אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כח
מ"ח תר"ס ווילנא. בענין גט שכ"מ מסוכן. ע"ד שאלת הרה"ג האבד"ק דלהינוב אודות הגט שסידר לשכ"מ מסוכן ששאלו אותו אם יתן ג"פ לאשתו וענה הן וא"ל עפ"י דברי הרב המסדר לסופר לכתוב גט לאשתו ולעדים לחתום כנהוג, והי' שפוי בדעת עפ"י דין המבואר בשו"ע סי' קכ"א ברמ"א שם ואח"כ נשתתק בעת כתיבה ונתינה וקצת בדיקות והוכחות היו שהי' שפוי בדעת גם בעת שנשתתק וסימני גוסס לא נראו בו ואח"כ על השאלה אם לתת ג"פ לאשתו לא הי' יכול לענות ולא ענה שום דבר לא בדבור ולא ברמיזה מתוך כובד החולי. ולא הי' בידו כח להחזיק הגט וצוה הרב המסדר שיתן הסופר הג"פ לאשתו וסמך א"ע על הא דקיי"ל כר"ש שזורי דמסוכן שאמר כתבו גט לאשתי אע"פ שלא אמר תנו כותבים ונותנים גט לאשתו וכמבואר בשו"ע סי' קמ"א ואחר כן דבר דברים אחדים וידע ממסירת הגט ונתרצה ואחר כמה שעות ממסירת הגט ע"י הסופר שחל"ח ועפ"י כתב פטור שנתן הרב המסדר להאשה ניסת לשוק לאחד פה ואח"כ בה הרב המסדר הלום להודיע תוכן הענין והעיר בחששות א) דאולי דינא דר"ש שזורי רק היכא שהמסוכן מתעורר מעצמו ורצונו שתתגרש ומחמת בהילות לא אמר תנו משא"כ היכא שמשיב על שאלת הרב המסדר ובפרט שמיחד עדים לחתימה י"ל דרק לכתיבה ולחתימה משוה שליח ולא לנתינה, ב) כיון שנשתתק השכ"מ ולא נבדק בבדיקה כדין יש ספק אם הי' שפוי בדעת בעת כתיבה ונתינה והוא מקום עגון גדול שהיבם הרחיק נדוד ולא נודע מקומו זהו תוכן השאלה.
א
ואבוא על סדר דברי הרב השואל במה שנסתפק מתחילה בדינא דמסוכן אם הוא דוקא במתעורר מעצמו משא"כ היכא שמשיב על שאלה כבר העיר מזה בשו"ת שם ארי' חאה"ע סי' מ"ט ולא העלה דבר ברור והנה הש"א בעצמו כתב דפשטא דמתניתין דר"פ מי שאחזו מי שנשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך כו' הרי אלו יכתבו ויתנו משמע דאף ע"י שאלה כותבים ונותנים וכן מבואר מדברי הפנ"י בפרש"י שם וכ"כ התוס' בדף ע' ד"ה ואמר וכ"כ הלח"מ בפ"ג מה' גרושין אלא שהש"א חוכך בזה לומר דמתניתין לאו דוקא נקט נכתוב גט כו' דגם על הנתינה שאלו אותו אבל מסתימת דברי הפוסקים הרמב"ם והטוש"ע שסתמו הדין כלשון המשנה מבואר דאין חילוק בנשתתק אם ע"י עצמו או משיב על שאלה ואם שאין ראי' מכרעת דאפ"ל ולחלק דדוקא בנשתתק שמשיב על כתיבה דמאי הו"ל למעבד כיון דאשתקיל מילולו וכיון שכונתו לגרשה בודאי על תנו ג"כ כונתו אבל בחולה המדבר י"ל דמדלא סיים למילתיה אין כונתו על נתינה ורק במתעורר מעצמו איכא אומדנא אבל במשיב אין בתשובתו יותר מעין השאלה, ובזה אפ"ל קושי' הלח"מ בפ"ב מה' גרושין על דברי הרמב"ם שפסק בנשתתק והרכין בראשו על כתיבה . דמהני ואלו בכותב בכת"י מצריך לומר תנו דדוקא בהרכנה כיון דא"י לדבר ולגמור הדברים ע"כ מהני הרכנה על כתיבה כמו על נתינה אבל בכותב בכתב ידו כתבו ולא סיים תנו לא מהני דהו"ל לסיים אבל מ"מ אם שאין הכרח לזה מסתימת דברי הפוסקים נראה שאין חילוק גם בשכ"מ המדבר בין אומר מעצמו או משיב.
וקצת יש לה"ר מגיטין דף י"ג דר"ז לא מוקי מתניתין בשכ"מ מדקתני האומר תנו גט זה לאשתו ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין ואם איתא הול"ל דמתניתין בשכ"מ איירי אלא שהי' בדרך תשובה ומשמע דבכל אנפי בשכ"מ סגי בכתבו גרידא וכה"ג מוכיח הרמב"ן בחדושיו לגיטין דבכל חולה כותבין ונותנים מדלא מוקי למתניתין בשכ"מ שאינו מסוכן יעו"ש, [דאי"ל דכונת הש"ס דהו"ל לאשמעינן בדרך אגב דינא דר"ש שזורי דא"כ גם ראיות הרמב"ן אינו אע"כ דס"ל דהוכחת הש"ס דשכ"מ בכל אנפי סגי בכתבו גרידא] אלא שיותר יש להסתפק בזה בשכ"מ המשיב על שאלת הרב המסדר כפי הנהוג בגיטין שהמגרש בעצמו נותן הגט היכא שמסדרים הגט בפניו ולא העלה השכ"מ בדעתו מתחלה לעשות שליח על הנתינה והדברים שדבר הם דברי הרב המסדר מלה במלה שלא כיון המסדר ג"כ רק לכתיבה וקסבר לגרש בעצמו א"כ נהי שנתכוין לגרושין אבל הא בדעתו הי' לגרש בעצמו ובפרט כיון דהספק בהאומדנא הוי דברים שבלב בודאי כמש"כ הרא"ש בפ' מי שמת וכמו שביאר הקצוה"ח בסי' ר"נ.
ב
והנה במתניתין בגיטין דף ס"ו הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לצחק בה יש לדקדק ולהסתפק בכונת הלשון דרצה לצחק בה אם הכונה דלפי"ז גם כתיבה לא הוי דכיון דכונתו רק דרך שחוק ול"ה כתיבה לשמה דאלו על נתינה כיון שלא מינה אותם לשלוחים נהי דכונתו לגרשה אבל הא לא נעשו שלוחים לגרשה וקסבר לגרש בעצמו או ע"י שלוחים שימנו אח"כ אלא דהפירוש דרצה לצחק בה דגם כתיבה ל"ה או דהפירוש לצחק בה היינו שלא גמר בלבו על נתינת הגט על ידם ורק שיהי' הגט מוכן לפניו אבל לא ליתן על ידם וראיתי בפי' רגמ"ה חולין דף ל"ט וז"ל רצה לצחק בה כלומר ואין כותבין שאינו עושה אלא שחוק עכ"ל מבואר בפירושו דגם כתיבה ל"ה דודאי דינא קאמר ולא עצה טובה שלא יהי' מוקדם דהא ראוי לגרש על ידי שליח להולכה כמבואר באה"ע סי' קכ"ז ס"ה וצ"ל דס"ל לרגמ"ה דכיון שאינו אלא דרך שחוק לא הוי כתיבה עפ"י ציווי הבעל דהא הענין מוכיח שאין כונתו אלא להשטות.
אולם חידוש פירושו הוא נגד כל הפוסקים כמבואר ברמב"ם ובטוש"ע סי' קמ"א סעי' ט"ז דהאומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבים אלמא דכותבים והוי כתיבה לשמה ולא עוד דאם נימא דגם כתיבה לא הוי א"כ בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל כו' דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו יקשה דאיך מהני הוכיח סופו על תחלתו דהא מ"מ בשעת כתיבה ל"ה לשמה וכמש"כ התוס' בגיטין דף כ"ד באיזה שארצה אגרש דל"א ברירה דמ"מ בשעת כתיבה ל"ה לשמה ולא נתברר באותה שעה אבל אי נימא דכתיבה מעליתא הוי א"ש אף דהנתינה לאו כלום הי' באותה שעה דהא בריא שאמר כתבו רצה לצחק בה מ"מ הא נתינה לא בעי לשמה וכמבואר בגיטין דף פ"ו נהי דכתיבה לשמה בעי נתינה לשמה לא בעי [והכי קיי"ל דלא כר' ירמי' דהא פסקינן כהך משנה דגיטין וקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי וע"כ כאביי דאתי' אפילו לר"א דס"ל ע"מ כרתי וכ"כ התה"ד סי' רל"ג עיי"ש] ולר' ירמיה דס"ל אליבא דר"א דבעי מסירה לשמה צ"ל דמתניתין דבריא שעלה לגג ונפל אתי' ג"כ דלא כר"א דהא לר"א לא הוי נתינה לשמה דהא בשעת נתינה לא הי' מועיל כלום דהא בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לצחק בה, ומאי דלא דייק ר' ירמי' ממשנתינו דאתי דלא כר"א י"ל דממתניתין אין הכרח דאפשר דהא דכותבים ונותנים היינו לאחר שעלה לגג ונפל וכמבואר בתוספתא פ"ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כ"ז שיש בו נשמה והובא בכ"מ בפ"ב מה' גרושין וכן צ"ל לפי' רבינו גרשום, אבל הרמב"ם שם הי"ג כתב הבריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כו' הר"ז גט כשר מבואר דהכתיבה והנתינה היו מתחלה וכן פירש"י בחולין דף ל"ט ונפל ומת וכבר כתבו ונתנו העדים גט לאשתו ודייקו מלשון ונפל ומת דמשמע מיד וע"כ דהכתיבה והנתינה היו מתחלה א"כ נהי דנתינה לא בעי לשמה כדקיי"ל אבל הא כתיבה בעי לשמה והא נכתב לצחוק בעלמא וע"כ דכתיבה מעליותא הוי גם בבריא ואפ"ל דבהוכיח סופו על תחלתו כיון דהבעל יודע שכונתו לגרשה חשוב לשמה ואע"פ שהשליח אינו יודע באותו שעה וחושב שכונת המגרש לצחוק מ"מ הוי לשמה כיון דנכתב בציווי הבעל (ועי' בטור סי' ק"מ ובב"ח שם ובשו"ת ברית אברהם סי' קי"ז דהיכא דהשליח לא ידע הוי כיאוש שלא מדעת יעו"ש] וכ"ז היכא דהוכיח סופו על תחלתו אבל אם באמת לא נתכוין ליתן הגט מיד בשעת כתיבה ואח"כ נמלך לגרשה לא הוי כתיבה, וראיתי בס' תפארת יעקב חי' גיטין שחידש דבריא שאמר כתבו שלא מתוך קטטה אינו ראוי אותו גט לגרש וגם כתיבה לא הוי אולם זהו נגד ד' הראשונים והפוסקים שסתמו בזה ואולי גם כונת רגמ"ה שאין כותבים היינו על מנת ליתן שאין זה אלא מעשה שחוק אבל מ"מ כתיבה מיהו הוי והפירוש רצה לצחק בה הוא רק שלא גמר בלבו על נתינה.
אלא דלפי"ז תמוה למ"ל למשנתינו לטעם דרצה לצחק בה תיפוק לי' כיון שלא עשאו שליח על נתינה ומהכ"ת יהי' ביד השליח לגרש כיון שלא נעשה שליח לכך ומצאתי שכבר הרגיש בזה הגאון רע"א בתוספותיו למשניות באות ע"א יעו"ש בדברי הרב המעתיק דאפשר דמי שאמר כתבו גומר בלבו שיתנו הגט רק לפי שרצה לצחק בה להכי אומרים שצריך שליח על הנתינה יעו"ש, ויותר נראה לבאר הא דאיצטריך לטעם דרצה לצחק בה על הנתינה עפ"י המבואר בגיטין דף פ"א דאיכא דקרי לנתינה כתיבה וע"כ לולא הטעם דרצה לצחק בה הו"א דנתינה בכלל כתיבה ועכ"פ מדי ספק לא יצא וכדקאמר שם תצא וצריכה בדיקה ולהכי קאמר דרצה לצחק בה דאלו הי' מתכוין לנתינה גמורה הי' מפרש תנו וכיון שאינו מפרש מסתמא לא גמר בלבו שיתנו הגט, ולפי"ז י"ל בהא דר"ש שזורי דמסוכן שאמר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבים ונותנים היינו לפי שנתינה בכלל כתיבה והרי מינה שליח על נתינה באמירת כתבו ורק בבריא אומרים שכיון לצחק בה אבל בשכ"מ שאין אדם משטה בשעת מיתה וכמש"כ הר"ן בגיטין ורש"י כתובות נ"ה ממילא אומרים שנתינה בכלל כתיבה.
ג
ויש לעשות סמוכין לזה מדהגמ' ב"ב דף קמ"ו מאן תנא דאזיל בתר אומדנא רב ששת אמר ר"ש שזורי היא ור"נ מ"ט לא מוקים לה כר"ש שזורי שאני התם דאמר כתבו י"ל דבזה פליגי רב ששת ס"ל דר"ש שזורי במסוכן משום אומדנא דמוכח קא אתי עלה דכונתו לגרש ורק מתוך שהוא בהול לא הי' יכול לגמור ולומר תנו אבל אין נתינה בכלל כתיבה ורק מצד אומדנא קא אתי ומוכיח שפיר דר"ש שזורי ס"ל דאזיל בתר אומדנא אבל ר"נ ס"ל דנתינה בכלל כתיבה ורק בבריא לא מהני מצד שרצה לשחק בה וכיון שלא פירש לאמר תנו להכי לא מכוין על נתינה אבל בשכ"מ שאינו משטה בשעת מיתה הרי אמירת כתבו גרידא סגי על נתינה ואין ראי' מזה דאזיל בתר אומדנא, וכן יש לפרש בזה דברי הגמ' חולין דף ל"ט שאני התם דהא אמר כתבו דהא לכאורה על נתינה אין שום הוכחה כלל דע"ז אמרינן שרצה לצחק בה וא"כ הא אנו צריכים לדון מכח הוכיח סופו על תחלתו ולמש"כ א"ש דהא מתחלה אמר כתבו ותנו קאמר אלא דבבריא אמרינן מדלא סיים ומפרש תנו בבירור רצה לצחק בה וע"כ הוכיח סופו על תחלתו אין כאן כלל אלא דסופו הוי בירור על תחלתו דאח"כ נתברר דתנו קאמר ולדינא דקיי"ל כמתניתין דבריא שאמר כתבו ועלה לגג ונפל דהר"ז גט אע"ג דהוכיח סופו על תחלתו א"א ספיקא דדינא וע"כ משום דאמר כתבו ונתינה בכלל כתיבה.
ובזה י"ל דברי הרמב"ם בפי"ז מה' איסו"ב שהשמיט החילוק שאמרו בגיטין ד' פ"א אי קרי לנתינה כתיבה וסתם הדין דבכל גווני תצא וכבר תמה ע"ז הר"ן ויעוי' בב"י סי' ו' ובהגהות מהרלב"ח וט"ז אה"ע שם ולפמש"כ י"ל דהלכה כר"נ בב"ב דקמ"ו והטעם משום דנתינה בכלל כתיבה וע"כ הכריע דבין שיצא קול שנתנו הגט ובין שיצא הקול שכתבו הרי נתינה בכלל כתיבה ותצא, וכ"נ לפרש בזה שי' הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין עפ"י גירסא שלנו דספק אם הרוח הפילו ואם מעצמו נפל הר"ז גט כ"ז שלא נודע שהרוח הפילו דכיון דנתינה בכלל כתיבה ורק בבריא אנו אומרים שכיון לצחק ולא גמר בלבו לגרשה ולהכי כ"ז דליכא אומדנא ודאית שכיון לצחוק אין לבטל מעשה הגרושין כיון שאמר כתבו ובהאיבעי דירושלמי י"ל כמש"כ הנוב"י קמא אה"ע סי' נ"ד יעו"ש], ולפי"ז י"ל ג"כ בניד"ד במשיב על שאלת השואל דכיון דנתינה בכלל כתיבה ומסתמא כתבו הרי עשה שליח על נתינה ורק בבריא אומרים שכיון לצחק אבל בשכ"מ שאינו משטה בשעת מיתה וכיון לגרושין לגרשה מיד אין נפ"מ בין אומר מעצמו או משיב כיון דלא מכח אומדנא גרידא קא אתינן עלה אלא שהרי עשה שליח על הנתינה באמירת כתבו מאחר שלא כיון לצחק.
ד
אולם אם כי יש פנים לפרש כן דהא דאמר שאני התם דהא אמר כתבו משום דנתינה בכלל כתיבה אבל מפירושם של הראשונים אינו מבואר כן יעוין בפי' רשב"ם ב"ב קמ"ו וברש"י חולין דף ל"ט אלא משום דבאמירת כתבו איכא גילוי דעת דע"מ ליתן את הגט קאמר ולא משום דנתינה בכלל כתיבה וגם יש לחלק בלשון דאיכא דקרי לנתינה כתיבה פלוני כתב הגט היינו דנתן הגט דאל"כ למאי נפ"מ אי כתב הגט או לא וע"כ בלשון בנ"א שאומרים פלוני כתב הגט לאשתו היינו שגירש את אשתו אבל לכתחלה שאמר כתבו את הגט דצריך מינוי וציווי לכתיבת הגט מהכ"ת שנאמר דכונתו בזה לנתינת הגט, אולם גם לפי פירושם דכתבו גילוי דעת הוא ע"מ ליתן יש לצדד דעכ"פ עדיפא משארי אומדנות וכמו דמחלק בב"ב שם שא"ה דאמר כתבו ואין ראי' מזה על אומדנא גרידא והבאור לפי"ז דשאני גילוי דעת וכמש"כ התוס' בקדושין ובכמה דוכתי וה"נ במה שאמר כתבו הרי גלה דעתו על הנתינה שרוצה שיתנו הגט ורק לפי שהוא בהול לא אסיק למילתי' וגם בבריא הוי גלוי דעת על נתינה אלא דמדלא גמר לדבורו ולא אמר תנו הוי הוכחה שכיון לצחק וכן בחולין דף ל"ט דמחלק שאני התם דהא אמר כתבו ואע"פ דלא הוכיח סופו על תחלתו מ"מ כיון שאמר כתבו הוי קצת הוכחה כמו שפירש"י וע"כ מטעם דהוי גלוי דעת על הנתינה דאל"כ מאי מועיל מה שאמר כתבו על הנתינה אלא משום דכתבו ע"מ ליתן קאמר ורק שלא גמר לומר תנו א"כ הוי הוכחה שכיון לצחק וע"כ אמרינן שהוכיח סופו על תחלתו שלא כיון לצחוק, ואף שהש"ס בכתובות דף נ"ה קאמר דשמעינן לר"נ דאזיל בתר אומדנא דאמר הלכה כר"ש שזורי מבואר דטעמא דר"ש שזורי משום אומדנא גרידא [ומצאתי בפנ"י שתמה בזה וההפלאה כתב בזה דבר מחודד דבמזכה במקום יבום אפשר דכתבו לא ע"מ ליתן קאמר רק דלהכי אמר כתבו משום עדים בחתומיו זכין לה ודבריו תמוהים דהא בעדיו בחז"ל בעינן שיהי' מטי לידה ואיזה תועלת יהי' כתיבת הגט וחתימת העדים דגם על היבם לא תהי' נאסרת ודברי ההפלאה נפלאו ממני] צ"ל דהש"ס דכתובות קאי לרב ששת דס"ל להוכיח מר"ש שזורי על אומדנא גרידא בב"ב שם וע"כ דס"ל דאין בכתבו גלוי דעת על נתינה [או דס"ל שאין לחלק בין גלוי דעת ואומדנא גרידא דסוף סוף ע"י גלוי דעת גרידא לא הי' מועיל במקום דליכא אומדנא] אבל לפי מאי דקיי"ל כר"נ וכדמוכח מחולין דף ל"ט וכדקיי"ל להלכה דבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג דהוי גט בודאי אע"ג דהוכיח סופו על תחלתו א"א ספיקא דדינא משום דשאני התם דאמר כתבו כדמסיק הש"ס וע"כ כר"נ דכתבו הוי גלוי דעת על נתינה ולפ"ז גם בשכ"מ שאמר כתבו כיון שאינו מכוין לצחק בכל אופן בין במתעורר מעצמו או משיב הרי עכ"פ גלה דעתו שיתנו הם ועשאם שלוחים ע"ז מה"ט אתי שפיר ג"כ שי' הרמב"ם דכ"ז שלא נודע שהרוח הפילו הוי גט דכיון שאמר כתבו הוי גלוי דעת על הנתינה וכ"ז שאין הוכחה ברורה שכונתו לצחק סגי גילוי דעת דכתבו והוי גט.
ונפ"מ בין אם נאמר דמטעם אומדנא גרידא במסוכן ובין גלוי דעת בכתבו על נתינה בבריא שנשתתק ואמר כתבו דלרב ששת דס"ל דמטעם אומדנא קא אתי עלה ולפ"ז בבריא הא ליכא אומדנא כלל ומהכ"ת יעשו שלוחים לגרשה אבל לר"נ דס"ל דבכתבו איכא גילוי דעת על נתינה ורק בבריא אנו אומרים שכיון לצחק משום דלא גמר ולא פירש בבירור ולא סיים תנו א"כ בנשתתק דאישתקיל מילולי' ולא יכול לגמור ולומר תני ושוב הדר דינא דכתבו סגי דהא גלי דעתו שיתנו את הגט וזה נראה שי' הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין שפסק בנשתתק והרכין בראשו על כתיבה דמהני דאפילו אם נשתתק דין בריא לו מ"מ בהרכנה על כתיבה איכא גלוי על נתינה אבל בכותב בכתב ידו מצריך למימר תנו משום דהו"ל לסיים וכמש"כ באות א' משום דהרמב"ם פסק כר"נ וכמשנ"ת, ובזה י"ל ג"כ משה"ק בשו"ת שם ארי' והוכיח דמתניתין דמי שנשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך הרי אלו יכתבו ויתנו דלאו דוקא נכתוב שאלו אותו אלא גם על הנתינה שאלו אותו מדף י"ג ע"ב מתקיף לה ר"א מאן לימא לן דמתני' כר"ש שזורי היא דילמא רבנן היא והא קשי' סתמא אסתמא דמתניתין דמי שנשתתק ע"כ סתמא כר"ש שזורי אתיא ולפמש"כ י"ל דרב אשי ס"ל כר"נ דכתבו איכא גילוי דעת על נתינה ובבריא דלא סיים למילתי' אומרים שכיון לצחק אבל בנשתתק הגלוי דעת במקומו עומד ולפי"ז גם רבנן מודים בזה דרק במסוכן פליגי משום דלא ס"ל סברת ר"ש שזורי דמתוך שהוא בהול לא אסיק למילתי' ואם רצונו שיגרשו הם הו"ל לסיים שיתנו הגט וע"כ דאין רצונו לגרשה גם במסוכן אבל בעיקר הדבר דבכתבו איכא גלוי דעת על נתינה לא פליגי וע"כ בבריא שנשתתק מודים דסגי בהרכנה על כתיבה כאמור.
ה
הרי נתבאר דבכתבו הוי גלוי דעת על נתינה כ"ז שלא כיון לצחק ובודאי צ"ל דהגלוי דעת על הנתינה הוא ע"י השלוחים דאל"כ הדרא קושי' למ"ל למשנתינו לטעם דרצה לצחק בה תיפ"ל שרצונו בעצמו לתת הגט וע"כ צ"ל דכל שכונתו לגרשה אין קפידא בדבר ורצונו שיגרשו הם ומצאתי בתשו' פנ"י לבעל המג"ש ז"ל ולפי שאינו מצוי כ"כ הנני להעתיק את הדברים וז"ל בסי' פ"ב בחאה"ע ודברינו אלו מסלקים החששא הראשונה מה שחששנו שמא לא כיון אלא שיתן בעצמו דוקא כיון דל"א תנו כונתו, שיתנו לידו ולא ליתנו לה וכדתנן בהדיא הבריא שאמר כתבו רצה לצחק בה אלא אי חזינן בדעתו דגמר בלבו לגרשה לא בעינן תנו וה"ט דקולר ומסוכן דלא בעינן תנו שהדבר ידוע שלא נתכוין זה אלא לכתוב וליתן לה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב בהדיא וכן אם הוכיח סופו על תחלתו אפילו בבריא לא בעינן תנו שהרי אנו רואים שרוצה לכתוב גט כו' ואע"ג דרש"י נשמר מקושי' זו שכתב בגיטין ובחולין דמפני שהי' בהול לא הספיק לגמור את דבריו וא"כ י"ל דשאני התם כיון שהי' בהול ודאי אין כונתו כ"א ליתנו לה דהא אין פנאי לדבר שיתן לה היא דהא יוצא בקולר וכן אינך אפשר שתטרוף השעה מיד משא"כ הכא דיש פנאי לדבר אדרבא מוכח הוא ליתן לידו מדלא אמר תנו לה מ"מ בבריא שכ' הרמב"ם שהפיל א"ע אחר שכתבו ונתנו לה א"כ הי' פנאי שיכול ליתן לה שמא כונתו הי' שיתנו לו והוא יתן לה ונהי דכונתו ודאי הי' לו לכתוב לשם גרושין לגרשה דהוכיח סופו על תחלתו מ"מ ע"ז לא הוכיח סופו דשמא כונתו הי' שתתגרש על ידו דוקא ולמה תלינן לקולא דהשמיט מחמת בהלה כיון ששהה זמן כתיבה ונתינה אלא ש"מ שאין קפידא בדבר עכ"ל וכן כפל הדברים ביתר ביאור ובשנוי קצת בסי' צ"ג א"כ ודאי מה שאמר שמקבל ק"ס על הגט רצ"ל שיכתבו ויתנו הם יותר מכתבו דמסוכן דאיכא לפרש שאמר כתבו ותנו לידי דאע"ג דודאי אומדנא דמוכח הוא שלא אמר כתבו לצחק כ"א לגרש מ"מ שמא הי' מצפה שיחי' עד שיכתבוהו ויתנו לידו ולא עשאן שליח ליתן דהא ע"כ הי' מצפה שיחי' עד שיכתבוהו ויתנו שאם ימות מקודם אין גט לאחר מיתה אלא ע"כ הי' מצפה א"כ מה לי שיתנו הם או שיתן הוא וכי יש שהות יותר בנתינתו מנתינתן ואפילו אם נתרץ בדוחק מ"מ הא דאמרינן התם בבריא שאמר כתבו ואח"כ עלה כו' ופירש"י שכתבו ונתנו קודם הנפילה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין א"כ נהי דהוכיח סופו על תחלתו שכונתו לגרשה מ"מ מאן לימא לן שעשאן שלוחין דילמא ליתנו לידו דאין לדחות כיון שידע שכתבו ונתנו והי' יכול למחות שהרי אח"כ נפל ולא מיחה א"כ הוכיח סופו עליו שהם יתנו חדא דמאן לימא לן שידע שהרי הרמב"ם ורש"י לא הזכירו דמיירי שידע אי לא ידע כו' והכלל הוא דמסתמא כיון שהוא בסכנה וחפץ לגרש את אשתו לא איכפת לי' שתתגרש באיזה אופן שיהי' עכ"ל.
והנה רב גדול אחד העירני מדברי הבה"ג שכ' בה' גיטין גברא דאמר לבי דינא כתבו גט לאשתי וחד מן הנך סהדי סופר הוא כותבים ונותנים ואע"ג דלא אמר להם תנו אבל חוץ לב"ד כו' ודבר גדול חידש הבה"ג דבב"ד אף בבריא בכתבו לחוד כותבים ונותנים ונראה דטעמו משום דאין אדם משטה בב"ד ולא כיון לצחוק ולהשטאה מבואר בדבריו דאף דליכא אומדנא מ"מ כיון שלא נתכוין לצחוק כותבים ונותנים ויפה העיר, ואם שבגוף חידוש הבה"ג לחלק בין ב"ד בין חוץ לב"ד לא אישתמיט חד מן הפוסקים להביא דעתו אבל עכ"פ מדבריו יש להוכיח ולהביא ראי' לדברי תשו' פנ"י הו"ל דנהי דס"ל להבה"ג דבב"ד לא נתכון לצחוק דאין אדם משטה בב"ד מ"מ נהי דנתכוין לגרשה שמא כיון שיתנו הגט לידו דהא בריא אינו בהול ויש לו פנאי לגרש בעצמו ומנ"ל שעשה שליח להסופר אע"כ דסברתו דדוקא היכא דשייך טעם דרצה לצחק בה חיישינן שכונתו שיתנו לידו אבל היכא דנתכוין לגרשה אין שום קפידא בדבר ובודאי כתבו ותנו קאמר דבכתבו איכא גלוי דעת שיתנו להם כמשנ"ת.
ו
וראיתי ברש"י חולין דף ל"ט שפירש הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר כתבו ותנו והלך לו רצה לשחק בה שלא תפציר בו לתת גט לפוטרה מיבם אם ימות והפליגה בדברים ואין אלו נעשים שלוחים לגרש דהא לא אמר תנו כו' עכ"ל נראה בכונתו שהרגיש בזה דלמאי איצטריך לטעם דרצה לצחק בה תיפ"ל דכיון שלא עשאם שלוחים לגרשה א"כ מהכ"ת יגרשוה ומאי דקאמר כתבו היינו כתבו ותנו לידי וע"כ פירש"י שאמר כתבו והלך לו ופירוש משנתינו לפי"ז כלפי מה ששנה מתחלה היוצא בקולר והמפרש לים והיוצא בשיירא במקום סכנה דכותבים ונותנים אשמעינן מתניתין דהבריא שהלך למקום אחר בלי סכנה ואמר כתבו דבזה אאפ"ל כתבו ותנו לידי דהא הלך מיד ואיננו עוד ובזה הו"א דלמאי אמר כתבו אם לא ע"מ שיתנו הגט לידה קמ"ל משנתינו דרצה לצחק בה ופירש"י דכונתו לצחק היינו שהפליגה בדברים שלא תפציר בו לתת גט לפוטרה מיבם אמר כתבו אבל באמת אין כונתו שיתנו הם וא"ש מאי דדייק משנתינו רצה לצחק בה היינו אף באופן שאאל"פ בכונתו שיתנו לידו מ"מ אין נותנין, ולפי"ז לכאורה נסתר היסוד שכ' לדייק ממשנתינו דדוקא משום דרצה לצחק בה אבל בשכ"מ שאינו משטה ע"כ גם בכתיבה איכא גלוי דעת על נתינה דרק היכא שאין לנו לחוש שמא כיון שיתנו לידו ובזה איכא גלוי דעת שיתנו הם אבל היכא שיש לנו להסתפק שמא כיון שיתנו לידו א"כ נהי דכונתו לגרשה אבל שיתנו לידו קאמר ולא שיגרשו הם ובזה יש מקום לומר שגם חידוש דין דבה"ג בבריא בב"ד היינו באופן שהלך לו כמו שפירש"י וע"כ שלא כיון שיתנו לידו וכיון דבב"ד אינו משטה בודאי כיון שיגרשנה ונפ"מ לפ"ז גם במסוכן לר"ש שזורי היכא שיש מקום להסתפק שכיון שיתנו לידו דנהי דאיכא אומדנא שכונתו לגרשה אבל שמא באופן שיתנו לידו קאמר.
מ"מ י"ל דאין סתירה מדברי רש"י דרש"י פי' כן רק לפי ההו"א בחולין שם דלא מחלק משום דאמר כתבו וס"ל דמדין הוכיח סופו על תחלתו קא אתי עלה וע"כ משום אומדנא גרידא קא אתי עלה ואין באמירת כתבו שום הוכחה וגלוי דעת על נתינה ע"י שלוחים ולפ"ז קשה למ"ל למשנתינו לטעם דרצה לצחק בה הא בלא"ה לא הוי גט שלא עשאו שליח על הנתינה וע"כ פירש"י שהלך לו ואאל"פ שכיון שיתנו לידו אבל לפי המסקנא דשאני התם דאמר כתבו לאו משום אומדנא גרידא ורק שיש בלשון הזה גלוי דעת על נתינה ורק בבריא שלא אסיק למילתי' אומרים שכיון לצחק אבל בשכ"מ המכוין לגרש הרי גלי דעתי' שיגרשו הם וע"כ לא פירש"י בשאר דוכתי רק בחולין שם לפי ההו"א, אבל לפי המסקנא הא סתמא תני המסוכן ומשמע בכל אופן אף שיש בידו לגרש בעצמו וכן בבריא שעלה לגג וכמש"כ בתשו' פני יהושע דכל שכונתו לגרשה אין שום קפידא בדבר ובודאי בכתבו גלי דעתו שיתנו הם ורק בבריא לפי שרצה לצחק ולא גמר בלבו לגרשה ולאו דוקא משום דרצה להפליגה בדברים שהפצירה בו לתת גט לפוטרה מיבם דהא בבריא שיש לו בנים ג"כ דינא הכי דהיכא שאמר כתבו והלך ואיננו דאין נותנים גט לאשתו אלא דבבריא שלא סיים ואמר תנו וע"כ לא גמר בלבו שיגרשו הם].
וכן נראה להוכיח מגוף הדין דמסוכן דיש בכלל כתבו גילוי דעת על נתינה ולא מצד אומדנא גרידא דהא מבואר בגיטין דף ע"ב אר"ה גיטו כמתנתו דאם עמד חוזר ורבה ורבא אומרים דאם עמד אינו חוזר משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל בעצם הסברא מודים דדעת השכ"מ לגרש רק באופן שאם יעמוד מחליו יתבטל הגט ולפי"ז קשה במסוכן נהי דאיכא אומדנא שרוצה לגרשה כדי שלא תפול ליבם אבל הא בודאי כונתו לגרשה רק בתנאי אם ימות וא"כ איך כותבים ונותנים בלי שום תנאי והו"ל ליתן הגט בתנאי שאם ימות כיון דקיי"ל דבלא תנאי אם עמד אינו חוזר והא אין כאן אומדנא רק בגט על תנאי ובשו"ת שם ארי' הרגיש מזה ואף די"ל דבכה"ג אם נותן השליח בלי תנאי ג"כ לכו"ע אם עמד חוזר כיון דעיקר הוא משום אומדנא אע"פ דלא אמר תנו והא דעת השכ"מ הי' לפוטרה מיבם לגרשה על תנאי מ"מ מסתימת הפוסקים נראה דאין חילוק בזה, אבל למשנ"ת דיש בכלל כתבו גילוי דעת על נתינה וכמו שהי' מפרש כתבו ותנו ומדלא התנה שיתנו על תנאי מסתמא רצונו שיתנו בלא תנאי וע"כ כותבים ונותנים גט לאשתו בלי שום תנאי משא"כ אם נימא דאין בכתבו שום גלוי דעת על נתינה ורק מצד אומדנא גרידא מהכ"ת יתנו בלי תנאי ורב ששת בב"ב דף קמ"ו דאמר מאן תנא דאזיל בתר אומדנא ר"ש שזורי וכן הש"ס דכתובות דף נ"ה ולא משום כתבו צ"ל דס"ל כרב הונא דגיטו כמתנתו דאם עמד חוזר וא"כ אף אי כותבים ונותנים גט לאשתו בלי שום תנאי אם עמד חוזר או דצ"ל דבאמת במסוכן כותבים ונותנים גט על תנאי דוקא, אבל למאי דקיי"ל להלכה באה"ע סי' קמ"ה ס"ד דאם עמד אינו חוזר כרבה ורבא ובסי' קמ"א סט"ז במסוכן סתמו הדין דיכתבו ויתנו לה ונראה בלי שום תנאי ובע"כ צ"ל משום דיש דכתבו גלוי דעת על נתינה וכיון שלא פירש בתנאי להכי כותבים ונותנים גט לאשתו.
וע"כ נראה לענין הלכה בנד"ד דאין אנו חוששין, שמא כיון המסוכן שיתנו לידו כיון דמשנתינו סתמא קתני המסוכן שאמר כתבו גט לאשתי כותבים ונותנים ומשמע דבכל אנפי איירי וע"כ משום דכיון דכונתו לגרשה כונתו שיעשו כל טצדקי לפוטרה בגט מתוך שהוא בהול ואם יהי' שהות ובכחו לגרשה בנתינה בידו יגרשה אבל שמא לא יהי' שהות בידו ויחלש שלא יהי' בכחו גם להחזיק הגט בידו כונתו שיגרשו הם ואף דעל כרחך גם על ידם צריך שיהי' שפוי בדעת בעת הנתינה אף לדברי הרמב"ם מדרבנן אבל שמא לא יהי' בכוחו להחזיק ולתת הגט בידה כונתו שיתנו הם ובכל טצדקי שיוכלו לגרש את אשתו יגרשוה ובפרט היכא שאמר מתחלה "גט אפ מיין ווייב" די"ל דכונתו שיגרשוה ורצונו שיגרשוה בשליחותו ואף דקסבר הי' לגרשה בעצמו מ"מ י"ל דבמסוכן כונתו שיהי' כפי היכולת ואם לא יספיק לגרשה יגרשוה בשליחותו, ואין אנו מחדשים בזה סברות חדשות אלא להסביר הדין הסתום דמשנתינו שסתמוהו גם הפוסקים הרמב"ם הטור והשו"ע ולא חלקו בדבר בין שהמגורשת בפני המסוכן שי"ל דכונתו לגרש בעצמו או שאין המגרשת בפנינו וע"כ דאין חילוק ואין קפידא בדבר וכן הסכים לזה בעל המחבר ס' חסד לאברהם כמבואר בס' שם ארי' בסוסי' מ"ט והשם ארי' דספוקי מספקא לי' שם פשיטא לו במקום אחר עיין בסי' ע"ד יעו"ש.
ז
וכבוד ידידי הרב הגאון מוהר"ר שלמה הכהן נ"י מו"צ דפ"ק רצה לדון בזה עפמש"כ הרא"ש מובא באה"ע סי' ל"ה דגלה דעתו לפני השדכן דרצונו באשה פלונית דיכול לקדשה מטעם זכי' דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ומקור הדברים מקדושין דמ"ה ודילמא ארצוי ארצי קמי' וה"נ כיון דגלי דעתי' שרצונו לגרשה ולפוטרה מיבם חשוב זכות שיש מצוה בדבר להתירה מכבלי העגון ובפרט היכא שהיבם במדה"י ומצד זכות כותבים ונותנים גט לאשתו עכ"ד וכבר קדמוהו בתשו' שם ארי' שם ודחה יעו"ש. אולם מגיטין ס"ג ע"ב בהנהו סהדי דכתבו תפאתה דלחד מ"ד עשו עדים שליחותם ולא מצו לכתוב גט אחר וכן בדף ס"ו בפלוגתא אי משוי אינש שליח ברא במקום אבא דאין הכונה דהוי כאומר בפירוש שהבן לא יהי' שליח אלא דמסתמא המינוי לא הי' על הבן וקשה דהא עכ"פ גלי דעתו שרצונו לגרשה א"כ יכתבו גט אחר או יעשה שליח מעצמו מתורת זכי' וראיתי בברית אברהם סי' צ"ו וסי' ק"א שהאריך בזה יעו"ש.
ולכאורה י"ל דאין הכרח מזה דדוקא על כתיבה דבעי שמיעת קול מהבעל דאל"כ ל"ה לשמה ולא מהני גילוי דעת גרידא ועד"ז כתב הרמב"ן בחי' לגיטין גבי כל השומע קולי ולהכי גבי תפאתה בדף ס"ג ובדס"ו אי משוי שליח ברא במקום אבא הוא על כתיבה אבל היכא שנכתב הגט עפ"י צוויו לשמה על נתינה דלא בעי לשמה מהני גילוי דעת מצד זכות, ובזה י"ל ג"כ מה שדקדק בשו"ת ברית אברהם סי' צ"ו סק"ג ע"ד הר"ן והרשב"א שדייקו בהני סהדי דכתבו תפאתה דלחד מ"ד עשו עדים שליחותם ולא מצו לכתוב גט אחר ומוכח דבעינן שליחות ותירצו דהוא ג"כ מה"ט כיון דעשו שליחותם ל"ה לשמה וע"ז תמה הברית אברהם דמעובדא הראשונה דתפאתה אין ראי' די"ל שכבר נתנו לה הגט פסול וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ב מה' גרושין ה"ח וכתבו וחתמו ונתנו לה וא"כ אין ראי' מזה דאף דלא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ על הנתינה בעינן וכיון דעשו שליחותם על הנתינה לא מצו ליתן גט אחר דעל השני לא נעשו שלוחים בנתינה יעו"ש, ולפמש"כ אתי שפיר דאאפ"ל דעשו שליחותם מצד הנתינה דהא ע"ז מהני גלוי דעת גרידא וכיון דגלי דעתו ונעשה שליח על הנתינה גם שעשו שליחותן מצי למכתב גט אחר וליתן מצד זכי' כיון דרצונו לגרשה ועיקר הראי' מכתיבה דבזה לא מהני גילוי דעת ואלימא כתיבה מנתינה בזה [אלא שיש לדייק לפי ההו"א שהוכיחו מזה דבעי שליחות א"כ בדין שתהי' כתיבה כנתינה].
ומ"מ הדין דין אמת דלא מהני גלוי דעת על נתינה וכמש"כ הברי"א בסי' ק"א אות י"ז ויעוין בנודע בשערים קמא סי' י"א ולא מיבעי לשיטת הקצוה"ח והמרכה"מ דזכין מאדם לא אמרינן היכא שאינו מזכה לו חפץ אלא אף א"נ דאמרינן זכין מאדם וכמו שכתבו האחרונים ובס' באר יצחק בסי' א' האריך בזה מ"מ לא מהני גילוי דעת דאין זה זכות ברור וכמו שמבואר בירושלמי בפ' התקבל הגע בעצמך שצווחת להתגרש שמא חזרה בו דבגילוי דעת גם חזרה בלב סגי ולא בשליחות שאינו מתבטלת עד שיבטל בפיו משא"כ בגילוי דעת סגי חזרה בלב וחיישינן שמא חזרה וכמש"כ הנמוקי ביבמות ס"פ האשה שלום דלא מהני שאלת פיה דאין מזכין אותה למפרע ודוקא בזכות ברור אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דאנן סהדי באותה שעה דרצון המשלח לזה ודמי כמו שעשה שליח בפירוש לכל מי שיעשה לזכותו או לטובתו אבל זכות שאינו ברור מצריכים אנו לדון על רצונו שלאח"כ ולא מהני משום דאין מזכין למפרע ודמי ליאוש שלא מדעת.
ובנ"ד שהשכ"מ נתרצה אח"כ על הגט שניתן ע"י הסופר שאח"כ החל לדבר ודבר מעסקי הגט ונתרצה בזה יש לצרף שי' הרמב"ם דס"ל דמהני ניחותא דמצוה על למפרע כמש"פ כן בתרומה וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' של"א וכמו שהאריך בזה בשו"ת ברית אברהם ובפרט לשי' בעל העיטור באה"ע סי' ק"מ דאם אמר הבעל לאחד זכי בגט זה והיא רוצית להתגרש מהני הזכי' דתתגרש משעה שבא הגט ליד השליח ויעוין בברית אברהם שם בשי' בעהע"ט דמהני בריצוי של אח"כ, ומ"מ עדיין אנו באים במבוכה כיון דספק אם הי' שפוי בדעת בשעת נתינת השליח לאשה ורק לשי' הרמב"ם דס"ל דכיון דבעת המינוי הי' שפוי מן התורה הגט כשר לדידי' בספק יש להקל אבל אם אנו באים לדון בתורת זכי' א"כ הוי ספק תורה אם הי' ראוי לחול הגט באותה שעה דאם לא הי' שפוי באותה שעה הגט בטל מה"ת כיון דאינו ראוי המשלח לגרושין באותה שעה זכי' מטעם שליחות הוא ואיך ראוי להמנות לשליח כיון שאין המשלח שפוי.
ח
עתה ראוי לברר בדבר הספק הב' שנשתתק ולא נבדק בבדיקה כדין וספק אם הי' שפוי בדעת בעת כתיבה ונתינה והנה נודע מחלוקת הפוסקים הטור והרמב"ם דדעת הטור דבטל מה"ת ודעת הרמב"ם דכל שהי' שפוי בדעת בעת מינוי השליחות ואח"כ נשתטה בעת כתיבה ונתינה לא נתבטל השליחות ומה"ת הגט כשר ורק מדרבנן פסול שלא יאמרו שוטה מגרש ודעת הב"י דהיכא דסמי' בידי' ס"ל דל"ה רק פסול מדרבנן שלא יהי' פלוגתא רחוקה בין ר' יוחנן ור"ל והאחרונים חולקים ע"ז ודחו שי' הב"י מהלכה לפי דמסתימת דברי הרמב"ם נראה שאין חילוק בין סמי' בידו או לא אלא דכל שהי' שפוי בדעת בעת מינוי השליחות לא נתבטלה השליחות מה"ת ודעת הטור לפי הבנת המפרשים הוא דכיון שנשתטה המשלח ולא מצי למיעבד בעת עשיית המעשה נתבטל השליחות, אלא דאם נימא כן צ"ע לדברי הטור מ"ט כשנשתפה המשלח ל"צ השליח לאימלוכי בהמשלח והא כיון שנתבטל השליחות בדין שיצטרך מינוי חדש על השליחות ועוד דבשליח שנשתטה תנינן בפ' כל הגט זה הכלל כל שתחלתו וסופו לדעת כשר ואם איתא כיון שנשתטה השליח ואינו ראוי להשליחות בדין שתתבטל המינוי ויעוי' בהגהות מל"מ בפ"ב מהל' גירושין וגם צ"ע דברי הירושלמי בפ' מי שאחזו דמבואר שם זרק לה גט ואמר לא יהי' גט עד למחר ואחזו קורדייקוס פלוגתא דר"י ור"ל ומאי ענין זה לזה דהא בזרק לה הגט הי' בעת הנתינה בר דעת משא"כ בפלוגתא דר"י ור"ל דנתבטל השליחות ואין כאן נתינה כלל.
ונראה בשי' הטור דאין זה מצד ביטול השליחות אלא דס"ל דכל עצמותה של השליחות אינו ענין הנקנה להשליח שהרי ביד המשלח לחזור ולבטל השליחות בדברים בעלמא אלא שבשעה שהשליח ממלא את משלחתו ועושה השליחות אז יש לו הכח אבל לפני עשיתו אין לו שום הקנאה וכח ולפיכך כיון שנשתטה המשלח ואינו ראוי השליח לעשות את המעשה שאין המשלח ראוי לכך ממילא אין מעשה השליח כלום והגט בטל מה"ת דהא לא נקנה לו שום כח מתחלה רק בעת עשית המעשה אז נגמר הכח שלו וכיון שאינו ראוי המשלח לזה אין להשליח שום כח ולכשנשתפה המשלח ראוי השליח להשליחות ואין ביטול שליחות כלל אלא שאין קנין לשליחות וכל זמן שהוא ראוי מצד המשלח יש בידו לעשות המעשה ולשי' הרמב"ם נראה דע"י המינוי נתפס השליחות ומה שביד המשלח לחזור ולבטל השליחות הוא בגדר שיור בהמינוי דאדעתא דהכי לא מסרו לו שלא יהי' בידו לבטל, ויותר נראה לחדש בשי' הטור דאפילו אם נימא דלא נתבטל השליחות מ"מ אין השליחות מועיל רק על מעשה הנתינה דדמי כאלו נתן המשלח אבל מ"מ אינו עומד במקום הפועל בעצם הכריתות וכיון שאין הבעל ראוי לכריתות באותה שעה א"א שיחול הגט ופעולת הגרושין א"א להעשות ע"י אחר ואף דשוטה חשוב בר כריתות כמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב הואיל וראוי באם נשתפה מ"מ אין פעולת הגרושין נעשה באותה שעה ולפי"ז א"ש דברי הירושלמי בגיטין זרק לה גט ואמר לא יהי' גט עד למחר ואחזו קורדייקוס פלוגתא דר"י ור"ל דהא גם בשליח לא נתבטל השליחות ואיכא נתינה אלא דאפ"ה לא הוי גט דבעינן דבשעה שחל הכריתות יהי' הבעל ראוי לפעולת הכריתות וא"כ ה"נ בזרק לה גט בעצמו מ"מ כיון דבעת חלות הגרושין אחזו קורדייקוס תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל.
ובזה א"ש ג"כ מאי דמדמה הירושלמי שם וקאמר מחלפי' שיטתו דר"ל נתחרש או נשתטה ר"י אומר נדחית חטאתו ור"ל אמר אינו נדחית והא דבנתחרש או נשתטה נדחה חטאתו לאו משום ביטול השליחות הוא רק לפי דבעינן דעת בעלים וכמבואר בערכין דף כ"א ובזבחים די"ב ברש"י ד"ה נשתפה וא"כ מאי ענין זה אצל זה ולפמ"ש ניחא דכמו דבגרושין לא נתבטל השליחות והשליח בר דעת הוא ומ"מ א"א לעשות ע"י אחר כיון דפעולת הכריתות א"א לחול באותה שעה וה"נ בקרבן דבעי דעת בעלים ובעינן שיהי' בעת הקרבה בר דעת וראוי לאותו מעשה, [ולפ"ז יש להעיר בדברי הקצוה"ח סי' קפ"ח דבד"מ אם עשה שליח ונשתטה לא נתבטל השליחות אף לשי' הטור ואף דבעי דעת המקנה מ"מ סגי בזה דעת השליח ולא דמי לגרושין דאפשר דגוף פעולת הכריתות לא נמסר לשליח משום דאין ענין של שליחות יכול להמסר לאחר ורק דחשבינן נתינת השליח כנתינת המשלח אבל בד"מ גוף הקנאה נמסר לשליח דכמו שיכול להקנות את החפץ ולמסור רשות בעלים לאחר כן בידו למנות שליח שיהי' קנוי לו רשות בעלים דהשליח במקום הבעלים לגמרי משא"כ בגט אשה שאין זה דבר של קנין שבידו למסור לאחר ורק דבידו למנות שליח שיהי' נתינתו כנתינת המשלח, אבל כח הבעל אי אפשר להמסר וכיון שנשתטה הבעל ואינו בר כריתות אין ביד השליח לגרש ולא איכפת לן כלל במה שנשתטה המשלח אח"כ וכן נראה באם הקנה לאחר זמן ונשתטה בנתים דלא בעינן שיהי' בר דעת בזמן חלות הקנין וזה שאמרו בב"ב (קכ"ז) בנכסים שנפלו לה כשהוא גוסס הוא רק בדשב"ל לר"מ שאין הקנין א"א לחול מעכשיו שאינו בעולם רק כשיבוא לעולם ואז לאו בר קנין הוא משא"כ בדבר שבא לעולם וראוי הוא להקנות מעכשיו לא משגחינן על זמן חלות הקנין ועי' במחנה אפרים הל' זכי' סי' ט"ו ועי' בנתה"מ סי' רמ"ח ובדעת הקצוה"ח נראה דגם בקנינים לשי' הטור ידו של השליח נעשית כיד המשלח וכחו מסור להמשלח וכיון דהמשלח לאו בר הקנאה הוא באותו שעה לא מהני).
ט
והנה בכתיבת הגט אם נשתטה הבעל אחר שמינה השליח על הכתיבה לד' התוס' גיטין דף כ"ב וכן לכמה פוסקים דס"ל דלא בעי שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי א"כ מאי איכפת לן שאינו ראוי המשלח לאותו מעשה כיון שא"צ שליחות כלל וגם למש"כ בהסבר הדברים בשי' הטור דאין השליח במקום בעל ממש ורק שמעשה השליח ומעשה הנתינה שלו כמעשה המשלח אבל גוף הכריתות נעשה ע"י הבעל כ"ז שייך על נתינה שאז נעשה פעולת הגרושין אבל כתיבה שאינה אלא תנאי ומכשיר למעשה הגרושין מעשה השליח כמעשה המשלח, א"כ אף לשי' הפוסקים שצריך שליחות בכתיבה בדין שלא יהי' הגט בטל אם נשתטה המשלח אחר המינוי וכבר תמה בזה הפנ"י לשי' הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה יעו"ש בחי' לגיטין פ' מי שאחזו ותי' כיון דכתיב וכתב ונתן בעינן שיהי' בעת הכתיבה ראוי לנתינה יעו"ש והוא תמוה מנ"ל לבדות דרשות חדשות מה שלא נמצא מפורש בדחז"ל.
ובס' תורת גיטין בחי' לגיטין שם ובתשו' בית אפרים חאה"ע סי' קי"א כתבו לחדש דכיון שאינו ראוי הגט לנתינה באותה שעה א"כ נכתב שלא לשם גרושין, ודוגמא למש"כ הרמב"ם בהא דיבמות (נ"ב] דהאומר לאשה לכשאכניסנה אגרשנה ואף ביבמתו דל"ה גט משום דל"ה לשמה לפי שאי"ר לגרושין באותה שעה וה"נ הוי שלא לשמה זהו תו"ד אך לפי"ז ראוי להתבונן א"כ גם לשי' הרמב"ם דס"ל דע"י המינוי נתפס השליחות והשליח במקום בעל מ"מ כל זה לענין נתינה שלא נתבטל השליחות אבל בכתיבה נהי דנתפס השליחות מ"מ כיון שאי"ר לגרושין ע"י הבעל שנשתטה ול"ה לשמה א"כ אף לשי' הרמב"ם יהי' הדין דבכתיבה אם נשתטה ל"ה גט מה"ת, אולם י"ל דהא בהא תליא דלשי' הרמב"ם דלא נתבטל השליחות והשליח במקום בעל ממש א"כ הוי ראוי לגרושין מן התורה ע"י השליח והוי כתיבה לשמה [ואע"ג דמדרבנן הגט פסול שלא יאמרו שוטה מגרש מ"מ י"ל דמה"ת חשוב זה לשמה דהא ע"י הגרושין תצא מן התורה מידי איסור א"א ולא יהי' רק איסור מדרבנן] אבל לשי' הטור דנתבטל השליחות היינו שלא נתפס השליחות כמשנ"ת וא"כ אינו ראוי לגרשה אף ע"י השליח והוי גט שלא ניתן לגרושין ולהכי הוי כתיבה שלא לשמה אולם לפי"ז יחודש דין חדש דהיכא שלא מינה את השליח רק על כתיבה ולא ניתן לגרושין ע"י השליח א"כ גם לשי' דרמב"ם ל"ה גט מן התורה דל"ה כתיבה לשמה כיון שאי"ר לגרושין לא ע"י המשלח שנשתטה ולא ע"י השליח שלא נתמנה על נתינה, שו"ר בהגהות רעק"א אהע"ז סי' קכ"א ס"ק ג' שנסתפק בזה. וכן נסתפק בנתן גט לגרשה לאחר ל' ונשתטה בינתים יעו"ש ותמוה שלא הביא ד' הירושלמי] ואם הצעה זאת נכונה אפ"ל דמדוקדקים בזה דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' גירושין הט"ו אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת כו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הר"ז פסול דדוקא בכתבו ותנו דינא הכי אבל בכתבו גרידא בטל מה"ת לפי שלא ניתן לגרושין ול"ה לשמה. ובזה י"ל ג"כ משה"ק הכ"מ שם דבגמ' משמע דהיכא דל"ה סמי' בידו גם ר"ל מודה דכשוטה מדמינן לה וכיון שכן אפילו לר"ל אין מעשה שוטה כלום וא"כ הו"ל להרמב"ם לפרש דהיכא דל"ה סמי' בידי' הגט בטל מה"ת ולפמ"ש אפ"ל דמאי דמחלק הש"ס לר"ל בין סמי' בידו או לא סמי' בידו צריך באור דמאי נפ"מ כיון דר"ל ס"ל דעל ידי המינוי נתפס השליחות דאל"כ גם בסמי' בידי' אין מעשה המשלח כלום באותה שעה וע"כ דאזלינן בתר המינוי א"כ גם בלא סמי' בידו מאי נפ"מ כיון דנתפס המינוי והשליח עומד במקום המשלח.
אולם נראה דהנ"מ בזה היכא שממנה השליח על כתיבה גרידא דל"ה לשמה לפי שאינו ראוי לגרושין לא ע"י המשלח ולא ע"י השליח ופסול מה"ת ורק בסמי' בידו כיון דבידו לרפאות חשוב לשמה וניתן לגרושין ע"י המשלח ולא דמי ליבמתו דהוי ג"כ בידו מ"מ ל"ה לשמה לשי' הרמב"ם ביבמות נ"ב דאפשר דשאני מחוסר מעשה ביבמתו דאיכא דעת אחרת אבל הכא בידו הוא לרפואה שא"צ לדעת אחרת ודמי לישן דחשוב ג"כ לשמה כיון דבידו לרפאותו] א"כ חילוק הש"ס בין סמי' בידי' אי לא סמי' בידו הוא רק במינה השליח על כתיבה גרידא וכמבואר בלשון המשנה אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו אין בדבריו כלום דלא הוזכר רק מכתיבה [ואף דר"ל אמר כותבים ונותנים גט משום דה"ה על הנתינה אבל מאי דמחלק משוטה היינו דבשוטה אין כותבים דלאו סמי' בידו הוא רק על כתיבה המבואר במשנה] דבלא סמיא בידו הוי כתיבה שלא לשמה שלא ניתן לגרושין אבל במינה שליח על הנתינה ג"כ דבזה אין לומר דהוי שלא לשמה שלא ניתן לגרושין דהא ביד השליח לגרשה לר"ל ממילא דאין נפ"מ כלל בין סמיא בידו או לא סמי' בידו, ולפ"ז הרמב"ם שכתב הדין בפ"ב מה' גירושין אמר כתבו ותנו ואח"כ נבעת לא חילק בין סמי' בידו אי לא סמי' בידו דכיון דכתבו ותנו הוי כתיבה לשמה א"כ גם בלא סמי' בידו הגט כשר מה"ת, ובזה י"ל קושי' התוס' שם דאמאי פריך לריו"ח לר"ל נמי תקשה כיון דלא הוי סמי' בידו ובזה א"ש דגבי שחט שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו כדין מסוכן דר"ש שזורי היא דכותבים ונותנים ובמינה שליח על נתינה וניתן לגרושין ע"י השליח לר"ל א"כ גם בלא סמי' בידו הוי כתיבה לשמה ור"ל מודה בלא סמי' בידו רק בשליח על כתיבה לבד.
אולם אם יש מקום לומר כן לחדש בדברי הרמב"ם דבשליחות על כתיבה גרידא היכא שנשתטה המשלח דפסול מה"ת, אבל מסתימת דברי הפוסקים ומדבריהם אינו מבואר כן אלא דלד' הרמב"ם בכל אנפי כשר מה"ת ונראה דמ"ש התורת גיטין והב"א דזה חשוב כתיבה שלא לשמה ומדמי להא דיבמות האומר לאשה לכשאכניסנה אגרשנה דהוי שלא לשמה אין הדמיון עולה יפה דשאני התם שאיננה אשתו ולא הוי ציווי מפי הבעל ול"ש אישות לגירושין כל זמן שלא כנסה אבל בנשתטה דשייך בגוה גרושין אלא שאין לו דעת לגרשה או בהשלשת גט בנשתטית שפקפקו הפנ"י והמגיה למל"מ וה"נ יש להעיר מצד שלא לשמה דהחסרון הוא שאין לה יד לקבל את הגט בודאי חשוב לשמה דרק פומייהו הוא דכאיב להו שאין להם דעת לגרש או להתגרש וזה פשוט, אלא דלפ"ז הד"ק בטעם הטור דס"ל הגט בטל מה"ת בכתיבה ומהיכ"ת יתבטל לשי' הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה ולומר דס"ל להטור דזה הוי כתיבה שלא לשמה אינו מובן באיזה סברא פליגי הטור והרמב"ם, ודוחק לומר דלשי' הטור ניהו שא"צ שליחות בכתיבה מ"מ כיון דבעינן שיהי' ציווי מפי הבעל משום דאל"כ הוי כתיבה שלא לשמה כיון שנשתטה בטל הציווי ובעינן שיהי' הציווי משום לשמה ולשי' הרמב"ם דנתפס השליחות ממילא דלא נתבטל הציווי כיון דהשליח במקום הבעל אבל זה דוחק דהא ציווי אין זה ענין של שליחות דנימא שנתבטל הדבר וכיון דציוה הבעל בעת שהי' שפוי בדעת במה נתבטל הציווי ע"י מה שנשתטה.
וראיתי בס' תורת גיטין שכ' לדון עפמ"ש התוס' בדף ס"ו בד"ה הא דאפילו לר"מ דס"ל דמצאו באשפה כשר מ"מ היכא שמצוה גרע וה"נ אף דכתיבה א"צ שליחות אבל כל שמצוה גרע ובעי בו דין שליחות אבל באמת אין ראי' מדהתו"ס דהתוס' כתבו כן לר"מ דס"ל אפילו מצאו באשפה כשר ולא בעי כלל כתיבה לשמה וממילא דלא בעי ציווי משום לשמה ולהכי כשמצוהו גרע ובעינן בו דין שליחות אבל לדידן דבעינן כתיבה לשמה וכל זמן שלא שמע מפי הבעל לא הוי כתיבה לשמה וא"כ אין שום ראי' מציווי על כתיבה דכונתו בתורת שליחות דהא הציווי הוא מצד עצם הדין דכתיבה לשמה ומהכ"ת נאמר דמקפיד שיהי' בתורת שליחות ע"כ הי' נראה לצדד דלשי' הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה גם הטור מודה דמה"ת כשר ובזה היו מדוקדקים ד' הטור שכ' הי' בריא בשעה שצוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו ואם כתבוהו ונתנוהו אינו כלום עכ"ל דלכתחילה גם בעת הכתיבה צריך שיהי' שפוי בדעת ואם לא כן פסול מטעם הגזרה שלא יאמרו שוטה מגרש כדברי הרמב"ם ובדיעבד שלא יהי' כלום שהגט בטל מה"ת כתב ואם כתבוהו ונתנוהו דרק אם הנתינה הי' ג"כ בעת שהי' מטורף הגט בטל מה"ת ולא מיבעי לדעת הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה דמה"ת הגט כשר אלא אף לדעת הפוסקים דס"ל שצריך שליחות בכתיבה מ"מ למשכ"ל לצדד די"ל דגם לד' הטור נתפסה שליחות ע"י מינוי אלא דבעינן שיהי' בעת חלות הגרושין בר דעת משום דעצם הכריתות א"א להעשות ע"י אחר והוא ענין שבגופו אבל הכתיבה שאין זה עצם הכריתות ורק מכשיר הוא שאפשר להעשות ע"י אחר ובזה י"ל גם לד' הטור דנתפס השליחות על כתיבה, ויש מקום עוד לחדש דבטעמים אלו פליגי הירושלמי והבבלי דבדברי הירושלמי מבואר דמדמה פלוגתא דר"י ור"ל בדין זרק לה גט ואמר לא יהי' גט עד למחר לאחזו קורדייקוס וס"ל ע"כ דהטעם דר"ל לפי' גי' הירושלמי דאין כותבין ונותנין הוא משום דבעת חלות הגרושין בעינן שיהי' שפוי בדעת דעצם הכריתות לא נמסר ע"י אחר ואף דהנתינה היה כראוי והשליחות נתפס על עצם מעשה הנתינה אבל פעולת הגרושין א"א להעשות ע"י אחר ומה"ט ס"ל להירושלמי דהגט בטל מה"ת מדמדמה לה לנתחרש או נשתטה דנדחית חטאתו דמדאורייתא הוא ומה"ט לא מחלק ג"כ הירושלמי בין סמי' בידו או לא הוי סמי' בידו לר"ל כיון דס"ל דהשליחות נתפס והשליח במקום בעל קאי ומה לי אם המשלח סמי' בידו או לא הא השליח במקומו עומד אבל הבבלי ס"ל דאין אנו חוששין לזמן חלות הגרושין ולא הביא הדין דזרק לה גט ואמר לא יהי' גט עד למחר ואחזו קורדייקוס ומדמה גט לשארי קנינים דכל שראוי הוא לחול מעכשיו אין אנו חוששין על שעת חלות הקנין אם לא יהי' אז בר קנין וכ"כ הרשב"א בגיטין ר"פ מי שאחזו מעת שאני בעולם דבעת חלות הגט אינו שפוי בדעת ואי"ר לגרש מ"מ להבבלי הוי גט וחולק על הירושלמי ובנשתטה מה שאין כותבין ונותנין הוא רק משום דהמשלח לא מצי עביד אותו דבר בשעת חלות המעשה וע"כ ס"ל דבסמי' בידו חשיב מצי עביד ע"י הסמי' וגם לא נתבאר בפירוש בבבלי דהגט בטל מה"ת והא דמצינו בנזיר ובכמה דוכתי כל היכא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי הוא רק על שעת מינוי השליחות וזהו שיטת הרמב"ם דמה"ת הגט כשר ורק מדרבנן גזרו באופן דהמשלח לא מצי עביד באותו זמן שלא יאמרו שהמשלח בעצמו שוטה מגרש.
ולפ"ז הטור דס"ל דהגט בטל מה"ת י"ל דהוא עפ"י הירושלמי דמפורש בו הטעם דבעת חלות הגרושין בעינן ג"כ שיהי' שפוי בדעת וא"כ זה אינו רק על נתינה אבל על כתיבה שלא נגמר אז הגרושין בדין שיהי' הגט כשר מה"ת והפרישה כתב לפרש בד' הטור שכ' ואם כתבוהו ונתנוהו וי"ו המחלקת הוא ואם כתיבה או נתינה קאמר ואין דבריו מוכרחים דמדמתחיל הטור בכתיבה גרידא אין כותבין אותו בעודו בחליו ולא הזכיר נתינה ואח"כ כתב ואם כתבוהו ונתנוהו משמע דכתיבה עם נתינה קאמר, אולם מד' תשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' י"ח מבואר שם דאפילו אם בשעת נתינה הי' שפוי ובשעת כתיבה מטורף אינו גט מה"ת יעו"ש, אלא דעדיין יש מקום לחלוק ולומר דהרא"ש ס"ל דבעי שליחות בכתיבה או דחשש מספיקא לדעתם אבל לד' הפוסקים דס"ל דלא בעי שליחות בכתיבה הגט כשר מה"ת, ולהלכה י"ל דהוי ס"ס באיסור תורה ספק כדעת הרמב"ם דס"ל דאזלינן בתר מינוי השליחות שהי' אז שפוי בדעת וא"א מדבריהם ואפילו א"נ כדעת הטור דאינו גט מה"ת מ"מ שמא כדעת הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה והגט כשר מה"ת וע"ע במחנה אפרים בפ"ג מה' גירושין שהוכיח מהא דאין כותבין לכשנשתטה משום דבעי שליחות בכתיבה עי"ש. שו"מ בשושנת העמקים להפמ"ג שצידד ג"כ דכיון דלא בעי שליחות בכתיבה הגט כשר מה"ת גם לד' הטור ולפ"מ שהכריעו האחרונים רוב הפוס' ס"ל שא"צ שליחות בכתיבה יעוי' בב"ש סי' ק"כ וקכ"ג ובספק אם הי' שפוי בדעת בעת כתיבה בודאי יש להקל כיון דיש עוד ספק לומר דמודה בזה גם הטור כאמור (וגם היכא דאיכא ג' ספיקות דעת הש"ך להקל אף בחזקת איסור משום דחז"א נשתמש בהספק הראשון ומהני אח"כ הס"ס וה"נ נגד חזקת איסור א"א נשתמש ספק הראשון ומהני ס"ס לבד מה שהוא ספיקא דדינא דל"מ בו חזקה].
י
ואם הי' שפוי בדעת בעת הנתינה כ' הב"ש בסי' קכ"א סק"ה די"ל דגם הטור מודה דהגט כשר מה"ת ומקור דברי הב"ש נראה דנובעים מדברי הרשב"א בחדושיו לגיטין שכ' ומדברי רבותינו בעלי התוס' נ"ל דאין מקפידין אלא בשעת כתיבה ושלא כדברי הירושלמי והתוספתא וצ"ע עכ"ל, אבל זה תמוה ואינו מובן הטעם ובכונת הרשב"א צ"ל דס"ל כשי' הרמב"ם דאין זה אלא פסול מדרבנן ולא גזרו רק בכתיבה ולא בנתינה, שוב ראיתי בס' בית מאיר שדחה ג"כ דברי הב"ש מהאי טעמא דהרשב"א ס"ל דאאמד"ר דקאי בשי' התוס' דלא בעי שליחות בכתיבה ואאמד"ר ולא גזרו אלא בכתיבה, אבל לשי' הטור דס"ל דמדאורייתא בעינן כח המשלח בעת פעולת השליח א"כ בודאי בעינן כח המשלח בעת הנתינה יעו"ש.
אולם בס' בית אפרים סי' קי"א צידד בסברת הרשב"א דלהכי בכתיבה פסול מה"ת משום כיון דבשעת כתיבה חסרה כונת הבעל לא קרינן בי' וכתב לה לשמה דעל שעת הכתיבה ממש אנו אומרים דבמקום הבעל קאי וזה מוכרח לשי' הפוסקים דלא מצרכי שליחות בכתיבה ולמה אין כותבין עד שישתפה הא בשעה שצוה הבעל הי' פקח ומיקרי לשמה ומאי איכפת לן דבשעת כתיבה אחזו קורדייקוס אע"כ דכיון שהקפידה תורה שיהי' בכתיבה כונה לגרושין לשמו ולשמה וכונה זו בבעל תליא ואע"פ שכותבין הגט ע"י שליחותו שלא בפניו מ"מ כיון שהוא שפוי בדעתו ומתחלה אמר להם לכתוב לשמה הרי הוא עומד בדעתו כמאז משא"כ היכא שנטרפה דעתו ובאותו פרק שכותבין הגט אינו בר כונה כלל לא מהני מה שציוה בתחלה וכ"ז בכתיבה דבעי לשמה אבל נתינה דלא בעי לשמה כמבואר בגיטין (דף פ"ו) רק דבעינן שיהי' לרצונו וכיון שציוה מתחלה אמדינן דעתו שאם הי' שפוי בתחלה לא הי' משנה דעתו ג"כ ואע"פ שעתה בעת הנתינה חסר דעתו מ"מ שינוי רצון אין כאן זהו תוכן דבריו בסברת הרשב"א והאריך בזה בדברים נכונים.
אולם אין דבריו מספיקים להבין סברת הרשב"א דהא ע"כ ס"ל להרשב"א דאין השליחות מתבטלת וגם נתפסת אף שאין המשלח שפוי בדעת מדס"ל דאין מקפידים על שעת נתינה וכותבים גט לאשתו, וא"כ כיון דיש בזה תורת שליחות הרי כונת לשמה של השליח במקום המשלח בעת הכתיבה דהא השליח במקום הבעל קאי וקרוב לזה כתב ג"כ בס' תורת גיטין בחי' לגיטין דלא הוי לשמה לפי שלא ניתן לגרושין ולבסוף תמה ג"כ דהא ניתן לגרושין ע"י השליח יעו"ש ובאות הקודם העליתי דזה חשוב לשמה ולא דמי להא דיבמות דף נ"ב דהאומר לאשה וליבמתו לכשאכניסנה אגרשנה דעדיין אינה אשתו כלל ול"ש בזה גרושין כלל משא"כ בזה דגרושין איכא אלא דפומייהו הוא דכאיב להו וזה מוכרח משי' הרמב"ם דס"ל דכשר מה"ת גם בכתיבה גרידא אבל עכ"פ סברת הבית אפרים אינה מובן דכיון דנמסר לשליח מהכ"ת שלא יהי' כונת השליח די במקום המשלח והנה לס' הפוסקים שא"צ שליחות בכתיבה אבל עכ"פ ס"ל שאין השליחות נתפסת ובזה יש מקום קצת לומר כדבריו דכיון דהקפידה התורה שישמע מפי הבעל ואם לא כן לא הוי לשמה לפי שאין ביד השליח לגרשה שלא ע"י הבעל וכ"ז שלא שמע מפורש שרצונו לגרשה לא הוי לשמה וע"כ כיון שנשתנה הדעת והרצון אין זה לשמה באותה שעה שהוא מטורף [ובאות הקודם כתבתי שזה דוחק די"ל דבאמת לשי' הפוסקים הו"ל בכתיבה אאמד"ר ומה"ת כשר כמו שנראה מלשון הטור] אבל לדברי הרשב"א שאינו מקפיד על שעת נתינה וס"ל דהשליחות נתפסת א"כ השליח במקום הבעל קאי ודי לנו כונתו לכתוב את הגט.
ובשיטת הטור דמודה לסברת הרשב"א דאינו מקפיד על שעת נתינה מה"ת כמש"כ הב"ש בודאי אאפ"ל כן דהא כתב ואם כתבוהו ונתנוהו אינו כלום א"כ ממנ"פ איך נפרש בדבריו אם כונת הטור דאם כתבוהו ונתנוהו היינו ו' המחבר כמשכ"ל לצדד דעל כתיבה כשר מה"ת א"כ מאי איכפת לנו שנתנוהו ג"כ כיון דאינו מקפיד על שעת נתינה וכתיבה גרידא לא בעי שליחות אלא נפרש כדעת הפרישה דאו או קאמר או כתיבה או נתינה א"כ מבואר מפורש דעל נתינה גרידא ג"כ אינו כלום מה"ת ולדבריו לא הו"ל להטור להזכיר כלל מנתינת השליח אלא שאם כתבוהו אף שנשתפה אח"כ המשלח ונתנוהו אינו כלום, והמחוור בזה בשי' הרשב"א כמש"כ הבית מאיר דדברי הרשב"א כשי' הרמב"ם דאינו פסול אלא מדרבנן ולא גזרו אלא בכתיבה ולא נתינה, אבל לשי' הטור דמדאורייתא אינו גט בודאי בנתינה אינו גט מה"ת דלא כהב"ש.
יא
ולכאורה יש לדון בזה דיהי' הגט כשר מה"ת גם לשי' הטור היכא שהי' שפוי בשעת כתיבה ומטורף בשעת נתינה מטעם אחר עפמש"כ להעיר בסברת הטור דס"ל ג"כ דהשליחות אינה מתבטלת אף נתפסת אח"כ כיון שבעת המינוי הי' המשלח בר דעת והא דאינו גט משום דאין מעשה הכריתות נגמר ע"י שליח ורק הנתינה הוא ע"י שליח וכפי שי' הירושלמי דגם אחזו קורדייקוס בעת חלות הגרושין אע"פ שהנתינה הי' מקודם ג"כ אינו גט, ולפ"ז יש להעיר למ"ד עדים בחתומיו זכו להו דזכות הוא לעבד שיוצא מתח"י רבו לחירות ונשתטה האדון בין כתיבה לנתינה דלפמש"כ דגם לשי' הטור אין השליחות מתבטלת והוי מטי ליד העבד ע"י השליח והא דבעינן מטא לידי' הוא רק בתורת תנאי דמשוחרר אח"כ למפרע א"כ אין חלות השחרור בעת שטותו רק למפרע בעת שהי' בר דעת א"כ גוף השחרור נעשה ע"י בר דעת אלא קיום התנאי נעשה אח"כ.
והקצוה"ח בסי' קפ"ח ס"ב יצא לדון דשליחות לא בטיל אף לאחר מיתת המשלח אלא משום דפקע רשותו ונכנס לרשות היורשים כמש"כ רש"י בגיטין דף י"ג א"כ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו אם נתן לאחר בין חתימה לנתינה ומטא לבסוף ליד הראשון עבחז"ל למפרע וא"כ גבי עבד אפילו מת האדון למ"ד דזכות הוא לעבד ועבחז"ל הרי מטי לידו ע"י שליח שלא נתבטל השליחות וזכה למפרע ודמי למכרו לאחר וכן בשטר מתנה אם מת הנותן יעו"ש, אולם באמת אין דמיונו עולה יפה דבמכרו לאחר הרי אם נימא דעבחז"ל ממילא מתבטל המכירה ושוב מטי ליד המקבל מהנותן ורק המכירה מעכבת והרי המכירה מתבטלת אבל במת הנותן דרשות הנותן פקע בכל גווני לא חשיב מטי ליד המקבל מהנותן שאינו בעולם וגם הנתיבות והבית אפרים דחו בזה דברי הקצוה"ח מטעמם יעוין בדבריהם, אבל בנשתטה דהנותן איכא בעולם ולא פקע רשותו וגם השליחות אינה מתבטלת רק לפי שא"א לחול מעשה השחרור ופעולת הכריתות בעת שנשתטה א"כ למ"ד עבחז"ל ומעשה הכריתות נגמר בעת חתימת העדים ומטי לידו הוא רק בגדר תנאי וכיון שנתקיימה הנתינה ע"י השליח שוב זכות העדים במקומה עומדת.
ולפ"ז יש לדון למש"כ התוס' בב"מ דף י"ט דגבי גט אשה דחוב הוא לה לא שייך עדבחז"ל וא"כ במזכה גט במקום יבם או באופן שהיא מחזרת אחר הגט או ביבם עוזב דת דלכו"ע זכות הוא לה ושייך גם בגט אשה אופן דהוי זכות לה ובזה בנשתטה כיון שעשה השליח בעת שהי' שפוי בדעת והעדים חתמו ג"כ בעת שהי' שפוי בדעת ועדיו בחז"ל ואח"כ לכשנשתטה והגיע הגט לידה ע"י השליח חשיב מטי לידה דהשליחות במקומה עומדת וחלות הגרושין הוא למפרע מעת חתימת העדים.
אולם למש"כ התוס' בב"מ דף כ' דהא דעדיו בחז"ל אינו אלא תקנת חכמים ומספק"ל להתוס' אי מהני לגבי איסור ואי אמרינן יש כח ביד חכמים אבל המהרש"א כתב דכ"ז למ"ד דעדי מסירה כרתי אבל למ"ד דע"ח כרתי מה"ת הוא ולפ"ז לפ"מ דקיי"ל להלכה דעדי מסירה כרתי ואין זה אלא תקנת חכמים ול"ש בגט אשה להתיר איסור תורה ואיסור א"א לעלמא או איסור יבמה לשוק ומש"כ התוס' בדף י"ט דגבי גט אשה דחוב הוא לה ל"ש עבחז"ל צ"ל דאף למדס"ל דע"ח כרתי ל"ש עבחז"ל משום דחוב הוא לה ועי' בתומים סי' ס"ה. אולם י"ל דהתוס' בב"מ דף כ' לשיטתם בריש גיטין דמאן דס"ל עדי מסירה כרתי בעי ע"מ דוקא ולא סגי בעדי חתימה לחוד לכן לא מהני הא דעבחז"ל מה"ת רק מדרבנן וכמש"כ המהרש"א שם דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי מה"ת עבחז"ל אבל לשי' הרי"ף והרמב"ם והרשב"א דס"ל דגם למ"ד ע"מ כרתי סגי ע"ח גרידא וכמש"כ הב"י באה"ע סי' קל"ג ולדידהו עבחז"ל מה"ת גם לר"א כיון דע"ח גרידא מהני ג"כ וי"ל דהתוס' בב"מ די"ט שכתבו דגבי גט אשה דחוב הוא לה דמשמע דאי זכות הוא לה הי' מועיל מה"ת בשיטתי' קאי דע"ח מהני כשי' הרשב"א ומבואר ג"כ מדברי התוס' דמהני בגט אשה והוי נתינה מה"ת ע"י עבחז"ל ונראה בסברתם דאין זה שליח הולכה שנעשה שליח לקבלה אלא דע"י זכות הוי שליח לקבלה ואף דבעת צווי הבעל להעדים עוד לא נכתב הגט מ"מ נכלל בזה שאחר הכתיבה יהי' שליח לקבלה וא"צ לשליחות הולכה בכך דמתגרשת מיד וכ"כ בס' יהושע בפסקים [וההפלאה בכתובות דנ"ה העיר מזה דהא לא חזרה שליחותם אצל הבעל וצ"ל לדבריו דסוגי' דב"מ אזלא כר"נ דס"ל דשליח להולכה יכול לעשות שליח לקבלה וע"ע במקנה קידושין ד"ט ובבאר יצחק חחו"מ סי' א'] עכ"פ איך שיהי' בסברא נראה מדהתוס' בדי"ט דבמקום דהוי זכות גם בגט מהני מה"ת ולפ"ז שפיר יש לדון דהיכא דלא הוי שפוי בעת נתינה דמ"מ הוי גט למפרע משעת חתימה למחר (דבו ביום ל"ש עבחז"ל דאין כותבין שעות ואינו מוכח מתוכו כמ"ש התוס' בכתובות צ"ד].
אולם הדבר תמוה לחדש דגבי גט דבעינן נתינה איך יועיל עבחז"ל והא לא הי' שום נתינה מהבעל וגם בגט שיחרור באמת דברי הריטב"א דעבחז"ל הוא רק לענין ממון אבל לא להתיר איסור משום דאין כאן נתינה, גם אם נאמר דדמי לנתן לה גט לשם פקדון ואח"כ אמר לה התגרשי בו דא"צ ליטול הימנה כמבואר בגיטין דע"ח ובעת הלקיחה לשם פקדון א"צ נתינה כיון דקבלה לשם פקדון ולא לשם גירושין וגם אם נטלה מע"ג מקרקע מהני ועיקר הגירושין הוא לאחרי כן ואז הוי כנתינה מרשותו לרשותה כמש"כ התוס' ר"פ הזורק וה"נ אפ"ל שאחר החתימה כיון דזכות הוא להאשה זוכים העדים במקום הגט המושאל לבעל הגט ומופקד אצלם כרגע ואח"כ זוכים מקום הגט עם הגט עבור האשה והוי כנתינה מרשותו לרשותו, אבל תמוה הדבר דהא עדים בחתומיו זכו מבואר דבחתימה לבד נגמר הדבר ואיך אפשר שתתגרש בלי נתינה כלל. והנה בגט שיחרור אפ"ל דמהני להפקיע לגבי דין ממון מן התורה עפמש"כ הקצוה"ח בסי' ר' להקשות בהא דהלכה רווחת דג"ש שלא לשמה פסול דהא לא גרע מאם הקנהו לאחר בשטר קנין שלא לשמה ולמה לא יהי' בכוחו להקנותו להעבד והקצוה"ח העלה דבמתנה לא אמרינן גיטו וידו באים כאחד ודוקא בגט או שטר שיחרור דלא בעי קנין ורק נתינה אמרינן גיטו וידו באים כאחד משא"כ בשטר קנין ועפ"ז כתב הקצוה"ח דבשטר שיחרור שלא לשמה ע"י אחרים מהראוי שיועיל לענין קנין ממון ולפ"ז בגט שיחרור דעדיו בחתומיו זכו לו הא דבעינן מטי לידו הוא בגדר תנאי כמש"כ השימק"ו ובשו"ת פנים מאירות ובקצוה"ח בסי' קפ"ח וא"כ שפיר מהני מצד קנין ואע"ג דאין כאן נתינה וגם חזרה שליחות אצל הבעל מ"מ לגבי קנין ממון מהני ולהכי בב"מ די"ט דקאמר הניחא לרבנן דס"ל זכות הוא לעבד ועדיו בחתומיו זכו דלענין קנין ממון מיירי שפיר מהני עבחז"ל, אלא דבאמת בעיקר הדין דשטר שיחרור שלא לשמה פסול משמע דאף להפקיע ממון לא מהני אף על ידי אחרים ובפרט למאן דס"ל דהמפקיר עבדו א"צ ג"ש מ"מ שטר שיחרור של"ש פסול וגם הקצוה"ח מסיק הך דינא בצ"ע [וגוף חידוש הקצוה"ח דאין לו יד לזכות ורק להשתחרר ילה"ע מגיטין דל"ט שקיל כומתא ושדי ולא היא אלא משום דהוי בכליו של מקנה והא אף. אי אמרינן דבכליו של מקנה מהני איך תזכה האמתא דהא אין לה יד לזכות ואולי בקנין סודר דקי"ל דאי תפס לא מיתפס לא בעינן קנין ממש ובאמת מאי דמדמה הקצוה"ח לדין דאם נתן ביתו לאחר וכתב עליו שטר מתנה והניח השטר מתנה בתוך הבית דלא מהני לא דמי דשאני התם דאין כאן הוצאה מרשות בפועל כלל ובמה יזכה המקבל משא"כ בנותן לעבד שט"ש הא בפועל יש לו רשות ורצון רק דאמרינן דאין לו יד לזכות דמה שקנה עבד קנה רבו ויש עליו שיעבוד הרב בכה"ג שפיר י"ל כלפי הדינים דיד עבד כיד רבו והשיעבוד דהאדון גיטו וידו באים כאחד להשתחרר משיעבודו כיון דבפועל הוא ברשות אחר משא"כ בשטר מתנה שבפועל הוא ברשות שלו במה יזכה המקבל את השטר, [ובמק"א העירותי בישוב קושית הקצוה"ח דלהכי לא מהני שטר שיחרור בתורת קנין משום דע"י השיחרור הוי מטלטלין דבן חורין הוי כמטלטלין כמש"כ התוס' בכ"ד ומטלטלין לאו בני שטרא נינהו ורק בתורת גט שיחרור הוא ניתר וכן נקנה לכל הדינים של עבד כנעני אבל לא שיהי' נקנה להיות משוחרר ויהי' שטר ראי' על מטלטלין והא דעבד נקנה בשטר וקונה א"ע בשטר אף אי נימא דע"ע הוי כמטלטלין משום דילפינן מעבד כנעני דהוא גופו קנוי ויש בו דיני קניני איסור, ודעת הריטב"א דבעינן ג"כ בשטר שיחרור של ע"ע לשמה, אבל אין זה מתורת קנין, אלא דבמוכר עבד כנעני לאחר דנקנה ג"כ בשטר אף שלא נתחדשו בו קניני איסור י"ל דשאני התם דעבדים כקרקעות ויש בו דין שטר משא"כ להשתחרר וכ"ז למ"ד עבדי כמקרקע דמי אבל למ"ד דעבדי כמטלטלי הרי מוכח מזה דיש בו קנין שטר ג"כ, ועפ"ז פלפלתי לישב דברי הרא"ש בב"מ די"ט שכ' דהמוצא שטר שיחרור יחזיר דל"ח שמא כתב ליתן בניסן כו' משום דהלקוחות יאמרו אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך ותמהו דהא לפ"מ דקיי"ל כרבנן דזכות הוא לעבד וכאביי דאמר עבחז"ל א"כ הוא משוחרר למפרע וא"צ להביא ראי' נגד הלקוחות ולמש"כ י"ל דסוגי' דגמ' הניחא לרבנן היינו אי ס"ל. עבדי כמטלטלי ומהני עבחז"ל מצד קנין שטר כמו דמועיל שטר על מכירת העבד אבל למאי דקיי"ל עבדי כמקרקעי לא מהני בתורת קנין כיון דלכשישתחרר ויפקע קנין ממון יש לו דין מטלטלין דגם מעוכב ג"ש יש לו דין מטלטלין דל"ש בו לרשת אחוזה ואכמ"ל בזה].
עכ"פ בשטר שיחרור דמדרבנן עבחז"ל לגבי ממון וכן בשארי קנינים על ידי שטר אם שלח על ידי שליח ונשתטה המשלח בינתים כיון דעבחז"ל רק דבעינן דמטא לידו אע"פ שנתבטל השליחות מ"מ הא עבחז"ל ומהני הא דמטא לידו אחר שנשתטה וכ"ז לגבי דין ממון אבל לגבי איסור כיון דנתבטל השליחות לא מהני הא דעבחז"ל אלא דלשי' הרמב"ם דמן התורה הוי שליחות רק מדרבנן פסול שלא יאמרו שוטה מגרש גם אם נאמר דפסול זה איתניהו גם בשיחרור מ"מ י"ל דלגבי דרבנן הא נגמר שיחרורו משעת חתימה והתוס' בב"מ ד"כ נסתפקו אי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אבל לגבי פסול דרבנן אפ"ל דנגמר משעת חתימה וחשוב מטא לידו לכשנשתטה מ"מ נראה דזה אינו דכיון דאי אפשר שישתחרר למפרע מן התורה ממילא משתחרר רק על ידי נתינה ולהכי כל שנשתטה המשלח פסול מדרבנן.
יב
עתה אבאר בנד"ד שציוה השכ"מ לכתוב הגט ונשתתק ולא נבדק בבדיקה כדין בעת כתיבה ונתינה ואחר נתינת השליח דבר בדעת צלולה וספק אם הי' שפוי בדעת בעת כתיבה ונתינה, והנה הב"ש כתב בסי' קכ"א סק"ה ואם נשתתק בחליו תלי' בפלוגתת הפוסקים כי בירושלמי מפרש דמתניתין בנשתתק מתוך בוריו אבל אם נשתתק בחליו חיישינן שמא נשתטה כו' אבל רש"י ור"ן פירשו מתניתין דמיירי דנשתתק מתוך חליו וחיישינן שמא נשחטה כו' נראה אפילו אם ציוה לכתוב בעת שהי' בריא ואח"ז נשתתק אם כתבו ולא בדקוהו אין להקל והב"י כתב אפשר בנשתתק מתוך חליו ולא בדקוהו מודים דכשר בדיעבד היכא דלא אפשר כעובדא דבעל העטור ליתא לשי' זו ואין להקל אלא אפ"ל מש"כ לדעת הרמב"ם דאינו אלא חשש דרבנן יש לצדד להקל מיהו אינו מוכרח כ"כ ולדעת הטור מפורש דמדאורייתא בטל הגט אם לא הי' בדעתו בעת הכתיבה וכ"פ הש"ג ואין להקל עכ"ל.
ולפי הנראה כונת הב"ש במ"ש לד' הרמב"ם דא"א חשש דרבנן כיון בזה לדבריו בסק"ג דגם בלא סמיא בידו הגט כשר מה"ת להרמב"ם וע"ז כתב אח"כ מיהו אינו מוכרח כ"כ דאפשר כהב"י דמחלק בין סמי' בידו אי לא סמי' בידו ולדעת הטור מפורש בדבריו דמדאורייתא בטל הגט ודברי הרמב"ם סתומים ע"כ אין לדחות המפורש מפני הסתום כנ"ל בכונת הב"ש אבל בסמיא בידו דמפורש בדברי הרמב"ם דאינו אלא פסול דרבנן ומדאורייתא כשר בדין שבספק אם הוא שפוי בדעת שיהי' הגט כשר מצד ס"ס ספק אם הוא שפוי בדעת וגם אם אינו שפוי שמא כהרמב"ם דכשר מה"ת ולפי"ז לפי הכרעת האחרונים דגם בלא סמי' בידו כשר מה"ת לשי' הרמב"ם א"כ הו"ל ס"ס ואי"ל משום דאיכא חזקת איסור דא"א בשעת לידת הספק וגם חזקת היתר ליבם ואיסור לשוק דהא הוה ספיקא דדינא דלא מוקמינן אחזקה ועוד דהא איכא חזקת שפוי נגד חזקת איסור, שוב ראיתי בישועות יעקב סי' קכ"א בפירוש הקצר שכ' ג"כ להקל בהחלט דלא כהב"ש וע"ע בתשו' פרי תבואה סי' כ"א הובא בפ"ת סי' קכ"א סק"ט בחולה שציוה לכתוב גט לאשתו וקודם הנתינה הוכבד חליו ואשתקיל מילולו והרכין בראשו לעשות כדברי המסדר ליתן גט ואח"כ הי' חי חצי שעה שהתיר מטעם ס"ס דשמא לא הי' גוסס דחזקה שהי' שפוי בדעת הרי הוא כחזקת חי ועדיף מחזקת א"א ולא חיישינן שמא נשתנה דעתו כל זמן דלא ידעינן שהוא גוסס יעוי"ש ומצאתי בהיש"ש בגיטין פ"ז דין א' שכ' בסוף דבריו אבל בשכ"מ שכבר נפל למשכב והכביד חליו עד שנשתתק כל זמן שלא ראינו בו השתנות דעת משובש ויש לחוש לעגון אפילו קודם בדיקה ראוי לסמוך על בעל העיטור וליתן הגט קודם שימות עכ"ל ודעת היש"ש להקל בעיקר הדין כבעל העיטור א"כ בודאי ע"י מינוי השליח בעת שהי' שפוי דהוי ס"ס בנשתתק שיש להקל ואין לחוש מצד דעכ"פ גם לד' הרמב"ם פסול מדרבנן והוי ספק דרבנן במקום חזקת איסור [וכה"ג יש להעיר ע"ד הב"ש סי' קכ"א סק"ג וס"ק י"א בשחט שנים שכ' דיש להקל מצד ספק דרבנן להקל והא הוי נגד חזק"א דלכמה פוסקים מחמרינן] די"ל כיון שאנו דנין כעת אחרי מיתת הבעל שכבר נסתלק חזקת איסור א"א ודנין מצד חזקת היתר ליבם ואיסור לשוק שהיתה עומדת מתחלה בזה אין לומר דבחזקת היתר ליבם עומדת דהא לענין היבם היא אשת אח מדאורייתא ואם בא עליה הוא בכרת דהא מדאורייתא הוי גיטא מעליא ואיך נדון בחזקת היתר ליבם וגם בחזקת איסור לשוק עומדת כיון דהם מתנגדים זל"ז ואיך נימא דלהיבם הוא איסור אשת אח מה"ת ולכו"ע היא אסורה ונהי דהחמירו רבנן בודאי שצריכה גט ואסורה לשוק אחרי מיתת הבעל היינו דמדרבנן אינו גט והיא זקוקה ואסורה לשוק ויעוי' בברית אברהם סי' ק' שדן בזה דאולי לא גזרו רבנן גבי איסור יבמה לשוק שאינו אלא איסור לאו וגם י"ל דהא היא אינה עולה ליבום ואינה עולה לחליצה ויעו"ש דמסיק שאאל"פ כן ויש להביא ראי' מגיטין ד"ע מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח הר"ז גט וליחוש שמא פייס והר"ן כתב בדעת הרמב"ם דחשש שמא פייס אינו רק מדרבנן וכ"כ הרב המגיד פ"ט מהל' גירושין הי"א וכ"ה שי' התוס' בגיטין דף י"ח סד"ה שמא פייס וא"כ אם איתא דגט הפסול מדרבנן ומהני לפטור זיקת יבם מאי פריך אף דבריש כתובות הוה בעי למימר מת וה"ה לחולה מ"מ הא דחי לה הש"ס דילמא דוקא מת דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם ואף דדחית הש"ס אינו אלא דלא תפשוט דאונס בגיטין ליכא מ"מ לפי המסקנא מנ"ל להש"ס להקשות דילמא דוקא מת משום דלהיתר איסור יבמה לשוק לא חיישינן בפסולי דרבנן לחוש לשמא פייס ובודאי להלכה אף פסול מדרבנן פוסל ואוסר מלהתיר יבמה לשוק אבל כ"ז בודאי פסול מדרבנן אבל בספק פסול מדרבנן דל"ש חזקת היתר ליבם בודאי יש להקל דשמא פייס הוא ודאי איסור מדרבנן וגזירה שגזרו חז"ל אבל בספק יש להקל כדין סד"ר להקל כיון דליכא חזקת איסור וכמשנ"ת.
ובל"ז בנד"ד א"צ לכ"ז דלענין פסול דרבנן מבואר בשו"ע אה"ע סי' ק"נ וכל גט שאינו פסול אלא מדבריהם להנשא בו לא תנשא לכתחלה ואם נישאת לא תצא ויעוין בברית אברהם סי' צ"ט סק"ה דלגבי איסור יבמה לשוק לא קנסו אף בניסת במזיד ובנד"ד שניסת בשוגג ע"פ הכתב פטור שנשלח לה בודאי דלענין חשש דרבנן אין לחוש כלל ואם נישאת לא תצא.
יג
וגדולה מזו נ"ל דאף הב"ש שמצדד להחמיר מודה בזה וגם לשי' הטור יש להקל בנד"ד דמה שמחמיר בנשתתק מתוך חליו עפ"י שי' רש"י והר"ן דמפרשים מי שנשתתק מתוך חולי מ"מ י"ל דדוקא היכא דליכא הוכחה שאח"כ וכיון שהכביד עליו חליו עד שנשתתק הרי הוא בספק מטורף. והנה התוס' כתבו בר"פ מי שאחזו בגט שכ"מ אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח לבסוף אינו מועיל אפילו לר"ל דהא לא סמי' בידו ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ומספ"ל אי חשבינן לי' כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי עכ"ל וספיקת התוס' דאף דחזינן שאינו שפוי בדעתו מ"מ כיון דנתפקח לבסוף ודרך שיהי' דעתו חוזרת עליו אין זה אלא כישן או דילמא דהוי שוטה ואח"כ נתפקח והוי כעתים שוטה ועתים חלים וכ"כ הבית אפרים אה"ע סי' קי"א והסב גם דעת הב"י לכונה זו יעוי"ש.
ונראה הא דמספ"ל לר"י היינו באופן דחזינן שאינו בדעתו אי חשיב זה שוטה כיון דנתפקח אח"כ אבל אם לא בדקוהו להשכ"מ בשעת כתיבה ואח"כ לנתינה חזינן שהוא שפוי בדעתו בזה מודה הר"י דמוקמינן לי' בחזקתו שהי' שפוי והוכיח סופו על תחלתו דניהו דשכ"מ צריך בדיקה ואין חזקת שפוי בדעת מועלת לפי שהיא חזקה העשוי' להשתנות דזה דרך שמתקלקל דעתו כמש"כ ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ואיתרע לחזקה דמעיקרא אבל חזקה דהשתא הא לא איתרע וכיון דחזינן דהשכ"מ הוא שפוי בדעתו בשעת נתינה הרי שהמחלה לא הסבה שינוי וקלקול במוח א"כ כמו שהוא עכשיו בריא אמרינן שגם מקודם הי' בריא דהא חזקה דהשתא היכא שאין חזקה דמעיקרא מנגדת אזלינן בתרה ומכש"כ דאיכא ג"כ חזקה דמעיקרא אלא דהוי חזקה העשוי' להשתנות בודאי דאזלינן בתר חזקה דהשתא ולא חיישינן שמא הי' מטורף בשעת כתיבה וספק הר"י אינו אלא היכא דחזינן בודאי שאינו בדעתו אי מועיל מה שנתפקח לבסוף אבל לא נבדק בשעת כתיבה ואח"כ ראינו שהוא שפוי נותנים אותו גט גם לכתחלה ולדברי הרא"ש בסדר הגט כפי מש"כ הב"י נפ"מ ג"כ לענין דיעבד.
ובזה אפשר לפרש ג"כ מ"ש התוס' אור"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח לבסוף אינו מועיל ותמה הב"י בזה דמאי איכפת לן אם נתקלקל בין כתיבה לנתינה כיון דבעת הנתינה הי' שפוי ולפמש"כ אפ"ל דכונתם בזה אם לא נבדק בכתיבה דבדיעבד כשר לשי' התוס' דמ"מ אם נתקלקל בין כתיבה לנתינה דבזה איכא חזקה דהשתא שהי' מטורף מקודם וחזקה דמעיקרא עשוי' להשתנות בזה גם בדיעבד יש להחמיר ואפילו אם נתפקח אח"כ בשעת נתינה לא מהני דהא מ"מ חזקה דהשתא דבין כתיבה לנתינה מוכיח שהי' מטורף גם מקודם, ויחודש בזה דאם השכ"מ לא נבדק בכתיבה ונתינה דכשר בדיעבד לשי' התוס' כמש"כ הב"י מ"מ ז"א רק שלא נבדק כלל והשכ"מ מת ומוקמינן לי' בחזקת שפוי דמקודם דדעתו צילותא כל זמן שלא ידעינן שהי' מטורף אבל אם אחר הנתינה ראינו שהוא מטורף ואיכא חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא היא עשוי' להשתנות דין זה לא ראיתי מבורר ולכאורה הדבר תלוי בדין חזקה דאיתרע וחזקה דהשתא באה"ע סי' ל"ז דקידשה אביה בבוקר וקידשה עצמה בערב ונמצאת בוגרת דחיישינן לקדושי שניהם וביו"ד סי' פ"א מכשירים הגבינות בבהמה שנמצאת טריפה ויעוין בשעה"מ בה' אישות שהאריך בזה ואכ"מ אבל עכ"פ הכא דחזקה דהשתא מסייע לחזקה דמעיקרא דאיתרע בזה בודאי לכו"ע שאין לחוש.
ולפ"ז גם בנשתתק מחמת חולי שלא נבדק בבדיקה כדין ולדעת הפוסקים להחמיר אף בדיעבד משום דכל זמן שלא נבדק הוי ספק מטורף דכיון שנשתתק יצא מכלל הרוב חולים שהם שפוים בדעת איתרע חזקתו והוי ספק מטורף מ"מ היינו באופן שלא נבדק אח"כ אם הי' שפוי בדעת אבל אם אח"כ נבדק והחל לדבר בזה י"ל דהוי חזקה דהשתא שהוא שפוי בדעת ומסייע להחזקה דמעיקרא שלא נפגע המוח ומה שנשתתק הוא חולשא בעלמא ובבריא שנשתתק ואח"כ החל לדבר אין לומר דהוי הוכחה שהי' שפוי בדעת גם מקודם לפי שנתרפא ואין משעת הרפוי ראי' על קודם אבל בשכ"מ שנשתתק שהחולי מתגבר אח"כ ואפ"ה החל לדבר והוא שפוי בדעת בודאי חזקה דהשתא מסייע לחזקה דמעיקרא שהוא שפוי בדעת דהא הסבה של החולי לא נשתנה ומ"מ הוא שפוי בדעת ויש לו חזקה דהשתא שנתגברה חליו ומ"מ דעתו לא נשתבש ובודאי גם בשעה שנשתתק הי' שפוי בדעת אלא חלישות בעלמא בכלי המבטא שלא הי' יכול לדבר אבל לא נתהוה שום קלקול במוח וחזקה דמעיקרא ודהשתא מסייע שהי' שפוי בדעת בינתים ורק היכא דליכא חזקה דהשתא אמרינן דבטלה חזקה דמעיקרא אחרי שיצא מרוב בנ"א המדברים ונשתתק ומספקינן לי' בשוטה אבל היכא דאיכא חזקה דהשתא מוקמינן לי' בחזקת שפוי כנ"ל.
ואף דשי' רש"י והרשב"א והרי"ף דאין חילוק בין נשתתק מחמת חולי או בבוריו דלא כהירושלמי, היינו דגם בנשתתק מחמת חולי י"ל דמחמת חולי אחזו רוח השגעון ומספקינן לי' בספק שוטה וצריך בדיקה ג"פ אבל אם מדבר אח"כ בזה י"ל דחלוק בריא מחולה דבריא המדבר הרי נתרפא ול"ש חזקה דהשתא כמו דאין מחזקינן ממקום למקום מכש"כ היכא דבטלה הסבה ואיך נחזיק משעה שמדבר שחזר לבריאותו על שעת השתיקה אבל בנשתתק מחמת חולי דהסבה לא נתבטלה שהרי תקפה עליו מחלתו ביותר ומ"מ הוא מדבר ושפוי בדעת ושייך חזקה דהשתא על דעתו שהי' שפוי גם מקודם ורק חלישות ותונבא בעלמא הוא דנקיט לי' בכלי המבטא והדבור מחלישות הגוף אבל המוח לא נפגע.
ולפ"ז לא מיבעי לדידן על נשתתק אחרי שיאמר כתבו דלשי' הרמב"ם אאמד"ר דיש להקל גם לדברי הב"ש אלא דגם לשי' הטור דהספק נוגע באיסור תורה מ"מ י"ל דבכה"ג גם הטור מודה דלא חיישינן בספק שוטה משום חזקה דהשתא, ובגוף הדבר שדייקו משי' רש"י דס"ל דמתניתין דנשתתק מתוך חולי מיירי דלא כהירוש' אין הכרח לזה דרש"י פי' נשתתק לא אאחזו קורדייקוס קאי אלא מחמת חולי וכונתו דהוה אמינא דאדלעיל קאי אם מחמת יין אחזו קורדייקוס אם גם נשתתק מחמת היין אז בודקין אותו קמ"ל דלאו אשותה יין קאי אלא בריא שנשתתק מחמת פגע חולי שפגעו בו שנשתתק פתאום ואין אנו יודעים את החולי הזה הפגיע גם מחו ושכלו ע"כ בודקין אותו ואין כונתו של רש"י שנשתתק בתוך חולי אלא מתוך חולי כלומר מחמת חולי שפגע בו ולא מחמת יין כדרישא וזה פשוט.
יד
הרי נתבאר דמצד ספק אם הי' שפוי בדעת בנד"ד יש להקל בפשיטות אם נדון שמינה שליח על הנתינה באמירת כתבו אלא אף אם הוא מצד ספק איסור תורה יש לדון בזה להקל מצד שהי' שפוי בדעת אח"כ ודיבר ובפרט שקצת בדיקות והוכחות יש שהי' שפוי בדעת וכמבואר בשאלת הרב השואל ומוקמינן בחזקה דהשתא וא"כ יש לדון בזה לסניף מצד גילוי דעת שהי' באמירת כתבו שעכ"פ רצה לפוטרה בגט וזכות הוא לה למען המצוה מתקנת עגונות לפוטרה מיבום וכיון דגלי דעתו דרצונו בזה וכמש"כ לעיל דהעיקר שאנו באים במבוכה הוא כיון דהוי ספק שוטה וזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לשוטה וא"כ גם בזכות גמור אי אפשר מצד ספק שוטה, אבל לפימש"כ בנד"ד שהי' שפוי בדעת אח"כ גם בספק איסור תורה מוקמינן לי' בחזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא ואין כאן ספק שוטה כלל ושפיר איכא זכי'.