אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יט

סימן יח

בחדש כסלו תר"נ ווילנא. בענין הנ"ל לרב אחד.

א

מה שפלפל מעכ"ת בהא דמכות דט"ז אי דקטלה קלבד"מ ובדהתוס' והמהרש"א שם וקושית הגאון רעק"א דלוקמי במזיד ולא אתרו בה או דקטלה כשהיתה טריפה ונראה לישב עפ"מ שנסתפק בס' מנ"ח ברודף אחר הטריפה אי ניתן להצילו בנפשו יעו"ש ולכאורה יש מקום בסברא דיש עליו דין רודף דאף דההורג את הטריפה פטור משום דגברא קטילא קטיל היינו דאין עליו דין מיתה בידי אדם אבל עונש בידי שמים עליו וכ"נ מד' הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים ה"ד דב"נ ההורג את הטריפה כפתו לפני ארי כו' חייב ומדמה לה הרמב"ם לגרמא וכל כיו"ב שאין עליו חיוב מיתה ביד"א אבל עונש מיתה יש עליו ביד"ש ורק שהתורה פטרתו לגבי ישראל וב"נ חייב על זה אבל כל זה היכא דבעינן תנאי החיוב אבל ברודף דגם קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו אע"פ דלאו בר עונשין וכ"נ לענין גרמא דהוי ג"כ דין רודף.

ונראה לפ"ז דגם ההורג את הטריפה שיש עליו עונש מיתה ביד"ש לפ"ד הרמב"ם הנ"ל א"כ יש עליו דין רודף כמו בגרמא, ומיושב קושית הגרעק"א דאף אם היתה האנוסה טריפה ג"כ קלבד"מ מדין רודף, וביותר י"ל דהטריפה הנרדף בעצמו רשאי להציל א"ע בנפשו של רודף ומה"ט הו"ל קלבד"מ כמו שדן הגאון רעק"א ע"ד הריב"ש דביכול להציל באחד מאבריו הנרדף בעצמו רשאי להרוג דמה"ט הו"ל קלבד"מ אלא דהוי מיתה לזה וממונא לזה יעוי' בדו"ח, ואין דבריו מוכרחים שם דהא דהנרדף רשאי להרוג את הרודף אף דיכול להצילו באחד מאבריו לפי שאנוס הנרדף שאינו יכול לדקדק במעשיו ומה שנפטר מטעם אנוס אין על הרודף דין חיוב מיתה לענין קלבד"מ אבל בטריפה אי נימא דרשאי להציל בעצמו בנפשו של רודף בכה"ג פטור הרודף מצד קלבד"מ ולהכי אפילו אי נימא דהרודף אחר הטריפה אין לו דין רודף מ"מ כיון דהנרדף רשאי להרוג להרודף יש בזה דין קלבד"מ ומתורץ ג"כ בפשיטות משה"ק הגאון הנ"ל דהא משכח"ל במזיד ולא אתרו ביה דלענין מלקות הא לריו"ח בחולין דפ"א חיי"מ שוגגין ומלקות חייב במלקות, ועי' פנ"י בכתובות דל"ה דאף לפי המסקנא כן אליבא דריו"ח דחיי"מ שוגגין אינו פוטר ממלקות וד' המהרש"א במכות ע"ד התוס' שלא בדקדוק הם דהכא לענין מלקות קאי ואליבא דריו"ח דאמר אנו אין לנו כו' ושפיר הקשו התוס' דהומ"ל כשהרגה בשוגג וכבר הרגישו בזה, ולפ"ז מתורץ דעכ"פ גם במזיד ולא אתרו יש עליו דין רודף דניתן להצילו בנפשו, אלא דתירוץ זה אינו מספיק רק לשי' התוס' רי"ד הובא בקצוה"ח סי' כ"ח והרמ"ה בחי' סנהדרין דרודף הוי כנגמר דינו בב"ד וברח והוי כחיי"מ במזיד ופטור ממלקות אבל לפ"מ שפרש"י בסנהדרין דע"ב במשנה דרודף דאע"פ שניצל מ"מ הוי כמו חיי"מ שוגגין לריו"ח דס"ל חיי"מ שוגגין וד"א חייבין במלקות הד"ק הגרעק"א דלוקמי דקטלה כשהיא טריפה דאע"פ שיש לו דין רודף לגבה מ"מ הא חיי"מ שוגגין חייבין במלקות.

ובגוף החקירה ברודף את הטריפה נראה יותר דאין עליו דין רודף דדוקא בקטן הרודף דעצם הפעולה הוי חומר עבירה ולהציל את הנרדף ניתן להצילו בנפשו אף שאין הרודף בר עונשין או גם ברודף ע"י גרמא אף שאין בפעולת המעשה חיוב מיתה מ"מ הוא מציל בזה את הנרדף, אבל ברודף אחר הטריפה דגברא קטילא הוא מהיכ"ת להרוג הרודף כדי להציל גברא קטילא, ובזה העירותי לישב קו' התוס' בסנהדרין דע"ב שהקשו דלמ"ל קרא למעוטי מחלל שבת דאינו ניתן להצילו בנפשו תיפ"ל דהא גם הרודף מחלל שבת יעו"ש, ולהנ"ל י"ל דמשכח"ל כשהי' רודף אחר הטריפה להרגו דכיון שאינו ניתן להצילו בנפשו בחול דגברא קטילא קא קטיל, אבל מצד שהי' רודף אחריו בשבת הו"א דניתן להצילו בנפשו מאי אמרת דאם יהרוג את הרודף יחלל ג"כ שבת הא עי"ז יציל את הנרדף ומבואר בתוס' נדה דמ"ד דעל טריפה מחללין את ע השבת יעו"ש.

