אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כה

סימן כד

בחדש ניסן אעת"ר. לרב אחד בענין קדושין. ע"ד שאלת כת"ר בעסק הקדושין וזה הדבר בבית אחד היו חמשה אנשים אב ובנו ושלישי ובחור ובתולה, האב ובנו העידו איך שראו שהבחור המקדש נתן טבעת על אצבע המקודשת שהושיטה לו ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת מו"י ותיכף אמר המקדש הרי אתם שלשה עדים שקדשתיה העד השלישי העיד שמקודם ראה הטבעת בידו ואח"כ שמע שאמר כדברים האלה הרי את ודברים האחרונים לא שמע כי נתבהל ושמע ג"כ שאמר הרי אתם שלשה עדים שקדשתיה ואח"כ ראה הטבעת על אצבעה אבל את הנתינה לא ראה, המקדש אמר שנתכוין לקדשה בטבעת אשר שאל ממנה המתקדשת אמרה אשר ב' שעות מקודם שאל הבחור הטבעת להראות לו למען יראה איכותו ולא נתכוונה להשאיל לו ואח"כ בקשה חזרה ודחה לה כמה פעמים עד שלבסוף נתן הטבעת על אצבעה ואמר לה הלשון שאומרים תחת החופה אבל לא הבינה מה הוא אומר ולא נתכונה להתקדש ושקלה הטבעת בידה וחשבה לצחוק בעלמא מה שהושיטה לו אצבעה גם באותו היום שאלה אשה אחת ממנה מה הי' ביניהם והשיבה מה תשאל ממני שאלו מאתו מה דעתו, וכנראה שהי' ידידות ביניהם מתחלה ותשובתה נראה כהסכם מצידה, זהו תוכן גב"ע שהוגבה לפני כת"ר.

א

והנה בנוגע לעדות השלישי שלא ראה הנתינה אם יש בזה ידיעה בלא ראי' שהכריע הרמ"א בסי' מ"ב דבעינן עדי ראי' הי' מקום לחוש לד' המרדכי בפ' האומר בסי' תקל"א שכתב חדא דחוששין לדברי רב פפא דאמר המקדש בע"א חוששין לקדושין ועוד אם עד אחד רואה דבר מוכיח ונראה שיכול להעיד ונדון כאלו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין ובקדושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכ"כ התשב"ץ בח"ג סי' פ"ד דבעד אחד שאומר שראה המסירה ועד הב' לא ראה המסירה רק יודע שלענין הקדושין נתכונו אפילו להמקילין בקדושי ע"א מודים בכה"ג וצירפו המרדכי והתשב"ץ עדות ע"א שראה ועד הידיעה ובסימן הקודם בארתי בטעמו של דבר דאף א"נ דשני עדי ידיעה לא מהני מ"מ עד ראי' מצטרף לעד ידיעה עפמש"כ התומים בסי' צ' ס"ק י"ד להסביר דלהכי לא מהני עדי ידיעה בקדושין אף דבד"מ מהני עדי ידיעה בלא ראי' משום דשאני עדי קדושין דלאו משום נאמנות לבד בעינן עדים אלא משום דקיום והויות וחלות הקדושין א"א בלא עדים ולהכי בעינן עדי ראי' ממש ולא סגי בידיעה יעו"ש ולפ"ז לשי' הריב"ם בתוס' ב"ב דל"ג והרמב"ן שם דע"א כל זמן שאינו מכחישו הרי הוא כשנים ולהכי לא מהני מיגו יעו"ש אלא דאעפ"כ אין ע"א מהני בקדושין משום דבעינן עדים שאינם יכולים להכחישו וגזיה"כ דבעינן עדים דמהני לחייב לאחרינא וכמו שכתב הרשב"א בתשובה אלף קצ"ג אבל באם איכא עדי ידיעה דאמתת הדבר מבורר על פיהם ואין הבע"ד יכול להכחישם אלא דלא מהני עדי ידיעה על קיום וחלות הקדושין וכיון דאיכא עד אחד שראה הקדושין וכל זמן שלא הוכחש הרי הוא כשנים נמצא דעל חלות הקדושין הרי חלה ע"י ע"א ועל שאינם יכולים להכחישו הרי איכא צירוף עד ידיעה ובזה הי' אפ"ל דהמרדכי לא פליג ע"ד הרשב"א דהרשב"א מיירי בשני עדי ידיעה בלא ראי' והמרדכי מיירי דאיכא עד ראי' ומצטרף עמו עד ידיעה.

אולם המהרי"ט בתשובה סי' מ"ג פסק דאין עד ידיעה שלא ראה המסירה כלום אף שהי' שם גם עד ראי' יעו"ש ולכאורה אמרתי לדון בזה הא דעדי ידיעה לא מהני הוא מטעם אחר עפמש"כ הר"ן בגיטין בפי' ד' התוספתא דע"א שראה שנתיחדה שחרית וע"א שראה שנתיחדה ערבית אינם מצטרפים וא"צ גט דטעמו של דבר דעדי קדושין הוי כד"נ דעדות מיוחדת פסולה וכ"כ התוס' במכות ד"ו וברא"ש שם דעדי קדושין הוי כד"נ [והגאון רעק"א בתשובה סי' צ"ד כתב שלא בדקדוק דד' התוס' הוא רק לענין גיטין ולא לענין קדושין שהרי בדהתוס' בב"ב דקי"ד מבואר גיטין וקדושין יעו"ש] ולהכי לא מהני עדות ידיעה בלא ראי' בקדושין דהא בד"נ לא מהני ידיעה בל"ר כמבואר ברמב"ם פ"כ מהל' סנהדרין ומאי טעמא גם עד אחד של ידיעה אינו מצטרף עם עד ראי' דהא בד"נ בעינן שני עדי ראי' ועדי קדושין כעדי ד"נ דמי.

ב

ולכאורה אין מד' הר"ן הכרע דעל חלות הקדושין בעינן עדים המועילים בד"נ דביאור ד' הר"ן מש"כ דאינם מצטרפים עדות מיוחדת דהוי כד"נ נראה דעל נאמנות העדים קאי שכל אחד אמר שראה שנתיחדה בפניו עם עד אחר שהי' עמו וכ"כ המהרי"ט ח"ב סי' ל"ח [וע"ע במשובב נתיבות סי' ל'] או כמש"כ השאג"א בתשובתו בקדושי קטן לצדד בכונת הר"ן דלא אמרינן דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ומסתמא קידשה בעת אחרת בפני ב' עדים כשרים דאל"כ הא בפשוטו אין כאן עדות כלל בנתיחדה בפני ע"א וכמש"כ הב"י בסי' ל' לפרש וכמו שתמה הב"ש בסי' קל"ג ולמ"ל להר"ן לומר משום דהוי כד"נ [ועי' בתשו' רעק"א סי' רכ"ב אות י"ח וכבר קדמוהו הב"ש] ומיושב ג"כ מה שתמהו ע"ד הר"ן דהא ילפינן בקדושין דבר דבר ממון ובממון עדות מיוחדת כשרה דאפ"ל דבודאי לענין חלות הקדושין ילפינן מממון אבל לענין נאמנות העדים שנתקדשה בב"ד כי היכא דתהוי א"א לחייב את הבועלה הוי ד"נ [ולפי פי' הר"ן מיושב ג"כ משה"ק החת"ס באה"ע דלרב פפא דס"ל המקדש בע"א חוששין לקדושין קשה מהתוספתא דמ"ט בנתיחדה בע"א שחרית א"צ גט דלד' הר"ן א"ש דגם לרב פפא אין ע"א מהני רק על חלות הקדושין אבל על נאמנות להעיד בב"ד דבעינן עדות של ד"נ ע"א לאו כלום הוא ורק על חלות הקדושין מהני כמו דמהני לענין ממון לשבועה], ומיושב ג"כ מה שתמה הב"י בסי' ל' ע"ד הר"ן מגיטין דל"ג דמשוה עדי גיטין לד"מ בפלוגתא דריב"ק ורבנן בעדי כתובה דהא התם לענין חלות הגט אי הוי כתיבה באם אמר זה שלא בפני זה ויש לזה דין עדי ממון דילפינן דבר דבר מממון אבל לענין נאמנות הוי ד"נ.

ולפ"ז אין ראי' מד' הר"ן דעדי קדושין כד"נ רק על נאמנות העדים להעיד בב"ד שנתקדשה ועדי ידיעה שנתקדשה לא מהני אבל על חלות הקדושין דיש לו דין ממון דילפינן דבר דבר שפיר מהני עדי ידיעה דמהני בד"מ, אולם מדהתוס' במכות ד"ו ובב"ב דקי"ד דס"ל דעדי קדושין כד"נ לענין קרוב או פסול דבחלות הקדושין מיירי ואפ"ה יש לו דין עדי ד"נ ומה"ט גם עדי ידיעה בלא ראי' לא מהני ולכאורה קשה דהתוס' דהא ילפינן דבר דבר מממון א"כ כיון. דבממון לר"י אינו מבטל צירוף קרוב או פסול ומה"ט גם בקדושין לא יתבטל קרוב או פסול.

ונראה למשנ"ת בסברת הר"ן דעל נאמנות העדים בב"ד שנתקדשה הוי ד"נ ולפ"ז למש"כ הרשב"א בחי' ובתשובה אלף קצ"ג דבעינן עדים לחוב לאחרינא שא"י להכחישם וכ"כ הרמב"ן בחדושיו לקדושין דכל דאיתא בכופרים איתא במודים וכל דליתא בכופרים ליתא במודים וכמו שהסביר הפני יהושע בקדושין שם דבעינן עדים שיכולים לחוב לאחרינא ושיהי' נסקל על ידם וכל דלא מהני לחוב לאחרינא לא מהני גם לגבי עצמם דאין אישות לחצאין, ולפ"ז כיון דילפינן דבר דבר ממון דבעינן שני עדים על חלות הקדושין ועדים שא"י להכחישם על נאמנותם בב"ד ממילא בעינן גם שעדי קיום על חלות הקדושין שיהי' עדים הכשרים לדיני נפשות להעיד בב"ד שנתקדשה ושא"י להכחישם, ולהכי שפיר הקשו התוס' דיתבטל ע"י צירוף קרוב או פסול עדי קדושין גם לר' יוסי דהא צירוף פסולים אי"ר להגיד בב"ד ואף אם יבואו הכשרים לבד ויעידו לפי הו"א שבתוס' דע"י צירוף ראי' גרידא מתבטל עדות הכשרים וכיון שאין עדותם ראוי' להתקבל בב"ד נגד המכחישים לסקול על ידם שוב אין אישות לחצאין ולא חל כלל, ומה"ט גם עדי ידיעה בלא ראי' בקדושין לא מהני כיון שאין עדותם ראוי להתקבל בב"ד על הנאמנות ועד ידיעה אינו מצטרף לעד ראי' והמהרי"ט לטעמו בסי' ל"ח בעדות מיוחדת בקדושין דהוי כד"נ וס"ל דאם הוכחשו בבדיקות עדותן בטלה.

והקצוה"ח בסי' צ' הקשה דאמאי מהני בגט עדי חתימה כמסירה משום דנפיק הגט מתותי דה ובידוע שהבעל מסר לה ועדי חתימה כע"מ לשי' הרי"ף והראב"ד כמש"כ הר"ן והא עדי ידיעה בלא ראי' לא מהני, והנה באמת לשי' הר"ן י"ל דדוקא עדי קדושין הוי ד"נ ולא עדי גיטין כמש"כ הנובי"ק סי' ע"ב שכן צ"ל לשי' הר"ן [ולהכי משוה בגיטין דל"ג עדי גיטין לד"מ] ולהכי מהני בגט עדי ידיעה בל"ר אולם אין זה מספיק לשי' התוס' במכות ובב"ב דמשוה גיטין לקדושין דהוי ד"נ ואפשר דלשי' התוס' באמת גם בגיטין לא מהני ידיעה בל"ר אולם לדהתוס' יקשה קו' הב"י מגיטין דל"ג דמשוה גיטין בדין עדות מיוחדת לד"מ [ובמק"א תרצתי קו' הב"י די"ל דדין זה תלוי אי אמרינן דון מינה ומינה ובגזי"ש דבר דבר ילפינן לגמרי מד"מ או דאמרינן אוקי באתרא וסוגית הש"ס בגיטין אזיל למ"ד דין מינה ומינה ודמי לד"מ לגמרי], ולמשנ"ת דעיקר מה דהוי ד"נ רק בעת קבלת עדות בב"ד שנתקדשה והוי א"א וה"ה בקבלת עדות בב"ד שנתגרשה ורק דבעת חלות בעינן שיהי' ראוי עדותם להתקבל בב"ד אפשר דרק בעת חלות הקדושין והגרושין בעינן תנאי זה בעת מסירת הקדושין לידה או בעת מסירת הגט אבל בגיטין דל"ג דמיירי בעדי כתיבה בזה שפיר מהני עדות דמהני בממון דהא לא נגמר עוד חלות הגרושין [ובעדי מסירה זה שלא בפני זה לא מהני כמוש"כ הב"ש].

ג

אלא דלד' התוס' והר"ן יקשה דא"כ בעדי קדושין באחד רואה בחלון זה ואחד רואה בחלון אחר דלד"נ לא מהני וכיון דבעינן עדות שראוים להתקבל בב"ד בנאמנות של עדות ד"נ והא אחד מחלון זה הוי עדות מיוחדת הפסולה לד"נ, ובאמת כבר הקשה הנוב"י ע"ב שם ע"ד הר"ן מהתוספתא דמאי איריא נסתרה שחרית וערבית אינם מצטרפים דתיפ"ל דאפילו נסתרה בפני שניהם שלא מחלון אחד והעדים לא ראו זא"ז אינם מצטרפים וקושיתו ילה"ק ג"כ ע"ד התוס' והרא"ש במכות והתוס' בב"ב דקי"ד שכתבו מפורש דעדי קדושין וגיטין דמי לעדי נפשות שו"ר בגבורות ארי להשאגת ארי' בחדושיו למכות שהרגיש בזה, ונראה דלכאורה צ"ע במאי דיליף רב במכות ד"ו מברייתא שם דעדות מיוחדת פסולה מלא יומת על פי ע"א להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה שאין מצטרפין דמנ"ל דילמא קרא איצטריך לעדות מיוחדת משני מעשים דבד"מ כשרה דהלכה כריב"ק ובד"נ אין מצטרפין אבל במעשה אחד מב' חלונות מצטרפים.

ולכאורה י"ל דברייתא אתי כרבנן דריב"ק ורב לטעמו דס"ל בסנהדרין ד"ל דהלואה אחר הלואה אינם מצטרפים ולהכי על שני מעשים לא איצטריך קרא וע"כ דעל עדות מיוחדת ברואים מב' חלונות אתי וכה"ג תירץ הריטב"א שם בהא דדייק ר"נ דעדות מיוחדת כשירה בד"מ דלרבנן קאי דאלו לריב"ק אפילו הודאה אחר הודאה מצטרפים אבל תי' זה אינו מספיק לפי הלכה דקיי"ל כריב"ק וקיי"ל דעדות מיוחדת מב' חלונות אינם מצטרפים אפילו במעשה אחד ואי"ל דלא איצטריך קרא בד"נ בעדות מיוחדת מב' מעשים משום דא"א לצרף שני עדים מב' עבירות דלא הי' התראה והתיר א"ע למיתה לכשהי' עד אחד כמו שא"א שיצטרפו עדי קדושין על קיום הדבר כמש"כ הב"י סי' ל' אכתי איצטריך באופן שכל אחד העיד שהי' עד אחר עמו והיו שנים והתרו וכן העיד עד שני שהי' עד אחר עמו והתרו מעבירות מחולקות וכמו כן בע"א מעיד שנגמר דינו בב"ד של פלוני וע"א מעיד שנגמר דינו בב"ד של פלוני למיתה מעבירה אחרת דבכה"ג אין מצטרפין וא"כ דילמא איצטריך קרא להכי ומנ"ל למילף על מעשה אחד מב' חלונות.

ד

אולם מצאתי ישוב לזה ממש"כ הרמב"ם פ"כ מהל' סנהדרין הל' כ' אין ב"ד עונשין באומד הדעת אלא ע"פ עדים בראי' ברורה אפילו ראוהו כו' וכיוצא בו נקי וצדיק אל תהרוג וכן אם העידו עליו שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפים שנאמר נקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שום צד לנקותו כו' והוא מן המכילתא, וביתר ביאור בד' הרמב"ם בסה"מ סי' ר"צ ומשוה להדדי דין אומד ועדות מיוחדת משני מעשים דבד"מ מהני הלואה אחר הלואה משום דמהני אומד וידיעה בלא ראי' אומדנא דמוכח אפילו לרבנן דרבי אחא ולהכי מהני עדות מיוחדת מב' מעשים דע"י צירוף שני מעשים הוי ידיעה כללית שמחויב ממון, וידוקדק בזה לשון הגמ' בסנהדרין ד"ל ואידך והוא עד או ראה או ידע מ"מ משום דמקרא זה ילפינן ידיעה בלא ראי' משא"כ בדיני נפשות לא מהני ידיעה בלא ראי' ע"פ אומד וכן לא מהני צירוף ב' מעשים, עכ"פ הרי מפורש בדברי המכילתא דעדות מיוחדת משני מעשים נכלל בדרשא דקרא דנקי וצדיק אל תהרוג [והכונה דאיצטריך קרא להכי אף שכל אחד העיד שהי' עד אחר עמו והי' ב' עדים בהתראה והתיר א"ע למיתה] ולהכי שפיר דריש הברייתא דלא יומת ע"פ ע"א על מעשה אחת מב' חלונות דלשני מעשים הא ילפינן מנקי וצדיק.

