אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כט

סימן כח

בענין הנ"ל. לרב גדול אחד. ערבים עלי דברי דודים ויקרו בעיני דברי מעכ"ת והשגותיו אשר הגיעוני בשבוע העבר, והנני להשיב את אשר אמצא לנכון להצדיק את האמור בקונטרסי.

א

מש"כ כת"ר בדבר היסוד שכתבתי באות י"ג דאין לחוש שמא נתקלקלה דעתו בינתים כיון שיש לו חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא שהוא שפוי בדעת אין לחוש על קלקול בינתים והעיר על זה מב"ב קנ"ג דקיי"ל להלכה דאע"ג דמת וקברו מוכיח עליו חוששין שמא נרפא מחליו הראשון הרי דחוששין על שינוי בינתים, יפה דחה דשאני התם כיון דרוב חולים לחיים וע"כ אין חזקת חליו הראשון חשוב חזקה להחזיק אותו בחליו ובלא זה לא דמי ג"כ דהתם אין זה חשובה חזקה דהשתא הא דקברו שמוכיח עליו ולא דמי לחזקה דמעיקרא של החולי ובע"כ הי' השתנות במצב החזקה, ואף די"ל דהוא תולדה מסתעפת מתגבורת החולי מ"מ אין זו חזקה דהשתא שהרי חזקה זו אינה מכח סברא רק מכח הדין דאמרינן שלא נשתנה והא נשתנה, וכיון דרוב חולים לחיים אמרינן שנתרפא מחליו הראשון והמות בא מסבה אחרת משא"כ בנ"ד בספק אם הי' שפוי בדעת לו גם אי נימא דבנשתתק עלול לספק של טירוף מ"מ החזקה דהשתא שהוא שפוי בדעת מסייע להחזקה דמעיקרא ואין לחוש לקלקול בינתים אלא שלכאורה יש לסתור ביותר מדין פלוגתא דר' יעקב ור' נתן שם דקיי"ל כר' יעקב דהוא מוציא מידם בלי ראי' והם אין מוציאין מידו בלא ראי' משום דכיון דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו ל"א העמד אדם זה בחזקת בריא כמו שהי' מתחלה ואעפ"י שמעכשיו הוא ג"כ בריא ומה"ט דן הר"ן בתשובה והובא בב"י סוסי' ר"א במקוה שהוחזק להיות מ' סאה וטבלו נשים בתוכו ולמחרת נמדד ונמצא כשיעור מכוין שאם הוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה קרוב הדבר שאין לסמוך על חזקתו הראשונה ואעפ"י דעכשיו נמצא ג"כ שלם וצריכה לחזור ולטבול דאין חזקתו הראשונה וחזקה דהשתא מהני נגד חזקת טמא של הטובל כמו דלא מהני חזקת בריא דמעיקרא ודהשתא נגד חזקת ממון יעו"ש וע"ע בש"ש ש"ג פ"א וי"ב עיי"ש ולפי"ז גם בנ"ד דאיכא חזקת א"א בדין שלא יועיל חזקה דמעיקרא ודהשתא ונחוש שמא נטרף דעתו בינתים, ולולא דברי הר"ן מגוף הסוגיא אפ"ל דלפי המסקנא דקיי"ל כר' יעקב משום דאוקי ממונא בחזקת מ"ק ולא מהני חזקה להוציא ממון דהא רובא עדיף מחזקה ואין הולכין בממון אחר הרוב ומכש"כ בתר חזקה ויעוי' בפנ"י שם שכ' לפי המסקנא משום שכנגד טענת ברי לא מהני שום חזקה וכמה חזקות וזה כלל גדול בדין הממעה"ר ולפי"ז חזקת בריא באמת הוה חזקה מעליותא וגם חזקה העשוי' להשתנות הוה חזקה ולטהרות וקדשים החמירו כמבואר בריש נדה ורק לפי שאין מוציאין ממון ע"י חזקות אבל נגד חזקה אחרת שפיר מהני חזקה זו אף דעשוי' להשתנות וכמו במקוה שנמדד דאוקי המקוה בחזקתה ולא מהני חזקת טמא משום דהספק נולד בהמקוה ורק בנמצא חסר הוי תר"ל אבל למש"כ הר"ן לדמות דין מקוה למחלוקת דר' יעקב ור"נ ואין חילוק לדידי' ורק דחזקה העשוי' להשתנות מהני חזקה דחזקת טמא נגדה כמו חז"מ ולדידי' א"כ גם נגד חזקת א"א אינו מועיל חזקת שפוי בדעת דמעיקרא ודהשתא.

אולם בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' קי"א צידד לחלק וכתב ג"כ דבבריא ושכ"מ הוא לפי שטוען ברי ונידון הר"ן שאני לפי שהוחזקה המקוה להתמעט וגרע מחזקה העשוי' להשתנות ויעו"ש מה שחילק עוד בין דבר הבא מחמת טבע או במקרה ובלא זה נראה לחלק מדברי הר"ן דשאני התם במקוה שהוחזקה להתמעט בפחות ממ' סאה ולעלות דכמו דחזקה דמעיקרא עשוי' להשתנות כמ"כ החזקה דהשתא עשוי' להשתנות ואף שיש בה מ' סאה אין זה מוכיח על למפרע דכמו דעלולה להתמעט להבא כן עלולה לעלות ואפשר דנתמעט שיעורה ואח"כ נתמלאה וכמ"כ בפלוגתא דר"י ור"נ כיון שהחולי מצוי ואין חזקת בריאות מהני להכריע גם חזקה דהשתא אינה מכריע דאף דבריא הוא עכשיו הוא עלול לחולי ולהתרפאות דרוב חולים לחיים וע"כ אף שהוא עכשיו בריא אומרים שהי' חולה ונתרפא דהא הבריאות והחולי עשוים להשתנות משא"כ בנ"ד דניהו דנימא דכיון שנשתתק נתבטל חזקתו שהוא שפוי בדעת ויצא מכלל רוב הבריאים השפוים בדעת שהם מדברים יצא זה שאינו מדבר אבל החזקה דהשתא שהוא שפוי בדעת ומדבר אעפ"י שלא נרפא מחליו ואדרבה הורע חליו עד שמת מתוך חולי זה ובודאי אין שוטה מתוך חולי עומד להיות שפוי בדעת באותו חולי עד שנאמר דרוב עומדים להיות שפוים בדעת בתוך חליים ואפ"ל דעשוים להשתנות ולהתרפא מתוך חולי וגם חזקת בריאות עשוי' להשתנות אבל אין שפוים בדעת עשוים להשתנות לומר שעלול שיוכבד עליו חליו וישתטה ואח"כ ישתפה וע"כ אף אם נאמר דחזקה דמעיקרא נתבטלה כיון שנשתתק מתוך חולי אבל החזקה דהשתא שהוא שפוי בדעת אף שהוכבד עליו מחלתו מהני היכא דליכא חזקה דמעיקרא מהני חזקה דהשתא ואמרינן שהוא שפוי בדעת בינתים ג"כ.

ב

ומשה"ק מעכ"ת ביבמות דף פ' וליחוש שמא הבריא בינתים דמסיק שם דכיון דתחלתו לקוי וסופו לקוי לא חיישינן בכולא גופא ובחד אבר חיישינן ובנ"ד הוה כמו חד אבר ושוב כ' להקשות בשם קרן אורה מ"ט באמת לא מוקמינן בחזקה דמעיקרא שהי' לקוי מקודם ומתוך זה חידש דכיון שאין השעה שמסתפקים עלי' גלוי' וידועה וכמש"כ הרמב"ן בחזקת קרובות שאינן לפנינו וה"נ השעה שאינה ידועה לפנינו ולהכי חיישינן שמא נתרפא באיזה שעה שאינה ידועה לנו זהו תו"ד מעכ"ת לא מצאתי מקום בסברא לתירוצו והא רק חזקה שלא נתבררה בשעתה לאו חזקה היא אבל זמן הספק שלא נתברר לנו מאי איכפת לן כיון דהחזקה נתבררה והא ספק טריפות הספק ג"כ לא נתברר לנו באיזה שעה הי' או ספק נדה וכיו"ב לא נתברר לנו הרגע מתי נטמאה ובודאי שאין שום נפ"מ בזה וכיון דזמן החזקה נתברר אמרינן שלא נשתנה ולא יצא מחזקתו כל ימיו וחשש דשמא ימות הוא משום דהוה הספק בלהבא או משום דסוף אדם למות אבל בעבר בודאי מהני חזקה דמעיקרא להחזיק בחזקתו תמיד כל זמן שלא נתודע השתנות. ומשה"ק בס' קרן אורה במאי דמקשה הש"ס וניחוש שמא הבריא הא בדין דנוקמי בחזקה דמעיקרא נראה דלפי ההו"א בש"ס דמדמה סריס למום כמו במומים ל"ש חזקה לומר שישאר במומו ולא יעבור לפי שעל זה גופא אנו דנין אם המום הזה שנולד בו הוא מום קבוע או עובר ומסופקים בו אי פודין ושוחטים עליו והספק בא מתחלה אם זה נקרא מום קבוע או עובר ל"ש בו חזקה דמעיקרא דגם מעיקרא לא נתברר שהמום לא יעבור דאין החזקה שולל האפשרות דאין לומר דלהכי לא מהני חזקה משום שדרכו לעבור כמו שפירש"י בבכורות והוי חזקה העשוי' להשתנות דהא גם חזקה עשוי' להשתנות מהני מדין תורה כמבואר בריש נדה דלחולין מהני חזקה ורק לתרומה וקדשים החמירו וכמו שהאריך בזה הש"ש להשיג ע"ד המהרי"ט וגם אין לומר דלהכי לא מהני חזקה משום דאיכא חזקה כנגדה דקודם הוית המום לא הי' ראוי לפדיון ומוקמינן אחזקה דגם עכשיו אינו ראוי לפדיון מ"מ עדיין יקשה אי נימא חזקה להבא נימא כמו שאינו ראוי עכשיו להקרבה משום המום שבו כן לא יעבור המום ויפסול גם אח"כ מהקרבה ולא ישתנה וישאר מום קבוע אלא דבאמת ל"ש בזה ענין חזקה כמש"כ דעל זה גופא אנו מסופקים אם הוא מום קבוע או מום עובר וכיון דאפשר שיעבור המום ויתרפא לא חשוב מום קבוע והוה עובר ומה"ט מדמה הש"ס גם סריס חמה ששמו מחוי דכל שלא הי' עליו רגע אחד שלא הי' סריס זהו סריס חמה אבל כל שבהויתו לא הוקבע בו שם סריס ומספקינן אם הוא סריס חמה שאין לו רפואה או שזהו מין חולי אחר שיש לו רפואה על פי רוב ולהכי חיישינן שמא הבריא דלא אמרינן שהוא מוחזק בחולי זה בלי השתנות כיון שחולי עלול להתרפאות ואין לחולי חזקה שישאר בהויתו בלי השתנות וכיון שלא הוקבע ולא נתחזק בסריסות שאין לו רפואה חוששין שמא הבריא בינתים.

ג

ונראה דלפי המסקנא כיון שבא מחמת חולי כל הגוף ואינו דומה למים ממילא הוקבע בו השם סריס ושייך בו ג"כ חזקה ולהכי באם היבם סריס חמה וניסת בלא חליצה מ"מ אם נתרפא אח"כ מאליו או ע"י רפואה ל"א שהוא בירור למפרע ורק שנתרפא אח"כ [ועי' בבכורות ד"ל דמבעי"ל אי לא איתסי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא הוה מומא] כיון שהוקבע הסריסות שבו ודוקא אם הי' המת שעה אחת ברפואה א"כ לא נתמעט משם מחוי כיון שנתרפא באותה שעה הרי שהי' לו שעת הכושר אבל ביבם לא משגחינן רק על שעת הכושר בשעת הנפילה וע"כ אף שנתרפא אח"כ אין זה בירור למפרע כיון שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שי"ל בנים וע"כ אין אנו חוששין שמא יבריא היבם ויתרפא ובפרט לשי' התוס' בקדושין דשמא קדש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן דחזקה אינה מועלת להבא וקשה דניחוש שמא יבריא והא לפי פשטות הגמרא דרק לפי שתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן שמא הבריא בינתים וא"כ באם היבם סריס לא נודע סופו וניחוש שמא יבריא אע"כ דאף אם יבריא לא מהני ורק לשעבר אמרינן שאין זה שם מחוי כיון שראה רפואה שעה אחת כנ"ל ויעוי' בס' פסקי הלכות להגאון מו"ה דוד מקארלין בתשו' הנספחות בענין פצוע דכא מש"כ שם דאם נתרפא הוה בירור למפרע וצריכה חליצה אלא לפי שהוא חשש רחוק לא חיישינן ואינו נראה כן דהא בגמ' מקשה וניחוש שמא הבריא וגם לא נראה עצם הדין מד' הפוסקים שסתמו הדין דסריס חמה אינו חולץ ואין חולצין לאשתו.

ומה שהעיר מעכ"ת בשוטה דהוה חולי הראש וא"כ בדין שנחוש דהוי כחד אבר נראה לפמש"כ דרק הסריסות מדמה הש"ס למום ול"ש בו חזקה דהספק במום גופא אם הוא קבוע ולא הוקבע בו הסריסות דגם באותה שעה לא נודע אם הוא סריס חמה משא"כ בשוטה דבשעת שטותו הוא מטורף לכל הדינים מוקמינן בחזקתו שלא נשתנה וראי' לזה דהא קיי"ל ביבמות דף צ"ו וקבעוה להלכה דאשת החרש והשוטה פטורה מן החליצה והיבום וקשה דניחוש שמא הבריא בינתים שעה אחת ובעל לשם קדושין והו"ל למיחש לחומרא כיון דהוה בחד אבר ודוחק לומר דדוקא בסריס חיישינן שמא הבריא בינתים והי' ראוי להוליד באותה שעה ושאינו ניכר לבני אדם מ"מ הא סתמא תנינן ואף שלא ראו בני אדם הנהגתו אלא כיון שהי' מוחזק לנו בשוטה לא חיישינן והגם שי"ל עוד דכיון שהי' מוחזק בשוטה וע"כ אף אם בעל לשם קדושין לא מהני כיון דעדי יחוד חשבוהו לשוטה הוה כמקדש בלא עדים מ"מ גם היכא שלא נודע לנו ויש להסתפק שמא ידעו עדים בדבר שהי' איזה יום שפוי בינתים בכל ימיו לא חיישינן [ועי' בב"י סי' קכ"א בדין עתים חלים ועתים שוטה שחוששין בכה"ג] אע"כ צ"ל או דשוטה הוה כחולה כל הגוף והכל הולך אחר הראש או די"ל כמשכ"ל דכיון דהוקבע לשוטה ממילא הוי חזקה ולא חיישינן שמא נשתנה כיון שאין דרכו להשתנות ורק בסריס אנו מסופקים לפ"מ דמדמה הש"ס למומים ועכ"פ הרי מוכח דבשוטה אין לחוש שמא הבריא בינתים ומכש"כ שאין לחוש בבריא שמא נתקלקל בינתים דחזקה דמעיקרא אף שעשוי' להשתנות מסייע לחזקה דהשתא דבזה מהני לכו"ע [ויעוי' בנדה דס"ח בפלוגתא דרב ולוי בנדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה ולאחר יום בדקה ומצאה טמאה דקיי"ל כרב דהיא זבה ודאי ולא מספקינן שמא פסקה בינתים].

ד

ומש"כ עמש"כ לדון משום כיון דזכין לשוטה יכולים ג"כ ליתן גט עבורו במקום דזכות הוא לו מצד זכין מאדם וע"ז כתב מעכ"ת דאף למ"ד זכי' מהני אף במקום דלא מצי משוי שליח אין על זה אלא תורת קנין וזכות אבל לא תורת יד ושליחות ובגט שצריך נתינה וטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני ואם שוטה אינו עושה שליח ל"ש כאן זכי' עכ"ד, המעין בלשון התוס' כתובות דף י"א שכ' בסו"ד ואע"ג דזכי' הוא מטעם שליחות ואין לו שליחות מה"ת הנ"מ בדבר שהוא קצת חובה כגון להפריש תרומתו כו' אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל וכ"כ בכמה דוכתי וכן הוא בכמה ראשונים ומבואר מדבריהם דגם בקטן זכי' מטעם שליחות אלא דזכות גמור מועיל מן הדין מטעם שליחות אף שאין בו שליחות לשארי דברים וא"כ גם בשוטה כן הוא דזכי' מטעם שליחות ועוד דהא לשי' הרמב"ן והרשב"א דזכי' אינה מטעם שליחות אפילו בבר שליחות אלא גזיה"כ הוא וא"כ איך מהני זכי' בגט דהמזכה לגט במקום יבם ודוח"ל דס"ל כשי' רש"י דקנין אגב מועיל דהא דחוהו שי' רש"י מהלכה אלא דבגט נתינה ויד בעינן ואפי"ה הא מהני מזכה גט במקום יבם וע"כ צ"ל דכמו דשליחות מהני מצד שליחות לקבלה כמ"כ מצד גזיה"כ הוא דמהני זכי' ואף שזכי' אינה מטעם שליחות מ"מ עכ"פ חשוב יד הזוכה כיד המקבל גם בגט א"כ ה"ה דחשוב יד הזוכה כיד הנותן הבעל לפי"מ שהחליטו דאמרינן זכין מאדם, שו"ר בס' דברי אמת בקונטרס י"א שמחדש בשי' הרי"ף דלהכי לא מהני זכי' לעבד עד דמטי גיטא ליד העבד לפי דזכי' לאו מטעם שליחות ובשיחרור ע"י כסף משוחרר משעת קבלת הכסף משא"כ בשטר דבעינן ונתן בידה ותמה בשי' הרמב"ם והרשב"א דס"ל דזכי' לאו מטעם שליחות ומ"מ מהני זכי' לגבי עבד וע"ע בקהלת יעקב להאלגזי אות ז' שכתב דזה תלוי אי מהני קנין אגב בגט אבל הא עכ"פ הדין דין אמת לשי' הראשונים דס"ל דזכי' לאו מטעם שליחות וגם קנין לא מהני בגט מ"מ מהני זכי' בעבד ואשה במזכה גט במקום יבם.

ה

ומש"כ עוד עמש"כ דבכל פקח שנשתטה אנן סהדי שכל דבר שהוא לטובתו עשה שלוחים לכל מי שירצה להיות שלוחו וע"כ חשוב זה מנוי שליחות ולד' הרמב"ם לא נתבטלה השליחות וע"ז השיג מעכ"ת דנהי דיש כאן מינוי השליחות מצד המשלח אבל מ"מ הא לשליחות בעינן רצון ודעת השליח וכדאמרינן בגיטין ס"ג מעקר עקר לשליחותו א"כ מאי מועיל מה שמינהו השליח מקודם דהא הוברר הדבר למפרע ל"א דאין ברירה וגם הוה כישל"מ וא"כ בעת קבלת ורצון השליח להשליחות אז הוי המשלח שוטה זהו תו"ד אם שיש מקום לומר כן כמש"כ מעכ"ת אבל לא אדע הכרח לזה בשי' הרמב"ם ואם שהנכון אתו דהשליחות מתקיימת בעת קבלת השליחות דאף דמצד ברירה י"ל דכיון דמהני לכשיתברר שוב חל למפרע וכמש"כ הנתיבות בסי' ס"א וכבר קדמוהו הרשב"א בתשו' סי' פ"ב ומבואר שם דאף בקנין סודר מהני אף דק"ס לאחר זמן לא מהני דהדר סודר למרי' לפי שאין אנו צריכים לקיומו של דבר לברירה ולהכי אף בנשתטה אח"כ שאינו ראוי באותו שעה מ"מ הא בעת המינוי הי' ראוי שיחול למפרע מהני ואפילו נימא דכיון דנשתטה אח"כ דבאותו שעה אינו ראוי לשליחות ול"ש ברירה נראה שא"צ לברירה כלל כיון שא"צ דעת המשלח לכך והסכמתו והמינוי הי' מצד המשלח וכיון שהרשוהו לכך הרי ראוי השליח לשליחותו ועיקר סברת הרמב"ם הוא דשוטה אינו בר דעת הראוי למנות שליח אבל כיון שמנה השליח בהיותו שפוי בדעת וא"צ רצונו לכך השליח זוכה מעצמו בהזכות. שלו וכמו דמהני בקנין לאחר זמן ונשתטה בינתים כמש"כ המח"א בה' זכי' ומתנה סי' ט"ז ורק בדבר שלב"ל לא מהני כמו כן בהפקר לר' יוסי דס"ל הפקר כמתנה עד דאתי לרשות זוכה אם נשתטה בינתים בודאי יכול הזוכה לזכות אף שלא יצא מרשות המזכה מ"מ הא א"צ לדעת המפקיר עוד וא"כ ה"נ בשליח מאן לימא לן שצריך שיהי' השליחות נתפס אלא כוון שא"צ דעת המשלח סגי וכל זמן שלא חזר ולא בטל השליחות השליח זוכה בגוף שליחותו עפ"י רצון עצמו ודעתו וכן נראה לכשמינה המשלח לשליח שלא בפניו ואף שלא נודע עוד אם יתרצה השליח מ"מ כיון דמצד המשלח הי' מינוי בעי ביטול בפני שנים בגט ובשארי דברים ביטול בפה ולא סגי ביטול וחזרה בלב כמו בגילוי דעת וחילא דילי עפמש"כ הב"ח בסי' ק"מ דלהכי לא חיישינן שמא חזרה ובטלה השליחות דכיון דבעי ביטול בפני ב' לא חיישינן לכך ויעוי' בברי"א סי' ק"א סק"י וס"ק י"ב דאף היכא שא"צ עדים לא חיישינן כיון דבעי ביטול בפה דאל"כ גם בתרומה לא יועיל שליחות דהוי שליחות שלא מדעת שמא חזר וביטל והביא דברי הבעה"ת וכ"ז היכא דבעי ביטול בפה דהא בחזרה בלב הרי אנו חוששין שמא חזרה וכמבואר בירושלמי בצווחת להתגרש.

ולפי"ז הא הלכה רווחת בישראל דמהני שליח שלא בפניו ושליח האשה לכו"ע מהני היכא שממנית אותו לשליח שלא בפניו כמבואר בראשונים (לבד התוס' רי"ד דס"ל דלא מהני] וקשה דניחוש שמא חזרה ואף אי ידעינן אח"כ שנתרצתה מ"מ הוי שליחות שלא מדעת אע"כ כיון דהי' המנוי מצד המשלח וחלה השליחות מצדו בעי ביטול בפה שוב מצאתו בס' עונג יו"ט סי' קנ"ח שחידש דמהני חזרה בלב כ"ז שלא נתרצה השליח דלא כמש"כ יעוש"ה אבל גם לדעתו י"ל כיון דלא בעי דעת המשלח אף שהוא שוטה כעת יכול השליח לזכות בשליחותו כמש"כ ואין סתירה מגיטין דף ס"ג דשליח עקר לשליחותו ובודאי כיון שאינו רוצה נתבטל השליחות כיון שביטל השליחות (ובזה נחלקו אם השליח רוצה אח"כ להיות שליח אי מהני היכא שחזר מעצמו ועיין בתשו' פנ"י ובבית אפרים וכבר נסתפק בזה כעין זה בתשו' הרשב"א ח"ד] אבל היכא שהשליח רוצה בהשליחות וא"צ לאימלוכי בהמשלח מה לנו שנשתטה כן אפ"ל לשי' הרמב"ם ולא מצאתי סתירה גלוי' לזה.

ו

ומה שהוסיף מעכ"ת לחזק סברתו דאם זה חשוב מנוי שליחות א"כ גם בכל הרוצה לכתוב גט לאשתו אמאי לא מהני כיון דעשה שליח למי שירצה לכתוב והרי שמע זה שרוצה שליחות מפי הבעל כיון דבזה חשוב מינוי שליחות מצד הבעל, הנה באמת בתוס' דף ס"ו ד"ה כל בתי' הראשון מבואר דגם בגט מהני כל הרוצה וגם לפי תי' השני אשר לפי הנראה מכוונים הם עם דברי הרמב"ן וכ"כ היש"ש לפי פי' הר"ן כוונת הרמב"ן לפי דמדעתו קאמר ולפ"ז באומר מפורש כל הרוצה לכתוב גט לאשתי יהי' שלוחי הי' מועיל וא"כ בזכי' אנן סהדי דהוי כמו שאמר מפורש וגם אם נפרש דכונת הרמב"ן לפי דבכתיבת הגט בעינן שמיעת קול ובעינן שליחות של ציווי י"ל ג"כ דהוי מינוי שליחות לכשיתרצה אלא שאין זה שליחות של ציווי כיון דאמר רק כל הרוצה ואף דל"ב שליחות בכתיבה לא מהני משום דל"ה לשמה משום שאין זה לשון של ציווי והבנת מעכ"ת בפי' דברי הרמב"ן הוא עפי"ד העונג יו"ט אך גם לדבריו יל"פ דדוקא בכתיבה דלכשיתרצה לכתוב גט לאשתו אז יהי' חלות השליחות וכלתה אמירתו ול"ה שמיעת קול מהבעל ול"ה לשמה וע"כ אנו צריכים לדון מדין ברירה למפרע והא קיי"ל דאין ברירה אבל בנתינה סגי לכשיתברר אח"כ ובזה שוב חל ג"כ למפרע וכמש"כ הנתיבות סי' ס"א והרשב"א בתשו' פ"ב ובעיקר דברי הרמב"ן יש לפרש ג"כ דס"ל כשי' הרמב"ם דלפי המסקנא ניחותא דמצוה מהני ואין כל הרוצה לשון שליחות כמש"כ הר"ן דמדעתו קאמר ובתרומה מהני משום ניחותא דמצוה דסגי גילוי דעת וכ"כ בס' נודע בשערים.

והנה באומר לעשרה כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמים ואחד נותן וכ' הנוב"י בסי' צ"א דלהכי אין בזה חשש ברירה אף שלא יחד הבעל מי יהי' הכותב והחותם והנותן לפי שא"צ בירור למפרע והבעל מינה בדבורו שכל אחד יהי' שליח בעת עשותו יעו"ש [ועיקר חידוש הנוב"י בברירה שם כ"כ הר"ש בפ"ה דמע"ש והתוס' בב"ק דס"ט והרשב"א בת בתשובה] ולפי"ז בשחטו בו שנים ורוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי דכותבים ונותנים לפי דדמי למסוכן ויעוי' בב"ש סי' קכ"א ס"ק י"א דלשי' הרמב"ם אין זה אלא ספק מדרבנן וכן בשכ"מ ונשתתק ולא חילקו בדבר בין רמז ואמר לשנים או לעשרה ואם נימא דגם לשי' הרמב"ם כל זמן שלא נתרצה השליח ולא חלה השליחות בפועל לכשנשתטה המשלח שוב לא יכול לקבל השליחות א"כ יחודש דין חדש דברמז ואמר לעשרה שלא נתברר השליח מתחלה רק בעת עשותו ובזה בעת עשותו הוה ספק תורה ומדלא חילקו הפוסקים קצת ראי' שאין חילוק בזה [אלא דגוף ד' הנוב"י שם תמוהים שהם נגד ד' תשו' הרשב"א המובא בב"י אה"ע סי' קמ"א ובב"ש שם ס"ק ס"א ובהא דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי לאו מצד ברירה הוא דעשה שליח לכולם כמש"כ בשו"ת הרשב"א שם וע"י בקצוה"ח סי' ס"א אלא דהרשב"א סותר א"ע למש"כ בתולדות אדם סי' פ"ב ובחדושיו לב"ק דס"ט בהא דכל המתלקט דכיון דמהני להבא א"צ לברירה ומש"כ הנוב"י שם דבאמירת כל הרוצה להיות שליח קבלה כיון דלא יחדה לא מהני עפי"ד התוס' גיטין דס"ו באמת לתי' הראשון מהני ולתי' השני דוקא בכתיבה כמש"כ היש"ש דדהתוס' כמש"כ הרמב"ן וגם מה שחילק בין שתלה ברצון השליח ובין שתלה במי שיבחר פלוני החילוק אינו מובן אלא דלד' הקצוה"ח יש פנים לומר דכל הרוצה היינו שעושה שלוחים לכל העולם ול"ש לברירה משא"כ במי שיבחר].

ז

ובדברהספק שנסתפק בס' פרי יצחק בגט הפסול מדבריהם דאם ניסת לא תצא איך הדין אם מת הבעל אם צריכה חליצה מהיבם בעוד שיושבת תחת בעלה השני והביא כת"ר ראי' מלשון השו"ע סי' קמ"ד ס"ג הר"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח הר"ז מגורשת אבל אם יש לה יבם לא תנשא בלי חליצה עד שיעברו יב"ח ואם נשאת לא תצא ומשמע מסתימת השו"ע דאם נשאת גם חליצה א"צ דדוקא קודם שנשאת צריכה חליצה אבל לאחר מכן א"צ חליצה עכ"ד אפילו אם נפרש כן יש לחלק דדוקא התם דאין שום פסול בהגט רק דלפי שי' התוס' גזרינן מת אטו לא מת ולשי' הרמב"ם כפ"מ שכ' הה"מ משום שלא נתקיים התנאי בפועל וכ"ז אין להסתפק בגט בעודו בחייו משום דאז בלא"ה א"א להנשא שמא יבא וא"כ עיקר הגזירה או חשש הרמב"ם הוא לכשמת על דין חליצה וי"ל דלא גזרו רק לכתחלה אבל בדיעבד אם ניסת לא תצא וגם חליצה לא תצטרך משום דהא תבוא לידי היתר אחר יב"ח וע"כ היתה הגזירה רק לכתחלה [וע"ע בב"ש שם סק"ה מה שנסתפק לדעת הרמב"ם ולטעם הר"ן דאם ניסת תצא ודעת השו"ע להלכה הוא כשי' התוס' דגזרינן מת אטו לא מת וי"ל דרק לכתחלה גזרו] אבל היכא שנמצא פסול דרבנן בהגט דאף דאם ניסת לא תצא מ"מ בעוד שיושבת תחת בעלה השני עלי' לקבל גיטה מהראשון וכמ"כ י"ל דצריכה חליצה דהאלימו איסור יבמה לשוק כמו א"א וכל שצריכה גט כמ"כ צריכה חליצה.

ומשה"ק כת"ר בדין דתוך יב"ח חולצת והא כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה והא הכא אי"ע ליבום בודאי וגם לא תתעגן לעולם כמש"כ רש"י ביבמות מ"א ואיך תחלוץ, והנה לשי' התוס' דעיקר האיסור אאמד"ר דגזרינן מת אטו לא מת וע"כ כיון דהא דחולצת אאמד"ר די בחליצה זו אף שאי"ע ליבום מדאורייתא כמש"כ הברי"א בסי' צ"ט סק"ה דרק היכא דמדאורייתא ראוי ליבום ורבנן אסרוה ליבום קשי' לרש"י דאיך תחלוץ כמו בתוך ג"ח דרבנן אסרוה ליבם אבל היכא דעיקר החליצה אאמד"ר ומדאורייתא ניתרת לשוק סגי בחליצה כזו שאי"ע ליבום יעו"ש גם לשי' הרמב"ם וטעם הר"ן דיש בזה חשש איסור תורה י"ל דשאני הכא דמה שאי"ע ליבום הוא לפי שיתברר בודאי שא"צ חליצה ולא דמי להספיקות לפי ההו"א דגם להך צד דצריכה חליצה אי"ע ליבום מהספק שמא א"צ וכן בתוך ג"ח אבל בזה מה שאי"ע ליבום הוא לפי שא"צ חליצה ג"כ.

ח

ובעיקר הספק אם נשאת בדיעבד אי צריכה חליצה י"ל לפימש"כ הכנ"י וכ"כ הלבוש דיגרש תחלה ואח"כ תחלוץ דאל"כ אינה ראוי' ליבום והשב יעקב חולק ע"ז ועי' בבית מאיר והחת"ס כתב דהיכא שא"צ חליצה מדאורייתא גרע דבזה אין כופין לגרשה ממילא דל"ה כבידו כיון דאין בידינו לכופו וא"כ כיון שצריך לגרשה הוי כדיעבד וכיון דאם ניסת לא תצא להכי א"צ חליצה אולם לפי הכרעת האחרונים אין זה לעכובא, ונראה לחדש בזה דיש מקום לצרף לסניף עפמש"כ התוס' ביבמות דף דט"ז בד"ה בני צרות להקשות וא"ת לשמואל דמספק"ל בהאשה רבה אי קדושין תופסין ביבמה לשוק א"כ פשיטא דכשרה דמיד שקידשה פקע לה זיקה כדאמרינן בשומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין היבום וי"ל דלא דמי דהתם אין שום תקנה להתיבם להמית אחותה אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתיבם הלכך לא פקע זיקה ועוד אור"י דלא תהי' אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע"י הוי' דהיינו לא תהי' לאיש זר דלהכי אפקי' בלשון הוי' עכ"ל התוס' והנה הר"י לא ס"ל לתי' הראשון שבתוס' משום דבידו לגרשה נפקע הזיקה והבית מאיר כתב דגם מד' הרמב"ן והרשב"א ריש יבמות מבואר דלא כתי' הראשון יעו"ש ולפי תי' הב' שבתוס' הוא מגזיה"כ דע"י הויה לא תהי' לאיש זר דהקדושין אינו מפקיע הזיקה וכ"ז למאן דס"ל דקדושין תופסין ביבמה לשוק אבל לרב דס"ל אין ק"ת וא"כ ל"ש גזיה"כ דבלא"ה אין קדושין תופסין ועי' בדו"ח שם ולפי"ז היכא דמדאורייתא א"צ חליצה דמה"ת הוי גט כשר וא"כ ממילא קידושין מפקיעין הזיקה דכיון דלדידי' ליכא גזיה"כ כלל שקדושין לא יפקיעו הזיקה, וממילא דלדידן דמספקא לן אי קידושין תופסין ביבמה לשוק וא"כ להך צד דאין קדושין תופסין כרב בדין דהיכא שחלין הקדושין דתפקיע הזיקה וא"כ יש לדון באיסור דרבנן דהוה ספק דרבנן שמא אין קדושין תופסין וקדושין מפקיע הזיקה ומאי דמבואר ביבמות דל"ו הלכה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת י"ל אף לרב דס"ל דאין ק"ת ביבמה לשוק והא התם מן התורה אזלינן בתר רובא ורוב בני קיימא נינהו וא"צ חליצה מה"ת מ"מ י"ל דמאי דהחמירו חז"ל מפני מיעוט נפלים המצוי א"כ לפי הך ספק דהולד נפל הוא היא באמת זקוקה לחליצה ואין הקדושין תופסין ואף דאזלינן בתר רובא והקידושין תופסין מ"מ הא לפי הך צד ספק אין הקדושין תופסין וע"כ חששו מפני מיעוט המצוי שלא יופקע הזיקה גם ע"י קדושין לפי דע"י המיעוט אם אמת הדבר שהפילה נפל אין הקדושין תופסין משא"כ היכא דעצם האיסור א"א גזירה מדרבנן ולא משום ספק איסור תורה ואין ספק בעצם הקדושין ובזה י"ל דלרב בדין שהקדושין יפקיעו הזיקה.

ט

אולם יש לסתור לכאורה מהמבואר בשו"ע סי' קס"ט סעי' נ"ה חליצה פסולה פוסלת על האחין ופוסלת לכהונה כו' עברה ונשאת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו מ"מ מפרישין אותה מבעלה עד שיחלוץ לה היבם עכ"ל ויעוי' ברמב"ם פ"ד מה' יבום הל' כ"ז ובהה"מ ובב"י, עכ"פ גם בדברי הרמב"ם מבואר דעברה ונשאת הר"ז חולץ לה חליצה כשרה אלא שאין הכרח דמיירי בחליצה פסולה מדרבנן אלא דבחליצה הפסולה מדאורייתא קאי אולם משמעות הדברים דעל ההלכה המוקדמה קאי וכל מקום שאמרנו חליצה פסולה נאסרה עלי' קרובותיה ונפסלה מן הכהונה מבואר דבכל גווני חליצה פסולה מיירי ובד' הה"מ והב"י מבואר דבין בפסולה מה"ת או מדרבנן כן הוא וכיון דמה"ת חליצה מעלייתא הוי והלכה ונשאת לזר א"כ יפקיעו הנשואין והקדושין הזיקה שבה דהרי הקדושין תופסין כיון דמדאורייתא הותרה לשוק ואמאי צריכה חליצה ולמה מפרישים אותם כיון דהופקעה הזיקה.

ונראה לחלק דשאני אחר חליצה לפי דקיי"ל דאין אחר חליצה כלום כמשנתינו דר"פ ר' גמליאל וכמבואר בטוש"ע סי' ק"ע הל' י"ד דאפילו אחר חליצה פסולה אין אחרי' כלום ואף דח"פ צריכה לחזור על כל האחים הוא דוקא היכא דצריכה חליצה מדאורייתא לא כן היכא דמדאורייתא הותרה בחליצה יעוי' בבית מאיר סי' ק"ע ובישועות יעקב סי' קס"ט בתשובה ולפי"ז י"ל כיון דאין אחר החליצה כלום כבר הופקעה לגמרי והא דצריכה חליצה אחרת הוא לא מדין זיקה רק גזירת חז"ל והחמירו גם לכשנשאת ולהכי אין הקדושין והנשואין מפקיעים הזיקה ולא כן בגט הפסול מדרבנן שבתורת זיקה מדרבנן היא נאסרת ולהכי לא עדיף מדאורייתא דמהני עתה להפקיע הזיקה וכמ"כ בדרבנן דכיון דהקידושין תופסין והוי ערוה פקע הזיקה דרבנן וצל"ע בזה, ובמק"א נסתפקתי [עי' סי' ב'] גם בערוה דאורייתא ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה לרב דס"ל דתחזור להתירה הראשון וס"ל דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק אם נתקדשה בשעה שקידש היבם אחות היבמה ונשאה דהותרה היבמה לשוק ונתקדשה וניסת ואח"כ מתה אחותה אי פקע הזיקה לפמש"כ דלרב דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק לפי תי' השני בדין שאם הקדושין חלין מפקיעין הזיקה ולפ"ז הא חל בכה"ג הקדושין באותה שעה ולא נפקעו ג"כ אח"כ אף לרב והא לרב דלא תהי' אשת המת לאין קדושין תופסין אתי וא"כ אין לנו לימוד שאין קדושין מפקיעין זיקה כנ"ל, ולפי שי' הרשב"א דס"ל ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אין עוד איסור אשת אח וזיקת יבום אין מקום לספק זה אבל לפי ההלכה ברמב"ם בשו"ע סי' קנ"ט דמבואר שם רצה חולץ ורצה מיבם אלמא דדין זיקת יבום ומצות יבום איכא בגוה דלא כהרשב"א ולפ"מ דקיי"ל ספק אי תפסי קדושין א"כ לפי הך צד דלא תפסי קדושין היכא שנתפסו הקדושין דהיתר פקע זיקה אלא דמ"מ צריכה חליצה דהוי ספק תורה אי קדושין תופסין והא אי ק"ת הוי גזיה"כ דאין הקדושין מפקיעין הזיקה ודבר זה תלוי בשני תירוצי התוס' בדט"ז וצ"ע לדינא.

ומש"כ כת"ר על זה דמאי חילוק בין יבמה לא"א דגם א"א שנתגרשה בגט שהוא כשר מה"ת א"כ לכשנשאת נפקעה אישותו של ראשון ומאי צריכה עוד לגט ועכצ"ל משום דאזלינן בתר תק"ח ולפי הך צד אין הגט גט ולחומרא אמרינן שאין קדושי שני תופסין בה א"כ מה"ט צריכה חליצה ג"כ דלגבי דרבנן לא הוי גט זהו תו"ד, אבל לא כן עמדי דבודאי לא אמרינן נתרוקנה אישותו של הראשון כמש"כ התוס' בגיטין דפ"ב בד"ה כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דלא פקע אישות דראובן דדוקא בגירושין כיון שהתחיל לנתקה ע"י שנשאת מנתקה לגמרי אבל הכא שבא לקדשה ע"י שנתקדשה לאחר לא ניתקה עכ"ל, ומבואר דאישותו של הראשון לא נפקע ע"י קדושי השני משא"כ בזיקה שנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דנפטרת ע"י קדושי אחותה משום ערוה ואשת איש הוי ערוה ככל העריות דפקע זיקה עי"ז היכא שחלו הקדושין מה"ת לרב לתי' השני שבתוס' יבמות דט"ז ושאני זיקה מקדושין דבקדושין כל שנתפסו לא נתבטלו וקדוה"ג לא פקע בכדי בלא גט כמו שאמרו בנדרים דכ"ט בהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי וכמש"כ התוס' ביבמות דמ"ט להשיג ע"ד רש"י ובזיקה הא מבואר דאף דנתפסה הזיקה מ"מ לכשנשא אחותה נפקע זיקתה משום דאיסור ערוה פוטר גם אחרי כן וכיון דגם בזקוקה מה"ת נפטרת משום ערוה ולכשנישאת והוי א"א ולרב לא נפטרת משום דאין ק"ת ביבמה לשוק אבל באופן דתפסי קדושין לרב הרי נפטרת משום ערוה ואף דלגבי דרבנן דהגט פסול לא נפקע אישותו של הראשון ויש בה זיקה מדרבנן מ"מ כיון דק"ת יש בה דין ערוה דא"א ונפטרת ככל העריות:

ובמק"א הקשיתי [עי' סי' א'] בהא דמבואר ביבמות דע"ט בנפל ולבסוף נפצע א"ל אביי וניתי איסור פצוע ונדחי עשה דיבום כמו דאתי איסור אחות אשה ומדחה מצות יבום דמאי מקשה דהא י"ל דוקא אחות אשה דהוי ערוה ובזה אף ערוה דתפסי קדושין כמו סוטה פטורה מן החליצה ולהכי משום חומר ערוה דהוי גזיה"כ כמו שהיתה ערוה מתחלה כמ"כ אחרי כן פטורה משא"כ חיי"ל לרע"ק דהעיקר הוא משום דלאו בת קדושין היא ולאו בת זיקה כלל א"כ י"ל היכא שנתפסה הזיקה מתחלה דמי לכבר נתקדשה ומוכח מזה דס"ל להש"ס דשאני זיקה מקדושין דזיקה תלוי במסובב ביבום וכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה וזיקה פקע בכדי משא"כ בקידושין כל שחלה לא פקע בכדי ולהכי בקדושין ל"ש הפקעת אישות של ראשון וכל שהי' בה קדושין דרבנן אף שקידשה אחר קדושין דאורייתא צריכה גט מדרבנן מן הראשון, [ונראה דגם לפרש"י ביבמות דמ"ט שפי' בסוטה דתפסי בה קדושין מדלא פקע קדושין הראשונים בודאי דגם רש"י מודה בכל חיי"ל לרע"ק דלא נפקע קדושין כדמוכח מיבמות דע"ט בנפל ואח"כ נפצע וכמש"כ בדו"ח ביבמות שם ובשאג"א החדש וכן מוכח מגיטין דפ"ב שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דאסרה על ראובן משום א"א ולא נפקעו הקדושין מראובן וכמ"כ ילה"ק לפי פרש"י דא"כ נילף לרע"ק דבאיסור זונה לכהונה ק"ת מדלא פקע הקדושין באשת כהן שזינתה דאסורה משום זונה ג"כ ונראה דגם כונת רש"י דוקא באופן דסוטה דמעלה מעל באישה והאיסור בא מחמת הקדושין שלו דמחמת האישות שלו נאסרה עליו ואינה אסורה לכל העולם וע"כ ס"ל לרש"י בפי' דהג"מ דאי נימא דאיסור סוטה גורם שלא יתפסו הקדושין לבעלה מה"ט ראוי שיפקעו הקדושין ג"כ שנתחללו מקדושתן ופקעי בכדי משא"כ באיסור פ"ד וכן באיסור א"א שאינו מחמת הקדושין כמ"כ באיסור זונה שאין זו איסור מחמת אישות ואסורה לכל הכהנים בודאי לא נפקע קדושת הגוף ומיושב ג"כ קוהתו"ס מנדה דלא פקע דאיסור נדה אין זו מחמת אישות ולהכי לא פקע].

ויש לפלפל בגיטין דמ"ב חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף אר"נ פקעי קדושי ראשון ר"ז אר"נ גמרי קדושי ראשון ובנובי"ת סי' נ"ד תמה למה נקיט נתקדשה לשמעון תיפ"ל דאף אי לא נתקדשה איכא נפ"מ אי גמרי קדושי ראשון וצריכה גט אי פקעי וא"צ גט, והרמב"ם בפ"ד מהל' אישות הל' ט"ז כ' המקדש אשה שחצי' שפחה וחצי' ב"ח אינה מקודשת קידושין גמורין עד שנשתחררה וכיון שנשתחררה גמר קידושיה כקדושי קטנה שגדלה וא"צ לקדשה קדושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הר"ז ספק קדושין לשניהם עכ"ל מבואר שי' הרמב"ם דכל שלא נתקדשה לאחר גמרו הקדושין ורק לכשבא אחר וקידשה אח"כ הוי ספק קדושין והדבר צריך טעם כיון דכשלא נתקדשה גמרו הקידושין מהכ"ת אם נתקדשה לאחר הוי ספק קדושין ועי' בהשגות הראב"ד שם ונראה בשי' הרמב"ם דהא דפקעי קידושי ראשון אין הטעם משום דלכשנשתחררה הוי כקטן שנולד כמו שפירש"י אלא משום דקדושי שמעון מפקיעים קידושי ראשון וכל זמן שלא נתקדשה לאחר א"צ קידושין אחרים דפשטה קדושה בכולה ויש בה קדושי שפחה חרופה דהוי בלאו, ולמש"כ האבני מלואים לחלוק על הפנ"י דבשפחה חרופה דל"ה אלא חיי"ל תפסי קדושין של אחר דגם א"א היו ק"ת רק לפי שהיא בחנק ולהכי כשנשתחררה ונתקדשה לשמעון דק"ת בחיי"ל וקדושי שמעון הוו קדושין מעליא ודין א"א עלה דבחנק וממילא נפקע קדושי ראשון, ואף להתוס' החולקים ע"ד רש"י ביבמות וס"ל דלא פקעי קדושין ראשונים וגם למש"כ דרש"י מודה בזה היינו דוקא בקדושי א"א שמונעים קדושי אחרים מלחול ולא יוכלו להתפקע אבל קדושי שפחה חרופה דהן מין קדושין אחרים של איסור לאו ואין בהן קדוה"ג של קדושין וגם חלין עליה קדושין אחרים כמש"כ הא"מ ולהכי כשחלו קדושין אחרים פקע קדושין של שפ"ח ולא דמי לקדושין דרבנן דבודאי לכשנתקדשה קדושין דרבנן ואח"כ נתקדשה לשני קדושין מעליא צריכה גט מן הראשון דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משא"כ בקדושי שפ"ח דזהו מין קדושין אחרים ודמי לזיקה דשייכי בהו פקע, [ומש"כ הרמב"ם שצריכה גט משניהם משום דספוקי מספק"ל אי גמרי אי פקע ואכמ"ל בזה].

י

ומשה"ק מעכ"ת במאי דמקשה בקדושין דמ"ב אתם גם אתם למ"ל הא איצטריך לדרשא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וגם תמה מה שהשמיט הרמב"ם הא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם יפה הקשה וכבר קדמוהו בעונג יו"ט סי' ק"ט עוד הקשה שם ביותר דהרשב"א סותר דברי עצמו שכתב בנדרים דל"ו בקרבנות דאי שלוחי דידן נינהו א"א להקריב שלא מדעת בעלים כדאמרינן בעלמא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ומבואר דעתו דלאו דוקא בתרומה בעינן שלוחכם לדעתכם אלא דבכל התורה כן וא"כ יקשה איך מהני זיכוי בגט כמו בהמזכה לגט במקום יבם ביבמות דף קי"ח והא בעינן שלוחכם לדעתכם כמו בתרומה שכ' הרשב"א דבעינן שלוחכם לדעתכם ולא מהני בזה ניחותא דבעלים וסברא דזכות מה"ט, והנה לפי הבנת הקצוה"ח בסי' רמ"ג בד' הרשב"א י"ל בפשיטות דלפמש"כ בכונתו דלהכי לא מהני בתרומה סברא דזכות משום דאינו מזכה לו שום דבר ורק דמוציא מאתו תרומה וזכין מאדם לא אמרינן וע"כ רק בתורם משלו על של בעל הכרי דאינו מוציא מאתו מהני סברא דזכות אבל בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי דל"ש זכות להוציא התרומה ורק מטעם שליחות אתינן ובשליחות בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם והרשב"א חולק לפי"ז בס' התה"ד דאף זכות גמור לא מהני בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי זהו תו"ד הקצוה"ח, ולפי"ז באמת בכל מקום דלא מהני זכי' היינו שאינו מזכה לו שום דבר ובעינן שליחות בעי מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ולהכי גם בקרבנות כ' הרשב"א דאי שלוחא דידן נינהו והכהן מקריב הקרבנות מצד שליחות בעלים ולא מצד זכי' שאינו מזכה לו שום חפץ ובעינן שליחות לדעת מה אתם לדעתכם כו' ובב"מ דף כ"ב מבואר דלאביי לא מהני כלך אצל יפות ושליחות שלא מדעת מצד הסברא ולא איצטריך קרא דמה אתם לדעתכם ולהכי רק לרבא דס"ל ישל"מ הוה יאוש איצטריך קרא גזיה"כ דבעינן שלוחכם לדעתכם.

ולפי"ז א"ש סוגיא דקדושין כסוגיא דב"מ דמקשה אתם גם אתם למ"ל היינו דלאביי דהלכתא כותי' דישל"מ ל"ה יאוש ל"מ שליחות שלא מדעת מצד הסברא קרא למ"ל ואי"ל דנפ"מ בזכות גמור דלא מהני הא ל"ש כלל זכות בתרומה שמוציאין החפץ ממנו וע"כ מטעם שליחות קא אתי עלה וא"כ מצד הסברא בעינן שליחות לדעת באותה שעה ולא מהני הידיעה שאח"כ דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובתורם משלו על של בעל הכרי דשייך זכות כמש"כ הרשב"א הא באמת מהני אף שלא מדעת ושפיר מקשה קרא דאתם גם אתם למ"ל וא"ש בפשיטות, גם לפמש"כ הברי"א בסי' ק"א ס"ק י"ט דלא כקצוה"ח ורוצה להסב גם כונת הרשב"א ולהשוותו עם סברת התה"ד דעיקר תלוי אם הוא זכות גמור ובתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי לא הוי זכות גמור ובעי' ריצוי דבעלים אח"כ ולהכי לא מהני אף לרבא דס"ל דישל"מ הוה יאוש משום דל"ה לדעתכם ובתורם משלו על של בעל הכרי הוי זכות גמור וחשוב זה לדעתכם וגם בחולין דף י"ב שעשה שליח וניח"ל בתיקון הכרי מ"מ לא מהני ניחותא דדעתו לגבי אחרינא שלא עשהו שליח כיון דל"ה זכות גמור וכמש"כ התה"ד דאיכא קפידא ע"י שליח המכיר דעתו וגם לשי' הברי"א תלוי אם הוה זכות גמור והיכא דהוי זכות גמור וכמו קלקול העיסה בחלה מודה דמהני זכי' ושפיר מקשה הש"ס בקדושין אתם גם אתם למ"ל לאביי דקיי"ל כותי' דהיכא דל"ה זכות גמור מצד הסברא ל"א שליחות שלא מדעת כיון דבעי ריצוי של אח"כ ובזכות גמור הא מהני לכו"ע דחשוב זה לדעתכם וכמש"כ התה"ד והרשב"א נקיט מה אתם לדעתכם מילתא דפשיטות לכו"ע דבעינן שליחות לדעת ולהלכה דקיי"ל כאביי ל"מ שליחות שלא לדעת מצד הסברא בכל התורה להכי השמיטו הרמב"ם.

יא

והעונג יו"ט יצא שם לחדש דמה אתם לדעתכם הוא מצד הסברא בכל התורה כולה ורק היכא דבעי דעת המשלח וכונתו להקנין אבל היכא דלא בעינן דעת הבעלים ל"ש מה אתם לדעתכם ולהכי בגירושין ושחרור שמתגרשת ומשתחרר בע"כ ולא בעינן דעתם מהני זכי' דמה אתם מהני שלא לדעתכם אף שלוחכם כן וכמו כן בקנין מהני זכי' מצד דמצינו בו קנין יד וחצר דמהני שלא לדעתם ובקנין חזקה מסתפק לפי דעכ"פ שייך קנין יד וחצר משא"כ היכא דבעינן כונה ודעת של המשלח לא מהני זכי' בכל התורה לשי' הרשב"א זהו תו"ד, ודברים חדשים אלו מתמיהים דהא כבר נתבאר דלד' הקצוה"ח דל"א זכין מאדם להוציא חפץ ד' הרשב"א כפשוטם אלא דקשה לד' החולקים עליו דמוכח מכמה מקומות דמהני זכין מאדם כמו בפסחים די"ג למכור חמצו של אחר וכן בכתובות דף מ"ח דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו משום דכיון דזכי' מטעם שליחות אין לחלק בין לזכות או להוציא וא"כ לשיטה זו דאמרינן זכין מאדם ממילא אין מקום לד' העונג יו"ט דהא דעת מקנה בודאי בעי בכל אופן ולא מהני שלא מדעת המקנה וא"כ איך אמרינן דמהני זכי' להוציא מיד המקנה הא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם [וגם מהא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ומקינוי ע"י ב"ד בסוטה אף דקבלת מצוות וקינוי בעי דעת מבואר ג"כ דזכי' מהני והעוניו"ט נדחק לחלק בין ב"ד וסתם כי' וז"א] וכן מבואר מד' הפוסקים בחה"ע סי' ל"ה שמביאים ד' תשו' הרא"ש דמי שגילה דעתו שרוצה באשה פלונית דיש לקדשה מטעם זכות ומקור הדברים מקדושין דף מ"ה ודלמא ארצוי ארצי' קמי' וגם לדעת החולקים ע"ז הוא משום דלא הוי זכות גמור וגילוי דעת גרידא לא מהני שמא חזר אבל עכ"פ בגוף הסברא היכא דהוה זכות גמור מהני לקדש לו אשה מצד זכי' לכו"ע וכן מפורש ברשב"א בקדושין ד"ז שכתב על דברי בעל העיטור ומיהו תמיהא לן לארצויי מעיקרא והא זכין לאדם שלא בפניו והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנוי' לו ע"כ מבואר דמהני זכות בכה"ג שצריך דעת המקדש ולפי דעת העונג יו"ט הא בעי בזה דעת המקדש ואיך יהני זכי' הא בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וגם מה שהאריך העונג יו"ט בכונת תי' הרשב' דבתורם משלו על של חבירו לא בעי שליחות היינו משום דלא בעי בעלים כלל על הכרי רק שלא יהיו הבעלים מעכבים וסגי בניחותא ועפ"י הירושלמי בפ"ק דתרומות בתורם על של הפקר אבל מד' הרשב"א בחי' לקדושין דף מ"ב שהביא ראי' דזכי' מטעם שליחות מהא דמהני תורם משלו על של חבירו מצד זכות והא בתרומה בעינן שליחות אלמא דזכי' מטעם שליחות יעושה"ט מבואר דלא כד' העוניו"ט דלפ"ד הרשב"א סותר א"ע דמאי ראי' מתורם משלו על של חבירו דזכי' מטעם שליחות דהא על כרי לא בעינן בעלים כלל וגם על של הפקר מצי להפריש ורק שלא יעכב הבעלים ולהכי סגי ניחותא אבל זכי' אינה מטעם שליחות כלל ובפרט למש"כ שם דבתרומה א"א כלל שליחות שלא מדעת וא"א גם זכי' מטעם שליחות כיון דהוי שלא לדעת.

אבל למש"כ בד' הקצוה"ח אין הרשב"א סותר א"ע ושפיר מביא ראי' דזכי' מטעם שליחות גם בתורם משלו על של בעל הכרי דבתרומה בעינן שליחות ומהני זכי' ורק בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי לא מהני זכי' להוציא חפץ מת"י ולא גלי קרא דזכי' מהני מטעם שליחות רק היכא שמזכה לו אבל בתורם משלו על של חבירו שאינו מוציא חפץ מהני זכי' ולא בעי שליחות ממש רק זכי' מהני ג"כ מטעם שליחות וכן למש"כ הברי"א לפי ד' הרשב"א דהחילוק בין זכות גמור דתורם משלו על של חבירו הוי זכות גמור שפיר מביא הרשב"א ראי' דזכי' מהני מטעם שליחות אבל לד' העוניו"ט בע"כ דברי הרשב"א סותרים זא"ז כנ"ל, ובשי' הרמב"ם שלא הביא הא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם נראה פשוט כמשכ"ל משום דלאביי דישל"מ ל"ה יאוש והכי קיי"ל ידעינן מסברא דשליחות שלא מדעת לא מהני ובתרומה מהני ניחותא דמצוה כמש"כ הגר"א ביו"ד סי' של"א בשי' הרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות וחשוב לדעתכם כמש"כ התה"ד בזכות גמור.

יב

ומש"כ כת"ר בסברת הרשב"א שכ' דא"צ שיהי' שפוי בדעת בשעת נתינה והפנ"י תמה ע"ז דהא עיקר שליחות בנתינה הוא וכתב להסביר עפ"י מ"ש בס' דורש לציון ע"ד התוס' נזיר י"ב דלהכי לא הי' מצי משוי שליח על הפרשת חלה לפי דלא מהני שליחות על דשלב"ל אף שבידו לעשות ורק לפי שבידו להפריש חלה מעיסה המגולגלת אבל מטעם בידו גרידא לא מהני וקשה דאיך מהני כתבו ותנו בגט על שליחות הנתינה ותי' דדוקא גבי חלה שגלגול ולישת העיסה א"צ שליחות אבל בגט דכתיבת הגט צריך שליחות ואף להפוסקים שא"צ שליחות מ"מ בעי ציווי הבעל משום דאל"כ הוי שלא לשמה וע"כ שליחות חדא היא וכתיבה הוה התחלת השליחות ואף דבשעת נתינה ל"ה שפוי בדעת מ"מ די במה שהמשלח מצי עביד בעת התחלת מעשה זהו תו"ד. באמת אין זה דמיון דבגט דאמר כתבו ותנו הרי בשעת כתיבה מצי למיעבד מעשה הכתיבה ובשעת הנתינה מעשה הנתינה רק דקשה מ"מ הא בשעת מינוי השליחות ל"ה מצי המשלח למיעבד המעשה ובכולהו גיטי קודם כתיבת הגט א"י לעשות מעשה הנתינה וע"ז תירץ הדול"צ כיון דמתחילת השליחות הי' בידו למנות סגי משא"כ בנ"ד דבשעת חלות השליחות בעינן שיהי' המשלח ראוי לאותו דבר ואם אינו ראוי אין השליחות נתפסת או שמתבטלת א"כ מה יועיל מה דבשעת הכתיבה הי' ראוי לאותו דברי ובעיקר תי' הדול"צ אינו מספיק דהא משנתינו היא ס"פ התקבל אמר לב' כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחנו כו' דברי ר"מ והא ר"מ ס"ל דגט שמצאו באשפה כשר ולא בעי שליחות בכתיבה וגם לא בעי לשמה בכתיבה ומ"מ מהני שליחות על נתינה טרם שנכתב הגט וגם אי נימא דשליחות חדא היא אבל כ"ז כשהם עצמם השלוחים על הכתיבה ועל הנתינה אבל היכי מצי למשוי להעדים שלוחים על החתימה בטרם שנכתב הגט ובגוף קושיתם יעוי' במחנה אפרים פ"ג מה"ג ובנתיבות סי' רמ"ג ובתשו' רעק"א ואכמ"ל.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה