אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כד

סימן כג

שאלה בענין קדושין. בדבר הקידושין שהוגבה עדות לפנינו ומהארבעה עדים שהגידו רק ע"א יעקב בן שמואל אמר שראה הנתינה וגם שמע שאמר המקדש הרי א"מ לי בטבעת זו כדת מו"י והעד ר' אברהם לא ראה הנתינה רק שאח"כ ראה הפינגערהויט על אצבעה ושאמר המקדש לי לא שמע ויתר העדים לא ראו הנתינה וגם לא שמעו גם הבינו כולם ובתוכם העד ר' אברהם אשר זהו דרך שחוק והתול רק העד יעקב בן שמואל אמר שלא הבין ולא הכיר שזהו דרך שחוק והמקדש והמתקדשת אומרים שלא כיונו לשם קידושין רק שעשו מעשה צחוק וכן אומרת שלא הבינה כלל דברי המקדש כן בקש המקדש אח"כ את הפינגערהויט חזרה באשר כוונתו הי' לדבריו בדרך שאלה זהו תוכן הגב"ע.

א

והנה במקדש בע"א והמקדש והמתקדשת אומרים שלא כיונו לשם קדושין כתב הב"ח בסי' מ"ב דנאמנים לומר דלא כיונו לשם קידושין ונראה דמטעם מיגו דבידו להכחיש את העד והב"ש תמה ע"ז מנסכא דר"א דלא אמרינן מגו להכחיש את העד והחכם צבי תירץ דשאני התם דהוי משאיל"מ דצריך שבועה להכחיש את העד ויעוין בא"מ שמפרש דברי הב"ש לפי תירוץ הריב"ם בתוס' ב"ב דל"ג והרמב"ן שם דכל זמן דאינו מכחיש את העד הוי כשנים ולהכי לא מהני מיגו יעו"ש והטו"ז כתב דבע"א יכול לומר דנתכון להשטות וכ"כ בס' בית מאיר ובחת"ס דלא מצינו בגמרא לחוש בקדושי ע"א רק בשניהם מודים אבל כל שאינם מודים שכיונו לשם קדושין לא מצינו לחוש לקדושי ע"א והבו דלא להוסיף עלה זהו תוכן דבריהם, אולם לכאורה יש לשדות בזה נרגא למש"כ התשב"ץ בח"ג סי' פ"ד דבעד אחד אומר שראה המסירה ועד הב' לא ראה המסירה רק שיודע שלענין קידושין נתכנסו אפילו לדברי המקילין בקדושי ע"א יודו בכה"ג וכן מטין דברי המרדכי בפ' האומר בסי' תקל"א שכתב חדא דחוששין לדברי רב פפא דאמר המקדש בע"א חוששין לקדושין ועוד אם עד אחד רואה דבר מוכיח ונראה שיוכל להעיד ונידון כאלו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין וקדושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה הרכיב המרדכי בהדי הדדי עדות ע"א שראה ועד הידיעה ולכאורה דברי התשב"ץ טעמא בעי דאם לא נדון בב' עדי ידיעה כראי' א"כ ה"ה בע"א למ"ד דאין חוששין לקדושין מאי טעמא ניחוש לקדושין כיון דעדי ידיעה לא מהני בקדושין ובעינן עדי ראי' וכיון דעד ראי' ליכא רק ע"א מאיזה טעם נחוש לקדושין.

ונראה להסביר דבאמת הא דלא מהני בקידושין עדי ידיעה כמש"כ הרשב"א דלא כהמרדכי המובא בב"ש סי' מ"ב סי"ק י"ב אף דבד"מ מהני עדי ידיעה בלי ראי' הוא כמש"כ התומים בסי' צ' ס"ק י"ד להסביר דבקדושין דלאו משום נאמנות לבד בעינן עדים אלא דקיום והויות הקדושין א"א בלא עדים ולהכי בעינן עדי ראי' ממש ולא עדי ידיעה והויות הקדושין אי אפשר בלא עדים ולא סגי בידיעה ולפי זה לשיטת הריב"א דבע"א כ"ז שאין הבע"ד מכחישו הרי הוא כשנים וכמו שכתבתי לעיל וא"כ בדין בע"א בקדושין ושניהם מודים דכ"ז שאין הבע"ד מכחישו הרי הוא כשנים אלא דאעפ"י כן לא מהני קדושי ע"א דכיון דבידם להכחישו א"א לחול הקדושין עפ"י ע"א וגזיה"כ דלהויות הקדושין בעינן עדים המועילים לחוב לאחרינא ושאין הבע"ד יכול להכחישם אח"כ אבל באם איכא עדי ידיעה המעידים על אמתת המעשה ואין ביד הבע"ד להכחישם אח"כ שוב בדין דעל הויות הקידושין יועיל ע"א דכ"ז שלא הוכחש הרי הוא כשנים והוי כמו שהי' הקידושין לפני ב' עדים אלא דהא לא מהני משום דבידם להכחישו אח"כ אמתת המעשה והכא בלא אמתת הדבר איכא ב' עדים ואין בידם להכחישו שוב הדר דינא דבחלות הקידושין יהי' סגי בע"א ולפי"ז יש מקום בסברא דעד ידיעה ועד ראי' יצטרפו לקדושין כיון דעל אמתת המעשה מהני עדי ידיעה בלא ראי' ועל חלות הקדושין הא כ"ז שלא הוכחש הרי הוא כשנים ואח"כ יהי' א"א להכחישו דהא יצטרף עמו העד ידיעה ובזה אפ"ל ד' המרדכי דלא פליג ע"ד הרשב"א רק דהרשב"א מיירי דשני עדים הי' עדי ידיעה בלא ראי' אבל המרדכי הא מיירי דאיכא עד אחד ועד ראי' ושפיר מצטרף עמו העד ידיעה כנ"ל.

ב

ולבד דברי התשב"ץ גם אי נימא דלא כדבריו ועד ידיעה אינו מצטרף לעד ראי' מ"מ יש להעיר לשי' הסמ"ג דחוששין לקדושי ע"א וכמו שהכריע הרמ"א להחמיר היכא דליכא עגון ובכה"ג דאיכא עד ידיעה בדין שלא יועיל הכחשת המקדש או המקדשת דהא בכ"מ בד"מ מהני ידיעה בלא ראי' הרי דעל עצם המעשה מאמינים על הידיעה כראי' א"כ הכחשת המקדש לאו כלום היא דהא עדי הידיעה מכחישים אותו וע"ז שפיר מהני עדי ידיעה להכחיש את המקדש רק דלא מהני עדי ידיעה על חלות הקידושין אבל למאן דס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין וכיון דאיכא עד א' על ראי' שוב מהני דחלות הקדושין חל על פי עד אחד ונגד הכחשת המקדש הא איכא עד ידיעה וכיון דהמעשה אמת הדר דינא דחוששין לקדושי ע"א במקום דליכא עגון ולפי"ז הרי אין כאן מגו להכחיש את העד כיון דעל הנתינה יש עדי ידיעה ומצאתי בשו"ת רעק"א החדשות סי' נ"ה שהרגיש מזה גם למש"כ הט"ז והב"מ להסביר דבמקדש בע"א אומרים שכונתו הי' להשטות ונאמן על זה מ"מ י"ל דבכה"ג דאיכא עדי ידיעה ל"ש השטאה ובפרט שאינם יודעים המקדש והמתקדשת אולי רואים ושומעים העדים שבאותו מעמד.

אולם נראה דגם להמרדכי דס"ל דמהני ידיעה בלא ראי' היינו דוקא היכא דהענין מוכיח שנכנסו על דעת לקדש קדושין ממש וע"כ אף דלא ראו גוף הנתינה ידיעה כראי' דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ודמי לראי' ממש משא"כ היכא שהמעשה בעצמו הי' דרך שחוק ניהו דבקדושין משום חומר דא"א לא אזלינן בתר אומדנא לבטל הקדושין אבל גם לקיים הקדושין ולומר ידיעה בלא ראי' כראי' אי אפשר לומר דהא על פי הידיעה אמרינן שהי' לשחוק ובודאי לא הי' נתינה ג"כ ודוקא היכא דהוי ראי' ממש בזה החמיר בתשו' מיימוני דלא מהני אומדנא לבטל הקידושין משא"כ היכא דכל עיקר הקדושין הוא על פי אומדנא וא"כ נגד זה איכא אומדנא דלשחוק ואומדנא ושוברו עמו שלא נעשה באופן המועיל וכיוצא בזה מצאתי בתשו' חוט המשולש להגאון מוהר"ח מוולאזין זצלה"ה בסי' א' דאף דלא אזלינן בתר אומדנא בקדושין כל זה היכא שהוא נגד דברים שבפה משא"כ היכא דכל החשש קדושין הוא משום דברים שבלב יעו"ש וע"ע בתשו' הרא"מ סי' מ"ט בכה"ג ובפרט בנ"ד שלא ראה מתחלה הפינגערהויט אצל המקדש ובכה"ג לא הוי ידיעה ברורה וגם שלא שמע דאמר המקדש לי והוי ידים שאינן מוכיחות ועי' בב"ש סי' כ"ז ס"ק י"ד דאפילו לדעת המחמירים מ"מ אם יש עוד ריעותא אי הוי ספק קדושין אפילו אמר לי מקילין שם בלא אמר לי יעו"ש ובפרט היכא שכל המעשה הקדושין הי' לשחוק בזה י"ל דלכו"ע לא הוי ידים דלהכי לא סיים לי משום דעושה לצחוק ואינו יד מוכיח כלל תחלת הדברים וא"כ דלא הוי אלא ע"א בנ"ד הא מהימנא לומר שלא נתכוונו לשם קדושין.

עוי"ל החילוק בין ע"א וב' עדים שנאמן לומר דנתכוין להשטות בע"א כמש"כ הב"ח והח"מ גמגם בזה דהא הוי דברים שבלב דלא אזלינן בקדושין בתר אומדנות והוכחות וי"ל עפימש"כ התוס' בקדושין ד' ס"ו בד"ה אביי דהא דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושין לאביי דס"ל דדבר שבערוה ובע"ד שותק דנאמן ע"א משום דהתם אפשר כיון דלא קידשה בפני עדים המעות מתנה וא"כ י"ל דאף דמאן דס"ל דחוששין לקדושין היינו דחיישינן שמא נתכוין לשם קדושין אבל כיון דדרך לקדש בב' עדים אפשר דכיון לשם מתנה ועיין בנובי"ת חאהע"ז סי' ע' וא"כ הא דמחמיר בתשו' מיימוני דלא אזלינן בתר הוכחות היינו היכא שהמעשה הי' מעשה ברורה קדושין בפני ב' עדים אבל בע"א דאפשר דנתכוין לשם מתנה אין בהמעשה מעשה לסתור הכונה והאומדנא ואדרבה המעשה שקידש בע"א מסייע להאומדנא שכיון לצחוק.

אמנם י"ל לדברי התוס' בקדושין ד' ס"ו לאביי דהיכא דנתכוין המקדש וסבר דאיכא ב' עדים ובאמת לא ראה הקדושין רק עד אחד בזה ל"ש סברת התוס' דנתכוין לשם מתנה דהא המקדש חשב דאיכא ב' עדים בדבר ובזה יש לכוין בדהתוס' כתובות ד' כ"ג בד"ה תרווייהו שהקשו דהא אפילו ליכא רק חד דאמר נתקדשה אין דבר שבערוה פחות משנים שוב הקשו דלוקמי בחזקת פנוי' ותרצו דמיירי דעד אחד אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה ויעוין באס"ז מה שהביא בשם הרא"ה לתרץ קוהתוס' וע"ע בתשו' מיימוני מה שנדחק לומר ולחדש דבכה"ג חשוב ב' עדים ולפמשנ"ת י"ל דבכתובות דמשני אביי בע"א ולאביי הא דבע"א אין חוששין לקדושין הוא משום דאפ"ל דנתכוין לשם מתנה א"כ בכתובות דמיירי שהי' ב' עדים אלא דע"א אומר שהי' קרוב לו א"כ המקדש כסבור שיש ב' עדים בדבר בכה"ג חוששין לקדושין לאביי אך גוף קושי' התוס' לאביי מהמקדש בע"א שגבו דבריהם ממני דהא בקדושין גזיה"כ דשניהם מודים לא מהני ובעי עדי ראי' א"כ לפי"ז בעי עדים שאינם יכולים להכחישם משא"כ בע"א ניהו דבשותק מהני בדבר שבערוה אבל הא יכול להכחישו ולפי הנראה שיטתם דלרבא דס"ל דגם בשותק אין דבר שבערוה פחות משנים הא דבקדושין בעי ב' עדים משום דע"א גם בשותק לאו כלום הוא ובעי הודאה והודאה לא מהני דחב לאחרינא אבל לאביי כיון דבשותק מהני עדים ולא צריך להודאה דידי' לא איכפת לן מה שיש בידם להכחישו וע"כ תירצו דהמעשה מצד עצמה בלי הודאה אינו מורה שהוא מורה לשם קדושין משום דאפשר דכונתו לשם מתנה וכיון דבעינן הודאה לא מהני דחב לאחרינא (ובזה יש להעיר ע"ד הנוב"י מהדו"ק ומהדו"ת סי' ע"ג שאין ראי' מדברי התוס' לפי המסקנא דהמעות מתנה רק שכונתם שהמעשה בעצמה אינה מוכיחה לגמרי על הקידושין] אבל לא אדע מ"ט לא תירצו בפשיטות דבעדי קיום הקידושין בעינן עדים שאין הבע"ד יכול להכחישם לדידן דס"ל דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושין וצע"ק.

ג

עוד נראה לצדד בעובדא זו אשר המקדש חזר וביקש הפינגערהויט חזרה ולפי האומדנא נתן לה רק בדרך שאלה וכפי הגב"ע שעצם הקדושין הי' רק מעשה שחוק ולא הי' שום כוונה לקדושין ובכה"ג אפשר דאף להתשו' מיימוני יש להקל דמש"כ דלא אזלינן בקדושין בתר אומדנות והוכחות מבואר שם מב' טעמים משום דאיתתא בכ"ד ניחא לה ולא הוי אומדנא דמוכח כ"כ ועוד משום חומרא דא"א והטעם דאיתתא בכ"ד ניחא לה ל"ש רק במתקדשת אבל היכא דהוי אומדנא גם מצד המקדש ל"ש זה ורק משום חומרא דא"א מחמרינן דלא מהני אומדנא דמוכח [וקצת ראי' יש להביא להמיימוני מקדושין ד"נ א"ל אביי דילמא שאני התם לחומרא דאף לפי הו"א דדברים שבלב דברים מ"מ בקדושין אזלינן לחומרא ועי' בתשו' בית יוסף הלכות קדושין סי' ח' שמביא ב' פירושים בזה אי לחומרא דברים שבלב אינם דברים וכ"מ מדברי הר"ן אי דלחומרא לא מהימן והביא כן מדברי המרדכי בפ' האומר ולא מצאתי שם ודבר זה תלוי באשלי רברבי בדבר שבערוה בדלא אתחזק איסורא אי מהימן עכ"פ לפי פירושם דלחומרא לא מהני דברים שבלב בקדושין אף דבממון מהני לפי ההו"א כן י"ל לפי המסקנא אף באומדנא דמוכח דהוי דברים שבלב כל אדם מהני בממון בקדושין לא מהני לבטל הקדושין וי"ל] וק"ל ע"ד התשו' מיימוני דאיך אפשר להחמיר בקדושין באומדנא דמוכח כיון דבד"מ מהני אומדנא דמוכח כמו במברחת וכיו"ב וכמו שהובא שם בתשו' מיימוני וכיון דאנן סהדי וברור לנו שכיון לשחוק א"כ הא ביד המקדש לתבוע הכסף קדושין חזרה בדין דהא אומדנא דמוכח מבטל מתנה ומכירה א"כ האיך מהני חומרא דא"א הא ע"י חומרא דא"א לא נחזיק ביד המתקדשת הכסף קידושין כיון דברור הדבר ואומדנא דמוכח שלא כיון לקדשה ובידו להוציא בדיינין הכסף קדושין ובמאי תתקדש ומכל ספק קדושין דעלמא כמו נתן הוא ואמרה היא ל"ק דהא נחזיק המעות בחזקת המ"ק וממילא במאי תתקדש ובפרט לשי' הרמב"ם בתפיסה לאחר שנולד הספק לא מהני י"ל דשאני הכא דהוי תפיסה ברשות וכן בספק קרוב לו וכיו"ב וכן בקידושי עד אחד ועי' בשו"ת רעק"א החדשות סי' נ"ה, אבל בזה באומדנא דדין ממון הוי ודאי ולא ספק ניהו דמחמרינן לענין איסור דא"א אבל במאי תתקדש, על כן נראה דבעובדא דתשו' מיימוני מיירי שהאומדנא הי' שמעשה הקדושין הי' דרך שחוק אבל על עצם הנתינה לא הי' הוכחה לבטל המתנה וכמש"כ התוס' בקידושין ד' ס"ו בקידושי ע"א דכונתו לשם מתנה ורק אנן סהדי שלא כיון לקדשה במה שאמר הרי את מקודשת לי זה הי' לצחוק אבל מעשה הנתינה נתן לשם מתנה וע"כ לפי הך צד דמחמרינן משום חומרא דא"א שמא לא הוי הוכחה גמורה שפיר תתקדש במה שבידה אבל בנ"ד באומדנא מתחלה וסוף הי' שנתן רק בדרך שאלה א"כ גם עצם הנתינה לא הי' רק דרך שחוק ובידו להוציא בדיינין וא"כ איך נחמיר משום חומרא דא"א כיון דאין לה במה להתקדש.

ובמק"א העירותי באיבעי דנדרים ד"ו אי יש יד לקידושין או דילמא ואת חזאי, ובר"ן ורא"ש פירשו דנתן לראשונה שני פרוטות ומספק"ל אי נתן לה ב' פרוטות בקידושיה או דילמא אחת נתן לה ואחת נתן לחבירתה והעלה הר"ן דהוי איבעי דלא איפשיא ואזלינן לחומרא, והא כיון דהוי ספק ומדינא אם תתבע הפרוטה מחבירתה הרי היא מוחזקת בב' פרוטות ובמאי תתקדש, ודוח"ל כיון דיש לחבירתה זכות תפיסה שאם תתפוס אין מוציאין מידה תתקדש בהנאה זו דהא זכות תפיסה מפרוטה אינו שו"פ ועוד דלשי' הפוסקים בספיקא דדינא לא מהני תפיסה והא להראשונה תפיסתה היתה ברשות [והרמב"ם בפ"ד מהל' אישות מפרש האיבעי באופן אחר] ומזה מוכח דאע"פ דלגבי דין ממון הראשונה מוחזקת מ"מ מחמרינן בספק קידושין גם לחבירתה וצ"ע מ"מ ז"א אלא בספק קידושין אבל באומדנא ודאית שהי' דרך שחוק לא מחמרינן בכה"ג כיון דאין לה במה להתקדש כמשכ"ל [ומכבר אמרתי ליישב בזה ע"ד החידוד קושי' הפנ"י בריש קדושין בתוד"ה ב"ש דלענין שו"פ ושוה דינר גם לענין קדושין הראשונים ל"ש ב"ה לחומרא דכמו דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי כן ניחוש שמא שוה דינר במדי ולפמשנ"ת י"ל דלכאורה בפחות משו"פ למש"כ הר"ן דהאי חוששין שמא ש"פ במדי אאמד"ר דמדאורייתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו ולפ"ז הא מדאורייתא שאינה ש"פ שייך להמקדש וקדושין הדרו להמקדש וא"כ במאי תתקדש דל"ש לומר דהיא מוחזקת והוי תפיסה דרשות כיון דאין זה אלא מצד חומרא, אולם אפ"ל כיון דבפחות משו"פ אין ב"ד נזקקין ואין זה יכול להוציאו בדיינין וע"כ חיישינן שמא שו"פ במדי אבל בפחות מדינר דמחויבת להשיב שוב אי אפ"ל שמא שוה דינר במדי כיון דעל המתקדשת להחזיר להמקדש ובמאי תתקדש ויל"ע בזה].

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה