושין לאחר הזיקה אבל קדמו הקידושין לזיקה הוי אשת איש ככל העריות עכ"ד, הנה סברת כת"ר ישרה וראוי' למי שאמרה אבל בדהתוס' יבמות דט"ז מפורש בטעם הר"י דלהכי לא מפקיע הזיקה משום דגלי קרא לא תהי' דאין הקידושין מפקיעין הזיקה וכ"ז היכא דהקידושין באין אח"כ אכל בזה שנאסרה משום א"א מצד קידושי שמעון שקידש בחיי ראובן וחלו הקידושין לגבי ראובן אלא דלגבי כו"ע מיתלי תליא משום שאין להן מקום לחול לפי שנאסרה מצד קידושי ראובן אבל אח"כ הלא היא א"א מחמת קידושין הראשונים ול"ש ע"ז לומר סברת הר"י דלא תהי' דאין הקידושין של יבמה לשוק מפקיעין הזיקה וגם אין זה ענין להא דיבמה שהותרה ונאסרה דבכה"ג דאתו בהדי הדדי בודאי היא כערוה בשעת נפילה דהא אין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה כיון דבאותו שעה אינה ראוי' ליבום כיון דהויא ערוה באותה שעה ול"ש בזה יבמה שהותרה דהא איסור אשת אח לא הותרה כיון שהיא א"א, וברשב"א לגיטין מפורש כן שהקשה דהא הויא ערוה משום דאין אני קורא בה יבמה יבא עליה בשעת נפילה אלא דלהרשב"א הא ס"ל דקידושי שמעון חלו גם לגבי עלמא, אבל לשי' התוס' דקידושי שמעון לא חלו לגבי עלמא ורק לכשמת ראובן חלו י"ל דכיון דבהדי הדדי קא אתו הזיקה והקידושין חשוב כיבמה שהותרה ונאסרה אבל זה אינו דיבמה שהותרה בעינן שיהא ניתר איסור אשת אח בפועל אבל בזה כיון דע"י מיתת ראובן הרי היא א"א מצד קידושי שמעון ואא"פ שתתיבם בפועל והיתר אשת אח לא יהי' ליבום איך נימא דהוי יבמה שהותרה כיון דאיסור אשת איש אתי בהדי זיקה ואיך תחול הזיקה בכה"ג, ולפ"ז יקשה דהא לא הוי אשת ב' מתים כמשה"ק כן הרשב"א בגיטין דפ"ב ומאי דמתרץ שם דמתו בב"א כריוה"ג לא יספיק לשי' התוס' דס"ל דכל שקדמו קידושי ראובן לא נאסרה בחייו לכו"ע משום קידושי שמעון כמש"כ כת"ר.

אלא דיש לתרץ דמשכח"ל באופן שהותרה מתחלה כגון שקידש ראובן חוץ משמעון אחיו ומת ראובן ואח"כ קידש שמעון סתם דקידושי שמעון חלין והוי לגבי לוי יבמה שהותרה ונאסרה ואח"כ מת שמעון בלא בנים וחזרה והותרה דהא מותרת מצד אשת אח ולרב חזרה להתירה הראשון למצות יבום ובכה"ג הוי אשת ב' מתים דיש עליה זיקת ב' יבמין מיוחדים דבכל מקום אם ניסת ע"י יבום ומת הרי היא זקוקה אח"כ מחמת יבם ואינה עוד אשת של מת הראשון כמבואר בירוש' ריש יבמות דלהכי לא נאסרה משום אשת אחיו של הראשון כמשכ"ל באות ז' ואין בזה רק זיקת יבם אחד משא"כ בזה דלגבי שמעון לא חלו קידושי ראובן כלל ויש בזה זיקת ב' יבמין ואסורה משום אשת ב' מתים, ובשי' התוס' י"ל דחולקים ע"ד הרשב"א דס"ל דבכה"ג פקע זיקה אלא דיש על זה מצות יבום ומשכח"ל אשת ב' מתים לרב אבל לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה יקשה, אולם בעיקר הדבר שחושב כת"ר דלד' התוס' ביבמות ובגיטין אי אפשר לתרץ כמש"כ הרשב"א במתו שניהם בב"א משום דלשי' התוס' כל שקדמו קידושי ראובן לא הוי אשת אח כלל מחמת קידושי שמעון היכא דמת שמעון בתחלה כמפורש בדבריהם, אבל נפלא הדבר דלשי' התוס' תהי' מותרת לקרובי שמעון ואפילו אם מת ראובן אחרי כן כיון דקידושי שמעון אהני לגבי ראובן והא קידושי שמעון שחלים לכשמת ראובן הוא משום קידושין הראשונים שלו ועכצ"ל דהקידושין היו במציאות דאפילו לר"מ דמהני בדבר שלא בא לעולם אבל באופן שקידש מעכשיו לא חלו גם לר"מ וע"כ שיש מציאות לקידושין ורק דמיתלי תלי' אבל יותר נראה דבאמת גם לשי' התוס' כמו לשי' הרשב"א כיון דחשיב הקידושין לאוסרה על ראובן ומהני הקידושין מהני גם לגבי עלמא אלא דנהי דהקידושין איתנהו במציאות מ"מ אין אישות חל על אישות כמו לב"ש דס"ל דאין איסור חע"א ואף איסורא ליכא ובכה"ג לא מהני גם כולל מה שנאסרת על ראובן ולהכי לא הוי עלה דין ערוה דא"א לפטור צרתה כמו לב"ש וכל שקדמו קידושי ראובן ומת שמעון מתחלה לא הוי כאיסור אשת אח במקום מצוה לפטור צרתה לגבי לוי אבל כיון דהקידושין איתנהו במציאות ומיתלי תלי לכשמת ראובן אחרי כן אסורה לקרובי שמעון מן האם דבדין קרובים אין נפ"מ אם חל האיסור מחיים ולהכי לכשמתו שניהם בב"א לריוה"ג דס"ל דאפשר לצמצם הוי אשת ב' מתים מן התורה כמש"כ הרשב"א משום דקידושי שניהם איתנהו במציאות ורק לכשמת ראובן מתחלה נפטרה מצד א"א דשמעון אבל לכשמתו בב"א הוי אשת ב' מתים ולולא ד' הרשב"א דדחיק לאוקמי הך סוגיא דגיטין דנפלו בב"א וכריוה"ג דאפשר לצמצם [ואולי זהו שי' הרמב"ם שהשמיט הדין דאשת ב' מתים דלמאי דקיי"ל דלא כריוה"ג לא משכח"ל כמש"כ הרשב"א] הי' נראה לתרץ עיקר קושיתו דל"ש בזה כלל כל שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה מחמת קידושי שמעון לאוסרה אח"כ גם לכשמת שמעון דבאשת ב' מתים לא נגמרה הנפילה לגמרי כשהיתה מקודשת לשמעון שעדיין זיקה שראוי לבא משמעון עליה ואין זה עדיין אלא חצי זיקה וחצי נפילה ורק באם נפלה אחות אשתו לפניו ומתה אשתו אסורה לו לעולם כיון דהנפילה היתה בשלימות אבל בזה מה שהיא אסורה ליבם משום קידושי שמעון לולא איסור ב' מתים הלא לא נגמרה הנפילה לגמרי וזיקה באה מחמת ב' מתים ביחד והוי כאישות חדא ולהכי לא היתה נאסרת לעולם מצד שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' דהנפילה נגמרה אח"כ ואע"ג דלגבי דין יבום הוי נפילה מ"מ א"א שתיאסר מחמת אשת איש הגורם ג"כ זיקה ותיהוי אח"כ גמר הנפילה, שו"מ בגרש ירחים שהרגיש בזה.

י

ומש"כ מעכ"ת להקשות לשי' התוס' ביבמות דפ"ד דגרושה לכה"ד הוי עשה ותקשה הא דאמר ביבמות דצ"ד אם יבמה כהן חולץ ומותרת למקדש תפקע הזיקה ע"י קידושי א"א כיון דלא תחזור להתירה למצות יבום אם ננקיט דגם אם אינה ראוי' למצות יבום גרידא לא חשוב חזרה להתירה הראשון עכ"ד, אין ראי' מזה דהא לשמואל קידושין תופסין מספק א"כ לא נפקע הזיקה של היבם דשמא אין קידושין תופסין ולפיכך חולץ לה, וראיתי בס' שושנת העמקים כלל ה' שכתב בראובן ושמעון אחים מהאם ולוי עם שמעון אחים מהאם ועם ראובן איש נכרי ומת ראובן בלא בנים ועמד לוי וקידשה וגרשה דכיון דקיי"ל כשמואל דצריכה גט מספק א"כ הוי ספק ערוה על שמעון דשמא תפסי קידושי לוי אחיו והוי גרושת אחיו מאמו בכרת ול"א בזה הואיל ואישתרי אישתרי דכיון דקידש לוי ושמא תפסי קידושין כשמואל א"כ הוי א"א ופקעה זיקת ראובן יעוי"ש, ולא הביא ד' התוס' ביבמות דט"ז אבל לפי הנראה דעתו בזה דכיון דאסורה גם לאחר גירושין פקע זיקה אלא דחולצת מספק שמא אין ק"ת ביבמה לשוק וזהו כתי' הראשון שבתוספת.

יא

ועמש"כ בסי' ג' לדון באם אין איסור א"א חל על איסור נדה דמ"מ אין קידושין תופסין וע"ז כ' מעכ"ת דמסתבר דאם אין איסור א"א חל אין כאן גם איסור טומאה לבעלה וא"כ משכח"ל ממזר מאכיל את אמו בתרומה שהרי לא נתחללה בנתקדשה בנדותה וזינתה קודם שטבלה וכמו שהקשה כעין זה רש"י יבמות ס"ח ב' בפשוטו נראה דנאסרת לבעלה אע"פ שאין חיוב מיתה דמ"מ כיון דאיסורא וטומאה איכא נאסרת לבעלה אע"פ שאינה חייבת על זה סקילה דמ"מ הוי א"א ויעוי' בשושנת העמקים להפרמ"ג שכ' בממזרת א"א שזינתה דאע"פ דאין איסור א"א חל מ"מ אסורה מצד סוטה ליבם דטומאה כתיב בה כעריות ופטורה גם מן החליצה וגם מדהר"מ בפ"ב מהל' סוטה שפסק באשת קטן שאינה שותה ונאסרת על בעלה דכונת הרמב"ם באשת יבם קטן שבא על יבמתו דמן התורה קונה אותה לכל דבר דאל"כ אין אישות לקטן וכ"כ המנחת חנוך [עי' אחיעזר סי' א' אות י"ג] ואף על פי שאין חיוב מיתה דנתמעט מאיש כי ינאף ומ"מ נאסרת לבעלה אלמא דאיסור לבעלה אינו תלוי בחיוב מיתה אלא דאפילו נימא דבאשת יבם קטן אינה נאסרת לבעלה משום שזהו מין אישות אחר שאין עליה חיוב סקילה, אבל מה שאי"ח סקילה משום אין איסור חע"א כיון דאיסורא איכא הוי א"א דכתיב בה טומאה ואסורה לבעלה וה"נ לענין ממזר דבעינן ממזר מחייבי כריתות אע"פ שלא טבלה לנדותה ואין איסור א"א חל מ"מ הוי ממזר דזהו הוי חייבי כריתות אע"פ שאין עליו חיוב כרת בפועל משום אין איסור חע"א.

ומש"כ מעכ"ת דבאמת מקושית הגמ' יבמות דל"ב ותתיבם יבומי מוכח דכל היכא דאין איסור חע"א אינו מונע תפיסת קידושין כמו שהוכחתי שם דהא מצות יבום אינה אלא אם נעשית אשתו ואם לא קנאה אין כאן יבום וע"כ דקידושין תופסין אלא הא דנתקדשה בנדתה וקדשה אחר וטבלה אין קידושין של השני כלום דלכי טבלה קדמו קידושין של ראשון והוי קידושי שני רק לזמן ולא חלו כלל וכן בקדשה בנדתה ומת וקדשה בנו וטבלה חל עליו השתא איסור אשת אב דכיון דאין העיכוב רק מחמת אין איסור חע"א כשפקע הראשון הוי זמן דלהבא כאסורה למפרע הדברים מתמיהים דלפ"ז אם לא טבלה לנדתה כלל יחולו תמיד קידושי שני ולכשמת הראשון תהי' א"א מחמת השני לעלמא ותהי' אסורה לקרוביו וגם גוף הסברא דאם טבלה תהי' כאסורה למפרע אינו מובן דהא באותו שעה הי' עלי' איסור נדה ואין איסור חע"א ואיך יחול למפרע ומש"כ דבפשיטות י"ל דבמתקדשת בנדותה חל איסור א"א משום איסור כולל שתיאסר בימי טהרתה וכמו כולל דזמן הוי כולל ולא דמי לא"א ונעשית חמותו אע"פ דעי"ז תיאסר לאחר מיתה וגירושין דלאו להכי קיימי משא"כ בנדה דלטהרה קיימי עכ"ד, מש"כ דכולל לזמן הוי כולל נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהל' שבועות הל' י' דבאמר שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא אוכלנה ואכלה כולה באותו יום דאינו חייב אלא אחת ועי' ברדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קס"ה שביאר ד' הרמב"ם ובשעה"מ פי"ז מהל' איסו"ב אלא דגם להראב"ד דס"ל דאמרינן כולל בכה"ג אף דבזמן המיגו ליתא לאיסור הראשון מ"מ זהו רק בדבר התלוי בזמן ולא בדבר התלוי במעשה כמו דלא אמרינן דאיסור טריפה חל על איסור אמ"ה ולא אמרינן דהוי כולל דע"י איסור טריפה תיאסר אחר השחיטה ומה"ט תיאסר ג"כ מחיים אף דבהמה לשחיטה קיימי ולהכי אאפ"ל דהוי כולל משום שתיאסר אחרי טהרתה.

ומש"כ עוד דאי נימא דאיסור א"א לא חייל על נדה ואינו מעכב קידושין אחרים א"כ אין קידושיו קידושין כדאמר בגיטין דפ"ב דקידושי שמעון לא אהני דכיון דאינה אוסרה לשום אדם לא הוי קידושין וא"כ כיון דילפינן דבשעת נדתה בת הוי' היא ע"כ דאין קידושי אחר תופסין בה עכ"ד לא דמי להא דגיטין דהתם לא אהני מידי אבל בזה אע"פ דאין איסור חע"א לחייב הא איסורא איכא וכיון דנאסרת לגבי עלמא מחמת איסורא דא"א מהני הקידושין והא שי' האבני מלואים בסי' מ"ג דבשפחה חרופה שאינה אלא בלאו קידושי אחר תופסין בה הרי דמהני קידושין אע"פ שקידושי אחר תופסין בה כיון דמהני לאיסורא ועוד דהא בנדה מועיל הקידושין על אחר טהרתה שאז לא יהי' קידושי אחר תופסין בה, ומש"כ כת"ר דלפי המבואר בחולין דק"א דאיסור כולל באיסור חמור חל ומשמע מדהתוס' שם דלאו משום כולל וקאמר אלא משום חומר דאיסורי הנאה דאע"ג דלא מהני חומר מ"מ איסור הניתוסף כמו איסוה"נ המוסיף על איסור אכילה ואיסור כרת דעריות חל על איסור לאו ומה"ט איסור עריות חל על איסור נדה משום דיש לה טהרה במקוה כדאמר בחולין שם דטומאת הגוף קיל דאית לי' טהרה במקוה וגם עריות חמירי דמשוי זונה וממזר ואין קידושין תופסין בה עכ"ד, הנה מה שאין לאיסור עריות טהרה לא ניתוסף עי"ז איסור ורק חומר לבד והא דחמירי דמשוי זונה וממזר ואין קידושין תופסין בה הלא כל זה מסתעף מחיוב דא"א ואי נימא שאין איסור חע"א ואין חיוב א"א ממילא שאין הולד ממזר וקידושין תופסין בה וגם לא נעשית זונה כמבואר בד' המהרי"ט בקידושין דע"ח דאמר ר"א כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה והקשה המהרי"ט והא אמרינן לעיל דאין איסור אלמנה חל על איסור אחות וה"נ היכי חייל איסור זונה למישוי חללה והביא בשם הרא"ש דמיירי כשהביא ב"ש אחר שנעשה חללה יעוי"ש מבואר מד' המהרי"ט דמצד אין איסור חע"א לא נעשית זונה ג"כ וא"כ אאפ"ל דלהכי חל א"א משום דעי"ז יתוספו איסורין דהא אי נימא דאין איסור חע"א לא יתוספו איסורין כלל וכמו שהרגשתי באחיעזר שם מד' הפיה"מ להרמב"ם בכריתות בנקודה הנפלאה שלו דאין איסור הנאה דבב"ח חל על איסור אכילה דחלב לפי שאיסוה"נ דבב"ח בא מכח איסור אכילה ואי נימא דאינו חל אין בו איסור הנאה ולא דמי למוקדשין וה"נ כיון דאי נימא דאין איסור חע"א אין הולד ממזר וגם קידושין תופסין ולא נעשית זונה ועכצ"ל כמש"כ דאע"פ דאין איסור חע"א מ"מ כיון דהאיסור איתניהו במציאות ומיתלי תלי להכי לא תפסי קידושין והולד ממזר ונעשית זונה ומיושב קושיית המהרי"ט ומאי דמקשה ותתיבם יבומי היינו לפי ההו"א דס"ל דאין איסור חע"א ליתניהו במציאות כמש"כ באחיעזר שם.

וע"ד קושיית הבית מאיר המובא באחיעזר סי' ד' בנפלה יבמה ונתמנה להיות כה"ג דנימא הואיל ואישתרי אישתרי ותירץ מעכ"ת דהא איסור דבעולה לכה"ג משום בתולה מעמיו יקח האיסור בקיחה ול"ש בזה הואיל ואישתרי אישתרי דהא זהו מין איסור אחר ואין איסור קיחה באשת אח ואיסור קיחה לא הותר וכן בנודרת הנאה מיבמתו זהו מין איסור אחר יפה העיר, אבל כל זה לשי' הרמב"ם אבל לשי' הראשונים דס"ל דהאיסור על הביאה בלא קיחה עי' במל"מ בפי"ז ופי"ח מהל' איסו"ב יקשה דנימא הואיל ואישתרי אישתרי וגם לא יספיק תירוצו בשומרת יבם שזינתה ובשארי חייבי לאוין דנימא הואיל ואישתרי אישתרי גם מבי"ש כמו שנראה מדהתוס' יבמות ד"כ דכל היכא דב"ש הותר האיסור בגדר היתר שוב מותרת לו לעולם דלאו דוקא באיסור אשת אח אלא גם בשארי איסורים כן ויעוי' בשו"ת חמ"ש מאו"ח סי' י"ט א"כ יקשה מאי דתני בד"כ ואסור לקיימן בב"ש נימא הואיל ואישתרי אישתרי ובפשיטות נראה כמש"כ שם לתרץ בסוף אות ב' ואחתום בד"ש ובתודה כי שם לבו לעיין בדברי מוקירו ומכבדו הדוש"ת.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה