אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יח

סימן יז

תרמ"ה ווילנא. בדברי הרמב"ם בפ"א מה' נערה בתולה, שהעתיק המשנה דר"פ אלו נערות כצורתה.

א

הרמב"ם בפ"א מהל' נערה בתולה הי"א כתב היתה בתולה זו אסורה על האונס או או המפתה אם היתה מחיי"כ כגון אחותו ודודתו או הנדה וכיו"ב כו' ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הר"ז משלם קנס עכ"ל, העתיק רבינו מתניתין דר"פ אלו נערות כצורתה ותמוה שזהו נגד סוגיא דסנהדרין דף ע"ג דמקשה הש"ס ורמינהו אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו דהא ניתן להצילו בנפשו דרודף הוא ומאי דמשני הש"ס דמשעת העראה הוא דאיפגמא ז"א אלא למ"ד דהעראה זו נשיקה א"כ למש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב דהעראה זו הכנסת עטרה א"כ באים כאחד והרמב"ם השמיט כל האוקימתות דש"ס וכבר הרגיש בזה השעה"מ בפכ"ד מה' שבת והנוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' צ"ה יעו"ש מה שנדחקו בזה דשי' הרמב"ם כשי' הי"מ דקנס אי"ת בהעראה.

והנראה בשיטת הרמב"ם דלכאורה ק"ל במאי דקאמר הש"ס בסנהדרין אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכ"ל היינו דלדידי' החיוב מיתה והחיוב ממון באים כאחד והא גם לדידי' אינם באים כאחד דעיקר חיוב מיתה של רודף לאו משום עונש עבירה של הרודף דהא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו אע"ג דלאו בר עונש הוא אלא דהעיקר להציל את הנרדף מהריגה או מפגם בדמו של רודף וזהו קודם עשית העבירה אבל כיון שהרג או שפגם כבר נפטר וניצל מידי חיובו ומה שניתן להצילו בנפשו הוא רק כדי להציל את הנרדף קודם שעשה המעשה וא"כ בעת פעולת העבירה אינו עוד בר חיוב וכל חיובו הוא קודם עשית מעשה העבירה להציל הנרדף או מפגם, והנה חיוב ממון דקנס אינו מחויב מתחלה רק עבור מעשה הביאה וא"כ אכתי אינם באים כאחד דחיוב מיתה בא על קודם עשית העבירה והחיוב ממון בא רק על עצם המעשה וכמו דלמ"ד העראה זו נשיקה משעת העראה איפטר לה מקטלא ה"נ למ"ד העראה זו הכנסת עטרה ג"כ קודם הכנ"ע נתחייב מיתה ובשעת הכנסה אין עוד חיוב מיתה עליו ומאי מקשה הש"ס ולשי' הריצב"א בכתובות ד"ל בתוד"ה לא צריכא דחשוב באים כאחד אע"פ שאינם כאחד ממש א"ש אבל לשארי התירוצים קשה.

ונראה בישוב הדבר עפ"י המבואר בכתובות ל"א בזרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה וה"נ במעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו פטור להך לישנא דאמר לפי שא"א להנחה בלי עקירה והסברא לפי שא"א בלא עקירה ונמצא שבכה"ג שא"א לבא לידי חיוב מיתה בלא עקירה חשוב מעשה אחד עם חיוב הממון שבו בעקירה הואיל שהעקירה הוא חלק מהחיוב מיתה וא"א בלעדו וה"נ י"ל היכא דהחיוב ממון בא אחר החיוב מיתה מ"מ הואיל והתחלת מעשה של חיוב בא בחיוב מיתה וא"א לגמר חיוב ממון בלא התחלת המיתה חשוב ג"כ חדא מעשה ולהכי א"ש מאי דמקשה למ"ד העראה זו הכנ"ע אע"ג דנתחייב מיתה קודם הכנסת עטרה מ"מ כיון דגם התחלת המעשה של הנשיקה היא חלק מהחיוב ממון וא"א לגמור מעשה של הכנ"ע בלי התחלת העראה של נשיקה ולהכי בחדא מעשה חשיבא דכמו דחלק מן התחלת חיוב מיתה פוטר חיוב ממון שבו אעפ"י שלא נתחייב עדנה מיתה כמו עקירה ה"נ פוטר החיוב מיתה של חלק התחלת המעשה של חיוב ממון כיון שא"א לבוא לידי חיוב ממון בלי התחלה זו.

ועפי"ז מיושב ג"כ דעת הי"מ שם דס"ל דקנס אי"ח רק בגמ"ב ומ"מ מקשה הש"ס שפיר למ"ד העראה זו הכנ"ע דאע"ג שאינם באים כאחד דקנס אי"ח רק דגמ"ב מ"מ כיון דחיוב ממון אי אפשר לבוא בלי חיוב מיתה הקודמת והכנ"ע הוה חלק מהתחלת חיוב ממון כחדא מעשה חשיבא ובאים כאחד ועי' בדו"ח בכתובות (ושי' התוס' דמקשים על היש מפרשים נראה דס"ל דלא דמי למה שאמרו עקירה צורך הנחה דהעקירה הוי חלק מחיוב הוצאה דשבת ולהכי כיון דא"א להנחה בלא עקירה הוי מעשה אחד משא"כ בחיוב ממון שאין החיוב ממון מורכב מחלקים רק שא"א זה בלא זה ושי' הי"מ דמ"מ חשוב באים כאחד כיון דהתחלה הוי צורך הגמר ואי אפשר שיבוא לידי חיוב ממון בלי התחלה שיש בו חיוב מיתה] ומאי דקאמר הניחא למ"ד העראה זו נשיקה משעת העראה הוא דאיפגמא לה והא מ"מ חדא מעשה חשיבא לפי"ז כיון דבע"כ הרי מחויב מיתה מקודם על הנשיקה נראה דהא באמת כיון דחיוב מיתה מצד רודף הוא וא"כ כיון דלמ"ד העראה זו נשיקה הפגם הוא הנשיקה א"כ החיוב מיתה בא קודם הנשיקה דבשעת נשיקה דאיפגמא לה ובעת עשית העבירה אין עוד דין רודף כמשנ"ת וא"כ החיוב מיתה בא קודם התחלת מעשה חיוב ממון היינו קודם הנשיקה שלא הותחל עדיין המעשה של חיוב ממון בכה"ג אינם באים כאחד כמו בגונב חלבו של חבירו ויעו"ש באס"ז דהחילוק בין עקירה והנחה דעקירה הוה התחלת החיוב אבל אכילה שאין החיוב אלא באכילה לבד הלכך לא הותחל האיסור עד שעת אכילה נמצא שהחיוב ממון בא לו קודם שהותחל החיוב יעוש"ה, וה"נ למ"ד העראה זו הכנ"ע והחיוב מיתה בא על התחלת המעשה הנשיקה חשוב כחדא מעשה משא"כ למ"ד העראה זו נשיקה ולדידי' החיוב מיתה של רודף על קודם הנשיקה היינו קודם התחלת המעשה של חיוב ממון ואין זה באים כאחד ודמי להגבהה שאין בו התחלת החיוב ושפיר מקשה הש"ס הניחא למ"ד העראה זו נשיקה כו' דלדידי' אינם באים כאחד אבל למ"ד העראה זו הכנ"ע אעפ"י שהחיוב ממון וחיוב מיתה אינם באים כאחד לשי' הי"מ או גם לשי' התוס' והראשונים דחיוב ממון של קנס בהכנ"ע מ"מ אינם באים כאחד דחיוב ממון בא על עצם המעשה של הכנ"ע וחיוב מיתה הוא על קודם הכנ"ע מ"מ שפיר הוי באים כאחד כמו בזורק חץ ומעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין כמשנ"ת, וכ"ז למ"ד דא"א להנחה בלא עקירה אבל למאן דס"ל דא"א לאהדורי המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין חייב הואיל ואפשר לאהדורי ה"נ חשוב אפשר לאהדורי דהא אפשר לפרוש בעת ההתחלה לבלי לבוא לידי חיוב ממון ואין זה חדא מעשה, והנה הה"מ כתב בד' הרמב"ם דמשו"ה השמיט במגרר ויוצא אוקימתא דעומד לפוש כדמשני בכתובות משום דפסק כהך לישנא דאי בעי לאהדורי וללישנא דאיבעי לאהדורי לא פריך מידי כמש"כ התוס' [וע"ע בשעה"מ בפ"ג מה' גניבה מש"כ בזה ולפ"ז דד' הרמב"ם כהך לישנא דאיבעי לאהדורי א"ש מה שמחויב קנס בחיי"כ ולא נפטר מצד רודף דאינם באים כאחד דחיוב מיתה דרודף בא קודם הכנ"ע וחיוב ממון דקנס הוא על אותו מעשה של הכנ"ע וסוגית הש"ס דסנהדרין קאי להך לישנא דא"א לעקירה בלא הנחה כמשנ"ת אבל למ"ד א"א לאהדורי גם למ"ד דס"ל דהעראה זו הכנ"ע ניחא כאמור כ"נ בשי' הרמב"ם.

ב

והנה ברש"י סנהדרין שם פירש משעת העראה קרי לה נבעלה ואיפגמה במקצת ושוב אין מצילין אותה בגמ"ב בנפשו וקנסא לא מיחייבי אלא בגמ"ב כו' עכ"ל ומבואר מפרש"י דבשעת העראה מצילין אותה בנפשו של רודף ולמש"כ צ"ע דהא בשעת העראה שכבר א"א להצילה מפגם א"כ אין עליה עוד דין רודף ונראה מפרש"י דבעת גמר הרדיפה הרציחה או הפגם יש לו דין רודף אע"פ שאי אפשר עוד להצילה ורק לאחר שכבר הרג או פגם אין לו דין רודף ולכאורה יש להוכיח כן מסנהדרין דע"ד ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש ואפ"ה אמר רחמנא ואם לא יהי' אסון ענוש יענש דאי אמרת יכול להצילו באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו היכי משכח"ל דיענש כו' והא חיוב דמי ולדות הוא על גמר הכאה והרציחה ואז אזיל לי' דין רודף, אלא דבאמת אין ראי' מזה דהא דמשני דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה ע"כ דאין זה רודף מצד האשה דהא כ' התוס' בב"ק דאע"ג דדמי ולדות לבעל מ"מ כיון דהוי גוף אחד חשוב מיתה ותשלומין לאחד, ועכצ"ל דאין זה רודף מצד האשה שלא נתכוין לה אלא דהוי רודף משום שנתכוין לאחר מצד האחר וא"כ בשעה שמכה את האשה לא הוי רודף למי שנתכוין אע"כ צ"ל דמיירי דבשעה שזרק הברזל או החץ נתכוין לאחר ונפל על האשה דבכה"ג על מעשה זריקתו הוי רודף ובמעשה זו נפטר מקלבד"מ כדין רודף וכמש"כ התוס' בב"ק דכ"ב דעל מעשה אחת בא ונפטר או דצ"ל דכל שלא הפיק זממו הוי רודף גם עכשיו לגבי האחר למי שנתכוין ומוכיח ר"י בן שאול מזה דביכול להצילו באחד מאבריו לא הוי רודף, ונראה בשי' רש"י דלהכי גם בעת הפגם והרציחה הוי רודף דהותר דמו מצד העונש של רדיפתו שנתחייב מיתה בלי ב"ד של כ"ג ומיתתו ביד כל אדם רק אחרי שהרג ואחרי שפגם פסק מאתו דין מיתה ביד כל אדם אבל בעת הפגם והרציחה יש עליו עונש מיתה אע"פ שאי אפשר להציל את הנרדף, ולפי"ז יש ברודף שני דינים להציל את הנרדף בדמו של רודף גם בקטן ובעובר דלאו מטעם עונש וגם בבר עונש מחויב מיתה גם מצד הדין כ"ז שלא כלה רדיפתו לגמרי, אע"פ שאי אפשר להציל את הנרדף.

ובשיטת רש"י יתישב הא דאמרינן ברודף קלבד"מ ולכאורה הא לא מצינו קלבד"מ רק מה שהוא חייב מצד עבירת הלאו אבל הא הרודף ניתן להצילו בנפשו מצד הצלת הנרדף ומנ"ל דגם בכה"ג אמרינן קלבד"מ אולם למש"כ דיש בזה חומר עבירה מצד הרציחה להכי אמרינן קלבד"מ ונפ"מ לפ"ז ברודף ע"י גרמא אע"פ שיש עליו דין רודף כדמוכח בברכות דנ"ח משום הצלת הנרדף מ"מ לא נפטר משום קלבד"מ דעל גרמא אין חיוב מיתה ויתישב בזה מה שראיתי מקשים ממסור דחייב לשלם מצד גרמי והא מסור מורידין ולא מעלין דהוי כרודף וקלבד"מ ולמש"כ א"ש דלא הוי רק גרמא, אולם גם אי נימא דגם בגרמא יש בו דין קלבד"מ משום דסוף סוף ניתן להצילו בנפשו מאיזה טעם שיהי' מ"מ למש"כ א"ש דהא באמת במסור אימת נתחייב ממון בעת שמסר דכבר אזל מאתו דין רודף וכמש"כ הרמב"ם וכמבואר בחו"מ סי' שפ"ח דלאחר שמסר אין עליו חיוב מיתה ורק דלשי' רש"י גם בעת גמר הרדיפה הוי רודף משום דבר מיתה הוא וכל זה בעושה מעשה רציחה בידים אבל בגרמא שאין עליו חיוב מיתה ורק כדי להציל את הנרדף ניתן להצילו בנפשו וכיון דבעת שמוסר אי אפשר עוד להציל את הנרדף וגם דין מיתה אין עליו ולהכי לא אמרינן קלבד"מ, ואפ"ל דמה דס"ל לרש"י דגם בעת הפגימה הוי רודף אע"פ שאי אפשר להצילה הוא רק אליבא דרבנן דר"י בן שאול דאע"פ שיכול להצילו באחד מאבריו ניתן להצילו בנפשו של רודף דהוי רשות גמור להורגו וכמו שפירש"י בסנהדרין דנ"ז ומחויב מיתה מן הדין כל זמן שלא הרגו, ואחר הרציחה פסק מאתו חיוב מיתה דרודף אבל בשעה שעוסק ברציחתו יש עליו דין מיתה [ואינו מחויב לדקדק אם כבר אין בידו להציל את הנרדף כמו שאינו מחויב לדקדק אם יכול להצילו באחד מאבריו], אבל לר"י בן שאול דס"ל דביכול להצילו באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו וכל עיקר דין רודף הוא להציל את הנרדף באמת לדידי' היכא דאי אפשר להצילו אין עוד עליו חיוב מיתה כלל ולהכי פרש"י שם לפי ההו"א דקאי לרבנן דגם בעת הפגימה הוי רודף אבל לפ"מ דמשני כר"י בן שאול גם בעת הפגם כיון דאי אפשר להציל את הנרדף אין עליו דין רודף ומאי דמשני ביכול להצילו באחד מאבריו והא גם בא"י להצילו בא' מאבריו אינם באים כאחד משום דמוקי לכו"ע אף למ"ד דאי אפשר להנחה בלא עקירה כמשכ"ל. ולפ"ז למש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח הי"ג ובכ"מ שם כר"י בן שאול דביכול להצילו באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו ועיקר חיוב רודף הוא כדי להציל את הנרדף ולהכי כל שבעת הפגם שאי אפשר להצילה אין עוד עליו דין רודף ואינם באים כאחד ולהכי חייב קנס ובאמת כן נראה פשטות הדברים דבשעה שא"א להציל הנרדף מהריגה או מפגם ל"ש ניתן להצילו בנפשו, ודרש"י צ"ע [וצ"ע בדרש"י סנהדרין דע"ב לפקח עליו את הגל אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להורגו בלא התראה גברא קטלא הוא משעת חתירה יעו"ש, וקשה דכיון דנפל עליו הגל הרי ניצל הנרדף הא אין עליו דין רודף ומה בכך שהי' רודף בשעת חתירה וע"כ צ"ל הא דאמר בגמ' דדמים לו לפקח את הגל בשבת אבל בשאין לו דמים אין לפקח את הגל משום דאפשר דאחרי פיקוח הגל יהפך לרודף, והרמב"ם בסוף הל' גניבה דקדק בלשונו כל גנב שיש לו דמים אם נפל גל בשבת מפקחים עליו ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין אבל מי שאין לו דמים ששיבר כלים בביאתו פטור עכ"ל ולא סיים אבל מי שאין לו דמים אין מפקחים עליו את הגל משום דגם דאין לו דמים אם הוא תוך הגל משכח"ל דמפקחים עליו אם אין לנו לחוש שיהפך אח"כ לרודף ורק ביש לו דמים בכל גווני מפקחים עליו את הגל אבל מה שפרש"י בטעמא דמילתא משום דגברא קטלא הוא משעת חתירה צע"ג].

ג

ויש לעשות סמוכין לשי' הרמב"ם דאין על זה דין רודף משום דאינם באים כאחד מכתובות דל"א דמקשה הש"ס בהבא על אחותו ממתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו וקיי"ל דאין לוקה ומשלם וק"ל לפ"מ דמסיק בסנהדרין ע"ג דמתניתין דאלו נערות מיירי באופן דאין עליו דין רודף במפותה או דיכול להצילו באחד מאיבריו א"כ הומ"ל דמתניתין דאלו הן הלוקין מיירי באופן שהי' עליו דין רודף ולא הי' יכול להצילו באחד מאבריו דיש עליו דין רודף לפוטרו מממון ולהכי ליכא תשלומי קנס ומ"מ ממלקות אינו נפטר לפי"מ שפירש"י בסנהדרין דע"ג דרודף אעפ"י שניצל פטור משום דהוה כחיי"מ שוגגין אבל ממלקות הא קיי"ל דחיי"מ שוגגין וד"א חייבין כר"י בחולין דף פ"א ורודף דהוי כחיי"מ שוגגין לפירש"י חייב במלקות ולהכי שפיר לוקה הבא על אחותו כיון דממונא ליכא, וביותר דהא לשי' הרמב"ם שפ' בכל חיי"ל שאינו לוקה בלא קדושין עיקר קושית הש"ס הוא מהבא על אחותו ולא מהבא על הממזרת כמו שמבואר בתשובתו לחכמי לוניל, ויעוי' בהרה"מ בפט"ו מה' איסו"ב ובכ"מ שם ה"ב, וא"כ בבא על אחותו הא איכא דין רודף ולהכי מילקא לך ממונא לא משלם, [ולשי' רש"י דס"ל לצי"ש מהוי תפיסה בקלבד"מ י"ל דחשוב ממונא איכא אע"ג דבקנס ליכא חיוב דלצי"ש דאשר ירשיעון אלקים כתיב כמש"כ התוס' בכתובות דל"ג מ"מ הא איכא בושת ופגם, אבל לשי' החולקים ע"ד רש"י קשה וגם למש"כ במק"א דברודף גם לשי' רש"י ל"מ תפיסה דדוקא בקלב"מ מהני תפיסה שביד כל אדם לפי שתפיסה אין זה מדין ב"ד וב"ד מחייבין אותו מיתה ומלקות משא"כ ברודף דמיתתו ביד כל אדם וכל אדם חשיב כבי"ד ולהכי לא מהני גם תפיסתו שהתופס הוא הב"ד המחייב אותו מיתה ובזה מיושב קושי' התומים בתוס' סנהדרין ע"ב דבאמת ברודף לא מהני תפיסה וכן ילה"ע בקו' הטו"א בחגיגה בדרש"י סנהדרין דפ"ז אלא דיש לדחות דהתם בע"כ מיירי ביכול להצילו באחד מאבריו דאל"כ אמאי חייב ממון לרבי ועוד דבעיקר הדבר כיון דמהני תפיסה אלמא דאין זה ב' רשעיות ואין זה מתנגד לחיוב מיתה ומלקות ואיך נימא דעי"ז נפטור ממלקות משום דמהני תפיסה] ומוכח מסוגין דכתובות דמתניתין דר"פ אלו נערות אתי כצורתה ול"צ לאוקמה בגונא דמשני הש"ס בסנהדרין ואתי' ריש הסוגיא למאן דס"ל דא"א לאהדורי והכא כיון דאפשר לאהדורי אינם באים כאחד כמו שנתבאר.

ולכאורה י"ל למש"כ התוס' רי"ד והובא בקצוה"ח סי' כ"ח דרודף הוי כמו שנגמר דינו וברח ולענינו כתב דרודף כעבדינן לי' החומרא דמי ולא מהני תפיסה ואפשר דהוה כחיי"מ שנגמר דינו למיתה ופוטר ממלקות כחיי"מ מזידין וכ"כ הרמ"ה [וזהו דלא כמבואר בפירש"י סנהדרין ע"ב] ולפי"ז אי אפ"ל דמתניתין דמכות מיירי בגוונא דהוה רודף דא"כ גם ממלקות הי' נפטר ואיך לוקה בבא על אחותו, אולם מסוגיא דסנהדרין דמקשה ורמינהו מהבא על אחותו דמשלם קנס והא הו"ל להקשות ג"כ מר"פ אלו הן הלוקין אמאי לוקה והא ניתן להצילו בנפשו ומוכח מזה דס"ל להש"ס דרודף הוי שוגג וחיי"מ שוגגין ודאי חייבין במלקות, ואולי י"ל בשי' התוס' רי"ד דמאלו הן הלוקין לא מקשה הש"ס משום דס"ל דמלקות חייב על גמר ביאה דכבר איפגמא בהעראה ונפטר ממיתה מדין רודף אבל מהא דמשלם קנס שפיר מקשה אף לשי' הי"מ דקנס הוא על גמ"ב משום דכיון דחייב מיתה על העראה מדין רודף הוי כאלו נפגמה. ע"י אחר וכמש"כ התוס' בגיטין דף נ"ג במנסך אליבא דשמואל דכיון דקלבד"מ הוה כנתנסך מאליו וממילא דלענין תשלומי קנס הוה כבעולה וכמש"כ הגאון רעק"א בתשובה לתרץ כן בפשיטות והתוס' שהקשו על הי"מ אפ"ל דאזלי להלכה בשיטת רב דמנסך ממש וי"ל דמצרפינן החיובים מה שנעשה ע"י קלבד"מ לההגבהה] אבל במשנה דאלו הן הלוקין מלקות שפיר חייב באחותו על גמר ביאה דאף בבעולה חייב מלקות בבא על אחותו והא דלא מתרץ הש"ס בכתובות דלעולא דס"ל דממונא ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי והומ"ל דאלו הן הלוקין לוקה על גמר ביאה שכבר נתחייב ממון בהעראה ולקי על גמ"ב, י"ל דס"ל להתוס' רי"ד כשיטת הי"מ דקנס חייב על גמ"ב וכיון דממונא משלם מילקי לא לקי אינו בדין שיהי' מלקות גם על העראה דהא ע"י מלקות דהעראה יפטור מתשלומי קנס דגמ"ב דעי"ז נעשית כבעולה ובאמת לשי' התוס' דקנס חייב על העראה דלא כהי"מ קשה מ"ט לא משני עולא דאלו הן הלוקין לוקה באחותו משום גמ"ב וכבר הרגיש בדבר הגרעק"א שם, וצ"ל דקושי' הש"ס משום דאלו הן הלוקין סתמא תני דמשמע דחייב ככל ביאות האסורות בהעראה. אלא דגם לשי' הי"מ קשה דהא הומ"ל לשנוי' דחייב על הפרישה לכשפירש באבר חי למאן דסבירא ליה משמש מת פטור דהא על הפרישה אינו חייב ממון וצ"ל דסתמא קתני דחייב על הביאה ומשמע בכל גווני אף לכשפירש באבר מת חייב מלקות והא ממונא משלם מילקי לא לקי דהא הבא על אחותו קתני מבואר דחייב על הביאה גרידא ולא על הפרישה אבל לאוקמי בגמ"ב דאלו הן הלוקין אין זה דוחק דסתם ביאה ביאת המירוק הוא גמ"ב דהא לשי' הי"מ דמתני' דאלו נערות כל מקום דקתני ביאה לענין קנס הוא בגמ"ב ולהכי לא מקשה בסנהדרין ממתני' דאלו הן הלוקין הא הוי רודף, ולשי' התוס' דס"ל דקנס חייב על העראה ולא משני בכתובות סתמא דאלו הן הלוקין בגמ"ב וקשה מ"ט לא מקשי בסנהדרין ממתניתין דאלו הן הלוקין צ"ל דס"ל כשי' רש"י בסנהדרין דרודף הוי כחיי"מ שוגגין ובאמת י"ל דאף לשיטת התוס' רי"ד דרודף הוי כנגמר דינו וברח מ"מ י"ל דאינו פוטר ממלקות לפי המבואר במכות די"ג דמכדי רשעתו ילפינן רשעה המסורה לב"ד י"ל דרודף דמיתתו שלא על יד ב"ד וביד כל אדם לא חשיב רשעה המסורה לב"ד ורק מממון פטור דמיתה וממון לא ילפינן מכדי רשעתו, ויש לחלק דלא דמי לכרת דמסור בידי שמים משא"כ ברודף דעל פי הוראת ב"ד מיתתו ביד כל אדם וצ"ע שו"מ בשו"ת הרשב"א חלק ה' סי' י"ח שנשאל בהא דבדמים קנינהו במחתרת דמאי קא מדמה לההיא דגונב כיס בשבת דהתם ב"ד קא מחייבי ליה מיתה על מלאכת שבת ולא מצי לחייבו ממון דרחמנא אמר כדי רשעתו כו' אבל במחתרת אין בדבר חיוב מיתות ב"ד כלל, והשיב דלאו משום כדי רשעתו פטרי לי' לההיא דגונב כיס בשבת אלא משום דכתיב לא יהי' אסון ומזה דרשינן אפילו חיי"מ שוגגין ולא במיתת ב"ד ש לבד אלא אפילו הבא על אחותו אלמא כל דאפשר דאתי לידי חיוב מיתה פטור יעוי"ש ולפ"ז לענין מיתה ומלקות דילפינן מכדי רשעתו ל"ש ברודף, ומאי דלא מתרץ בכתובות דמתני' דאלו הן הלוקין בגוונא דהוי רודף וליכא ממון י"ל משום דאכתי תקשה מבא על ממזרת דליכא דין רודף, אולם לשי' הרמב"ם דמממזרת ל"ק ועיקר הקושי' מאחותו כמשנ"ת וס"ל ג"כ דקנס חייב בהעראה ולא משני עולא דאלו הן הלוקין בגמ"ב קאי משום דסתמא קתני ומה"ט לא משני ג"כ דחייב על פרישה מלקות א"כ הרי מוכרח מקו' הש"ס דסנהדרין דלא מקשה מאלו הן הלוקין דרודף אינו פוטר ממלקות דחיי"מ שוגגין הוא וחיי"מ שוגגין וד"א חייבין וא"כ הו"ל להש"ס בכתובות לתרץ דמתניתין דאלו הן הלוקין מסתמא בגוונא דהוי רודף מיירי ונפטר מממון, אע"כ צ"ל דלהש"ס דכתובות אינו נפטר מממון מטעם רודף דאינם באים כאחד כמשנ"ת. ומה"ט סתם ג"כ הרמב"ם ופסק דחייב מלקות בבא על אחותו כמתני' דר"פ אלו הלוקין דאינו נפטר לדידי' מטעם רודף.

ד

ומש"כ כת"ר במכתבו אלי בישוב ד' הרמב"ם עפ"י שי' הירושלמי דאף אם הערו י' בנ"א חייבים קנס וכמש"כ השימ"ק ליישב בזה הא דבעולה לכה"ג בכתובות דף ל' יעוי' במל"מ פי"ז מהל' איסו"ב דשי' הירושלמי הוא למ"ד העראה זו נשיקה ותמה ע"ד השימ"ק מסוגיא דסנהדרין דע"ג דמאי מקשה למ"ד העראה זו הכנ"ע יעו"ש, ומה שיישב בזה לשי' עפ"י הירושלמי קושית הרב ר' בערוש בהקדמת פני יהושע דהא קנס חייב על הגמר ביאה לשי' הי"מ] ומלקות חייב על העראה ומה שתי' דגם על גמ"ב חייב מלקות ומדמה להירושלמי דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה השיג ע"ז רעק"א דבחייבי מלקות שוגגין חייבין לריו"ח ל"ש סברת הירושלמי דעל כל שבולת ושבולת ורק בחייבי מיתות שייך כן דחיי"מ שוגגין פטורין ותי' כת"ר משום דעל העראה ניתן להצילו בנפשו וא"כ אאפ"ל דחייב מלקות על העראה משום דהוי רודף, ולמש"כ ז"א דלריו"ח גופא דמשני כשלא אתרו בי' הא ס"ל דחיי"מ שוגגין וד"א חייבין מלקות והא רודף לשי' רש"י הוי חיי"מ שוגגין וקשה קושי' הרב ר' בערוש דנימא דלוקה על העראה אעפ"י שהוא רודף וקנס משלם על גמ"ב.

אבל גוף דברי רעק"א שהביא כת"ר אינם מובנים לי לכאורה דהא הירושלמי בפ' אלו נערות דן כזה על החוסם פרתו של חברו ודש בה דלוקה ויליף מהמדליק את הגדיש בשבת דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה ואם איתא הא לא דמי דבמדליק את הגדיש על השבולת השני' הוה כמו חיי"מ שוגגין דבתרי דיני לא קטלינן לי' ולהכי פטור משא"כ בהחוסם פרה דחייבי מלקות שוגגין חייבין ומזה נראה דלא דמי לחייבי מלקות שוגגין כיון שההתראה הי' על כל המעשה על כל הדליקה ועל כל החסימה אלא שלא התרה לחלק חיובים אבל החיוב האחד קאי על כל חסימתו וע"כ אין לחלק ולומר דנתחייב מקודם.

אלא דבד' הירושלמי י"ל דקאי לר"ל שם דס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין לפיכך מדמה החוסם פרתו למדליק את הגדיש, שו"ר בס' נודע בשערים ח"ב שהרגיש בזה, אבל ז"א דהא לר"ל דס"ל אשו משום ממונו ל"ש תי' הירוש' דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה דלר"ל אינו חייב רק על שבולת הראשונה, ועי' בירושלמי פ"ב דב"ק ויש להעיר עוד מדברי הגמ' חולין פ"א א"ל ר"י פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב כגון דאתרו בי' משום אוא"ב ולא אתרו בי' משום ע"ז ובאתרו לע"ז פטור וכדאמר זו אפילו תשב"ר יודעין, והא גם באתרו לע"ז יש לחייב דהא לר"י דס"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף חייב משום תחילת שחיטה משום ע"ז וא"כ יש לחייב משום אוא"ב על סוף שחיטה ולא גרע מאלו התחיל אחר בשחיטה וגמר השני דבודאי חייב ראשון והשני דעל סוף שחיטה בודאי חייב ועי' במנח"ח סי' קפ"ז דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שניהם חייבים ולר"ל דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף א"ש דאתי בהדי הדדי וגם למש"כ התוס' בב"ק דע"א בד"ה כיון דגם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרת בפורתא קמא היינו דוקא לאיסור ע"ז אבל לחייב משום שחיטת עכו"ם בודאי בעי כעין פנים וכ"כ המנח"ח] אבל לר"י דס"ל דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס קשה וצ"ל כיון דחושב גם על סוף שחיטה חייב כדברי הירושלמי דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה ואלו לדברי הגאון רעק"א דהוי כחיי"מ שוגגין וא"כ הכא לר"י דס"ל חיי"מ שוגגין ומלקות חייב מלקות וא"כ לחייב משום אוא"ב, אולם י"ל למש"כ הר"ן ובתה"א דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאל"כ הוי שחיטת מומר א"כ הא משום ע"ז מיחייב ג"כ בגמר שחיטה ולהיפוך ילה"ק דלריו"ח יתחייב משום תחלת שחיטה על אוא"ב ואפשר דבאוא"ב שאין בזה איסור רק חיוב על השחיטה ל"ש ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וגם כיון דעל התחלת שחיטה גרידא א"א לחייב והא על גמר שחיטה הוי קלבד"מ והוי כשחטו אחר אינו חייב על תחלת השחיטה וצ"ע.

וכמו כן יש להעיר משבועות דף ל"ג המדליק את הגדיש ביוהכ"פ דלא כרנבה"ק והא לשי' רש"י בפסחים דכ"ט והרמב"ן בכתובות דלרנבה"ק חייבי כריתות שוגגין חייבין א"כ יקשה קושי' הירושלמי דעל שבולת הראשון יתחייב כרת ואח"כ יתחייב ממון דלשי' הגרעק"א הוי כחיי"מ שוגגין, וה"נ הוי כחייבי כריתות שוגגין [ומשה"ק בירוש' שבועות שם בהא אין לוקה ומשלם, וכן בבבלי כתובות דל"ה מאן תנא דפליג על רנבה"ק ברש"י שם א"ש דהא מקשה לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין], ובזה יש להעיר על פרש"י בשבועות דל"ג שם דבגמ' מבואר שהדליק את הגדיש ביוהכ"פ לאפוקי מאי לאפוקי מדרבנה"ק וברש"י פי' סיפא קמ"ל שחבל בו חברו ביוהכ"פ ושהדליק את הגדיש ודייק רש"י במתק לשונו על שחבל בו חבירו משום דבהדליק בו את הגדיש לשי' רש"י משכח"ל לחיוב גם לרנבה"ק דכרת חייב על שבולת ראשון אבל מחבל בו חבירו ביוהכ"פ דחיוב ממון וכרת בהדי הדדי אתי בב"א שפיר מוכח דלא כרנבה"ק, אולם אין הכרח לזה די"ל דשאני כרת דאף דבתרי קטלא לא קטלינן לה מ"מ בכרת שאני הואיל ואם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו כמבואר במכות די"ג ומה"ט שייך שיפטר הכרת השני הואיל ואם עשה תשובה על עבירה הראשונה. כן יש להעיר מב"ק דע"א דמקשה בגנב וטבח ביוהכ"פ והא קיי"ל אין לוקה ומשלם, והא למש"כ הרמב"ם בפיה"מ במשנה דהשוחט בשבת דבתחלת השחיטה הוי מחלל שבת ושי' הרמב"ם נראה דס"ל דאין זה מקלקל כיון דהוי ע"מ לתקן וכמש"כ הנתיבות בסי' ש"ז (וכ"כ הקצוה"ח בסי' נ"ב בשי' הרמב"ם אלא דמש"כ שכן הוא גם שי' התוס' תמוה] דלא כמש"כ התוס' בשבת דק"ו ובחולין דק"ט בד"ה כגון וה"ר משבת דקל"ג במל סמוך לביה"מ שחייב כשלא גמר המילה.

ה

ובמקו"א הבאתי ראי' לזה מכתובות דל"ד בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור ואם איתא דתחלת השחיטה הוי מקלקל א"כ לחייב משום תחלת השחיטה עבור מזיק וגם למש"כ התוס' בב"ק דע"א דתחלת השחיטה לא חשיב שינוי לקנות בכך וא"כ הו"ל כמו היזק שא"נ יוכל לומר הש"ל מ"מ יקשה לא מבעי' לד' מהרש"ל דשומר חייב בהיזק שאי"נ אלא אף לד' החולקים מ"מ במזיק בידים הא לא גרע משולח יד בפקדון דהו"ל גזלן בתחילת השחיטה וממילא דחייב כיון דלא מצי למימר הש"ל אח"כ שטבחו בשבת, וגם למה שהסביר התוס' בגיטין נ"ג בסברת שמואל דפוטר במנסך ולא ס"ל דבעידנא דאגבי' קניא משום כיון דקלבד"מ על הניסוך אי"ח על הגבהה משום דמצי למימר הש"ל דדמי כאלו נסכו אחר זהו דוקא בניסוך דהניסוך הוה היזק שאי"נ משא"כ בשחיטה דהוי היזק ניכר כיון דעל תחילת השחיטה הוי שולח יד בפקדון והוה גזלן ממילא גם אי טבחו אחר חייב כיון דלא מצי למימר הש"ל ושוב יתחייב על תחילת השחיטה אע"כ דגם על תחילת השחיטה חייב משום שבת דהוה מקלקל ע"מ לתקן, ויש לפלפל בזה עפי"ד הנתיבות סי' שמ"א לשי' הרמב"ם ואכמ"ל.

ולפי"ז דחייב על תחלת השחיטה ה"ה על תחלת השחיטת הקנה דחייב משום שבת דגם בחובל בחי לבד חייב ולא גרע פגימת חצי קנה משאר חבלה וכן הוא לשון הרמב"ם בפיה"מ בחולין דע דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט ומן הגרגרת כו' א"כ מאי מקשה והא אין לוקה ומשלם כיון דמשום שבת חייב על שחיטת חצי קנה ולהכי מחייב משום טביחה על השחיטה דאף דבעינן וטבחו כולו בחיובא והכא הא תחלת השחיטה הוה בפטור דאין לוקה ומשלם, אבל נראה הא דבעינן וטבחו כולא בחיובא היינו מה שהוא בתורת שחיטה אבל חצי קנה פגום דכשר ולא בעי בו תורת שחיטה א"כ חשיב שפיר וטבחו כולו היינו השלמת רוב הקנה והושט ואי"ל כס' הירושלמי דהא משום שבת חייב ג"כ אח"כ על השחיטה כולה כמו בגדיש דהא לסברת הגרעק"א במלקות ל"ש זה דהוי כחייבי מלקות שוגגין וקצת י"ל דקו' הגמרא בב"ק הוא לר"ל דס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין.

ו

אולם מד' הרמב"ם דפסק דגנב וטבח ביוהכ"פ והתרו בו דפטור על הטביחה משום דאין לוקה ומשלם וקשה דיתחייב מלקות על תחלת הטביחה מח"ק פגום וממון יתחייב על הטביחה והא לדידן חיי"מ שוגגין חייבים, ואפ"ל דמיירי ששחט את הושט תחילה וכיון שנפטר מממון ע"י מלקות שבתחלת הטביחה ודמי כאלו תחלת הטביחה היתה ע"י אחר אי"ת עוד על גמר הטביחה. שוב ראיתי בחדושי רע"א ליו"ד סי' ב' שתמה ג"כ כנ"ל דלחייב מלקות על תחלת טביחה וממון על גמר הטביחה ולא הרגיש במ"ש דל"ה וטבחו כולו בחיובא ונראה דס"ל להגרע"א דאין אנו משגיחים על תחלת הטביחה והא דאמר וטבחו כולו בחיובא היינו על רוב הסימנים אף לרי"ח דס"ל ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס מ"מ בעינן שיהי' הרוב בחיובא ולא מיבעי לר"ל דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף הא עיקר השחיטה בעת שחיטת הרוב אלא דגם לר"י דס"ל ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס היינו דמ"מ לתחלת השחיטה יש דין חיוב מ"מ אם נפטר מתחלת השחיטה חייב על שחיטת הרוב, ולפי"ז יחודש אם התחיל אחר בתחלת השחיטה וגמר הגנב רוב הסימנים חייב וחשיב וטבחו כולו בחיובא אבל לא אדע מנ"ל זה והא בפשוטו נראה דוטבחו כולו בחיובא בעינן שיהי' גם תחלת השחיטה בחיוב ובפרט למאי דקי"ל כריו"ח וצ"ע לעת הפנאי.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה