אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כב · ו
ובמש"כ בשי' הרמב"ם יש לבאר מש"כ בפ"א מהל' גזילה ה"ט כל החומד עבדו או ביתו וכליו של חבירו כו' הר"ז עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והראב"ד השיג על זה לא ראיתי תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת חפץ אבל הול"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב את החפץ לבעלים עכ"ל והה"מ כתב על זה דהרמב"ם לשיטתו דאף באמר רוצה אני וע"כ כתב לפי שאין בו מעשה שנטילתו החפץ ברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה והשער המלך תמה על זה דאכתי קשה דלא אמר רוצה אני דל"ש טעם הרמב"ם לפי שאין בו מעשה א"כ הא איצטריך לטעם של הראב"ד דהוי ניתן לתשלומין והו"ל להרמב"ם לפרש שני הטעמים ועוד הקשה על דברי הראב"ד משום דניתן לתשלומין דהא בלא תחמוד לא גלי קרא שישלם כמו בגזילה א"כ נימא דמילקי לקי וממונא לא משלם יעוי"ש, ולמש"כ נראה בשי' הרמב"ם דלא ס"ל הטעם לפי שחייב בתשלומין משום דמאי דמחויב להחזיר החפץ או דמיו לבעלים מצד עשה דוהשיב את הגזילה אין זה ניתן לתשלומין רק ללאו דגזילה אבל לא ללאו דלא תחמוד דעל זה לא קאי העשה והא לשי' הרמב"ם גם באמר רוצה אני וקנה החפץ עובר משום לא תחמוד ול"ש בו השבה א"כ הא דוהשיב לא קאי על לאו דלא תחמוד [ואעפ"י שצריך להחזיר החפץ ומ"מ אפשר שילקה משום לא תחמוד דתשלומין דגזילה אינו דוחה לאו אחר המעורב בו] ול"ש לשי' הרמב"ם הטעם דלאו הניתן לתשלומין ולהכי כתב לפי שאין בו מעשה וצ"ל בשיטת הרמב"ם דלהכי אפילו בלא אמר רוצה אני אינו לוקה כיון דעיקר האיסור לא בלקיחת החפץ בחזקה רק על החמדה וההפצרה והשתדלות חשוב לאו שאין בו מעשה [ועי' בסנהדרין דס"ה שאני מגדף דישנו בלב ובפרש"י שם] והראב"ד לשיטתו דלא תחמוד הוא רק בלא אמר רוצה אני וא"כ עצם לקיחת החפץ הוי יש בו מעשה וכיון דלשי' הראב"ד בכל גזילה ישנו לאו דלא תחמוד ג"כ וזה ענין אחד וכיון דגזילה הוי לאו הניתן לתשלומין להכי אינו לוקה ג"כ משום לא תחמוד שזהו ענין אחד.
והמנחת חינוך תמה על דברי הרב המגיד שכתב דלהכי הוי אין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון נעשה דא"כ דלא אמר רוצה אני ילקה לשי' הרמב"ם דהטעם דניתן לתשלומין ל"ש למש"כ הה"מ בעצמו גבי משכון דלפי שאין זה מחמת הפקעת ממון ולהכי כשמחזיר את המשכון בעצמו הוי נל"ע אבל כשנאבד או נשרף לוקה ואעפ"י שמפקיע חובו לא חשיב ניתן לתשלומין א"כ ה"נ בלא תחמוד דלקח בחזקה ושילם הדמים והמוכר לא אמר רוצה אני ורק לכשמחזיר את החפץ הוי נל"ע אבל כשנאבד או נשרף ילקה דלא הוי ניתן לתשלומין כמו במשכון ולדברי הרב המגיד דהר"מ סותרים זא"ז והניח בצע"ג ולמשכ"ל י"ל דאף בלא אמר רוצה אני הוי לאו שאין בו מעשה, אולם בלא זה י"ל בשיטת הה"מ דדוקא במשכון שאין זה לא גנב ולא גזלן [וכמו שנתבאר במש"כ הרמב"ם בספ"ג מהל' גזילה דהוי גזלן היינו קודם שנתברר חיובו בב"ד אבל לאחר שנתברר חיובו ל"ה גזלן ואינו חייב באונסין כלל] ומאי דהוי נל"ע בהחזרת המשכון דוקא אבל לא בתשלומי דמיו משא"כ בלאו דלא תחמוד היכא דלא אמר רוצה אני דהוי גזילה ממש ויש בזה והשיב את הגזילה וחיוב אונסין ואעפ"י ששילם דמיו מ"מ כל זמן שהחפץ בעין הא לא קיים והשיב בתשלומי דמיו ויש בזה ענין תשלומין אם נתיקר ותברא או שתי' דמשלם כדהשתא וכן אם עשה בה מעשה שינוי [ועי' בנתיבות סי' ל"ד דהוי גזילה מחדש] וכיון דבכל גזילה יש לאו דלא תגזול ולא תחמוד ג"כ הוי נל"ע דוהשיב את הגזילה דאם כעין שגזל יחזיר ואם לאו ישלם דמיו ואינו לוקה גם על לאו דלא תחמוד כמש"כ בס' גופי הלכות דניתן לתשלומין אינו לוקה אפי' בב' לאוין משא"כ במשכון דאינו לא גנב ולא גזלן ואין כאן חיוב השבה דגזילה ורק השבת העבוט שלא יתוקן בתשלומי דמיו וכ"ז דלא אמר רוצה אני אבל באמר רוצה אני שאין בזה הפקעת ממון ול"ש והשיב דהא קנה החפץ ול"ש לומר דהוי ניתן לתשלומין ולהכי הצריך הרמב"ם לטעם דלאו שאין בו מעשה.