והרמב"ן בסה"מ שם תמה על הר"מ שהביא דרשת המכילתא דהא ע"כ אסמכתא בעלמא היא דהא עדות מיוחדת ילפינן במכות ד"ו דאפילו באחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה מצטרפים וכש"כ עדות מיוחדת משני מעשים, ולמש"כ א"ש דבא זה ולימד ע"ז דלולא דרשת המכילתא לא היינו יודעים מקרא דלא יומת ע"פ ע"א על עדות מיוחדת ממעשה אחד והיינו מוקמינן בב' מעשים ואיצטריך תרי קראי דמיני' ידעינן עדות מיוחדת מב' מעשים ועדות מיוחדת מב' חלונות [ומה שתמה הרמב"ן שם על דברי הרמב"ם באומד דהא קיי"ל כרבנן ודלא כרב אחא וגם בד"מ לא מהני אומד נראה בשי' הרמב"ם באומדנא דמוכח כמו בנחבל דמהני בד"מ לא מהני בד"נ, וע"ע ברמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד הל' א' דיש לדיין לדון על פי אומד דעתו מה דדעתו נוטה שהוא כן ועי' בטוש"ע סי' ט"ו].

ה

ועדיין ד' הרמב"ם צריכים ביאור דניהו דדרשת המכילתא איצטריך אבל הרמב"ם שקבע בחבורו הדינים והביא בפ"ד מהל' עדות הל' א' הדינים דעדות מיוחדת דאפילו אחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה אינם מצטרפים ומכש"כ בשני מעשים ולמה הביא הדין דמכילתא בפ"כ מהל' סנהדרין דעדות מיוחדת מב' מעשים. ונראה דדבר גדול השמיענו בזה דעדות מיוחדת מב' מעשים שוה לדין אומד שיש בו צד לנקותו היינו שאינו ברור כל כך ויש חסרון בנאמנות דכמה מדרגות בנאמנות עדים לפי הענינים דבאיסורין עד אחד נאמן אפילו פסול ובד"מ לשבועה עד כשר ולממון ב' עדים אפילו מיוחדת משא"כ בד"נ דבעינן עדים בראי' ברורה על מעשה אחת וכל שלא נצטרפו בראי' של מעשה אחד יש צד לנקותו שהוא נקי וצדיק משא"כ באחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה דשניהם ראו את המעשה ואין ספק בנאמנות דמאי נפ"מ אם ראו זא"ז ואם לא ראו המתרה מצרפם אלא דגזירת מלך שגזרה תורה בדין מיתה דלא יומת ע"פ אופן זה כמו שגזרה תורה הרבה דינים בדיני מיתה וכמו שפירש"י בסנהדרין דפ"א בעדות מיוחדת דאחד רואה דעדותם אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד [והרמב"ם שפ' בפ"ד מהל' רוצח הל' ח' ההורג נפשות ולא הי' שם עדים רואים כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד ומפרש לפי הנראה גם בעדות מיוחדת בשני מעשים שי' הרמב"ם דעדות דמהני בממון די להכניסו לכיפה ולדידי' גם עדות ידיעה בלא ראי' אפשר דמהני והערוך לנר בסנהדרין ד' פ"א פי' ד' הרמב"ם במעשה אחת ותמה ע"ז דהא כל חד פלגא מעשה קא חזי ולחנם נתחבט בזה דבפי' נראה בשני מעשים נפרדים ובממון דמהני בכה"ג יש בו דין כיפה ומש"פ הרמב"ם בפ"ו מה' רוצח הל' ה' וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד וכיו"ב אם הרגן גוה"ד אין להם דמים ותמה הראב"ד על זה פי' הכ"מ בעדות מיוחדת שראהו אחד אחר האחד י"ל ג"כ דניהו דבדין ב"ד ילפינן מקרא דנקי וצדיק על צד הרחוק ואין דנין עליו אבל גוה"ד שהרגו כי יחם לבבו שנתברר על פי שני עדים שהרג את קרובו שיש לו דין גוה"ד עליהם דאל"כ אין עדות השני מועיל בכה"ג אין לו דמים].

ו

והנה בדין עדות מיוחדת בגיטין וקדושין דלא דמי לממון גרידא כיון דבגו"ק אתי לידי נפשות ולא לדיני נפשות שאנו דנין בפועל על דין מיתה אבל בגו"ק אנו דנין רק על דיני אישות ויכול לבוא לידי נפשות ונראה דמה שנוגע לדין נאמנות אי אפשר למילף מעדות דדי בממון דסגי גם ידיעה בלא ראי' והודאת בע"ד מהני אבל בגו"ק דיכול לבוא לידי נפשות בעינן נאמנות המועילים גם בד"נ על המדרגה היותר גדולה של נאמנות בנפשות ועל כן עדות מיוחדת מב' מעשים לא מהני דאין זה בירור המועיל לנפשות דאפשר דיכול לבוא לידי הריגת נקי וצדיק על צד הרחוק משא"כ באחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה דאין ספק בנאמנות העדים ויש בזה בירור שני עדים ועדותם אמת גם בדיני נפשות אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד ובזה י"ל דהגזיה"כ דלא יומת ע"פ ע"א הוא רק בדין מיתה בפועל משא"כ במקום שאין בו דין מיתה בפועל כמו בגו"ק אע"ג דאתי לידי נפשות מ"מ שני עדים הוי בירור גם בנפשות ודי בזה.

ואפילו למש"כ הפנ"י דבעדי קדושין בעינן שיהיו עדותם מועיל לסקול את הבא עליה [ואפשר דאין זה מוכרח דבעינן תנאי סקילה בפועל רק דין סקילה] מ"מ נראה דבכה"ג מהני גם לגבי סקילה ואפילו למש"כ הפנ"י בקו"א לקדושין לפרש דברי הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין דאיסור יוחזק על פי עד אחד למלקות ודוקא למלקות ולא למיתה כמו בנאמנות האב שקידש את בתו דלא מהני לסקילה שאני נאמנות האב דחידוש חידשה תורה שיש לו נאמנות ואין זאת נאמנות המספקת לד"נ אבל בשני עדים אחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה דהוא הבירור היותר גדול של שני עדים גם בדיני נפשות רק שאין מחייבים מיתה בפועל לכשהעידו על עשית העבירה אבל בזה שבאו שני עדים להעיד שהיא א"א דאתי לידי נפשות ואינם באים להעיד שחייב מיתה רק שהיא א"א זו היא אשת איש שחייבה תורה עליה כמו דאמרינן דאיסור יוחזק על פי ע"א משום דע"א נאמן באיסורין וחלב זו אסרה תורה ויש בה לאו וה"ה בכה"ג זו היא א"א שחייבה תורה את הבא עליה וממילא אם באו עדים שזינתה נסקלת על ידם.

ז

ובזה מאירים ד' הרמב"ם שחילק דיני עדות מיוחדת בפ"ד מהל' עדות והביא דרשת המכילתא בפ"כ מהל' סנהדרין בעדות מיוחדת דשני מעשים משום נקי וצדיק אל תהרוג דנפ"מ גדולה לדינא בגיטין וקדושין דעדות מיוחדת של שני מעשים דאינם מצטרפים משום דיש בזה חסרון בנאמנות ויכול לבוא לידי הריגת נקי וצדיק משא"כ ברואים מב' חלונות אין בזה חסרון נאמנות רק דאין בו דין מיתה אבל בגיטין וקדושין מהני, ואפשר דגם לענין גלות ומלקות דהוי ד"נ לענין עדות מיוחדת מב' מעשים לא מהני ול"מ בזה גם ידיעה בלא ראי' כיון דיש להם דין נפשות ואולי הוא נקי וצדיק משא"כ באחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה דאין בזה חסרון בנאמנות ר"ק מגזיה"כ דלא יומת עפ"י עד אחד י"ל דדוקא במיתה [אם לא דנימא דנתקבל גם בזה גזי"ש דרשע רשע וצ"ע] אבל מלקות וגלות יש על פיהם.

ולמש"כ ילה"ע ג"כ בד' הריטב"א שתמה במכות שם בהא דאמר ר"נ דעדות מיוחדת בד"מ כשירה תיפ"ל דבד"מ אפילו ראה זא"ז כשירה ותירץ דלרבנן דריב"ק איצטריך דס"ל עד שיראו שניהם כאחד ועדיין קשה לריב"ק דהכי קיי"ל דיוקא דקרא דלא יומת המת דוקא במיתה למ"ל, ולמשנ"ת נפ"מ לגלות ולמלקות ולגיטין וקדושין דאחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה כשירה וצירוף ב' מעשים פסולה, ולפמשנ"ת א"ש שי' התוס' והר"ן דס"ל דעדי קדושין דומה לנפשות מ"מ תני בתוספתא נתיחדה שחרית וערבית אינם מצטרפים הא באם ראו כאחד מב' חלונות מצטרפים דדוקא לענין עדות מיוחדת מב' מעשים דאפשר דאין זה אמת אינם מצטרפים משא"כ בראו מב' חלונות במעשה אחד גם בד"נ מצטרפים על פי' שי' הרמב"ם כאמור ומה"ט גם ידיעה בלא ראי' דל"מ בד"נ משום דאפשר דהוי נקי וצדיק גם בקדושין לא מהני, ולשי' הרמב"ן בסה"מ החולק עדהר"מ וס"ל דדרשת דמכילתא אסמכתא היא ועדות מיוחדת מב' מעשים לא מהני מקו"ח דב' חלונות שאינם מצטרפים מקרא דלא יומת, וכן בדין אומד חולק עדהר"מ דהא קיי"ל כרבנן ודלא כרב אחא וגם בד"מ לא מהני א"כ לשי' הרמב"ן אין חילוק בין עדות מיוחדת של שני מעשים בין עדות מיוחדת מב' חלונות וכיון דמהני בגיטין וקדושין עדות מיוחדת מב' חלונות עכצ"ל דגם עדות מיוחדת של שני מעשים מהני כד"מ וגם ידיעה בלא ראי' המועיל בד"מ מועיל ג"כ בד"נ ומהני גם בגיטין וקדושין.

שו"מ מה שפלפל בענין דעדות מיוחדת בס' בית הלוי ח"ב סי' ל"ט ע"ד הב"י אה"ע סי' י"א אחר שהביא ד' המרדכי דעידי כיעור מצטרפים משום דקיי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפים כתב דהר"ן חולק על המרדכי דהא ס"ל דאישות דשייכי בד"נ כד"נ דמי ועל זה תמה בס' בית הלוי שהרי עדות מיוחדת המעשה אמת דהא מהני בד"מ וגבי כיפה והא עדות מיוחדת מב' מעשים פסולה בד"נ דאין מקרא מיוחד על זה הוא מכש"כ דעדות מיוחדת דב' חלונות מדלא יומת עפ"י ע"א ובב' חלונות ודאי המעשה אמת כמו שפירש"י בסנהדרין דפ"א וה"ה בעדות מיוחדת דב' מעשים דילפינן מיני' וכיון דהמעשה אמת שזינתה ממילא נאסרת לבעלה א"כ לא פליגי המרדכי והר"ן דאע"ג דדיני אישות כד"נ מ"מ בעדות מיוחדת על זנות וה"ה בכיעור נאסרת זהו תו"ד, ולמש"כ שי' הב"י על פי שי' הרמב"ם דעדות מיוחדת של שני מעשים אינו אמת לגבי ד"נ דיליף מקרא דנקי וצדיק אל תהרוג ואם זנות מדיני אישות כד"נ אינה נאסרת על בעלה אבל בודאי באחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה נאסרת, ולשי' הרמב"ן גם אי נאמר דהוי כד"נ גם עדות מיוחדת של ב' מעשים דמי לאחד רואה מחלון זה ונאסרת והדבר תלוי באשלי רברבי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן.

ח

ולמשנ"ת בשי' התוס' והר"ן דלהכי לא מהני עדות ידיעה בלא ראי' דבעינן עדות המועיל להתקבל בב"ד בד"נ לפ"ז נראה דלרב פפא דס"ל המקדש בעד אחד חוששין לקדושין ולדידי' די בעדות שיכול הבעל דין להכחישו ולא בעינן עדות שיקובל בב"ד דהא ע"א אינו נאמן אח"כ ולחלות הקדושין די ע"א מה"ט לרב פפא גם עדי ידיעה סגי כיון דעכ"פ מבורר על ידם אמתת הדבר ולפ"ז לשי' הסמ"ג דחושש לקדושי ע"א כדר"פ לדידי' עידי ידיעה מהני עכ"פ להצריכה גט כמקדש בע"א, אולם מד' הרמ"א שהכריע לחוש לד' הסמ"ג שלא במקום עיגון להצטרך גט בקדושי עד אחד ואפ"ה פסק דכל שלא ראו הנתינה אינן קדושין ולא הצריך גט אך לכתחילה הרי דלא ס"ל כמש"כ, [ואולי מיירי הרמ"א באופן דלא הוי ידיעה ברורה כמש"כ המקנה דהרשב"א והמרדכי לא פליגי].

גם גוף ד' הר"ן דעדות מיוחדת אינה מצטרפת אינם מוסכמים והב"י חולק עליו כמבואר בחו"מ סי' ל' ומשוה עדי גיטין וקדושין לד"מ ולשי' הב"י גם על נאמנות העדים בב"ד מהני עדות המועילים בד"מ, ולכאורה לשי' הב"י מהני עדי ידיעה בל"ר דהא גם סברת התומים משום דעל חלות והויות הקדושין לא מהני ידיעה בל"ר אינו מספיק דהא עדות דקידושין ילפינן דבר דבר מממון והא בממון מהני עדי ידיעה בל"ר ואין לומר משום דון מינה ומינה ואוקי באתרא דהא לשי' הב"י מהני עדות מיוחדת בקדושין דילפינן דבר דבר מממון ולא אוקי באתרא מ"מ י"ל כיון דנלמד הגזי"ש דבעינן על חלות וקיום הקדושין עדים ושניהם מודים לא מהני וע"כ מצד הסברא לא מהני עדי ידיעה בל"ר ועדי ידיעה מהני רק על נאמנות ולא על קיום הדבר ולשי' הב"י על נאמנות העדים אם היו עדי ידיעה שעל פי ידיעתם שהי' עדי ראי' מהני בגיטין וקדושין כמו דמהני בממון וכמו דמהני עדות מיוחדת אבל על קיום הקדושין לא מהני עדי ידיעה בל"ר כמו דלא מהני עדות מיוחדת וזה ההיפוך מד' הר"ן, ולמש"כ לשי' הב"י עכצ"ל הא דלא מהני ידיעה בל"ר כמש"כ התומים ולפ"ז יצטרף עד ידיעה עם עד ראי' כמש"כ באות א' ויהי' דין זה של המרדכי והתשב"ץ תלוי במחלוקת הר"ן והב"י לגבי עדות מיוחדת, אולם אין זה מוכרח כ"כ דאפשר גם לפי טעם התומים דעל חלות הקדושין לא מהני עדי ידיעה וגם אם נימא דע"א כל זמן שאינו מוכחש הרי הוא כשנים מ"מ כיון דגזיה"כ הוא דבעינן שני עדים שא"א להכחישם והם עדי קיום וכיון שכן הרי שני עדים שני עדי קיום ולא מהני עד ידיעה שאיננו עד קיום ולא יצטרף עד ידיעה לעד ראי' ואף שא"י להכחישם ע"י הסיוע של עד ידיעה מ"מ מטעם שע"א יכול להכחישו הרי גזרה תורה ששניהם עדי קיום והויות הקדושין ולא מהני עדי ידיעה בל"ר.

ומה שתמה הקצוה"ח בסי' צ' סק"ז ובא"מ סי' ל"א מד' הר"ן לשי' הרי"ף והראב"ד דר"א ס"ל ע"מ כרתי ולא ע"ח משום דע"ח כעדי מסירה שהרי הגט יצא מתח"י ובידוע שהבעל מסר לה וכן הקשה בא"מ שם מהא דמהני קריאת הגט אח"כ, י"ל עפמש"כ הנתיבות בסי' ל"ו דגיטין וקדושין לאו בחדא מחתא דבקדושין בעינן עדים משום דחב לאחרינא משא"כ בגט דנאמן הבעל לומר גירשתי את אשתי משום שבידו לגרשה ונאמן לחוב לאחרים מטעם בידו ומה שצריך עדים משום דבלא"ה אין לו דין שטר כלל דאינו חשוב שטר רק כשיש ראי' שהגיע ממנו ולהכי מהני כתב יד בגט ולא בקדושין יעו"ש וע"כ כיון דע"י עדי חתימה כי נפיק הגט מתותי ידה הרי יש ראי' שהגיע הגט לידה מידו והוי שפיר שטר ולהכי מהני ידיעה בל"ר משא"כ בקדושין דבעינן עדים על קיום הדבר עדים שיהיו נאמנים לחוב לאחרינא וכיון דגזרה תורה עדי קיום בעינן עדי ראי' ולא סגי עדי ידיעה, ובזה מיושב ג"כ מה שתמה בס' עין יצחק חאה"ע מהא דמהני בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג משום דהוכיח סופו על תחלתו הא בשעת מעשה רצה לצחק בה ואין כאן עדי גרושין כלל רק משום דהוכיח סופו על תחלתו דהוי ידיעה בל"ר יעו"ש ולמש"כ אין ראי' מגט לקדושין כמשנ"ת, [ובלא זה אין התחלה לקושיתו דשאני התם דמשום הוכיח סופו על תחלתו הא מוכיח אח"כ שראייתם הי' ראי' ממש שנתכוין לשם גרושין ומה בכך אם בשעת מעשה לא מהני ראייתם אבל אח"כ נתברר להם שראו ראי' ממש, משא"כ בידיעה בלא ראי' הא גם אח"כ לא נתגלה להם רק אומדנא ידיעה בל"ר דמסתמא מסר לה לשם קדושין, אבל על ראי' לא איגלי למפרע].

ט

כל זה כתבתי לפלפל בעיקר הדין אם מצטרף עד ידיעה ועד ראי' אבל בנידון דידן פשוט דלא הוי עד ידיעה משום דבנידון המרדכי המובא בב"ש דלא ראו העדים הנתינה ורק שראו יוצא האתרוג או הטבעת מתחת ידה והעדים לא ראו את המסירה ושמעו לשון הקדושין דיינינן שיש כאן ידיעה בלא ראי' שהרי ראו מתחלה אצלו ואח"כ יוצא מת"י ושמעו שמקדשה עכ"פ כיון שרואים יוצא מת"י מיד אחר הקדושין הרי הוכחה שנתן ומסר לידה ומסתמא לשם קדושין משא"כ בזה שהטבעת הי' שלה ואין ראי' ממה שיוצא מתחת ידו שנתן לה לשם קדושין שהרי הי' מחויב להחזירה ואפילו הי' שומע לשון קדושין מהכ"ת נימא שקידשה בעת מסירתו לידה שהרי הי' מחויב להחזיר, ועוד דהא לא שמע רק הרי את וכבר האריך בשו"ת בית אפרים חאהע"ז סי' נ"ח דהרי את לאו כלום הוא וכן הביא שם שו"ת בית דוד שהביא כמה תשובות בזה וכתב שהדבר פשוט ומכש"כ אם לא ראה הנתינה ולא שמע רק אמירת הרי את שמי שחושש בזה להחמיר אינו אלא מן המתמיהים יעו"ש, ואף לפמש"כ שאמר ששמע תחלת לשון הקדושין ולא הסוף ואינו זוכר התיבות דמ"מ זה פשוט דכל שלא אמר ששמע לשון קדושין הרי את מקודשת אין כאן עדות כלל וכיון שאין ממש בעדות העד השלישי ולא נשאר רק עדות האב והבן.

והנה בנוגע לעדות האב והבן שלא הוי אלא עד אחד ובמקום עיגון פסק הרמ"א להקל אלא אף שלא במקום עיגון יש לדון בזה, והנה ז"ל הרמ"א בסי' מ"ב ס"ב וכן אם קידש בפני שנים והאחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א והח"מ מפרש באופן שלא נצטרף בראי' לדעת הרא"ש דתרתי בעי שכיון בשעת ראי' כדי להעיד ובא לב"ד והעיד או לדעת הרי"ף שנאמן לומר שלא הכיר בקרבתו והב"ש חידש שם דלדעת התוס' והרא"ש אפילו נתכוין להעיד מ"מ כיון שלא נתבטל בראי' גרידא רק בצירוף הגדה א"כ בקדושין הרי חלה משעת ראי' וא"א להתבטל עוד ע"י צירוף בהגדה וכתב ומה"ט אם קידש בפני שנים והאחד מהם קרוב דינו כמקדש לפני ע"א עיי"ש.

ובנ"ד מטעם שלא נתכונו להעיד [אעפ"י שאמר המקדש אתם עדי הרי אמר לאחר הקדושין] הא כתב הש"ך בחו"מ סי' ל"ו דהיכא שלא נתכונו הכשרים והפסולים נפסלו בצירופם ומטעם שחשש הח"מ לדעת הרי"ף היכא שלא הכיר בקורבתו הא אב ובנו יודעים שפסולים ומה שחשש הגאון רע"א בתשובה סי' צ"ד דבעדים קרובים זה לזה וכל אחד לעצמו כשר וגם בצירופם כל אחד הי' בדין שיהי' כע"א אלא דאין עולים לשנים ורק מחמת הדין דנמצא אחד מהם קרוב או פסול פוסל את הכשר וא"כ לפ"מ דלא ידע הכשר הדין הזה דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותו בטלה לדעתו צירף לכשרים דהם כשרים אלא דאינם נחשבים כשנים יעו"ש, נראה דסברת הגאון רעק"א הוא בשלשה עדים שנים קרובים זל"ז ואחד כשר שנצטרף לכשרים דהא כל אחד כשר בפ"ע וצירוף של שניהם ביחד א"צ משא"כ בשני עדים הקרובים זל"ז הא נצטרף לפסול גם בלא הדין דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותו בטילה ואפי' לדין עד אחד למאן דס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין הא מ"מ שני עדים עדיפא דע"א רק חוששין לקדושין ואפילו אי נימא דלר"פ קדושי ע"א הוי קדושי תורה מ"מ ב' עדים עדיפא לחוב לאחרינא ושאין הבע"ד יכול להכחישם וכיון שנצטרפו הקרובים זה לזה לשני עדים א"כ נצטרף ממילא לפסול והוי כהכיר בקורבתו ובפסולו ממילא נתבטל ג"כ מדין ע"א כדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותו בטילה.

י

ומה שחידש הב"ש דלשי' התוס' והרא"ש דלא נתבטל בראי' גרידא רק בצירוף הגדה ובקדושין שחלו משעת ראי' לא יתבטל עוד ע"י צירוף פסולים בהגדה וכמ"כ אם קידש לפני שנים והאחד מהם קרוב לדעתי יש לדון בדבר בקדושי ע"א דבודאי סברת הב"ש נכונה דכיון דכבר חלו הקדושין איך יתבטל בצירוף הגדה, אולם באמת הא דעת הריטב"א בקדושין מ"ג וגיטין די"ח דבעדי קדושין דהם עדי קיום על ידי ראייתם והוי מקיימי דבר לכו"ע יתבטל ע"י צירוף ראי' וסיים שלא כן דעת רבותינו וכן מפורש בד' התוס' והרא"ש במכות שלא כדבריו דע"י צירוף ראי' לא נתבטל וצ"ל בטעמם משום דכיון דעכ"פ הגדת עדי קדושין בב"ד מועיל לחוב לאחרינא ולחייב את הבא עליה סקילה וגם לתלות הקדושין בעינן תנאי זה שיהיו ראוים להגדה ולפיכך מועיל צירופם לבטל עדות הכשרים לגמרי כיון שיש תועלת בהגדתם וכל זה בעדות שני עדים אבל בעדות ע"א לר"פ דחוששין לקדושין הא אין העדות העד בב"ד מוסיף שום דבר דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וגם לחוב לאחרינא אינו נאמן ואין הגדה בב"ד מוסיף על עדות ראייתו בשעה שחלה הקדושין בשעתו וא"כ אין בזה הגדה כלל ורק ראי' גרידא וראי' הוי גמר הדבר שאין עוד אחריה שום תוספת עדות של הגדה ובכה"ג גם להתוס' והרא"ש נגמר עדותם בצירוף הראי' ויתבטל עדותם כדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול ומודים בזה להריטב"א ורק בהגדת שני עדים שיש בהם הגדה אינם מתבטלים ע"י ראי' [וילה"ע בזה מדברי החו"ד סי' קפ"ה דאיסור יוחזק על פי ע"א ללקות עליו כמש"כ הרמב"ם דוקא שהעיד בב"ד ויש תועלת בהגדת העד אולם למש"כ הפנ"י לא מהני לסקול ע"י הוחזק דע"א וגם הא לר"פ דס"ל חוששין לקדושין לא הוי קדושי ודאי ואין תועלת בהגדתם לפני ב"ד ומה שיכול העד לחזור קודם שהגיד בב"ד אין נפ"מ להמקדש והמתקדשת שידעו שחלו הקדושין].

ובעיקר דברי הב"ש אינו נראה כן מלשון הרשב"א בתשובה אלף קפ"ט בהשאלה ועתה ג"כ לא באו הקרובים להעיד בשעת קבלת העדות ובהתשובה שביאר דאפילו נתכוונו להעיד מ"מ כל זמן שלא נצטרפו בהגדה בב"ד אינם מתבטלים ומשמע דאלו הי' מתכוונים להעיד והצטרפו בהגדתם בב"ד היו מתבטלים עדי קדושין, ובשו"ת מהרשד"ם סי' קע"ב מבאר השיטות וכ דאם נצטרפו בראי' והגדה נתבטלו עדי קדושין וכ"כ הלח"מ בשו"ת לחם רב וכן מבואר בשו"ת דברי ריבות סי' רכ"ח, וגם לד' הב"ש צ"ל דמפרש כן בדעת הרמ"א אבל בדברי החולקים על זה הלא מבואר דלא ס"ל סברת הב"ש וכן מפורש בשו"ת בית יוסף הל' קדושין סי' ב' שכתב ועוד דמקדש בע"א שאמרו סמ"ג ומרדכי היינו מקדש בע"א לבדו אבל היכא שנמצא אחד מהם פסול אין כאן עדות כלל כו' וכ"כ ר"י בשם הר"מ דהמקדש בפני שני עדים והאחד מהם קרוב מתירים אותה להנשא לכתחלה בלא גט עכ"ל.

וגם לפי שי' הב"ש בדעת הרמ"א הוא רק בשניהם מודים דאעפ"י שנתקבל עדותם בב"ד ונתבטל צירופם מ"מ דמי למודים שנתקדשו לפני כשרים והלכו להם או מתו כמש"כ הא"מ שם אבל בזה שאומרת שלא הבינה ושלא נתכונה להתקדש א"כ אינה מודית שנתקדשה בקדושין המועילים ואעפ"י שהגאון רעק"א בתשובה צ"ד שדי נרגא בזה דכיון דאינה נאמנת מצד הדין בשני עדים באומרת שאינה מבינה לשון הרי את מקודשת ושלא נתכונה להתקדש רק בע"א נאמנת מצד מיגו וכיון דמיגו נגד שני עדים פסולים ל"א ממילא אינה נאמנת מ"מ הא מסיק שם הג' רעק"א דיש לצדד בזה דמיגו במקום עדים פסולים הוי ספיקא דדינא יעושה"ט ורק שחשש בנידון שאלתו דלשי' הרמב"ם הוי קרובים מדרבנן ויש בזה ס"ס להחמיר א"כ בקרובים אב ובנו קרובים מן התורה שפיר יש לדון בזה דהוי ספיקא דדינא דנאמנת במיגו במקום עדים פסולים ונתבאר דאין לחוש בזה מצד סברת הב"ש.

יא

ולכאורה יש לשדות נרגא ולפקפק בזה בהיתר דנמצא אחד מהם קרוב או פסול בעדותם של האב והבן די"ל דאעפ"י דצירוף עד פסול מבטל גם עדות ע"א מדין שבועה מ"מ היינו דוקא בקרובים להנידון להמקדש או להמתקדשת מבטל הצירוף משא"כ בקרובים זה לזה, דאעפ"י דבכה"ג מבטל עדות הכשרים כמה ששנינו מה יעשו שני אחים ואחד שראו באחד שהרג את הנפש שאני התם דבעינן שני עדים וכל אחד מצטרף להשני ועל כן שני אחים שהם מצטרפים זה לזה מבטלים את הכשרים משא"כ היכא דמהני עדות עד אחד וא"צ לשום צירוף והא שני אחים כל אחד בפ"ע כשר וכיון שא"צ לצירוף ממילא בכה"ג אינו מבטל עדות הכשרים [ועי' בכיוב"ז בתשו' רעק"א סי' צ"ד ובתשו' חת"ס חחו"מ סי' ל"ז מה שהביא בשם הגרעק"א לענין תחלתו וסופו בכשרות דבקרובים זה לזה כיון דכל אחד חזי בפ"ע לא הוי תחלתו בפסול ותמה ע"ד הגה"א בשבועות דל"ג דמבואר בדבריהם דאפילו בקרובים זל"ז חשיב תחלתו בפסול יעו"ש], ולפ"ז למ"ד דהמקדש בע"א חוששין לקדושין שני קרובים זה לזה כיון שאינם צריכים לצירוף וכל אחד כשר בכה"ג אינו מתבטל העדות לגמרי וחוששין לקדושין לשי' הסמ"ג, ובזה הי' מקום לתת טעם לדעת רבני שפיירא שהצריכו גט למתקדשת בפני שני עדים קרובים זה לזה כמובא בסמ"ק בהגהות הרי"ף [מצוה קפ"ג].

אולם נראה דכמו שאין שבועה על ע"א בצירוף קרוב או פסול או מטעם משום דמקשינן אח"כ שנים לשלשה ומה"ט בודאי בקרובים זה לזה דבשלשה אין דין ממון או לפמש"כ הנוב"י עפמש"כ הרמב"ם הכלל דכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה ובצירוף קרוב או פסול דאין שנים מחייבים ממון אין ע"א מחייבו שבועה ומה"ט גם בקרובים זל"ז אין שנים מחייבים ממון ואין ע"א מחייב שבועה [וטעם זה ראיתי מובא בשם שיטה מקובצת לסנהדרין המצורף לספר חמרא וחיי להכנה"ג הובא בספר אמרי בינה חחו"מ] ולפ"ז גם קדושי ע"א דהטעם דמהני ע"א בקדושין משום דמהני לשבועה. כמו שפירש"י בקדושין דס"ה וכיון דבצירוף קרוב או פסול אין שבועה אף בקרובים זל"ז ולא מהני בקדושין, ואם נאמר דהמקדש בע"א חוששין לקדושין לא משום דקם לשבועה ולא בעינן שיהי' ראוי לשבועה א"כ גם בקרוב להמקדש והמתקדשת בדין שלא יבטל הקידושין כמו שהרגיש הנוב"י.

גם למש"כ במק"א לצדד דלהכי מהני קדושי ע"א כשר לר"פ משום דאיסור יוחזק על פיו כמש"כ הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין וס"ל דמהני גם לסקילה ובעת חלות הקידושין דין איסורין עלה ונאמן ע"א וכיון דיוחזק על ידו אח"כ תהי' א"א ותתחייב בסקילה ומה"ט בעינן שיהי' הע"א עד כשר משום דאיסור מוחזק ע"י ע"א דוקא בעד כשר כמשכ"ל בסי' ו' אות ו' דלהכי יוחזק עפ"י ע"א משום דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ודין זה אינו אלא בעד כשר כמש"פ הרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח דבעד פסול ל"א הרי הוא כשנים א"כ מה"ט גם בצירוף עד פסול לא מהני משום דהא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אבל בצירוף עד פסול הא גם שנים לא מהני דהפסול מבטל עדותם ולא מהני להחזיק על ידו למלקות ולסקילה, שו"ר מפורש ברדב"ז ח"ג סי' רצ"ח בפסול שני אחים בקדושין שכתב וז"ל מ"מ למדנו לשני הטעמים דגרע עדות שני אחים מעדות של אחד ואפילו למ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושין המקדש בשני אחים אין חוששין לקדושין יעו"ש.

יב

ובעיקר דברי הרמ"א בסי' מ"ב באם קידש בפני שנים ואחד מהם קרוב דמקורו בשו"ת מוהרמ"פ וכתב לדון בטעם המורה דחשש לקידושין משום דס"ל דהלכה כר' יוסי דבד"מ תתקיים העדות בשאר והגאון רעק"א בסי' צ"ד פלפל בזה הי' נ"ל בפלוגתא דר' יוסי ורבי שכבר העירו רבותינו בעהתוס' והריטב"א בטעמא דר' יוסי משום דעד אחד מחייב שבועה ואין עדותו בטילה ובנובי"ת סי' ע"ו תמה בזה בטעמא דרבי ובמאי פליגי רבי ור' יוסי ולולא דברי רבותינו הקדושים הייתי אומר דטעם דר"י דס"ל דההיקש דשלשה לשנים דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטילה היינו שנתבטל צירוף העדים דד"נ בעי צירוף דעדות מיוחדת בראי' פסולה אפילו באחד רואה מחלון זה וכן בהגדה כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' עדות הל' א' [והקצוה"ח בסי' ל' סק"ד כתב משום דמקשינן הגדה לראי' יעו"ש] וכיון שנצטרפו הכשרים לקרוב ופסול בטל צירוף העדים ומה שנים שנמצא קא"פ לא הועיל להצטרף כן שלשה בטל הצירוף וכ"ז בד"נ דבעי צירוף אבל בד"מ דלא בעי צירוף כלל דהא קיי"ל כריב"ק דאפילו עדות מיוחדת של שני מעשים מיוחדים שלא נצטרפו כלל לא בראי' ולא בהגדה ולא במעשה של עצם העדות מהני כר"נ דשומעים דבריו של זה היום ושל זה למחר ולא בעי צירוף בפועל כלל ומה שחשוב צירוף ב' מעשים עפ"י דין שמחויב עכ"פ פלוני מנה הא לא נצטרפו העדים רק הב"ד מצרף הדינים ולא עוד דלענין דין זה ל"ש לומר מה שנים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותו בטילה, דהא גם עד אחד ראוי לצירוף לכשיבוא עד אחר מתביעה אחרת וע"כ בד"מ שנמצא אחד מהם קרוב או פסול ניהו שנתבטל הצירוף, אבל העדות לא נתבטלה ורבי ס"ל דפסול דנמצא אחד מהם קרוב או פסול הוא פסול בעצם וכאלו כל העדים פסולים או קרובים ולהכי גם בד"מ וגם לשבועה עדותם בטלה כאלו הם כולם פסולים או קרובים.

ובזה יובן דברי הש"ס במכות ד"ו בהא דאמר ר"נ עדות מיוחדת בד"מ כשרה כו' א"ה בד"נ תציל ולכאורה תמוה הרי סוגיא מפורשת בסנהדרין ופלוגתא דריב"ק ורבנן ולריב"ק דגם עדות מיוחדת מב' מעשים בד"מ כשרה א"כ יקשה דאף עדות מיוחדת מב' מעשים תציל בד"נ וקושית הש"ס אין זה ענין לר"נ והו"ל להקשות לריב"ק בד"נ תציל אף בב' מעשים וכבר נתקשה בזה הגאון מוהר"י פיק בס' קשות מיושב, ולמש"כ א"ש דבודאי עדות מיוחדת מב' מעשים שמצטרפים אין זה מדין צירוף רק דבד"מ לא בעי צירוף כלל ואף שמעידים כל אחד ממנה אחרת מ"מ אנן סהדי דשנים אינם משקרים ומחויב עכ"פ פ במנה וא"כ אין זה ענין לדין ביטול קרוב או פסול כיון דלריב"ק לא בעי צירוף וקושית הש"ס הוא לפי מה שביאר הריטב"א בשם רבותינו בעהתו"ס דהא דר"נ אליבא דרבנן דריב"ק דלריב"ק דשני מעשים מצטרפים כש"כ באחד רואה מחלון זה ור"נ חידש דאפילו לרבנן דס"ל דבעי צירוף עד שיראו שניהם כאחד מ"מ באחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה ששניהם ראו את המעשה כשרה בד"מ משום דהוי צירוף כיון דשניהם ראו כאחד ורק בד"נ גזיה"כ הוא דלא יומת המת ושפיר מקשה הש"ס דבד"נ תציל כיון דבד"מ צירוף הוא.

וגם למה שהביא הריטב"א שם בהא דאר"נ עדות מיוחדת כשרה בד"מ לפרש בשם הראב"ד ז"ל דר"נ ה"ק דעדות מיוחדת כשר בד"מ בשכולה כשרה ולאפוקי אם הי' אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כיון דהלואה אחת היא עכ"ל דקדק בלשונו כיון דהלואה אחת היא דאף לריב"ק דבב' הלואות מצטרפים התם לאו משום צירוף הוא, וע"כ אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אין עדותם מתבטלת ורק בהלואה אחת חידש ר"נ דבד"מ דעדותם כשרה באחד רואה מחלון זה חשוב ראי' אחת ודוקא בד"נ דעדותם פסולה אין זו ראי' אחת ושפיר מקשה הש"ס א"ה דחשוב ראי' אחת לענין קרוב או פסול בד"מ בד"נ תציל.

והקצוה"ח בסי' ל"ו ס"ק ב' בנה יסוד על דברי הראב"ד דבד"מ לא בעי כלל לצירוף ראי' והגדה ואפילו בהלואה אחרת כיון דבד"מ אפילו הלואה אחר הלואה מצטרפים ממילא גם לענין קרוב או פסול מתבטל אפילו בהלואה אחרת יעו"ש ואין אני רואה התחלת יסוד מד' הראב"ד ונהפוך הוא שהרי דקדק הראב"ד בלשונו כיון דהלואה אחת היא אף דלריב"ק קאי הרי דדוקא בהלואה אחת בטל צירוף קרוב או פסול וגם להראב"ד י"ל דבעי צירוף ראי' והגדה וכל זמן שלא נצטרפו אין לזה דין קרוב או פסול ורק שחידש הראב"ד דדוקא בד"נ דעדות אחד רואה מחלון זה פסולה וע"כ פסול זה אינו מבטל בכה"ג צירוף קרוב או פסול אף דנצטרפו בראי' דבכה"ג אין זה צירוף משא"כ בד"מ דעדותו כשירה וכיון שנצטרפו בראי' מהני לבטל קרוב או פסול אבל אם לא נצטרפו בראי' ובהגדה כלל אין לזה דין קרוב או פסול לבטל העדות ולד' הקצוה"ח מפירושו בד' הראב"ד א"כ תמוה קושית הש"ס א"ה בד"נ תציל דא"כ הו"ל להקשות דתציל אפילו בב' מעשים כמו דמבטל העדות אחר הלואה אלא הנכון כמש"כ דבהלואה אחר הלואה אין זה מדין צירוף לריב"ק ורק דלריב"ק לא בעי צירוף בד"מ וחידש ר"נ לפי פי' הראב"ד הוא רק בהלואה אחת דאף שלא ראו זה את זה דכשירה בד"מ דמבטל הצירוף כיון דהוי ראי' אחת ורק בד"נ דעדות מיוחדת פסולה הדין מפריד הראי' אבל בהלואה אחר הלואה דאין כאן צירוף והגדה ל"ש פסול דקרוב או פסול ובל"ז דברי הקצוה"ח אינם נכונים מצד הסברא דהא בכל מקום דצירוף קרוב או פסול מבטל העדות אף שיבוטל העדות מ"מ הצירוף במקומו עומד דהא נצטרף בראי' ובהגדה ואף בעדי קיום של קידושין בצירוף קרוב או פסול דמבטל העדות ואין כאן קיום של קידושין כלל ואין כאן ראי' כלל מצד הדין מ"מ הא נצטרפו על ראיית מעשה הקדושין בפועל אבל בהלואה אחר הלואה שלא נצטרפו בראי' ובהגדה ורק הדין שב"ד מצטרפים מחשב צירוף א"כ בראיות הפסול שעל ידו לא יחויב מנה ולא יהי' צירוף של דין כלל וא"כ איך יבוטל ע"י צירוף קרוב או פסול של הלואה אחרת הא גם צירוף של דין חיוב ליכא בקרוב או פסול].

יג

ולמשנ"ת בגיטין וקדושין דבין לשי' הר"ן ובין לשי' הב"י עדות מיוחדת אם לא ראו הקדושין שנים כאחד לא חל הקדושין כלל וכדמפורש בתוספתא נתיחדה שחרית וערבית א"צ גט ובעינן צירוף בראי' ובהגדה בקדושין דעת הכנה"ג הובא בקצוה"ח סי' ל' ס"ק ח' דמקשינן לראי' כמו בד"נ א"כ בטל הצירוף גם לר' יוסי [והכנה"ג כתב דעדות מיוחדת בהגדה תלוי בפסול עדות מיוחדת בראי' בקדושין ומאן דלא בעי ראי' כאחד לא בעי הגדה כאחד וצ"ע דהא אין מחלוקת בדבר דהא גם לשיטת הבית יוסף על חלות הקדושין לא מהני עדות מיוחדת כמפורש בתוספתא ואולי נאמר דמה שלא חלו הקדושין הוא לפי שאין עדי קיום בדבר ועל נאמנות הקדושין אם העיד העד שנתקדשה בפני ב' וכן עד שני ממעשה קדושין אחרים שפיר מצטרפים לשי' הב"י ומקשינן לפ"ז הגדה לראי' של נאמנות ולא לראי' של חלות הקדושין וצ"ע ועי' מקנה חי' אה"ע סי' מ"ד], ולמש"כ לרב פפא דס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין לר"י אף אם נמצא קרוב או פסול שפיר חוששין לקדושין אבל לרבי דס"ל דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותו בטילה אף בד"מ משום דס"ל דהוא פסול עצמית וכאלו כל העדים קרובים או פסולים ממילא גם למ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושין עדותו בטילה וחשש המורה בתשו' מוהר"מ פאדוואה הוא לפ"ז רק למה שחשש להלכה כר"י ולרב פפא כנ"ל.

יד

והנה בגוף השאלה ששאל מאתה הטבעת להראות לו למען יראה איכותו ואח"כ נתן הטבעת על אצבעה וקידשה ובאותו היום שאלה אשה אחת ממנה מה האהבה שביניהם והשיבה שאלו מאתו דעתו ע"כ לשון השאלה אם כי לא נמצא מפורש בראשונים הדין אם קידשה בשאלה או בפקדון ששאל מאתה או שהפקידה אצלו ורק קידשה בגזל או בחמס ובגניבה ובכנסי סלע זו בחוב המבואר בגמ' והי' צדדים לחלק מזה אך הפוסקים סתמוה ומדברי המהרי"ט ח"ב סי' קל"ח נראה דאין חילוק בדבר ובלא שדיך יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי היכא שקיבלה בשתיקה ולא אמרה הן ואעפ"י דגבי כנסי סלע שאני חייב לך מבואר באה"ע סי' כ"ח ס"ג דדוקא שאמר סלע זו שאני חייב לך אבל כנסי סלע זו סתמא אעפ"י שחייב לה והגיע ז"פ מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתי יעוי' בלח"מ פ"ה מהל' אישות הי"ג דגבי גזל אע"ג דנותן לה סתם אנן סהדי דהיא קבלה בתורת גזל שלה ורק לגבי חוב אמרינן דאפשר שיפרע לה החוב אחרי כן משא"כ גזלן יעו"ש מ"מ נראה לחלק דדוקא גבי חוב דהלואה דלהוצאה ניתנה א"כ ברשות הלוה איתנהו א"כ היכא שקידשה בסלע אף דחייב לה סלע אמרינן דלשם קדושין קיבלה והחוב יפרע לה אח"כ אבל היכא ששאל ממנה חפץ דמחויב להחזיר לה דשאלה הדרא בעינא היכא שמחזיר לה החפץ ואומר לה שנותן לשם קדושין וקיבלה בשתיקה אף דלא הזכיר לה בעת הקדושין דמחזיר לה מה ששאל ממנה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי שו"ר שכ"כ בשו"ת מהרי"מ והדבר פשוט דבלא שדיך בשאלה ובפקדון הוא כמו בגזל דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי.

והנה בנ"ד מה שנראה שהי' ידידות ביניהם אם גם נאמר דהוי כשדיך כבר כ' המהרי"ט בסי' קל"ח להסתפק בדין זה אי טעמא דשדיך משום אקרובי דעתה דאמרינן הא דשתקה משום דניח"ל שהרי עומדת היא להנשא לו אי דכונה דשדיך היינו שדבר עליה כדרך כל הארץ וארצי קמה שתתקדש לו ונתרצית להתקדש לו ועמד ונתן לה כסף זה בתורת קדושין ושתקה מסתמא ניח"ל דאין חוששין דילמא הדרה בה ממה שנתרצית קודם כו' והמהרי"ט אסיק דבכה"ג לא הוי רק ספק קדושין ולפ"ז גם אי נימא בנ"ד דהוי כשדיך יותר מספק קדושין לא הוי בכה"ג ובזה יש לדון בקדושי עד אחד שאין גם קדושי ספק לא מיבעי לפמש"כ המהרי"ט וכ"כ הנובי"ת סי' ע"ה דלר"פ דאמר המקדש בע"א חוששין לקדושין רק מדרבנן והוי ספק קדושין מדרבנן אלא אפילו נימא דלר"פ חוששין לקדושין מדאורייתא לא הוי רק ספק קדושין וכמש"כ הנובי"ק סי' ס' יעושה"ט] ובזה נראה ליישב קו' החת"ס לרב פפא מהתוספתא נתיחדה שחרית בע"א כו' א"צ גט עפ"י המבואר באה"ע סי' קמ"ט ס"ב דנבתיחדה אחר הגירושין א"צ גט אלא מספק והוי ס"ס] ולדידן דהסמ"ג יחידאי נגד כל הפוסקים לחוש לקדושי ע"א והגר"א בסי' מ"ב ס"ק ע' כ' בשם הרשב"א שכל הפוסקים חולקים עליו ולית דחש לה] בודאי אינו אלא קדושי ספק מחומרא דקדושין ובשדיך בכה"ג דלא הוי רק ספק קדושין יש בזה ס"ס וחזקת פנוי'.

ועוד נראה דיש לדון בזה במש"כ המהרי"ט דבכה"ג הוי ספק קדושין דהוי ספק שדיך לפי מה שכתב הרא"ש בב"ב פ"ט באיבעי דהמקדיש כל נכסיו דכיון דסלקא בתיקו ומספק"ל אי שייכי הכא אומדנא אי לא נראה שאין מבטלין ההקדש וההפקר ועל פי ביאור הקצוה"ח בסי' ר"נ סק"ה דהיכא שנולד ספק באומדנא דמוכח הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים היכא שסותרים מה שאמר בפיו, ולפ"ז בהא דשדיך וקיבלה בשתיקה דאמרינן דאחילתי' והקנתה לו החפץ הגזול או המושאל אף שלא שמענו כלל הוא רק מצד אומדנא דמוכח וא"כ כיון שיש לנו ספק בזה אי נתרצתה לקדושין או דשקלה ודידה שקלה שוב לא הוי אומדנא דמוכח ולשי' הרא"ש הוי דברים שבלב וביותר יש לדון בזה דאמרה שלא נתכונה לשם קדושין דאע"ג דבכל מקום הוי קדושין משום דמה שלא נתכונה הוי דברים שבלב כמש"כ הנובי"ק אה"ע סי' נ"ט דלאו משום חסרון נאמנות רק משום דברים שבלב אינם דברים לסתור מה שאמרה בפה או נגד המעשה שקיבלה בשתיקה אבל בכה"ג דכל עיקרה של קדושין בנוי על יסוד אומדנא ובספק שדיך הוי ספק אומדנא וממילא דאין סתירה ודאית מה שקיבלה בשתיקה ויכולה לומר שלא נתכונה לשם קדושין ומה ששקלה דידה שקלה ולפי"ד המהרי"ט שכ' דספק שדיך הוי ספק קדושין צ"ל דהוא לשי' הרמב"ם ושאר פוסקים החולקים על הרא"ש באיבעי דהמקדיש כל נכסיו וגם ספק אומדנא מהני.

טו

והנה בגוף הדין דשדיך שקיבלה בשתיקה ואמרה הן דמקודשת משום דאחילתי' והא חפץ בעין לא מהני מחילה צ"ל דהקנתה לו ולכאורה צ"ע דהא ענין הקנין מתחיל רק לכשהגיע לידה וקיבלה לשם קדושין והא אין אדם מזכה ע"י עצמו ואיך הקנתה לו במאי זכה המקדש [ובלא שדיך מבואר בב"ש שם סק"ח דאם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח"כ אמרה הן לא מהני כיון דלא אמרה הן בשעת הנתינה] ולכאורה הי' נראה ליישב דאף שהוא בידה מ"מ כיון דאמרה הן או שקיבלה בשתיקה על לשון הקדושין שאמר הרי את הוי הודאה מצידה ועי' בלשון הרשב"א בקדושין די"ג דאודי אודו לי' דהחפץ שלו ומהני מצד קנין אודיתא וקנין החפץ להמקדש והקדושין באים כאחד לכשאמרה הן או בעת קבלתה בשתיקה לפיכך אף שהחפץ בידה הרי נקנה לו מצד קנין אודיתא. ולפ"ז הי' נראה לומר דהא דאקנה לי' החפץ לאו משום אומדנא הוא אלא כיון שנתן לה לשם קדושין וקיבלה בשתיקה כהודאה הרי הודית לו שהחפץ שלו ורק בלא שדיך יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי והוי אמתלא טובה דמהני כמו דמהני טענת השטאה והשבעה בממון ואף לבטל מעשה מהני אמתלא כמש"כ הש"ך ך דהיכא דא"א בענין אחר. מהני כמבואר ביו"ד סי' א' גבי סימן על הכבש ואף שאומרת שנתכונה להתקדש לא מהני בקדושין דעל זה ליכא עדים בדבר דכיון דבידה לבטל הרי תלוי בדעתה ומדוקדק לשון הש"ס דיכולה לומר אין שקלי לדידי שקלי היינו דבידה לבטל על ידי אמתלא ובשדיך לא מהני אמתלא שלה לבטל הודאתה כיון דידעינן שנתרצתה להתקדש ובספק שדיך הוי ספק ג"כ באמתלא ולא הוי ספק באומדנא אלא ספק בהודאה ועל כן הוי ספק קדושין והי' נראה לכאורה בזה בפלוגתת הראשונים אי בגזל דידה בשדיך אי צריך להחזיר לה דמי גזילותה דטעמם בזה דאי נאמר משום אומדנא שנתרצית להתקדש ואחלתי' והקנתה לו גוף הגזילה ניהו דאחלתיה לחפץ אבל דמי החפץ לא אחלתי' ואומדנא זו אמרינן שנתרצית להתקדש לו בזה ואמדינן ג"כ דעתה שדמי החפץ חוב עליו, אבל אם נאמר דלאו משום אומדנא אלא משום הודאה הוא שהודית לו שהחפץ שלו ונקנה לו החפץ במתנה ע"י קנין אודיתא א"צ לשלם הדמים, ואם יש מקום להנחה זו דמה שנקנה החפץ להתקדש הוא מכח קנין אודיתא הי' מקום לדון בנ"ד עפמש"כ הקצוה"ח בסי' מ' ובכמה מקומות דקנין אודיתא הוא דוקא לפני ב' עדים ולא דמי לשאר קנינים דלא איברי סהדי אלא לשיקרא אבל אודיתא כיון דהודאה לא מהני שלא בפני ב גם קנין לא מהני ובקצוה"ח שם נסתייע מל' הרמב"ן ולפ"ז בקידשה בשדיך בגזל דידה לפני ע"א כמו בנ"ד כיון דלא מהני קנין אודיתא הרי לא נקנה לו החפץ כלל ובמה תתקדש.

טז

כל זה כתבתי לסלסל ולפלפל בזה והיוצא מזה יסודי ההיתר לענין הלכה דעדות השלישי אין בו ממש א' עפ"י הכרעת הרמ"א דידיעה בלא ראי' לא מהני בקדושין ונראה דגם עד ראי' אינו מצטרף לעד ידיעה להיות כשנים כמו שפי' המהרי"ט בסי' מ"ג, ב' דעד השלישי גם עד ידיעה לא הוי דמה שראה שיצא הטבעת מתחת ידה אין זה ראי' כיון דהטבעת שלה וגם אם שמע לשון הקדושין אפשר שאמר לאחר שמסר לה הטבעת דאחר מסירה לא מהני אף בשדיך כמבואר בסי' כ"ח בב"ש ס"ק ח' ובנ"ד הא לא שמע רק תחלת לשון הקדושין דלכו"ע אין בזה ממש כמש"כ באות ח', ג' לא נשאר רק עדות האב והבן מדין קדושי ע"א שנמצא אחד מהם קרוב דלד' הח"מ הכונה בד' הרמ"א לחוש רק במקום שלא נתבטל מצד דין קרוב או פסול והב"ש שכ' דלד' התוס' והרא"ש דצריך הגדה בב"ד וכיון שחל בראי' לא נתבטל עוד הרבה חולקים על הב"ש בזה וגם דעת הריטב"א דבראי' לבד בקדושין מתבטלים וגם להחולקים עליו י"ל דבקידושי ע"א מודים וגם להב"ש דמשוה כן גם בקדושי ע"א מודה היכא שאמרה שלא הבינה ולא נתכונה להתקדש דנאמנת ואף דהוי מיגו במקום עדים פסולים כמש"כ הגרעק"א מ"מ הוי ספיקא דדינא, ד' דבקידשה בגזל דידה אי נקרא שדיך בכה"ג כתב המהרי"ט דהוי ספק קדושין ובקדושי ע א גם המחמירים בספק קדושין מודים, ה' ועוד נראה דבדין שדיך בעינן שני עדים שהי' שדיך מתחלה דאל"כ הרי אין כאן עדי קדושין כלל דהא יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ובנידון דידן הא לא היו עדים בדבר שהי' שדיך מתחילה רק מפי אשה ואחרי הדברים האלה יש מקום להתירה בלא גט אף שלא במקום עיגון מצד העדות ולא נתבאר במכתבו אם הי' קול מתחלה שנתקדשה ואם הוחזק בב"ד הקול הי' מקום לחוש על פי ד' הרמ"א בסי' מ"ו סעיף ד' דבזה"ז אין מבטלין קלא ובפתחי תשובה שם ס"ק ג' מה שהביא ד' הגאון רעק"א בשם מהר"מ אלשקר שאם הוחזק הקול ואח"כ נמצא עדים פסולים דאין לחוש להחולקים ע"ז עכ"פ אם לא הוחזק הקול בב"ד מתחלה ורק מה שהוגבה עדות העדים ב כפי הגב"ע המבואר בהשאלה הנני נמנה להתירה.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה