אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כד · ג
עוד נראה לצדד בעובדא זו אשר המקדש חזר וביקש הפינגערהויט חזרה ולפי האומדנא נתן לה רק בדרך שאלה וכפי הגב"ע שעצם הקדושין הי' רק מעשה שחוק ולא הי' שום כוונה לקדושין ובכה"ג אפשר דאף להתשו' מיימוני יש להקל דמש"כ דלא אזלינן בקדושין בתר אומדנות והוכחות מבואר שם מב' טעמים משום דאיתתא בכ"ד ניחא לה ולא הוי אומדנא דמוכח כ"כ ועוד משום חומרא דא"א והטעם דאיתתא בכ"ד ניחא לה ל"ש רק במתקדשת אבל היכא דהוי אומדנא גם מצד המקדש ל"ש זה ורק משום חומרא דא"א מחמרינן דלא מהני אומדנא דמוכח [וקצת ראי' יש להביא להמיימוני מקדושין ד"נ א"ל אביי דילמא שאני התם לחומרא דאף לפי הו"א דדברים שבלב דברים מ"מ בקדושין אזלינן לחומרא ועי' בתשו' בית יוסף הלכות קדושין סי' ח' שמביא ב' פירושים בזה אי לחומרא דברים שבלב אינם דברים וכ"מ מדברי הר"ן אי דלחומרא לא מהימן והביא כן מדברי המרדכי בפ' האומר ולא מצאתי שם ודבר זה תלוי באשלי רברבי בדבר שבערוה בדלא אתחזק איסורא אי מהימן עכ"פ לפי פירושם דלחומרא לא מהני דברים שבלב בקדושין אף דבממון מהני לפי ההו"א כן י"ל לפי המסקנא אף באומדנא דמוכח דהוי דברים שבלב כל אדם מהני בממון בקדושין לא מהני לבטל הקדושין וי"ל] וק"ל ע"ד התשו' מיימוני דאיך אפשר להחמיר בקדושין באומדנא דמוכח כיון דבד"מ מהני אומדנא דמוכח כמו במברחת וכיו"ב וכמו שהובא שם בתשו' מיימוני וכיון דאנן סהדי וברור לנו שכיון לשחוק א"כ הא ביד המקדש לתבוע הכסף קדושין חזרה בדין דהא אומדנא דמוכח מבטל מתנה ומכירה א"כ האיך מהני חומרא דא"א הא ע"י חומרא דא"א לא נחזיק ביד המתקדשת הכסף קידושין כיון דברור הדבר ואומדנא דמוכח שלא כיון לקדשה ובידו להוציא בדיינין הכסף קדושין ובמאי תתקדש ומכל ספק קדושין דעלמא כמו נתן הוא ואמרה היא ל"ק דהא נחזיק המעות בחזקת המ"ק וממילא במאי תתקדש ובפרט לשי' הרמב"ם בתפיסה לאחר שנולד הספק לא מהני י"ל דשאני הכא דהוי תפיסה ברשות וכן בספק קרוב לו וכיו"ב וכן בקידושי עד אחד ועי' בשו"ת רעק"א החדשות סי' נ"ה, אבל בזה באומדנא דדין ממון הוי ודאי ולא ספק ניהו דמחמרינן לענין איסור דא"א אבל במאי תתקדש, על כן נראה דבעובדא דתשו' מיימוני מיירי שהאומדנא הי' שמעשה הקדושין הי' דרך שחוק אבל על עצם הנתינה לא הי' הוכחה לבטל המתנה וכמש"כ התוס' בקידושין ד' ס"ו בקידושי ע"א דכונתו לשם מתנה ורק אנן סהדי שלא כיון לקדשה במה שאמר הרי את מקודשת לי זה הי' לצחוק אבל מעשה הנתינה נתן לשם מתנה וע"כ לפי הך צד דמחמרינן משום חומרא דא"א שמא לא הוי הוכחה גמורה שפיר תתקדש במה שבידה אבל בנ"ד באומדנא מתחלה וסוף הי' שנתן רק בדרך שאלה א"כ גם עצם הנתינה לא הי' רק דרך שחוק ובידו להוציא בדיינין וא"כ איך נחמיר משום חומרא דא"א כיון דאין לה במה להתקדש.
ובמק"א העירותי באיבעי דנדרים ד"ו אי יש יד לקידושין או דילמא ואת חזאי, ובר"ן ורא"ש פירשו דנתן לראשונה שני פרוטות ומספק"ל אי נתן לה ב' פרוטות בקידושיה או דילמא אחת נתן לה ואחת נתן לחבירתה והעלה הר"ן דהוי איבעי דלא איפשיא ואזלינן לחומרא, והא כיון דהוי ספק ומדינא אם תתבע הפרוטה מחבירתה הרי היא מוחזקת בב' פרוטות ובמאי תתקדש, ודוח"ל כיון דיש לחבירתה זכות תפיסה שאם תתפוס אין מוציאין מידה תתקדש בהנאה זו דהא זכות תפיסה מפרוטה אינו שו"פ ועוד דלשי' הפוסקים בספיקא דדינא לא מהני תפיסה והא להראשונה תפיסתה היתה ברשות [והרמב"ם בפ"ד מהל' אישות מפרש האיבעי באופן אחר] ומזה מוכח דאע"פ דלגבי דין ממון הראשונה מוחזקת מ"מ מחמרינן בספק קידושין גם לחבירתה וצ"ע מ"מ ז"א אלא בספק קידושין אבל באומדנא ודאית שהי' דרך שחוק לא מחמרינן בכה"ג כיון דאין לה במה להתקדש כמשכ"ל [ומכבר אמרתי ליישב בזה ע"ד החידוד קושי' הפנ"י בריש קדושין בתוד"ה ב"ש דלענין שו"פ ושוה דינר גם לענין קדושין הראשונים ל"ש ב"ה לחומרא דכמו דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי כן ניחוש שמא שוה דינר במדי ולפמשנ"ת י"ל דלכאורה בפחות משו"פ למש"כ הר"ן דהאי חוששין שמא ש"פ במדי אאמד"ר דמדאורייתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו ולפ"ז הא מדאורייתא שאינה ש"פ שייך להמקדש וקדושין הדרו להמקדש וא"כ במאי תתקדש דל"ש לומר דהיא מוחזקת והוי תפיסה דרשות כיון דאין זה אלא מצד חומרא, אולם אפ"ל כיון דבפחות משו"פ אין ב"ד נזקקין ואין זה יכול להוציאו בדיינין וע"כ חיישינן שמא שו"פ במדי אבל בפחות מדינר דמחויבת להשיב שוב אי אפ"ל שמא שוה דינר במדי כיון דעל המתקדשת להחזיר להמקדש ובמאי תתקדש ויל"ע בזה].