אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כב

סימן כא

בענין הנ"ל.

א

הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה ולוה הל' ד' כתב עבר בע"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו כו' אינו לוקה שהרי ניתק לעשה כו' ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין, ובהשגת הראב"ד שם דשבוש הוא לפי שנתחייב באחריותו ויעוי' בהה"מ שם דשי' הרמב"ם דלאו דלא תבוא אין זה לאו הניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נושה בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן, אלא גזיה"כ היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו כו' ומה שהוא לוקה ומשלם תירץ לפי שהלאו עבר בשעת נטילת המשכון וכשנאבד נפקע חובו בכדי שויו שהרי לכך נטלו אבל הסוגי' שבאלו הן הלוקין מבואר כד' הראב"ד דמשוה זה ללאו דגזילה וכ"כ הרמ"ה שם עכת"ד, והנה לדברי הה"מ יש לתרץ הקושיא ממכות דהתם בעי לשנוי למ"ד ביטלו ולא ביטלו ולדידי' גם המלקות עבר בשעת ביטול העשה כמו התשלומין וע"כ אין לוקה ומשלם, אבל הרמב"ם שפסק כמ"ד קיימו ולא קיימו אינם באים כאחד דלא ס"ל סברת הרמ"ה דמשעת חבלה חייב בתשלומין, שו"מ בביאור הגר"א סימן ע"ב ס"ק ט' שהרגיש מזה, אולם ק"ל על דברי הה"מ שכתב שאין זה לא גנב ולא גזלן מדהר"מ בפ"ג מהל' גזילה הל' ט"ז החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן אעפ"י שהוא חייב לו ואצ"ל אם נכנס לבית חבירו ומשכנו הר"ז גזלן שנאמר בחוץ תעמוד עכ"ל, והראב"ד השיג על זה דאעפ"י שמבואר במשנה הנגזל כיצד כו' התם הוא דאשתכח דלא חייב כלום הרי מפורש בד' הרמב"ם דמשכון שלא ברשות הוי גזלן ועי' במגדל עוז שם דחייב באונסין, ויעוין בש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' שכתב דל"ד הרמב"ם משכנו שלא ברשות חייב באונסין שהרי כתב ומחשב דמי המשכון, ולפ"ז אפילו המשכון שוה יותר מכדי חובו חייב באונסין ושלא כד' הרמב"ן במלחמות בשבועות הדיינים והקצוה"ח בסי' ע"ב ס"ק ב' השיג עליו מדברי הה"מ שאינו לא גנב ולא גזלן יעוי"ש ולכאורה הרי מפורש בד' הרמב"ם ספ"ג מהל' גזילה דמשכנו שלא ברשות הוי גזלן וממילא דחייב באונסין אפילו ביותר מכדי שויו כמש"כ הש"ך, ולכאורה הי' נראה בכונת הה"מ שאינו לא גנב ולא גזלן לולא שאסרה תורה לתפוס המשכון שלא ברשות ב"ד ולבוא אל בית הלוה והלאו דלא תבוא אין זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו אבל מכיון שאסרה תורה לתפוס בחובו ממילא דהחוטף שלא ברשות הוי גזלן וחייב באונסין אבל קשה כיון דהוי גזלן וחייב באונסין ממילא דחייב באונסין משעת חבלה ככל הגזלנים וכמש"כ הרמ"ה במכות והד"ק למש"פ הרמב"ם קיימו ולא קיימו והלאו עבר משעת נטילה ובאותו שעה נתחייב בממון ג"כ הוי באים כאחד ואין לוקה ומשלם.

ולולא דברי הרב המגיד הי' נ"ל בביאור ד' הרמב"ם והראב"ד דשיטת הרמב"ם דלאו דלא תבוא לא הוי ניתן לתשלומין דהא דמחוייב באונסין הוא מצד דין גזילה ולא מצד עשה דהשבת העבוט, דמצד דין קניית המשכון לשי' הרמב"ם בפ"י מהל' שכירות דמלוה על המשכון ש"ש אינו חייב באונסין והא דמחויב באונסין הוא מצד והשיב את הגזלה ועל כן לא חשוב לאו דלא תבוא ניתן לתשלומין כיון דהתשלומין אינו מצד דין השבת העבוט ורק היכא דמחזיר החפץ בעין הוי ניתק לעשה דהשבת העבוט אבל בנאבד המשכון אעפ"י שמשלם מצד גזילה לא הוי ניתן לתשלומין ללאו דלא תבוא אבל הראב"ד לשיטתו בספ"ג מהל' גזילה דתופס שלא ברשות ונכנס לבית הלוה לא הוי גזלן והא דחייב באחריותה משום דס"ל דבע"ח קונה משכון אף לענין אונסין וכשי' רש"י וכמבואר בדבריו בפ"י מהל' שכירות, ולפ"ז הא דמשלם בחבלה הוא מצד קניית המשכון דעשה דהשבת העבוט וכמו ברשות ב"ד קונה משכון כמ"כ שלא ברשות ב"ד רחמנא אוקמי' ברשותי' דחייב בהשבה וכיון שקונה המשכון ממילא מחויב באונסין כמו מלוה על המשכון, [ואפשר דלפ"ז אינו מחויב רק בכדי שויו וכמו ברשות ב"ד וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ב דמלוה על המשכון אינו מחויב באונסין רק בכדי שויו וה"נ שלא ברשות ב"ד כיון דלא הוי גזלן לשי' הראב"ד] וכיון דהא דמחויב באונסין הוא מצד עשה דהשבת עבוט הוי ככל לאו הנל"ע וניתן לתשלומין ולהכי אינו לוקה על לאו דלא תבוא וכמבואר במכות דט"ז ומאי דלוקה ומשלם לשי' הרמב"ם י"ל עפמש"כ בשיטתו בסימן הקודם דמשום לאו אחר המעורב בגזילה לוקה ג"כ כמבואר בירושלמי דמודים חכמים לר"מ בגונב חלבו של חבירו כו', וסוגין דמכות לא ס"ל הא דירושלמי דבגניבה לוקה ומשלם ורק דמשלם ואינו לוקה, [או די"ל כגון דמחשב דמי המשכון בשוי' וס"ל דמהני תפיסה בקלבד"מ כשי' רש"י].

עוד נראה דהא דמבואר דמכות דט"ז דאינו לוקה במשכון דהוי לאו הניתן לתשלומין למשנ"ת בשיטת הרמב"ם דלהכי לא הוי לאו דלא תבוא ניתן לתשלומין משום דהא דמשלם הוא מצד גזילה ולא מצד קניית המשכון, י"ל דזהו דוקא בנשרף ונאבד באונס דאינו חייב מצד שמירה דמלוה על המשכון ש"ש אבל בנשרף ונאבד שלא באונס באופן דחייב מצד שמירה ג"כ י"ל דזהו ניתן לתשלומין דאעפ"י דכבר נתחייב באונסין משעת חבלה כגזלן מ"מ כיון דקנה משכון מדין תורה ורחמנא שעבדי' בע"כ, ונפ"מ בזה לענין יוקרא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ושומר כשעת הוצאה מן העולם וגם לענין פירות שהרקיבו מקצתן שכ' התוס' בב"ק דנ"ו דשומר חמור מגזלן (ויש להסתפק קצת היכא דרחמנא שעבדי' בע"כ כמו בשומר אבידה לטעם דרחמנא שעבדי' אי שייך סברת התוס' בב"ק דנ"ו כיון דלא קיבל עליו השמירה וצע"ק) ולפ"ז כיון דלא בטיל מיני' דין שמירה וחייב בגניבה ואבידה גם מצד שומר חשוב לאו הניתן לתשלומין כיון דמחויב ג"כ מדין קניית משכון, ולפ"ז צ"ל דמש"כ הרמב"ם דבנאבד או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון היינו באונס שאין עליו רק חיוב גזילה ולא חיוב שמירה מצד קניית משכון וע"כ לא הוי ניתן לתשלומין ולפ"ז בסוגי' דמכות דט"ז י"ל דמתרץ אליבי' דמ"ד דביטלו ולא ביטלו דע"כ מיירי בעושה בידים ואעפ"י שהוא מזיק לא בטיל מיני' דין שומר [וגם ע"י דין שומר חייב גם במזיק בהיזק שאינו ניכר ועי' בס"פ החובל באומר קרע כסותו בנחית לידו בתורת שמירה] וכיון דיש בזה דין שומר ע"כ הוי ניתן לתשלומין.

ב

ובמש"כ יבואר ד' הרמב"ם שם בפ"ג מהל' מלוה ולוה הל' א' דאלמנה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה כו' שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירים ממנו בע"כ כו' אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה וכן בהל' ב' שם בכלי אוכל נפש והנה דקדק הרמב"ם ולא כתב בזה ומחשב דמי המשכון כמש"כ בהל' ד' ונראה משום דבמשכנו שלא ברשות הוי גזלן וחייב באונסין כתב ומחשב דמי המשכון משא"כ באלמנה וכלי או"נ דאפילו מדעתו אסור ומדעתו לא הוי גזלן וכ"כ התומים, ועדיין קשה מ"ט לא נקיט הרמב"ם ומחשב דמי המשכון שנאבד ונשרף שלא ע"י אונס ולפמש"כ א"ש בפשיטות דשלא ע"י אונס דחייב בתשלומין מדין ש"ש כדין מלוה על המשכון שפיר הוי לאו הניתן לתשלומין דהתשלומין באים מכח דין קונה משכון ולא משכח"ל בחובל בגד אלמנה וכלי או"נ במדעתו שילקה רק היכא שנאבד ונשרף באונס דאינו מחויב בתשלומין דלא הוי גזלן רק ש"ש ובשלא מדעתו באלמנה וכלי או"נ אף דלשיטת הרמב"ם דגם מדעתו אסור ואין זה מצד הפקעת ממון וגזילה מ"מ שלא מדעתו כיון דלא נתנה לו תורה רשות לחבול בגד אלמנה וכלי או"נ שוב דמי לחוטף בזרוע ונכנס לתוך ביתו דהוי גזלן וחייב באונסין מ"מ בזה לוקה ג"כ כיון דהתשלומין בא רק מכח עשה דוהשיב את הגזילה, ובמש"כ בשי' הרמב"ם דבחובל בגד אלמנה וכלי או"נ שלא מדעתו הוי גזלן נראה דאפילו לשי' הראשונים דאין בהו עשה דהשבת העבוט וחבל רחיים ורכב לוקה אפי"ה מחוייב להחזיר מצד עשה דוהשיב את הגזילה אלא דעשה דהשבת הגזילה אינו מנתק ללאו דלא יחבול ובזה י"ל קוהתוס' בב"מ דקט"ו ובתמורה ד"ו בההוא גברא דחבט סכינא דאשכבתא מחברי' אתא לקמי' דאביי א"ל זיל אהדר משום דברים שעושים בהם אוכל נפש וכיון דס"ל לאביי דאי עביד מהני אמאי א"ל זיל אהדר לפ"מ שהכריחו התוס' שם דאין באו"נ עשה דהשבת העבוט יעוי"ש שתירצו דמיירי בשוגג, ולפמש"כ מיושב קושית התוס' בפשיטות דהא באו"נ במשכון שלא ברשות הוא ניהו דאין בזה עשה דהשבת העבוט אבל מדין גזילה לא נפיק ומחויב להוציא את הגזילה מת"י מצד עשה דוהשיב את הגזילה ולהכי אמר אביי זיל אהדר.

ג

אולם ק"ל בתמורה ד"ו דמקשה והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא כו' ולאביי [למ"ל קרא דהשיב תשיב למשכנו שלא ברשות] אי לאו דאמר רחמנא השב תשיב הו"א איסורא דעביד עביד אי בעי ניהדר אי בעי לא נהדר קמ"ל והא לשי' הרמב"ם דמשכנו שלא ברשות הוי גזלן אי לאו קרא דהשיב תשיב מחויב ג"כ להחזיר כדין גזילה מצד מ"ע דוהשיב את הגזילה וניהו דאי עביד מהני מ"מ כיון דשלא ברשות הוי גזלן הדר דינא דוהשיב את הגזילה ומהכ"ת נימא דאי בעי לא ניהדר ואף די"ל דכונת הגמרא דמצד מ"ע דהשבת העבוט הו"א דאינו מחויב להחזיר אף דמחויב מצד מ"ע דוהשיב את הגזילה והי' לוקה על לאו דלא תבא דלא הוי ניתק לעשה אבל פשטות הגמ' דלאביי הו"א אי בעי לא ניהדר קשה לשי' הרמב"ם דהוי גזלן וממילא מחויב להחזיר מצד והשיב את הגזילה וי"ל דהרמב"ם גורס בתמורה כגירסת רש"י שם בלישנא אחרינא וכ"ה גירסת רבינו גרשום שם [ועי' בהגהות הגר"א] א"ל רבא שאני התם דכתיב עד בא השמש תשיבנו ואביי אמר לך חד לכסות יום וחד לכסות לילה וצריכי ולפ"ז באמת על עצם דין השבה ל"צ קרא דידעינן מוהשיב את הגזילה ואיצטריך קרא רק על זמני ההשבה.

והתוס' דגרסי שם אי לאו קרא כו' הו"א אי בעי מיהדר אי בעי לא מיהדר מבואר דבלא קרא דהשבה לאביי אינו מחויב להחזיר שפיר הקשו לפ"ז בכלי או"נ דליכא מ"ע דהשבת העבוט לאביי אמאי א"ל זיל אהדר אולם בשי' הרמב"ם י"ל אף לפי גירסת התוס' דלאביי אי בעי מיהדר אי בעי לא מיהדר דמש"פ הרמב"ם דהחוטף שלא ברשות הוי גזלן היינו לבתר דגלי קרא דבעי השבה ולא מהני תפיסת העבוט הרי שישנו בזה הפקעת ממון והוי גזלן אבל אי לאו דגלי קרא דהשבת העבוט לאביי דס"ל דאי עביד מהני ואיסורא דעבד עבד הרי לא נעשה בזה מעשה גזילה ואיסורא דעביד עביד כאיסור צדדי שאינו רשאי לכתחילה אבל אי תפס מהני לעכב על חובו ממילא דאין בזה ענין גזילה והו"א דאי בעי לא ניהדר אבל לבתר דגלי קרא גם לאביי דמחוייב בהשבת העבוט ואין תפיסתו תפיסה כלל ממילא דהחוטף שלא ברשות הר"ז גזלן ולפ"ז ברחיים ורכב דלא גלתה תורה דין השבת העבוט ולאביי דאי עביד מהני שפיר הקשו התוס' אמאי א"ל זיל אהדר דבכה"ג אין על זה דין גזילה אולם י"ל בשי' הרמב"ם דאעפ"י שאין בכלי או"נ דין השבת העבוט מ"מ הוי גזלן דלבתר דגלתה תורה עיקר דין השבת העבוט דהוי גזלן אין נפ"מ בין עני ועשיר דאף בעשיר שא"צ להחזיר מ"מ הוי גזלן כמו בעני וכן ברחיים ורכב דאין סברא דכל או"נ שנתנו לחבול ביום או בלילה וישנו בהשבת העבוט הוי גזלן וכלי או"נ שלא נתנו לחבול בין ביום ובין בלילה שהחמירה בו תורה ולא נתקן לעשה דהשבת העבוט שלא יהי' גזלן והגמ' בתמורה שם אי לא קרא הו"א אי בעי ניהדר אי בעי לא ניהדר היינו אלמלא גלתה תורה דין השבת העבוט כל עיקר והו"א איסורא דעביד עביד ואין בזה ענין גזילה אבל לבתר דגלי קרא עיקר דין השבת העבוט ויש עליו דין גזלן ממילא דאין חילוק בין עני לעשיר ובין שארי כלים וכלי או"נ דהוי ג"כ גזלן ואעפ"י שאין בהם עשה דהשבת העבוט אבל ישנו בו מ"ע דוהשיב את הגזילה וע"כ א"ל אביי זיל אהדר משום דברים שעושים בהם אוכל נפש ומתורץ קוהתו"ס.

ד

ולכאורה יש להתבונן בד' הרמב"ם שכתב בספ"ג מהל' גזילה דהחוטף בזרוע ונכנס לביתו למשכון הר"ז גזלן, וכ' המגדל עוז דחייב באונסין וכ"כ הש"ך וצריך ביאור עיקר הנחה זו דהא כיון דרחמנא אוקמי ברשותי' גם במשכנו שלא ברשות דקנה משכון וחוזר וממשכנו א"כ הוציאו קרא מכלל דוהשיב את הגזילה דהא קונה את הכר ביום והמחרישה בלילה וכיון דבפירוש רבתה תורה לקנייתו הרי הוציאו הכתוב מכלל והשיב הא תינח בבגד אלמנה ובכלי או"נ שמחויב להחזיר י"ל דישנו בכלל והשיב את הגזילה ולהכי חייב באונסין אבל באלו שנתנו לחבול רק שנכנס לביתו דקנה משכון להחזיקו אצלו הרי נפיק מכלל והשיב ומהכ"ת יחויב באונסין ולכאורה הי' נראה עפ"י המבואר בסנהדרין דע"ב ולא היא כי אוקמי רחמנא ברשותי' באונסין אבל לענין מיקנא ברשותיה דמרא קיימא מידי דהוי אשואל ולפ"ז אפ"ל גם היכא דליכא קרא דוהשיב מ"מ חייב גזלן באונסין מידי דהוה אשואל ויעוי' בתשובת חת"ס חחו"מ סי' קל"ב מה שהאריך בביאור פלוגתא דרב ורבא אי יש לגזלן קנין בגוף החפץ ואכמ"ל אבל גם לפי דבריו נראה דלרבא אין ראי' מהא דגלי רחמנא דוהשיב ומחויב באונסין דיש לו קנין בגוף הגזילה ומידי דהוי אשואל שאין לו שום קנין ואפי"ה חייב באונסין אבל היכא דליכא והשיב כמו במשכון דגלי רחמנא דקנה משכון הרי הוציאו הכתוב מכלל והשיב חיוב אונסין מנ"ל ועוד דהא פירש"י בסנהדרין שם בד"ה אבל דלא גרע גזלן משואל דמשום כל הנאה שלו משא"כ בתופס שלא ברשות שאין רצונו רק לתפוס על חובו ובזה הא מלוה על המשכון ל"ה רק ש"ש לשי' הרמב"ם ואין כל הנאה שלו ולמה יחויב באונסין.

וצ"ל דאעפ"י שקנה משכון לפי שעה ואינו מחויב להחזיר מיד חיוב דוהושיב לא פקע ורק על פי תנאים אמרה תורה שבידו לתפוס על חובו לפי שעה והא בגזלן גם היכא דקונה גוף החפץ ע"י שנוי לא פקע חיוב והשיב מתשלומי דמיו וה"נ לא פקע אחריות וחיוב אונסין מיני' גם בשעה שמותר לתופסו ולעכב בידו וכל זמן שלא החזיר ליד הלוה חיוב דוהשיב לא פקע דאי לא תימא הכי רק דנימא דע"י קניית המשכון נתבטל חיוב דוהשיב לגמרי א"כ ילקה על לאו דלא תגזול דמה שניתן לעשה דהשבת העבוט אין זה ניתק ללאו דלא תגזול אעכצ"ל דחיוב דוהשיב לא פקע, ועדיין יש לעורר דאפ"ל כיון דגלי רחמנא דקנה משכון ממילא מתקיים בזה מ"ע דוהשיב את הגזילה דכיון דרחמנא אקני' לי' לתפוס על חובו והוי שומר וידו כיד הבעלים מתקיים בזה ממילא מ"ע דהשבה ולא מבעי במשכון את העשיר שא"צ להחזיר לו אף גם בעני שצריך להחזיר הוא מדין צדקה דהשבת העבוט אבל החזרת הגזילה החזיר במה שהוא תחת ידו כיד הבעלים וממילא ל"ש עוד חיוב אונסין כיון דכבר קיים השבת הגזילה ורק בכלי או"נ ובגד אלמנה י"ל כיון דעליו להחזיר מיד ממילא כל זמן שלא החזיר לא קיים מ"ע דוהשיב אבל היכא דקונה משכון את הכר ביום והמחרישה בלילה י"ל דקיים מ"ע דוהשיב במה שבידו וצ"ל לדבריהם דכיון דבמשכון אין ידו של שומר כיד הבעלים ואין רשות הנפקד של המפקיד דלגבי הלוה הוי אינו ברשותו וכמבואר בפסחים ד"ל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כו"ע לא פליגי ובפירש"י שם דאע"ג שהן שלו אינן ברשותו כו' וביותר כיון דתפס שלא ברשות וקונה משכון בע"כ של הבעלים והא כל השבת גזילה בעי דעת בעלים ואעפ"י דגלי רחמנא דרשאי להחזיק בידו לא נתקיים בזה מ"ע דוהשיב וכיון שלא נתקיים בזה מ"ע דהשבת העבוט אעפ"י שידו כיד הבעלים והתורה אמרה שיהי' אצלו הכר ביום מ"מ אם נאבד ונשרף ביום לא קיים העשה ה"נ לענין גזילה י"ל דאעפ"י שרשאי לתופסו לפי שעה מ"מ לא קיים בפועל מ"ע דוהשיב כל זמן שלא החזיר ליד לוה וחיוב דוהשיב מיתלי תלי וגם כל זמן שהוא בידו חיוב אחריות דוהשיב לא פקע מיני'.

ה

כל זה כתבתי לפי"ד המגדל עוז והש"ך דחייב באונסין אבל באמת דעת הרב המגיד שאין זה לא גנב ולא גזלן ושלא נתחייב באונסין בשעת חבלה נראה דמפרש מש"פ הרמב"ם דהוי גזלן הוא רק לענין פסול עדות ושבועה וכמו שמשמע כן מד' הראב"ד דאעפ"י שהחזיר הגזילה נפסל ככל הגזלנים וכמבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף ז' עד שיעשו תשובה אעפ"י שהחזירו אבל לא לענין חיוב אונסין דכיון דקנה משכון נתקיים בזה והשיב ואפשר דאפילו בחובל או"נ ובגד אלמנה דעליו להחזיר מיד כיון דמהני שלא ישמטנו חשוב קנין משכון וידו כיד הבעלים והוי השבה אבל מש"כ הה"מ שם בתחלת הדברים דגם הרמב"ם מודה להראב"ד דנתחייב באונסין צ"ע כיון דס"ל בשי' הרמב"ם דלא הוי גנב ולא גזלן ולא נתחייב משעת חבלה ורק לכשנאבד המשכון נפקע חובו שלכך נטלו והא שי' הרמב"ם במלוה על המשכון ש"ש וכיון דגזילה אין כאן למה יתחייב באונסין וצ"ע.

והיותר מחוור בעיני בשיטת הרב המגיד שכתב לשי' הרמב"ם שאין זה לא גנב ולא גזלן דמש"כ הרמב"ם בספ"ג מהלכ' גזילה דהחוטף שלא ברשות ב"ד הר"ז גזלן מיירי קודם שנתברר החיוב בב"ד ויעוין בחו"מ בסימן ד' ובב"י שם שי' המהר"ם ור' קלונימוס דדוקא בחפץ מבורר עביד אינש דינא לנפשי' והטעם נראה דאף דעביד אינש דינא לנפשי' הוא רק מה ששליח ב"ד מותר לעשות עפ"י ב"ד אבל בהלואה שגם שליח ב"ד אסור ליכנס לביתו ואין זה דינא וע"כ מדוקדקים ד' הרמב"ם שכ' ואין צ"ל אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן שנאמר בחוץ תעמוד עכ"ל ולא סיים שנאמר לא תבוא רק לפי דמבחוץ תעמוד נפקא שליח ב"ד דגם שליח בי"ד אסור ליכנס לביתו וכ"ז קודם שנתברר החוב בב"ד דלמד הרמב"ם משבועת הנגזל כיצד דמיירי שלא נתברר החיוב ותפיסתו הוא מצד עביד אינש דינא לנפשי' והוא רק במקום שמותר משא"כ היכא שנתברר החיוב בב"ד אין עליו רק לאו דלא תבוא אבל גזלן לא הוי דהא תופס על חוב הברור לדיינים ויש להסתייע לזה ממש"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה ולוה הל' ה' הא למדת שהממשכן את העני ולא החזירו לו בזמנו עובר משום שלשה שמות לא תבוא השב תשיב לא תשכב בו וגו' והא לשי' הרמב"ם דהוי גזלן אמאי לא קא מנה הרמב"ם הלאו דלא תגזול ולמש"כ א"ש דבהל' מלוה ולוה מיירי שהחוב מבורר בב"ד ואין כאן גזילה כלל.

ואם כנים הדברים האלה מיושב היטב קושית התוס' בב"מ ובתמורה בההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא דא"ל אביי זיל אהדר ואמאי הא כיון דעשה דהשבת העבוט ליכא בכלי או"נ ואביי הא ס"ל דאי עביד מהני ולפי"ז א"ש דע"כ לא אמרו בתמורה לאביי דאי לאו קרא הו"א אי בעי אהדר אי בעי לא אהדר בחוב מבורר דבהא מיירי הא דהשיב תשיב דאין בזה דין גזילה ואין עליו חיוב והשיב אבל בב"מ דמיירי דהחיוב לא נתברר בב"ד כדקאמר לי' תא קום בדינא עליו וע"כ אמר לי' זיל אהדר דהא גזלן הוא ומחוייב לקיים מ"ע דוהשיב את הגזילה ועיין, ועפי"ז אפ"ל דבחבל שלא ברשות ב"ד קודם שנתברר החוב לא קנה משכון כלל דע"כ לא אמרה תורה שמחויב להחזיר ורבתה לו שיקנה בחבל אחרי שנתברר בב"ד דאין כאן גזילה אבל בחבל קודם שנתברר בב"ד דמחויב בוהשיב לא הוציאתו תורה מוהשיב וחיוב דוהשיב במקומה עומדת.

ובזה יש לתרץ קושית הלח"מ בפ"ג מהל' מלוה ולוה ויעויין בתומים סי' צ"ז על החולקים עדהר"מ וס"ל דהלאוין דעבוט ניתן לתשלומין א"כ חבל רחיים ורכב דתני דלוקה איך משכח"ל ולדברי הרמב"ם ניחא דמיירי היכא שנשבר ונאבד משא"כ להראב"ד, ולפמש"כ דחבל קודם שנתברר החוב בב"ד דהוי גזלן ולא גלי קרא כלל שקונה המשכון ומחויב לשלם מצד מ"ע דוהשיב ולא מצד קניית המשכון וכיון דהתשלומין מחמת גזילה לא אמרינן דהלאו דלא תבוא וכן הלאו דלא יחבול ריחיים ורכב ניתן לתשלומין דאינו משלם מחמת קניית המשכון ואינו מתקן הלאו דלא יחבול אך הראב"ד תברא לגזיזי' דלדידי' אי אפשר לומר כן דהא פליג על הרמב"ם בספ"ג מהל' גזילה.

ו

ובמש"כ בשי' הרמב"ם יש לבאר מש"כ בפ"א מהל' גזילה ה"ט כל החומד עבדו או ביתו וכליו של חבירו כו' הר"ז עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והראב"ד השיג על זה לא ראיתי תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת חפץ אבל הול"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב את החפץ לבעלים עכ"ל והה"מ כתב על זה דהרמב"ם לשיטתו דאף באמר רוצה אני וע"כ כתב לפי שאין בו מעשה שנטילתו החפץ ברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה והשער המלך תמה על זה דאכתי קשה דלא אמר רוצה אני דל"ש טעם הרמב"ם לפי שאין בו מעשה א"כ הא איצטריך לטעם של הראב"ד דהוי ניתן לתשלומין והו"ל להרמב"ם לפרש שני הטעמים ועוד הקשה על דברי הראב"ד משום דניתן לתשלומין דהא בלא תחמוד לא גלי קרא שישלם כמו בגזילה א"כ נימא דמילקי לקי וממונא לא משלם יעוי"ש, ולמש"כ נראה בשי' הרמב"ם דלא ס"ל הטעם לפי שחייב בתשלומין משום דמאי דמחויב להחזיר החפץ או דמיו לבעלים מצד עשה דוהשיב את הגזילה אין זה ניתן לתשלומין רק ללאו דגזילה אבל לא ללאו דלא תחמוד דעל זה לא קאי העשה והא לשי' הרמב"ם גם באמר רוצה אני וקנה החפץ עובר משום לא תחמוד ול"ש בו השבה א"כ הא דוהשיב לא קאי על לאו דלא תחמוד [ואעפ"י שצריך להחזיר החפץ ומ"מ אפשר שילקה משום לא תחמוד דתשלומין דגזילה אינו דוחה לאו אחר המעורב בו] ול"ש לשי' הרמב"ם הטעם דלאו הניתן לתשלומין ולהכי כתב לפי שאין בו מעשה וצ"ל בשיטת הרמב"ם דלהכי אפילו בלא אמר רוצה אני אינו לוקה כיון דעיקר האיסור לא בלקיחת החפץ בחזקה רק על החמדה וההפצרה והשתדלות חשוב לאו שאין בו מעשה [ועי' בסנהדרין דס"ה שאני מגדף דישנו בלב ובפרש"י שם] והראב"ד לשיטתו דלא תחמוד הוא רק בלא אמר רוצה אני וא"כ עצם לקיחת החפץ הוי יש בו מעשה וכיון דלשי' הראב"ד בכל גזילה ישנו לאו דלא תחמוד ג"כ וזה ענין אחד וכיון דגזילה הוי לאו הניתן לתשלומין להכי אינו לוקה ג"כ משום לא תחמוד שזהו ענין אחד.

והמנחת חינוך תמה על דברי הרב המגיד שכתב דלהכי הוי אין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון נעשה דא"כ דלא אמר רוצה אני ילקה לשי' הרמב"ם דהטעם דניתן לתשלומין ל"ש למש"כ הה"מ בעצמו גבי משכון דלפי שאין זה מחמת הפקעת ממון ולהכי כשמחזיר את המשכון בעצמו הוי נל"ע אבל כשנאבד או נשרף לוקה ואעפ"י שמפקיע חובו לא חשיב ניתן לתשלומין א"כ ה"נ בלא תחמוד דלקח בחזקה ושילם הדמים והמוכר לא אמר רוצה אני ורק לכשמחזיר את החפץ הוי נל"ע אבל כשנאבד או נשרף ילקה דלא הוי ניתן לתשלומין כמו במשכון ולדברי הרב המגיד דהר"מ סותרים זא"ז והניח בצע"ג ולמשכ"ל י"ל דאף בלא אמר רוצה אני הוי לאו שאין בו מעשה, אולם בלא זה י"ל בשיטת הה"מ דדוקא במשכון שאין זה לא גנב ולא גזלן [וכמו שנתבאר במש"כ הרמב"ם בספ"ג מהל' גזילה דהוי גזלן היינו קודם שנתברר חיובו בב"ד אבל לאחר שנתברר חיובו ל"ה גזלן ואינו חייב באונסין כלל] ומאי דהוי נל"ע בהחזרת המשכון דוקא אבל לא בתשלומי דמיו משא"כ בלאו דלא תחמוד היכא דלא אמר רוצה אני דהוי גזילה ממש ויש בזה והשיב את הגזילה וחיוב אונסין ואעפ"י ששילם דמיו מ"מ כל זמן שהחפץ בעין הא לא קיים והשיב בתשלומי דמיו ויש בזה ענין תשלומין אם נתיקר ותברא או שתי' דמשלם כדהשתא וכן אם עשה בה מעשה שינוי [ועי' בנתיבות סי' ל"ד דהוי גזילה מחדש] וכיון דבכל גזילה יש לאו דלא תגזול ולא תחמוד ג"כ הוי נל"ע דוהשיב את הגזילה דאם כעין שגזל יחזיר ואם לאו ישלם דמיו ואינו לוקה גם על לאו דלא תחמוד כמש"כ בס' גופי הלכות דניתן לתשלומין אינו לוקה אפי' בב' לאוין משא"כ במשכון דאינו לא גנב ולא גזלן ואין כאן חיוב השבה דגזילה ורק השבת העבוט שלא יתוקן בתשלומי דמיו וכ"ז דלא אמר רוצה אני אבל באמר רוצה אני שאין בזה הפקעת ממון ול"ש והשיב דהא קנה החפץ ול"ש לומר דהוי ניתן לתשלומין ולהכי הצריך הרמב"ם לטעם דלאו שאין בו מעשה.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה