אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כו · ג
עוד נראה ביסוד ההיתר על פי דברי הרמ"א המובא בטור ובשו"ע במחבר סי' ל' ס"ז וברמ"א סי' כ"ח ס"ב דאם זרק לה הקדושין לתוך חיקה ולא שקלתינהו בכה"ג שתיקה לאו כלום הוא ובסי' מ"ב ברמ"א לקח יד האשה בחזקה כו' מבואר דהואיל מתחלה דבר עמה מקדושין אעפ"י שבתחלה באונס פי' הואיל ולא זרקה מקודשת מבואר דמהני שתיקה דהא לקח יד אשה בחזקה לא עדיף מזרקה לתוך חיקה ודעת הח"מ דהרמ"א מזכה שטרא לבי תרי וד' הרמ"ה דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל למש"פ השו"ע להחמיר כד' הראשונים בשתיקה דלאחר מהן מעות כמש"כ בסי' כ"ח ס"ה גם בדינו של הרמ"ה חוששין מספק והב"ש תי' בסי' כ"ח ובסי' מ"ב דשאני דינו של הגהמ"ר בלקח יד האשה בחזקה שנתרצתה מתחלה לקדושין ואמרה קדשני וכן תפסו האחרונים כד' הב"ש ויעוי' בבית מאיר שמחלק בין היכא דעבדה מעשה אי לא עבדה מעשה דבעינן שיהי' מעשה מתחלה ולפ"ז באחז ידה בחזקה דליכא שום מעשה מצדה חוששין לקדושין.
וראיתי בס' ראשי בשמים חאה"ע סי' ס"ב שפך סוללה לסתור ד' האחרונים הנ"ל בדעת הרמ"ה מד' הטור שהביא דינו של הרמ"ה דבזרק לה קדושין שתיקה כה"ג לאו כלום הוא על מה שהביא הטור מתחלה כנסי סלע זה בפקדון דבא הרמ"ה לומר דל"ה כשתיקה בשעת מתן מעות אבל מדין שתיקה לאחר מתן מעות דהטעם דהו"ל למשדינהו לא מיירי כלל ורק בפקדון שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל היכא דראוי למיחש משום שתיקה לאחר מתן מעות חיישינן והרמ"ה דלא חשש לשתיקה דאחר הקדושין משום דס"ל כד' הפוסקים דלא חיישינן לשתיקה לאחר מתן מעות וכן הביא ד' הרשב"א והריטב"א בסוגיא בעובדא דציפתא וכ' הרשב"א דהא דשלח רב אחא בר איקא לאו משום עובדא דציפתא אלא משום שתיקה דלאחר מ"מ וכגון דשדי זוזי בחיקה ולבסוף אמר לה התקדשי ואשתיקה דליכא משום דשמואל עכ"ל, הרי מבואר דגם בזרק לה שלא מדעתה או אשתיקא לבסוף ולא שדיתינהו דהדרינן לדינא דשתיקה לאחר מ"מ וגם ח חילוקו של הבית מאיר בין שתיקה לאחר מ"מ שעכ"פ עשתה מעשה הקבלה ובין זרק לה הקדושין שלא עשתה מעשה כלל מה לי אם עשתה מעשה הקבלה מקודם או לא דהא המעשה הקודמת לא הועילה לקדושין כלל כעובדא דציפתא שלא ידעה כלל מהנך זוזי דציירו בה והציפתא בעצמה לא היתה שו"פ פ זהו תכן דבריו והסב גם ד' הרמ"ה לכונה אחרת, ולדעתי שאין לזוז מדברי רבותינו בזה ומה שהביא לסתור ד' הרמ"ה מד' הרשב"א והריטב"א כבר קדמוהו המקנה בקו"א בסי' כ"ח וכ' דכונת הרשב"א בודאי כעובדא דציפתא באופן דשדיך מתחילה ונתרצתה לקדושין וכן הביא המקנה ראי' מדהגמ' קדושין די"א פשטה ידה וקבלה לא קאמינא כי קא אמינא דקידשה בלילה ולא משני כי קא אמינא בזרקה אלמא דבזרקה כל זמן שלא אמרה אין שתיקה לאו כלום הוא כמש"כ הרמ"ה [וע"ע בס' עצי ארזים סי' כ"ח], ומש"כ דמדברי הטור נראה דרק בפקדון כתב דינו של הרמ"ה דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא כן נראה מד' הטור אבל מד' השו"ע בסי' ל' שקבע ד' הרמ"ה בכל קדושין דעלמא אף שלא בתורת פקדון מבואר דאין חילוק בזה ויעוי' בתשו' חוט המשולש בסי' א' להגאון מוהר"ח מוואלאזין ז"ל שהאריך בכל זה באות ה' ו' ז' וכתב שגדול אדונינו הבית יוסף ורב כוחו לסמוך על מה שקבע בשו"ע דינו של הרמ"ה בכל קדושין דעלמא יעו"ש שקבע מסמרות להלכה כהרמ"ה ועיקר סברת הרמ"ה דבעינן שיהי' קבלה מתחלה והוכחה שנתרצית לקדושין כמו בעובדא דציפתא שעכ"פ נתרצתה לקדושין אלא שלא הי' שוה פרוטה, והמגיה בגליון הגר"א בסי' מ"ב סק"ה מחלק דאף שלקח ידה בחזקה היינו פשיטות ידה אבל מה שסגרה אח"כ ידה להחזיק הקדושין הוי מעשה ובזה מחלק מנידון הרמ"ה שזרק לתוך חיקה שאין שום מעשה מצידה ולפ"ז בנ"ד שלקח ידה בחזקה ולא הרפה את ידה עד שגמר הקדושין ואין שום מעשה מצדה דמי גם לפי חילוק זה לנידון הרמ"ה.