אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כו
בע"ה ט' ניסן תר"ס. בענין קדושין. ע"ד שאלת הוד אבי מורי הרב שליט"א מעסק קדושין שאירע שם וז"ל השאלה איש אחד שידך בתו עם בחור אחד מוולאזין ובאו החתן והכלה באיוויע למכור את בית אביה לצרכי נדוני' בתוך כך בא נער אחד ובתוך הדברים אשר דבר עם הנערה תפס ידה בחזקה והניח כסף צוואנציגער לידה ואמר בפני עדים אתם עדים הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת משה וישראל ולא הניח את ידה מאתה ותיכף כאשר הניח את ידה השליכה המטבע לארץ ויש מן העדים אשר יאמרו כי התעכבה בידה המטבע איזה רגעים אף בהיות ידה חפשי ואח"כ השליכה ארצה, רק לדברי כלם היתה מבולבלת מאד והיא אומרת שהשליכה תיכף והמקדש הגיד כי כמה פעמים דבר עמה דבר השידוך ולפני איזה שנים עשו ג כ ת"כ על זה והבתולה אומרת כי היתה אז צעירה לימים וכעת לא דברה עמו כלום ולא הי' לה שום רצון להשתדך עמו זה תוכן השאלה ואא"מ הרב שי' הביא המבואר בשו"ע בסי' מ"ב לקח יד האשה כו' והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת ואעפ"י שבתחילה באונס הי' כו' ודעת האחרונים ודעתו נוטה להקל ושאל גם חות דעתי למעשה ולמען למלאות חפץ א"מ נ"י בזריזות מיד הנני להשיב בקיצור הנוגע לדינא.
א
נראה שאין ממש בקדושין מכמה טעמים ומתחלה יבואר מצד מה שזרקה הקדושין דמלשון השו"ע בסי' מ"ב לקח יד האשה בחזקה והיא לא זרקה כו' היינו דלא זרקה מיד דאדלעיל קאי בזרקה תכ"ד וכ"כ החכם צבי בסי' קט"ו והאחרונים דבזרקתו דאינה מקודשת היינו בזרקה תוך כדי דבור ולכאורה תמוה דהא קיי"ל בקדושין דתוכ"ד א"י לחזור א"כ אי חיישינן שנתרצתה גם תוכ"ד א"י לחזור ולד' הרשב"ם בב"ב דק"ל דחומרא דרבנן בעלמא היא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט וכיון דרק מדרבנן הוא לא חששו בשתיקה תוכ"ד מספק דהוי ספק דרבנן משא"כ לאחר כ"ד דהוי ספק תורה אבל לשי' הראשונים דס"ל דתוכ"ד בקדושין מן התורה א"י לחזור ואף להחמיר אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר א"צ גט לחומרא קשה מאי נפ"מ בין תוכ"ד ובין לאחר כדי דיבור ויעוי' במקנה סי' ל' סעיף ז' שהרגיש בזה ומש"כ שם דלהכי א"י לחזור בקדושין משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה וגם בקנין א"י לחזור משא"כ אם החזרה ג"כ ע"י מעשה יכול לחזור דבריו תמוהים דבאמת קיי"ל דגם בקנין יכול לחזור תוכ"ד וכמובא בטוש"ע חו"מ סי' קצ"ה בב"י ועי' בקצוה"ח שם שתמה על הטו"ז וכ"כ כ באבני מילואים בסי' ל"ח ומש"כ דחזרה ע"י מעשה מבטל המעשה ג"כ תמוה דאטו המעשה צריכה להחזרה דהא המעשה שהשליכה אינה אלא ראי' וגילוי דעת ואומדנא שחוזרת ודוקא בקנין דהמעשה הוא מוכרח על פי הדין חשוב מעשה משא"כ החזרה שאינו אלא בגדר אומדנא על דברים שבלב ויעוי' בכריתות ד"ג הואיל וישנו בלב בפירש"י ובגליון שם ולכאורה הי' נראה לחדש עפמש"כ בתשו' ושב הכהן סי' י"ח דבהקדש דא"י לחזור תוכ"ד דאם הקדיש בלב יכול לחזור דרק אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל לא מחשבה וכתב דמ"מ בקדושין אם נתן לה בשתיקה דקיי"ל דהוי קדושין אם עסוקין באותו ענין א"י לחזור תוכ"ד די"ל כיון דהטעם משום חומרא דידהו אין חילוק בין הוציא בשפתיו או לא הוציא יעי"ש והנה הטעם משום חומרא הוא לפי' שי' הרשב"ם אבל לד' הראשונים דמדין תורה א"י לחזור תוכ"ד י"ל דדוקא בדבור ולא במחשבה אך בנידון הקדושין שנתן בשתיקה והוי עסוקים באותו ענין נראה דהוי כדבור דאנו מצרפין מה שדבר מתחלה אבל באחז את ידה בחזקה וקדשה דאין מצדה שום מעשה ודבור ואין שום ראי' על מחשבתה והסכמתה שנתרצית באותו שעה לקידושין ובכה"ג אם אפילו באמת נתרצתה לקידושין במחשבתה יכולה לחזור תוך כדי דיבור במחשבה בעלמא שאין כאן מעשה ובדבור יכולה לחזור גם בקידושין כמו בהקדש כמש"כ בשו"ת ושב הכהן.
אולם עיקר חדושו דבגמר בלבו לבד יכול לחזור תוכ' גם בהקדש הוא נגד ד' המרדכי שכתב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דה"ה במחשבה וכ"ה בהג"א בשם רב האי גאון דה"ה במחשבה וכמו שהרגיש בזה בס' ושב הכהן ומה ש שדקדק מלשון הרמב"ם בפט"ו מהל' מעה"ק שכ' ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו וחזר בו קודם שהוציא בשפתיו בודאי יכול לחזור דהא ע"י מחשבתו לא נתפסה הקדושה כיון שנתכוין להוציא בפה ובודאי יכול לחזור אח"כ קודם שהוציא בשפתיו משא"כ אם גמר בלבו סתם דחל הקדושה מיד א"י לחזור תכ"ד כמו בפה אולם באור ד' הרמב"ם נ"ל דמתחלה כתב היא שלמים ולדה עולה אם לכך נתכוין דבריו קיימין וכתב אם לכך נתכוין סתם לא שגמר בלבו מתחלה שהיא שלמים ולדה עולה דפשיטא דבכה"ג ח' מיד ע"י מחשבה ואף שכיון להוציא בשפתיו מ"מ כיון שהוציא בשפתיו הא חלה מחשבתו ומ"ט דר"מ דם דס"ל דתפוס לשון ראשון דהא חל במחשבתו אלא דהכונה דנתכוין מתחלה להוציא לשון זה ושיהי' חלות ההקדש כפי משמעות הלשון (ועי' באס"ז ב"מ דמ"ג) ובזה נחלקו ר"מ ור' יוסי וקי"ל כר' יוסי דכיון דנתכוין שיהי' חלות ההקדש כפי מה שיוציא בשפתיו חשוב ג"כ נתכוין לכך, וזה שדקדק הרמב"ם בנמלך שגמר בלבו והוציא בשפתיו ואח"כ חזר בו אבל כל שלא גמר בלבו מתחלה ונתכוין להוציא בשפתיו כפי שיורה משמעות הלשון ממילא הוא בכלל נתכוין לכך, אבל בתמורה דאף בטעות חל ואף שלא נתכוין להקדש ואם הוציא בשפתיו תמורת עולה ואח"כ תכ"ד תמורת שלמים אף שלא גמר בלבו ולא נתכוין כלל כיון דמשמעות הלשון מוכיח דמיהדר קהדר בי' א"כ בכה"ג הוי נמלך ואינו יכול לחזור תכ"ד א"כ בתמורה אף שלא גמר בלבו יש דין נמלך מצד עצמו ממשמעות הלשון וע"כ שינה הרמב"ם את לשונו הזהב בדין תמורה מהקדש וא"ש.
ובמקום אחר כתבתי לצדד בכונת דברי הרמב"ם להיפוך מדברי ושב הכהן דלא מצינו חזרה בתכ"ד רק בדבר דבעי דיבור ומחשבה גרידא הוי דברים שבלב וע"כ תוכ"ד עוד לא הוחלט בדבור משא"כ בהקדש דגילתה תורה דמהני במחשבה על מחשבה לא מהני חזרה תוכ"ד, וזהו שדקדק הרמב"ם ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו היינו דההקדש חל במחשבתו לא מהני שום חזרה תוכ"ד ובתמורה שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' תמורה ה"ד דלא מהני חזרה תוכ"ד ושם לא כתב הרמב"ם שגמר בלבו והוציא בשפתיו כמו שדקדק בס' ושב הכהן וכתב דבתמורה לא מהני מחשבה לפי שהוא בעבירה ול"ש גבי' נדיב לב עולות יעו"ש, ולפי דבריו גם מקדיש בע"מ במחשבה לא מהני לפי שהוא בעבירה ואינו נראה דכיון דעיקר דין הקדש, ישנו במחשבה אולם בודאי הדין דין אמת דבתמורה לא מהני במחשבה דהא לא גילתה תורה רק בדין מקדיש שישנו במחשבה אבל במימר שממיר זו תחת זו ונתכוין להוציא לחולין ורק התורה אמרה והי' הוא ותמורתו יהי' קדש וחלות התמורה מחמת גזירת התורה ובודאי נראה דפדיון וחילול הקדש לא מהני במחשבה [ועי' תוי"ט פ"ד דמע"ש מ"ד שהעלה בד' הרמב"ם דהפודה מע"ש ולא קרא שם דיו וא"צ שידבר והוי פדיון מעליא אף בשתיקה כיון שאין כאן דעת אחרת, מ"מ נראה דזהו דוקא במע"ש שאין בו קנין אע"פ דמע"ש ממון גבוה מ"מ אין זה קנין גבוה משא"כ כ בהקדש דהוי ממון גבוה ואע"פ שא"צ דעת הקדש מ"מ נראה דלא מהני מחשבה לחלל ההקדש] ולא מצינו מחשבה רק להתפיס הקדש אבל לא להוציא לחולין ודינו כמו בכל התורה כולה וכמו בקנינים ושארי דינים שאינם נתפסים בלב דדברים שבלב אינם דברים ואע"פ דבתמורה ישנו משום מקדיש כמבואר בתמורה ד"ז דבבע"מ בתמורה עובר נמי משום מקדיש בע"מ היינו דבתמורה ישנו משום מקדיש ג"כ דסוף סוף ע"י מה שממיר חל ההקדש על בעל מום ועובר על הלאו, אבל הא חלות התמורה מורכב מאמירתו להמיר וגזיה"כ דחלות התמורה ודיני תמורה ככל דיני התורה שאינם בלב וכן מפורש בשימק"ו ב"מ דמ"ג שהקשו מזבחים דכ"ט מחשב בקדשים דלמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הא בדבורו איתעביד בי' מעשה שמתפגל והוכיחו מזה דפיגול ישנו במחשבה ולא בעי דיבור ואי איתא הרי תמורה ישנו ג"כ במחשבה וכן מבואר בשימק"ו תמורה ד"ד מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי דהא בדיבורו קא איתעביד בי' מעשה כמו בממיר וכתבו תימא לישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה כו' [ואין ראי' מזה לסתור ד' הושב הכהן דמהני מחשבה בעבירה דהא בתרומה מהני במחשבה מקדים תרומה לביכורים דשאני תרומה דילפינן מונחשב משא"כ בהקדש דילפינן מנדיב לב עולות] הרי מפורש דבממיר לא מהני מחשבה ולהכי לא כתב הרמב"ם בתמורה שגמר בלבו ורק לפי דתמורה ישנו בטעות לא מהני חזרה תוכ"ד כמש"כ בס' ושב הכהן שם, ומאי דמקשה בב"ק דע"ג ומדמה תמורה לעדות כמו שהקשה הש"ך בסי' רנ"ה נראה בישובו דהתם בעדות אמרינן דתוכ"ד לא חל העדות כלל ואם נפסל תוכ"ד אחר הגדה בטל העדות ולהכי גם בתמורה לא חל כלל התמורה ורק אם באנו מדין חזרה דהוי כטועה מהני בתמורה משא"כ אם נאמר דלא חל התמורה כלל תוכ"ד ואכמ"ל, ומיושב בזה משה"ק הפנ"י דלא מקשה שם מהמשנה המוקדמת בתמורה היא עולה ולדה שלמים כו' ועי' בקצוה"ח סי' רנ"ה הא דבהקדש לא מהני תוכ"ד לפי דאיתנהו במחשבה וכבר חל ההקדש קודם שהוציא בפיו [ולפ"ז גם בתרומה דחל במחשבה לא מצי לחזור תוכ"ד ועי' בפ"ז דדמאי במשנה דכלכלה ואכ"מ], עכ"פ איך שיהי' בפי' דברי הרמב"ם אין לבנות יסוד ע"ד תשו' ושב הכהן דבמחשבה יכולים לחזור תוכ"ד בהקדש וה"ה במחשבה בקידושין ואם נתרצית במחשבתה להתקדש אינה יכולה לחזור, כמו בדבור וגם י"ל כיון דהמקדיש דבר ולא השליכה מיד הוי כדבור ועי' ב"מ בקו,א סי' מ"ז.
ב
והמחוור בזה דשיעור תוכ"ד לאו מדין חזרה הוא אלא כמש"כ החכם צבי בסי' קט"ו דתכ"ד איכא אומדנא שגם מתחלה לא היתה כונתה לקבל לשם קדושין ובאומדנא לא שני לן קדושין משארי ענינים דדוקא חזרה ליכא בקדושין תוכ"ד ואע"ג דבקדושין החמירו דלא אזלינן בתר אומדנות והוכחות לבטל הקדושין כמש"כ בתשו' מיימוני ובשו"ע שאני התם שהאומדנא מבטל דברים שבפה ומחמרינן משא"כ בזה שאנו רוצים לקיים הקדושין ע"י אומדנא דשתיקה ואין כאן דברים שבפה בזה כיון דזרקתו תוכ"ד אין מקום לומר שתיקה כהודאה ואין כאן הודאה כלל וזה פשוט ודעת הנתיבות בס' קהלת יעקב דבזרקתו בפניו אפילו לאחר כדי דבור מהני משום דהוכיח סופו על תחלתו ולא בעי שיעור דתוכ"ד אלא דבסי' מ"ב דאמרה קדשני ל"ש הוכיח סופו על תחלתו לבטל האמירה יעו"ש ונראה דאף לדעת החולקים עליו וס"ל דבעינן תוכ"ד יעוי' באחרונים [ובשו"ת חת"ס אה"ע נראה מדבריו דגם בהוכיח סופו על תחלתו היינו מיד בלא הפסק יעו"ש] מ"מ בנ"ד כו"ע מודו דהא לכאורה דברי הקהלת יעקב צ"ע דהא הוכיח סופו על תחלתו קיי"ל דהוא ספיקא דדינא וכמבואר בחולין דל"ט דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר וכמבואר בחו"מ סי' רמ"ה אבל בנ"ד דאחז ידה בחזקה בזה הא ודאי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכמבואר בחולין דל"ט בבריא שעלה לגג ונפל כו' ומשני שאני התם דהא דאמר כתבו ופירש"י דאיכא הוכחה וגילוי דעת מתחלה וא"כ הא בנ"ד איכא ג"כ הוכחה מתחלה שלא נתרצתה ואחז ידה בחזקה ולא הרפה ממנה ועוד דהוי כצוח מעיקרא כמבואר בב"ב ד' קל"ח דלכו"ע לא קנה דאף אם שתק בינתים לא אמרינן שנתרצה בכך דאטו בעינן שיהי' צוח בלא הפסק כלל ועד כאן לא פליגי רק בשתק ולבסוף צוח וכן נראה מבואר מד' המרדכי בקדושין סי' תקל"א שכתב ועוד הוכיח סופה על תחלתה שהשליכתה ואמר בפ"ב דחולין וביש נוחלין דכו"ע מודים היכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת דהוכיח סופו על תחלתו אמרינן כו' יעושה"ט וצ"ל להגהמ"ר הא דפליגי רבנן בב"ב שם משום דלא הוי אמתלא מוכחת וטובה כל כך אבל באמתלא טובה מהני ובב"מ ד"ו צ"ל ג"כ כנ"ל] ועי' בקצוה"ח סי' קל"ח משום דהתם נולד הספק קודם התקיפה להוציא בזה אין להוציא יעו"ש] ועכ"פ בנ"ד דהוי כציח מתחלה ובודאי בכה"ג דאיכא הוכיח תחלתו וסופו ולא חיישינן שמא נתרצתה בינתים.
ג
עוד נראה ביסוד ההיתר על פי דברי הרמ"א המובא בטור ובשו"ע במחבר סי' ל' ס"ז וברמ"א סי' כ"ח ס"ב דאם זרק לה הקדושין לתוך חיקה ולא שקלתינהו בכה"ג שתיקה לאו כלום הוא ובסי' מ"ב ברמ"א לקח יד האשה בחזקה כו' מבואר דהואיל מתחלה דבר עמה מקדושין אעפ"י שבתחלה באונס פי' הואיל ולא זרקה מקודשת מבואר דמהני שתיקה דהא לקח יד אשה בחזקה לא עדיף מזרקה לתוך חיקה ודעת הח"מ דהרמ"א מזכה שטרא לבי תרי וד' הרמ"ה דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל למש"פ השו"ע להחמיר כד' הראשונים בשתיקה דלאחר מהן מעות כמש"כ בסי' כ"ח ס"ה גם בדינו של הרמ"ה חוששין מספק והב"ש תי' בסי' כ"ח ובסי' מ"ב דשאני דינו של הגהמ"ר בלקח יד האשה בחזקה שנתרצתה מתחלה לקדושין ואמרה קדשני וכן תפסו האחרונים כד' הב"ש ויעוי' בבית מאיר שמחלק בין היכא דעבדה מעשה אי לא עבדה מעשה דבעינן שיהי' מעשה מתחלה ולפ"ז באחז ידה בחזקה דליכא שום מעשה מצדה חוששין לקדושין.
וראיתי בס' ראשי בשמים חאה"ע סי' ס"ב שפך סוללה לסתור ד' האחרונים הנ"ל בדעת הרמ"ה מד' הטור שהביא דינו של הרמ"ה דבזרק לה קדושין שתיקה כה"ג לאו כלום הוא על מה שהביא הטור מתחלה כנסי סלע זה בפקדון דבא הרמ"ה לומר דל"ה כשתיקה בשעת מתן מעות אבל מדין שתיקה לאחר מתן מעות דהטעם דהו"ל למשדינהו לא מיירי כלל ורק בפקדון שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל היכא דראוי למיחש משום שתיקה לאחר מתן מעות חיישינן והרמ"ה דלא חשש לשתיקה דאחר הקדושין משום דס"ל כד' הפוסקים דלא חיישינן לשתיקה לאחר מתן מעות וכן הביא ד' הרשב"א והריטב"א בסוגיא בעובדא דציפתא וכ' הרשב"א דהא דשלח רב אחא בר איקא לאו משום עובדא דציפתא אלא משום שתיקה דלאחר מ"מ וכגון דשדי זוזי בחיקה ולבסוף אמר לה התקדשי ואשתיקה דליכא משום דשמואל עכ"ל, הרי מבואר דגם בזרק לה שלא מדעתה או אשתיקא לבסוף ולא שדיתינהו דהדרינן לדינא דשתיקה לאחר מ"מ וגם ח חילוקו של הבית מאיר בין שתיקה לאחר מ"מ שעכ"פ עשתה מעשה הקבלה ובין זרק לה הקדושין שלא עשתה מעשה כלל מה לי אם עשתה מעשה הקבלה מקודם או לא דהא המעשה הקודמת לא הועילה לקדושין כלל כעובדא דציפתא שלא ידעה כלל מהנך זוזי דציירו בה והציפתא בעצמה לא היתה שו"פ פ זהו תכן דבריו והסב גם ד' הרמ"ה לכונה אחרת, ולדעתי שאין לזוז מדברי רבותינו בזה ומה שהביא לסתור ד' הרמ"ה מד' הרשב"א והריטב"א כבר קדמוהו המקנה בקו"א בסי' כ"ח וכ' דכונת הרשב"א בודאי כעובדא דציפתא באופן דשדיך מתחילה ונתרצתה לקדושין וכן הביא המקנה ראי' מדהגמ' קדושין די"א פשטה ידה וקבלה לא קאמינא כי קא אמינא דקידשה בלילה ולא משני כי קא אמינא בזרקה אלמא דבזרקה כל זמן שלא אמרה אין שתיקה לאו כלום הוא כמש"כ הרמ"ה [וע"ע בס' עצי ארזים סי' כ"ח], ומש"כ דמדברי הטור נראה דרק בפקדון כתב דינו של הרמ"ה דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא כן נראה מד' הטור אבל מד' השו"ע בסי' ל' שקבע ד' הרמ"ה בכל קדושין דעלמא אף שלא בתורת פקדון מבואר דאין חילוק בזה ויעוי' בתשו' חוט המשולש בסי' א' להגאון מוהר"ח מוואלאזין ז"ל שהאריך בכל זה באות ה' ו' ז' וכתב שגדול אדונינו הבית יוסף ורב כוחו לסמוך על מה שקבע בשו"ע דינו של הרמ"ה בכל קדושין דעלמא יעו"ש שקבע מסמרות להלכה כהרמ"ה ועיקר סברת הרמ"ה דבעינן שיהי' קבלה מתחלה והוכחה שנתרצית לקדושין כמו בעובדא דציפתא שעכ"פ נתרצתה לקדושין אלא שלא הי' שוה פרוטה, והמגיה בגליון הגר"א בסי' מ"ב סק"ה מחלק דאף שלקח ידה בחזקה היינו פשיטות ידה אבל מה שסגרה אח"כ ידה להחזיק הקדושין הוי מעשה ובזה מחלק מנידון הרמ"ה שזרק לתוך חיקה שאין שום מעשה מצידה ולפ"ז בנ"ד שלקח ידה בחזקה ולא הרפה את ידה עד שגמר הקדושין ואין שום מעשה מצדה דמי גם לפי חילוק זה לנידון הרמ"ה.
ד
עוד נראה בנ"ד עפמש"כ התוס' והרא"ש בריש קדושין בתנהו ע"ג סלע דאפילו זרקו לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גילתה דעתה שאין רצונה להתקדש לו מבואר מדבריהם דהיכי דגילתה דעתה בפירוש שאין רצונה להתקדש לא חיישינן משום שתיקה שלאח"כ וא"כ היכא דאחז ידה בחזקה ואינו מניחה להשמיט את ידה ונראה שהיא משתמטת והוי גילוי דעת מצדה שאין רצונה להתקדש לו בזה לכו"ע אין לחוש משום שתיקה שלאחרי כן אלא דבזה יש לדקדק בהגב"ע אם השתדלה להשמיט את ידה מ"מ נראה כיון דאחז ידה בחזקה עד גמר הקדושין הרי הרגיש ברצונה להשמיט ושמתנגדת להתרצות להקדושין, עוד נראה לדון היכא דאיכא אומדנות שאין רצונה להתקדש דאעפ"י דבקדושין לא אזלינן בתר אומדנא כמבואר בסי' מ"ב היינו בקדושין ודאין ששניהם אומרים שרוצים אבל בשתיקה לאחר מתן מעות דהוי דברים שבלב אלא דהוי אומדנא מדלא השליכה מיד בזה היכא דאיכא אומדנא להיפוך שלא נתרצית אזלינן ג"כ בתר אומדנא ויעוי' בשו"ת חוט המשולש סי' א' אות י"א וכמש"ל בסי' כ"ד.
העולה מזה לדינא שאין כאן בית מיחוש כלל בנ"ד משום הקדושין כמשנ"ת כיון שהשליכה אפילו לאחר כ"ד כמש"כ הקהלת יעקב וגם דלא מצינו דבעינן שיעור תוכ"ד בשתיקה לאחר מתן מעות ובשו"ת ראשי בשמים כתב ג"כ דבסי' מ"ב השיעור כדי שתתחולל דעתה) ובפרט בנ"ד דאיכא הוכחה מתחלה דדמי לאמירת כתבו, וגם אם נימא שאין הוכחה ממה שאחז ידה בחזקה שהיא מתנגדת לזה מ"מ י"ל דהחילוק בדהגמ' שא"ה דאמר כתבו היינו דמתחלה ראוי להסתפק אם כונתו להנתינה משא"כ בשחט ואח"כ חושב עלי' שאין בשעת שחיטה מקום להסתפק ולפ"ז באחז ידה בחזקה שבאותו שעה ראוי להסתפק בודאי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכמש"כ הגה"מ לדון משום הוכיח סופה על תחלתה, ועוד דהעיקר לדינא כד' הרמ"ה וכמש"כ הגאון מוהר"ח להכריע כותי' וגם היכא דשדיך כתב בסוף התשובה לדון דלא דמי שדיך דהש"ס לשדיך דידן דלפי מנהגינו לא נתרצית מעולם אלא לבוא בברית הנשואין בקידושין וחופה ולא להתקדש בקידושין גרידא בלא נשואין ול"ש לומר שבדעתה הראשונה עומדת יעו"ש, ובנ"ד אין זה ענין שדיך ג"כ כיון שכבר התקשרה עם אחר ובשו"ת עין יצחק ח"ר להגרי"א סי' נ"ה מתיר ג"כ בכה"ג מצד ס"ס יעו"ש וכה"ג כתב ג"כ בשו"ת צ"צ החדש ובפרט שכבר הורה זקן הגר"ח מוולאזין להקל ע"כ נראה להקל בזה בלי שום פקפוק גם לכתחלה.
ה
ומשה"ק בשם חכם אחד בהמקדש את האשה לאחר שאתגייר מקודשת לר"מ דס"ל א"מ דשלבל"ע אף אם נתאכלו המעות היינו משום דצריכה להחזיר כסף הקידושין הרי הפקעת הלואתו מותר ולא נתחייבה כלל להשיב. הנה לא מיבעי א"נ דבפקדון ל"ש הפקעת הלואתו וא"כ אי אסור להשתמש במעות לפמש"כ התוס' בב"מ דמ"ג ול"ש הפקעת הלואתו בפקדון ועי' בתומים סוס"י ע"ב ס"ק נ"ז ובסוס"י פ"ו אך בלא"ה כבר הכריעו האחרונים דבהפקעת הלואתו היינו שצריך להפקיע אבל כל זמן שלא הפקיע יש חיוב עליו והדבר מוכרח דאל"כ איך משכח"ל קנין כסף לנכרי מישראל לפ"מ דאמרינן בב"ק ד"ע וכיון דאי תבע לן קמן בדין ל"א לי' זיל שלים לא נתחייב בחליפין וא"כ יסוד הקנין היא ההתחייבות א"כ כיון דהפקעת הלואתו מותר ולא נתחייב כלל הישראל להחזיר את הכסף א"כ אין כאן קנין כלל וגם א"נ דגזל עכו"ם מותר מ"מ איכא קנין כסף וכדאמר בבכורות די"ג דלמ"ד גזל נכרי מותר איצטריך עמיתך לדיני קנינים. אע"כ דגם זה חיוב מקרי כל זמן שלא גזלו ולא הפקיע את הלואתו ופשוט דלפ"ז אם נתגייר אח"כ שחייב להחזיר לו דהא לא נפקע הלואתו. ובזה אמרתי מכבר לתרץ קושית האו"ת בסי' צ"ה ס"ק א' דלמ"ל קרא למעט שומר על נכסי עכו"ם משבועה תיפ"ל דהא הפקעת הלואתו מותר, דנפ"מ לכשנתגייר דכיון דנתמעט מדין שמירה בשעת נתינה היה בפטור כמבואר בב"ק דק"ו, ובזה יש לתרץ ג"כ משה"ק הפנ"י דלמ"ל קרא באבידת נכרי למ"ד גזל נכרי מותר דנפ"מ ג"כ לכשנתגייר ובמק"א הבאתי ראי' לזה ג"כ מש"ס דפסחים ד"ה כלפי ליא, והא י"ל דנכרי שכבשתו וליכא חילול השם וממילא דאין חיוב אחריות דהא הפקעת הלואתו מותר ולהכי בדין הוא שלא יעבור בב"י משא"כ בנכרי שלא כבשתו ואיכא חיוב אחריות משום חה"ש ולהכי עובר בב"י אלא ע"כ דמה שבידו להפקיע את הלואתו אינו מפקיע חיוב אחריות דאע"פ דהפקעת הלואתו מותר מ"מ יש לו עליו חיוב אחריות, והנני דו"ש באהבה.