ב

אולם להך צד דרודף אחר הטריפה אינו ניתן להצילו בנפשו י"ל קושית הגרעק"א למש"כ בהגהת אשרי בב"ק פ' שור שנגח ראובן שהרג את שמעון אע"פ שחייב מיתה משלם דמים ליורשים בבא לצי"ש א"נ אי תפסי יורשים לא מפקינן מיני' עכ"ל הובא בקציה"ח סי' ת"ו דס"ל דקרא דעליו ולא על האדם למעוטי מכופר קאתי ולא למעוטי מדמים ולהכי מצד קלבד"מ מהני תפיסה, ולפי"ז ההורג את הטריפה חייב מן הדין דמים דגם לטריפה יש דמים יעוי' גיטין דמ"ג והא חזי למיקם קמי' ויעוי' בתוס' ריש ערכין בד"ה לאתויי מנוול וג"ז נראה דחובל את הטריפה חייב לשלם מדין חובל וההורג את הטריפה לא גרע מחובל, ומבואר ברמב"ם פ"ד מהל' חובל ומזיק ה"ט החובל בחבירו ביוה"כ אפילו במזיד חייב בתשלומין אע"פ שעבר עבירה שהוא חייב עליה מלקות והלא כל המחויב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין לוקה ומשלם כן הם הדברים בכל חוץ מחובל בחבירו שהוא משלם שהרי בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין שנאמר שבתו יתן עכ"ל הרמב"ם, מבואר בדבריו דכיון דגלי רחמנא בחובל בחבירו דמשלם ואינו לוקה משום לאו דלא יוסיף כך אינו לוקה משום לאו אחר ומה"ט דהורג את הטריפה דלא נפיק מכלל חבלה משלם ואינו לוקה אף בלאו אחר דפתיך ביה, וה"ה משום לאו דלא יוכל לשלחה דנגמר בשעת ההריגה כיון דמשלם ואינו לוקה ודינו כמו חובל ביוה"כ דמשלם ואינו לוקה [ועי' במנ"ח שנסתפק אי בחובל את הטריפה חייב משום לאו דלא יוסיף דלא הוי מקוים שבעמך כמבואר בסנהדרין דפ"ה לגבי נגמר דינו, ועי' בפרש"י ערכין ד"ז מי שנגמר דינו לפי שעומד להכאה וזה ל"ש בטריפה וגם טריפה לא דמי לנגמר דינו דהא חי יב"ח, ועי' בתוס' כתובות דל"ג בד"ה אלא במעידין על הטריפה דאי אפשר לקיים בשום דבר לא במיתה ולא במלקות] ובזה מתורץ ג"כ הקושיא המפורסמת בביטלו ולא ביטלו דמשכח"ל כשחרשה ולפי הנ"ל גם בחרשה דנותן דמי כולו ומשלם מדין חובל בחבירו אף בלאו אחר המעורב בהדי', וכ"ז אי נימא דרודף אחר הטריפה אין לו דין רודף אבל אי נימא דיש לו דין רודף על כל פנים לגבי הטריפה הנרדף דיכול להציל א"ע בנפש של רודף, ורק דהוי כחיי"מ שוגגין כמו שפרש"י בסנהדרין ממילא דלגבי הדמים של דמי הנהרג נפטר מטעם חיי"מ שוגגין מדמי חבלה ולגבי מלקות הא חיי"מ שוגגין חייבין במלקות.

ג

ומה שפקפק רומעכ"ת עמש"כ דגם ברודף ע"י גרמא איכא ג"כ דין רודף הנה כל דיני מסור משום גרמא הוא ועי' בברכות דנ"ח בעובדא דרב שילא קרינהו חמרא אמר האי רודף הוא וע"ע בריב"ש סי' של"ח שהשוה כל דיני גרמות לרודף ועי' בס' גליא מסכת חחו"מ סי' ה' שהעלה ג"כ דגם בגרמא הוי רודף מדין מחתרת יעוי"ש, וידידי עמיתי הרב הגאון מו"ה בנציון שאטער ר"מ בישיבת ראמיילעס העירני מקושית הש"ס בב"ק דכ"ב לר"ל דס"ל אשו משום ממונו אילו קטיל תורי' עבדא מי קא מיחייב ומאי מקשה נהי דאי"ח מיתת ב"ד לר"ל דלא ס"ל אשו משום חציו מ"מ שם רודף עליו מצד גרמא וע"כ דאין על גרמא דין רודף ואם כי מדהג"מ י"ל דאע"פ דמוכח דיש דין רודף גם בגרמא מ"מ מקלבד"מ לא נפטר רק היכא שיש בו חומר עבירה של חיוב מיתה אבל בגרמא אע"פ דהוי רודף וניתן להצילו בנפשו כדי להציל את הנרדף אבל מממון לא מיפטר ולהכי מקשה בגמ' דאמאי מיפטר משום ממון, ובזה יתישב ג"כ מאי דמקשים בסנהדרין ד"י בהעדים של האב שהזימו בשקר לעדי הבעל הלא הי' על העדים דין רודפים בעדותן להרוג לעדי הבעל ולמה ישלמו עדי האב להבעל מאה כסף הא הוי' מיתה וממון לחד כמש"כ הריב"ם בב"ק דכ"ב, אבל אי נימא דע"י גרמא לא הוי קלבד"מ א"ש, אולם באמת זהו נגד הסברא הישרה דכיון דעיקר דין רודף הוא להציל את הנרדף ואפ"ה אמרינן גבי' קלבד"מ א"כ ה"ה בגרמא כיון דניתן להצילו בנפשו בדין שיפטור משום קלבד"מ ועכצ"ל דשאני בעדים מזימים דאין עליהם דין רודף דדוקא ברודף מבורר שרוצה להרוג ומיתתו ביד כל אדם יש לו דין רודף משא"כ בעדים אשר בעת עדותם הלא לא נתברר הדבר ובפרט כל זמן שלא נגמר הדין [ואחר גמ"ד הא פסק מאתם דין רודף גם אחרי גמר עדותם אחר כדי דיבור ל"ש בהו רודף דהא אי אפשר שיחזרו מעדותם] ובודאי אם יהרגו העדים המוזמים את המזימים יתחייבו מיתה עפ"י דין ול"ש בהו דין רודף, ולמש"כ דגם ברודף ע"י גרמא פטור משום קלבד"מ מ"מ נראה דמגוף דהגמ' בב"ק דכ"ב אין סתירה, די"ל דהש"ס מוכיח מדקתני ומת העבד דפטור ואם איתא מדין רודף גם אי ניצל אח"כ העבד ולא מת יפטור המדליק את הגדיש מדין רודף דרודף ששיבר את הכלים פטור אף אי לא מת הנרדף וע"כ צ"ל דהברייתא תני פטור דקלבד"מ מדין חיוב מיתה עפ"י דין משום מיתת העבד ולא מדין רודף וע"כ צ"ל דאין על המדליק דין רודף ולא ניתן להצילו בנפשו משום דמי שיבוא להציל יציל ע"י שיתיר את העבד הכפות הנרדף ומה שאין המדליק מציל את העבד כפות אחרי שהדליק אין ע"ז דין רודף ורק מיתה ביד"א חייב כיון דעכ"פ העבד כפות וע"י חציו ישרף העבד ול"ד לזורק חץ ותריס בידו דלפי מה שהוא אין החץ יכול להורגו אלא די"ל דמ"מ לגבי העבד הנרדף שהוא כפות הלא ניתן להצילו בנפשו ומחויב מיתה לגבי הנרדף מ"מ אין זה מוכרח דאפ"ל דאם יהי' מציאות יכול להציל את עצמו בלי הריגת הרודף או שיכול להציל א"ע באחד מאבריו גם למש"כ הריב"ש דהנרדף פטור גם ביכול להצילו באחד מאבריו כתבתי בסי' הקודם דאין על הנרדף חיוב מיתה משום דאנוס הוא אבל מצד קלבד"מ לא נפטר הרודף דאין עליו חיוב מיתה רק שהנרדף ההורגו פטור וכדמוכח מסנהדרין דע"ד דביכול להצילו באחד מאבריו לא נפטר משום קלבד"מ, וכ"ז יל"פ בדהג"מ אבל הרשב"א דמפרש הגמ' מדין רודף א"כ קשה מאי נפ"מ בין אשו משום חציו ובין אשו משום ממונו סוף סוף רודף הוא ע"י גרמא וניתן להצילו בנפשו.

ד

והנה ד' הרשב"א צ"ב וז"ל אמאי פטור בעבד כפות וגדיש סמוך משום קלבד"מ והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של העבד וכדאמרינן בגונב כיס בשבת שכבר נתחייב בגניבה כו' ואפילו לר"ל דמוקי לה בהצית בגופו של עבד אכתי תקשי אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חבירו מי לא נתחייב כו' והכא שריפת העבד לאו שריפת הגדיש ואי בעי נמי מסיק אש מעל גופו של עבד למ"ד בפ' אלו נערות כהאי טעמא גבי גונב כיס בשבת ואוכל חלבו של חבירו וא"כ ליחייב על הגדיש ואפשר דלר"י דסבר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא"א לו לברוח הו"ל משעת הצתת אש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם דפטור משום דמשעת רדיפתו מתחייב בנפשו ואף זה כן אלא דאכתי קשה לר"ל דהו"ל בשעת הצתת אש בגופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש, וי"ל דנשרף הגדיש קודם שמת העבד ועדיין צריך תלמוד עכ"ל, מבואר מד' הרשב"א דרק לר"י דס"ל אשו משום חציו הו"ל משעת הצתת אש בגדיש רודף אבל לא לר"ל והא גם לר"ל דאשו משום ממונו לא גרע מגרמא דהשיך בו את הנחש וכיו"ב והו"ל רודף ומאי מקשה הש"ס לר"ל והא גם לר"ל הו"ל רודף וניתן להצילו בנפשו ומוכרח מד' הרשב"א דלמ"ד אשו משום ממונו אין עליו דין רודף, הרי מוכח מד' הרשב"א דרק לריו"ח הוי רודף ולא לר"ל דס"ל אשו משום ממונו משום דהוי גרמא לפי שאין עליו חיוב מיתה ביד"א ומדוקדקים בזה ד' הרשב"א שכ' לר"ל דמיירי דנשרף הגדיש קודם שמת העבד ולכאורה צ"ע דעדיין קשה הא אינם באים כאחד והו"ל להרשב"א לפרש דנשרפו כאחד, ולמש"כ לכשהצית בגופו של עבד גם לר"ל הו"ל רודף ולהכי פטור כמו לריו"ח, אולם ד' הרשב"א צ"ב במה שתי' דחייב מיתה מצד רודף דמ"מ הא מחויב מיתה מקודם בשעת הדלקתו ואח"כ לכשהדליק על מה שאינו מציל את הנרדף אין עליו חיוב מיתה וליחייב משום הדלקת הגדיש ואי"ל כיון דנפטר מצד קלבד"מ אין לחייבו משום חציו על הגדיש דהוי כאילו נעשה ע"י אחר דא"כ מאי מקשה הרשב"א הא נתחייב מקודם משום שריפת הגדיש ע"י הדלקתו הא נתחייב מיתה משום מעשה זה, וצ"ל דלענין חיוב מיתה אע"פ דהחיוב בא ע"י מעשיו מ"מ כל זמן שלא נשרף העבד הא אין עליו חיוב מיתה בפועל רק לכשנשרף נתחייב ולהכי אינם באים כאחד, אבל למה שתי' דנתחייב משום רודף הרי בעת הדלקה הוי רודף וניתן להצילו בנפשו מיד ולהכי הו"ל קלבד"מ, אלא דלפ"ז יקשה מה שהקשה אח"כ לר"ל לכשהצית בגופו של עבד דהא חיוב מיתה קודם חיוב ממון דמה בכך כיון דנפטר מיד מצד רודף שנתחייב מיתה הרי א"א לחייבו עוד ממון מה שדולק אח"כ כיון דנפטר בהדלקתו כמו שמתרץ לריו"ח.

ונראה בשי' הרשב"א דס"ל דאע"פ דנפטר משום מעשה אחת בקלבד"מ מ"מ ס"ל דלא הוי כנעשה מעשה ע"י אחר דלא כמש"כ התוס' בגיטין דנ"ג גבי מנסך [ומאי דמבואר במכות דט"ז אי דקטלה קלבד"מ אע"פ דעיקר הלאו עבר בשעת הגירושין מ"מ חשוב קלבד"מ מאי דקטלה אח"כ משום כיון דנתחייב מיתה הוי כאילו עשה אחר ועי' בתשו' רעק"א סי' קס"ד, י"ל דהרשב"א ס"ל כמש"כ הריטב"א במכות שם לדחות פרש"י ותוס' מה"ט וס"ל דאינם באים כאחד וגורס כגי' הרמב"ן יעוי"ש ועי' באס"ז כתובות ר"פ אלו נערות שהביא בשם הרשב"א בהא דפטור בקנס משום קלבד"מ אע"פ דחיוב מלקות משעת העראה ולא אמרינן דיתחייב קנס בנמ"ב משום דגם על גמ"ב חייב מלקות כמבואר בירוש' גבי הדליק את הגדיש בשבת וזהו כמש"כ בהקדמת פנ"י וס"ל להרשב"א דלא אמרינן דדמי כמו שנעשה על ידי אחר והוי בעולה כמש"כ הגרעק"א, [וברמ"ה בחי' סנהדרין מבואר דעל גמ"ב אינו חייב דהוי כבעולה ממש כמש"כ הגרעק"א], אלא דאי אפשר לחייבו על מעשה שנפטר משום קלבד"מ ואי אפשר לחייבו משום חציו, וכ"ז לריו"ח דס"ל אשו משום חציו ולפי ההו"א דלא ס"ל אשו משום ממונו ג"כ, אבל לר"ל דס"ל אשו משום ממונו שפיר מקשה הש"ס דאילו קטיל תורי' עבדא מי קא מיחייב דנהי דברגע של הדלקה נפטר מצד רודף מ"מ הא הממון שלו ונתחייב אח"כ על הגדיש משום ממונו ולהכי משני בהצית בגופו של עבד דבאותה שעה נשרף הגדיש ג"כ כמש"כ הרשב"א וגם אם נשרף הגדיש קודם מיתת העבד מ"מ יש עליו ג"כ דין רודף כל שמצית והולך בגופו של עבד ונפטר משום קלבד"מ, ולשי' הרשב"א יתישב ג"כ הא דאיצטריך לר' אבין לומר בכתובות דל"א בזורק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דפטור משום דעקירה צורך הנחה ומשום דלא מצי לאהדורי תיפ"ל כיון דבא מכח מעשה אחת הזריקה ואע"פ שאין עקירה צורך הנחה וכן מהירושלמי בהצית גדישו של חבירו בשבת דעל שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך חייב בתשלומין כו' והא נעשה ע"י מעשה אחד, ולמש"כ לפי המסקנא בב"ק דלמ"ד משום חציו חייב ג"כ משום ממונו ולהכי נהי דפטור משום קלבד"מ מ"מ הא בכלו לו חציו חייב ג"כ משום ממונו אע"פ שנפל הגדר אח"כ ובעת שהדליק הי' הגדר עומד מ"מ חייב על ממונו אח"כ ולהכי גם בקלבד"מ י"ל דאע"פ דא"א לחייבו באותו שעה אבל אח"כ כיון שיכול להציל ולכבות חייב משום ממונו ולהכי איצטריך לטעמא דעקירה צורך הנחה ולטעמא דאי אפשר לאהדורי והוי מעשה אחת, ובטעם דאי אפשר לאהדורי י"ל דאילו הי' אפשר לאהדורי הי' חייב ג"כ משום ממונו אבל כיון דא"א לאהדורי ממילא אין לחייבו משום ממונו דרק באפשר לגודרה ולא גדר חייב אבל בא"א לאהדורי אין לחייבו משום ממונו [ויהי' לפ"ז הדין בא"א לאהדורי מחיוב ממון גרידא אף דאפשר לאהדורי מחיוב מיתה מ"מ אם בא מחמת מעשה אחת פטור] ולמש"כ להכי איצטריך להירוש' לתרץ במדליק את הגדיש דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה דאע"פ דנפטר ע"י מעשה אחת מ"מ דמי לכלו לו חציו דחייב ג"כ משום ממונו דמשום קלבד"מ לא נתחייב על מעשיו באותה שעה מ"מ לא הוי כאלו נעשה ע"י אחר וממונו הוי ושמירת האש עליו אח"כ ולהכי איצטריך לטעמא דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה.

ה

וזה נראה ג"כ באור ד' הירושלמי בב"ק פ"ב מתני' מסייע לר"ל [וזהו שיבוש דמוכח דצ"ל לריו"ח כמש"כ בגיה"ש שם] עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום על שבולת הראשונה נתחייב מיתה מכו"א בתשלומין אמר ר' יוסי ואת שמע מיניה כו' והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, אם אומר את שאינו כזורק החץ ממקום למקום יעשה כמו שחלו עליו התשלומין מכו"א ויתחייב בתשלומין עכ"ל, ומלשון הירוש' נראה דמשוי להדדי הראי' מעבד כפות וגדי סמוך ונשרף עמו פטור עם הראי' של ר' יוסי מהדליק את הגדיש בשבת דפטור (ועי' במה"פ שם ובתרומת הכרי סי' שצ"ב מש"כ בביאור ד' הירוש'] וביאור הדברים נראה דס"ל להירושלמי דלמ"ד דאשו משום חציו והחיוב בא על מעשה אחת כמש"כ ולהכי פטור מצד קלבד"מ דבאים כאחד משא"כ לר"ל דאשו משום ממונו ואינם באים כאחד דשריפת הגדיש לאו משום חציו וחיוב מיתה על העבד שהצית בגופו וכן בהמדליק את הגדיש בשבת ג"כ לריו"ח נעשה כמו שתלו עליו התשלומין כאחד, וצ"ל לפ"ז דהירוש' אזיל לפי' ההו"א דבבלי. בב"ק שם דריו"ח ס"ל אשו משום חציו ולא משום ממונו ולהכי א"ש לריו"ח דמועיל פטור דקלבד"מ וחשוב באים כאחד ולהכי גם בהדליק את הגדיש בשבת דשם שייך סברא זו דהוי באים כאחד ולא איצטריך לסברת הירושלמי בכתובות דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה והירושלמי בכתובות קאי לפי המסקנא דבבלי דריו"ח ס"ל משום ממונו ג"כ ולהכי איצטריך לטעמא דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה, ולפי המסקנא דבבלי שם דריו"ח ס"ל אשו משום ממונו ג"כ נצטרך לומר גם לריו"ח לכשהצית בגופו של עבד ונשרף הגדיש והעבד כאחד כדמשני לר"ל ובהדליק את הגדיש בשבת דפטור משום דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה כמבואר בירושלמי ולהכי אף דלריו"ח ס"ל משום ממונו ג"כ פטור אבל לר"ל מקשה הירוש' בב"ק שפיר מהא דהדליק את הגדיש בשבת דפטור דלדידי' ל"ש לומר כמו שחלה עליו התשלומין כאחד כמו לריו"ח, וגם טעם הירושלמי בכתובות דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה ל"ש אליבא דר"ל דס"ל אשו משום ממונו ואי"ח גם משום שבת רק על שבולת הראשון ולהכי מוכיח הירושלמי מזה כריו"ח דאשו משום חציו [ולשי' הבבלי י"ל דהא דלר"ל פטור בהדליק את הגדיש בשבת דדמי לזורק חץ וקרקע שיראין בהליכתו וא"א לאהדורי דפטור משום דחשיב כל המעשה מעשה אחת ולהכי במדליק את הגדיש בשבת מיירי באופן דא"א לאהדורי והוי מעשה אחת ופטור מצד קלבד"מ וכן בעבד כפות דפטור דא"א לאהדורי וא"א להציל את הגדי והעבד פטור על הגדי והגדיש דהוי כמעשה אחת].

והנה בירושלמי בב"ק שם בעבד כפות וגדי סמוך דפטור לא נזכר כלל דצ"ל דמיירי בהצית בגופו של עבד ואמר על שבולת הראשונה נתחייב מיתה, ולכאורה תמוה כמו דמקשה בבבלי אילו קטיל תורי' עבדא מי קא מיחייב ואיזה חייב מיתה יש על שבולת הראשונה והו"ל לפרושי להדיא דעל מה שהצית בגופו של עבד חייב מיתה, וע"כ נראה בשי' הירוש' דבין לריו"ח ובין לר"ל חייב מיתה מצד רודף בשעה שהדליק את הגדיש וס"ל דרק בשעת הדלקה חשיב רודף שניתן להצילו בנפשו אבל אחרי כן לא מיבעי אם א"א לאהדורי ולהציל נסתלק דין רודף אולם גם באפשר לאהדורי כיון שאינו עושה מעשה בפועל ועל שב וא"ת שלו אין עליו דין רודף ולריו"ח דס"ל דאשו משום חציו חשיב באים כאחד משא"כ לר"ל דס"ל אשו משום ממונו מקשה הא אינם באים כאחד ולפ"ז יהי' סייעתא מד' הירוש' דגם בגרמא יש דין רודף ופטור משום קלבד"מ, ומד' הרשב"א אין סתירה דלר"ל דחייב משום ממונו אע"ג דהוי רודף מ"מ חייב משום ממונו אח"כ ורק לכשהצית בגופו של עבד ונשרף הגדיש עמו פטור משום קלבד"מ.

ו

כל זה כתבתי לפי שי' הרשב"א אבל בדהתוס' ב"ק דכ"ב הא מבואר דלהכי פטור אפילו בכלו לו חציו ואשו משום ממונו וכמ"כ לר"ל דחייב מיתה על העבד משום גופו ועל הגדיש משום ממונו לפי שבא הכל ממעשה אחד, וכן הביא השעה"מ בפ"ג מהל' גניבה לתרץ כן בשם מוהר"י אשקאפה דלא דמי לגונב כיס בשבת שנתחייב בגניבה על מעשה ההגבהה ועל חיוב שבת בעי מעשה הוצאה משא"כ בדבר שבא מכח מעשה אחד, והשעה"מ מייחס ג"כ סברא זו לתלמידי הרשב"א שהביא בשם שיטה כ"י לחדושי ב"ק שכתבו בשלמא למ"ד אשו משום חציו משו"ה בעבד כפות לו פטור דקלבד"מ פי' ואפילו נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור כו' ואוקמי ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקלבד"מ פי' ואפילו נשרף העבד מקמי הגדיש פטור הא למה זה דומה לזרק חץ והלך וקרע שיראין של חבירו אחר שהמית שהוא פטור עכ"ל. אולם השעה"מ תמה על זה דא"כ אמאי הוצרך ר' אבין בכתובות לומר בהזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו דפטור משום עקירה צורך הנחה ומשום דלא מצי לאהדורי תיפ"ל כיון שבא מכח מעשה אחת הזריקה ואעפ"י שאין עקירה צורך הנחה ואפשר לאהדורי כמו במדליק את הגדיש תפטור, וכן הקשה מההיא דמרובה דע"י בהא דמקשה דמכי מטא לאויר ביתו קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דמטא לארעא והא כיון דבא מחמת מעשה אחד הכל מודים דפטור, וכן הקשה מהירושלמי בהמצית גדישו של חבירו בשבת דעל שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין ומשני דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה וכן בחסימה ולפי דבריהם למ"ל להירושלמי לומר על כל שבולת ושבולת חייב מיתה, תיפ"ל דהא בא מכח מעשה אחד יעו"ש ולדבריהם אי אפשר לתרץ כמשכ"ל בשי' הרשב"א משום דאשו משום ממונו חייב אח"כ דהא בדבריהם מפורש דאפילו למ"ד אשו משום ממונו נפטר מצד קלבד"מ ומבואר בד' התוס' ותלמידי הרשב"א דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי והתוס' לשיטתם בגיטין דנ"ג דדמי לנתנסך ע"י אחר ולהכי אינו חייב משום ממונו ג"כ וכן תמה בס' תרומת הכרי סי' שצ"ב על הנמוק"י שכתב דאשו משום חציו הוא כזורק את החץ שבשעה שיצא מתחת ידו אז באותה שעה נעשה הכל מהא דכתובות דל"א דלמ"ל להטעם דעקירה צורך הנחה תיפ"ל דעבור חיוב שבת וממון בא על תחלת הזריקה וכמ"כ מהא דב"ק ד"ע ומהירוש' דכתובות בהמצית את הגדיש ומסיק אע"כ דליתא להאי טעמא כלל ולעולם לא מחויב לא מיתה ולא ממון אלא בתר בסוף ואף דאנוס הוא בהכי חייבי רחמנא יעו"ש.

והנה תמיהות התרומת הכרי על דברי הנמוק"י י"ל בפשיטות דאעפ"י דס"ל דאשו משום חציו וכמו שנעשה הכל מעיקרא ובתר מעיקרא אזלינן והיינו לכשנעשה בפועל בסוף חייב עליו מעיקרא [ואין סתירה מד' הנמוק"י לדהתוס' בב"ק די"ז שכתבו דאם זרק חץ ובא אחר ושברו דפשיטא דחייב ול"ש כאן מנא סבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק דדוקא בדהתוס' דבא אחר ושברו שלא נעשה בפועל לבסוף לא אזלינן בתר מעיקרא אבל לכשנעשה לבסוף אזלינן בתר מעיקרא והקצוה"ח בסי' ש"צ חושב דפליגי הנמוק"י והתוס' ולפמש"כ לא פליגי, ומיושב ג"כ מה שתמה הקצוה"ח מד' הרא"ש בפ' כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דחייב שכתב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דתלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הנזק ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מאי קשי' דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות והו"ל זורק חץ יעו"ש, ולמש"כ היכא שהוא בא בפועל לידי סוף אזלינן בתר מעיקרא אף בזורק חץ וא"כ בדין התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י בדין שתהי' בתר מעיקרא כיון שהגיע לידי סוף] וכיון דבעינן שיהי' נעשה בפועל להכי לענין דין פטור דקלבד"מ בעינן שיהי' חיוב מיתה וממון בפועל כאחד, ולהכי בזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו ניהו דדין חיוב בין למיתה ובין לממון נתחייב על פי מעשה זריקתו מעיקרא מ"מ כיון דחיוב מיתה בפועל לא הי' קודם שבא לידי העברת ד"א בפועל וכיון דבפועל אינם באים כאחד אין בזה פטור דקלבד"מ וכן בהצית בגופו של עבד אעפ"י שיש בזה חיוב מיתה בפועל מ"מ על שריפת הגדיש שאח"כ כיון שלא הי' חיוב ממון בפועל בעת הצתת הגדיש אין זה באים כאחד וכסברת הרשב"א ואין סתירה לפי"ז לד' הנמוק"י מכתובות דל"א ומב"ק ד"ע ומד' הירושל' בכתובות וכ"ז י"ל לשי' הנימוק"י אבל לשי' התוס' בב"ק ותלמידי הרשב"א ומוהר"י אשקאפה דס"ל דכל שנעשה ע"י מעשה דקלבד"מ נפטר דדמי לעשה אחר יקשה כנ"ל.

ז

ונראה בשי' התוס' ותלמידי הרשב"א עפמש"כ השימק"ו בב"ק ד"ע בקושית התוס' שם דמכי מטי לאויר חצירו חייב משום שבת כו' ותירצו דדוקא היכא דחיוב קודם מיתה לחיוב תשלומין כמו בהצית בגופו של עבד פטור אף שנשרף אח"כ הגדיש אבל כשחיוב תשלומין קודם לחיוב מיתה חייב יעוי"ש, וכמשכ"ל לחלק דהיכא דיש חיוב מיתה בפועל בעת התחלת המעשה נפטר משום קלבד"מ אח"כ ולהכי בהדליק את הגדיש ועבד כפות לו דהוי רודף כמש"כ הרשב"א ונתחייב מיד משום קלבד"מ נפטר גם משום ממונו אח"כ לכשכלו לו חציו, וכן מש"כ תלמידי הרשב"א בזרק חץ וקרע שיראין בהליכתו והמית האדם דהו"ל רודף בעת זריקתו וניתן להצילו בנפשו בין שקרע השיראין קודם שהמית או אחרי שהמית נפטר משום קלבד"מ משא"כ בזרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דלא נתחייב מיד משום שבת והחיוב ממון בא קודם חיוב מיתה לולא הטעם דעקירה צורף הנחה לא נפטר וכן בהא דמרובה ד"ע דמקשה מכי מטי לאויר חצירו קנה לענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא דלא נתחייב מיד משום שבת ואינם באים כאחד [ובל"ז נראה לחלק דהתם לא בעינן לקנין המכירה מעשה הזריקה ורק קנין אויר החצר של הלוקח גורם להמכירה וא"צ פעולת המוכר וזריקתו לזה עי' כעין זה באס"ז כתובות ובהפלאה] אולם מד' הירוש' בהמצית גדישו של חבירו בשבת דמקשה דעל שבולת ראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין עדיין יקשה לדבריהם דהתם נתחייב מיד משום שבת ונפטר משעת הצתה משום קלבד"מ ומהכ"ת יתחייב אח"כ בתשלומין לשי' התוס' ותלמידי הרשב"א ולמ"ל להירוש' לומר מטעם דכל שבולת ושבולת חייב מיתה והא איכא ג"כ נפ"מ לדינא דאם הדליק את הגדיש בשבת ודלק אח"כ בחול דל"ש בזה על כל שבולת ושבולת חייב מיתה יתחייב מצד הגדיש ואלו מצד שנעשה במעשה אחת נפטר.

וסבור הייתי לומר בדעתם למש"כ התוס' בגיטין דנ"ג דרב דס"ל דמנסך ממש משום דמשעת הגבהה נתחייב על מה שנעשה אח"כ ושמואל ס"ל כיון דעל שעת הגבהה אומר לו הש"ל וכיון דקלבד"מ הוי כאלו נסכו אחר, ועכצ"ל דרב לא ס"ל דהוי כאלו נסכו אחר ואע"פ דגם לרב אינו חייב על הניסוך מצד קלבד"מ, והוי כשוגג או אנוס דפטור מ"מ חשוב שנעשה המעשה על ידו ואינו יכול לומר הש"ל ולפיכך לדידי' גם באשו לר"ל ולפי המסקנא גם לריו"ח דחייב משום ממונו אע"פ דעל הדלקתו אינו חייב משום קלבד"מ מ"מ חייב אח"כ על אשו דהוי בעלים שלו, ולהכי לדידי' איצטריך לטעמא דחייב על כל שבולת ושבולת ולרב בעכצ"ל בהא דהדליק את הגדיש ועבד סמוך לפי המסקנא דלכו"ע איכא משום ממונו דלהכי פטור דמיירי שנשרף הגדיש והעבד כאחד או די"ל דאחר הדלקה לא הי' איפשר לאהדורי וס"ל דהוי מעשה אחד בכה"ג פטור, אלא דבאמת דהתוס' בגיטין דנ"ג בסברת רב צ"ע [והתורת גיטין כתב משום דרב לטעמו דס"ל בדמים קנינהו וקנה בהנסוך לפיכך א"י לומר הס"ל ודבריו תמוהים דדוקא היכא דבדמים קנינהו בעת הגזילה אמרינן דנפטר מוהשיב וקנה גוף הגזילה אבל איך יקנה בהנסוך אחרי שכבר אגבה ואטו על ידי חיוב מיתה יקנה הכל] דהא ממשנתינו דתני המנסך בשוגג פטור מבואר דלאו מתורת גזילה קא אתי' עלה דאל"כ גם בשוגג יתחייב, ועכ"פ הא מבואר דבמנסך בשוגג פטור אע"ג דאגבי' עכ"פ בקלבד"מ דלא נתחייב על מעשיו והוי כשוגג מהכ"ת יתחייב, ואין לומר דדוקא בשוגג שכסבור שהוא שלו ולא נתכוין לגוזלו ולא קנה בהגבהה ול"א בו מדאגבי' קני' דא"כ יקשה בזה בהא דקאמר התם בפלוגתא דר"י ור"מ אי קנסו שוגג אטו מזיד במנסך והא כיון דבשוגג לא קנה בהגבהה א"כ פטור משום קלבד"מ בכה"ג גם במזיד, אולם המחוור בזה מש"כ הגרעק"א בתשו' סי' קס"ד בכונת התוס' עפמש"כ התוס' שם בד"ה מנסך דלהכי אין לחייבו מטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' משום דלא מחייבין טפי כאלו הי' היזק ניכר עיי"ש, ולהכי ס"ל לרב כיון דאגבה קני' ובהיזק ניכר בכה"ג א"י לומר הש"ל מה"ט גם בהיזק שא"נ במזיד קנסו כמו בהיזק ניכר ומה"ט חייב במזיד, ולפ"ז גם רב ס"ל דקלבד"מ הוי כמו שנעשה על ידי אחר אלא דבמנסך חייב לפי דאגבי' קני' כמו בהיזק ניכר.

ונראה בשי' התוס' ותלמידי הרשב"א דמפרשים ד' הירוש' בהמצית גדיש של חבירו בשבת דתני דפטור משום דסתמא מיירי אף שהולך ודולק את כל הגדיש, וע"ז הקשה הירוש' דכיון דעל שבולת הראשון נתחייב מיתה הא בתרי קטלא לא קטלית ויתחייב ממון וע"ז משני דעל כל שבולת ושבולת יש חיוב מיתה דאע"פ שאא"פ לחייבו מיתה מ"מ הוי כמו חיי"מ שוגגין, ויתישב לפ"ז מה שמדמה הירוש' בחסימה להא דמדליק את הגדיש דלפ"מ שמפרשים הירוש' דאיירי שהדליק שבולת הראשונה א"כ אח"כ אינו עושה כלום אבל בחסימה הא עיקר הלאו דלא תדוש בחסימה א"כ הא על כל דישה ודישה עובר בלאו ויש בו התראת מלקות ואף אי חסמה אחר חייב משום הדישה א"כ הא דחסימה עדיפא ממדליק את הגדיש, ולמש"כ א"ש דכמו במדליק את הגדיש מדליק והולך ונפטר כמ"כ בחסימה [ויתישב בזה ד' הגרעק"א שכתב דהא דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה הוי כמו חיי"מ שוגגין והקשיתי בסימן הקודם דהא הירוש' קאי לריו"ח דס"ל אשו משום חציו ולריו"ח הא ס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורים א"כ בחסימה ל"ש זה ולמש"כ דמדליק הגדיש והולך י"ל דקאי לר"ל דס"ל אשו משום ממונו ור"ל הא ס"ל דחיי"מ שוגגין פטורים).

ואם אמנם נתישבו ד' הירוש' דכתובות דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה ואין סתירה לדהתוס' ותלמידי הרשב"א משום דהתם מיירי דמדליק כל שבולת ושבולת ולהכי חייב מיתה על כל שבולת, אבל מד' הירוש' בב"ק פ"ב במתני' בעבד כפות כתב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אתה אומר שאינו כזורק החץ ממקום למקום כו' מכאן ואילך יתחייב בתשלומין הרי בולט שי' הירוש' דאע"פ דנעשה ע"י מעשה אחד וגם בהדלקת הגדיש נתחייב מיתה משום שבא מיד מ"מ לר"ל דאשו משום ממונו לא נפטר מצד קלבד"מ והא בדהתוס' מפורש דאפילו לר"ל דאשו משום ממונו כשהצית בגופו של עבד ואע"פ שלא הצית בגופו של גדי פטור וכן לריו"ח היכא דכלו לו חציו משום מעשה אחד נפטר, עוד ק"ל לשי' התוס' דבע"כ צ"ל דהא דנפטר מצד קלבד"מ בעבד כפות וגדי סמוך משום מעשה אחת לריו"ח לפי שנתחייב מיד מצד רודף ולא דמי לזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו שלא נתחייב מיתה מיד בפועל וכמשכ"ל וע"כ דס"ל להתוס' כהרשב"א דהוי רודף וכ"כ הפנ"י בתוד"ה בגדי דבהצית בגופו של עבד הוי רודף דלא כמהר"ם שם וא"כ יקשה במאי דמקשה לר"ל אילו קטל תורי' עבדא מי קא מחייב דהא ע"י גרמא הוי רודף ולשי' התוס' נפטר ע"י מעשה אחד משום ממונו ג"כ ומאי נפ"מ בין ריו"ח לר"ל דהא גם לריו"ח משום חציו אינו נפטר מצד קלבד"מ כיון דהדליק את הגדיש קודם ונתחייב רק מצד רודף א"כ גם לר"ל הוי רודף והא לשי' התוס' גם בחיוב משום ממונו נפטר ע"י מעשה אחת ויהי' מזה ראי' דלשי' התוס' ברודף ע"י גרמא לא נפטר מצד קלבד"מ ולהכי רק לכשהצית בגופו של עבד הוי רודף אם לא דנימא דמש"כ התוס' דע"י מעשה אחת נפטר היינו באופן דאי אפשר לאהדורי דלהכי נפטר וצ"ע.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה