אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יז

סימן טז

בחדש תמוז תר"פ.

א

ע"ד הגב"ע מהעד בנוגע להעגונה אשת ווענדארף אשר ביום 4 אגוסט הלך אתו במלחמה ואחרי כן ראהו מושכב מת כפי המבואר בפרטיות בהגב"ע ע"י הרבנים דקהלתינו ועדות ע"א במלחמה במת בלא קברתיו הא קיי"ל להלכה כשי' הר"יף והרמב"ם דלא תנשא לכתחלה, והנה ידידי הרב הגאון מו"ה מאיר באסין נ"י רב דשניפישאק יצא בהצלה תחלה להתיר את העגונה על פי שני יסודות א' לפי המבואר בסי' י"ז סעיף נ' וי"א אפילו בע"א אמר מת או נהרג וראיתי אחרי כן והכרתיו היטב בטב"ע וראיתי שמת נאמן דהוי כאלו אמר קברתיו ולפ"מ שהביא הב"ש ס"ק קנ"ד ד' הצ"צ סי' פ"ח דבעינן שיאמר הכרתיו יפה היינו הסתכלות ברורה דכיון שראהו מת בתום המלחמה שאין שם פחד א"צ וקברתיו וגם טלטול והזזה, וכן נראה דעת השואל בתשו' הריב"ש סי' שע"ט בשי' הרי"ף בהא דאשתמודענא דלאחר שהעלוהו מן המים דהוי כלאחר המלחמה סגי בהכרה ואחרי שהי' בנ"ד הפסק המלחמה די בזה אולם הרב הנ"ל מפקפק בזה אם הי' ההכרה וההסתכלות בקירוב כמש"כ הצ"צ ועל כן צירף בזה יסוד שני להיתר האומדנות שמת במלחמה ושנאבד זכרו כמש"כ התה"ד בפסקיו סי' קל"ט וה"נ רוב הגדוד הטאמבאווי נהרגו והעד ראה אותו בשעה הראשונה מול האויב במלחמה וזה כמה שנאבד זכרו ומשום שמא נפל בו מום וערק לעלמא משום כיסופא ל"ש בזה דלכבוד יחשב אם נפצע במלחמה ואילו חי הי' איזה ידיעה מאתו וע"י צירוף האומדנות ראוי להתירה לכתחילה והאריך בזה הרה"ג הנ"ל בקונטרסו, והנה בצירוף האומדנות לכאורה ע"א במלחמה כמים שאל"ס דמי וכמו שאמרו בש"ס והא מים כמלחמה דמי ובשאל"ס דעת הר"א מוורדין בנאבד זכרו וצירוף האומדנות להתיר לכתחילה אבל הלא כבר חלקו עליו גדולי המורים כמבואר בב"י ושארי פוסקים א"כ ה"נ בע"א במלחמה, ולא עוד אלא שי"ל דגם הר"א מוורדין דמקיל במים שאל"ס בנאבד זכרו שאני התם דמה שמחמירים במים שאל"ס משום מיעוט הנמלטים ואפילו בגברא רבה דקלא אית להו מ"מ בנאבד זכרו הוי מיעוטא דמיעוטא שאינו מצוי שיהי' נמלט ויאבד זכרו ולהכי מקיל לכתחילה. אבל בחשש בדדמי שזהו חסרון מצד העדות די"ל שטעה ונדמה לו שנהרג ואין עדות מדרבנן להתירה לכתחילה א"כ מנ"ל שיועיל צירוף אומדנות ונאבד זכרו להתירה ועי' בתשו' הרא"ם סי' ט"ז הובא בכ"מ בפי"ג מהל' גירושין הל' א' דבחשש בדדמי חמירא ממים שאל"ס יעוי"ש.

ובדברי הרמב"ם מפורש דלא מהני אבד זכרו ואומדנות מוכיחות בע"א במלחמה כמש"כ בפ"ד מה' נחלות הל' ז' מי שטבע במים שאל"ס כו' ואמרו שאבד זכרו כו' או שנדקר במלחמה ומת כו' וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה ע"י עדות זה אע"פ שאין משיאין את אשתו שלא החמירו כו' הרי מפורש דבעדות שנדקר במלחמה ואבד זכרו לא מהני להנשא לכתחילה, וכמו שלא מהני במים שאל"ס, ולכאורה הרי ננעלו שערי ההיתר דמצד הכרה והסתכלות יפה בקירוב כמש"כ הצ"צ לפרש דברי הרמ"א מסופק הדבר אם הי' הסתכלות יפה בנ"ד ומצד האומדנות הא לא קי"ל כשי' הר"א מוורדין וכמפורש בד' הרמב"ם דחיישינן בזה לבדדמי.

אולם התבוננתי בזה לחזק היסודות באופן אחר ואשוב ליסוד היתר הראשון ד' הרמ"א בסי' י"ז סעיף נ', והנה הרב ר' מאיר באסאן נ"י חושב שהאמת בזה מש"כ הצ"צ בס' פ"ח לפרש דדוקא היכא שנתקרב אליו לראותו ולהכיר בהסתכלות שהוא מת דזהו כקברתיו, ובאמת גם הצ"צ שם ספוקי מספק"ל בזה וכתב דאפשר דאיכא בדדמי ובתוך דבריו כתב ואם יחלוק החולק ע"ז כיון שהמרדכי כתב בסתם אם מצא אותו הרוג אח"כ לא חיישינן בדדמי על ההריגה עכ"פ צריך שיאמר והכרתיו יפה יעוי"ש ובאמת מקור ד' הרמ"א במרדכי אינו מבואר דקדוק של התקרבות והסתכלות, וכבר העיר בזה בשו"ת בית אפרים חאהע"ז ס"י ל"ג וכתב דמש"כ המרדכי הכרתיו אין באמת ענין לקברתיו אלא דהכרה בעינן מחשש בדדמי בצורה אבל העיקר בדבר שמציאת מת או הרוג אינו מביא לידי חשש בדדמי כיון שהי' אחרי כלות המלחמה ויש שהות לראותו ואין בהלות מלחמה לא מספקינן כלל שמא לא נתברר לו שמת ואומר בדדמי ונאמן כמו במת על מטתו ואין חשש בדדמי רק מי שמעיד שהי' בשעת הריגה, וכונת הרמ"א גם אם ראה ההריגה כיון שמצאו אח"כ מת והכירו שאין כאן בדדמי של צורה די בזה להתיר והח"מ ציין שם לד' תשו' הראנ"ח סי' ע"ה שהעתיק בתק"ע ס"ק קפ"ט באומר ראיתיו מת מושכב לארץ עדיין לא הגיע לגבול הזזה ולא הוי כקברתיו דעת המרדכי והרמ"א אינו כן אלא כל שמעיד שראהו מת אין לנו לחוש יותר, ועיקר כונת המרדכי דרק על הריגה עצמה דאתי למיטעי דחזי דמחו לי' בגירא וסבר שהוא נהרג יעו"ש בבית אפרים שהאריך בזה ועי' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ט שכתב ג"כ סברא זו יעוי"ש ולכאורה ילה"ר מדהתוס' יבמות דקי"ד בד"ה זמנין דאשה יראה לעמוד שם מפני שזורקים אבנים ומשמע שם שאם היא עומדת שם וממתנת עד שימות מהני ולא נימא לחוש שכסבורה היא שמת ובאמת עבדי ליה סמטרא וחיי על כן אם היא עומדת אח"כ וראתה לא חיישינן להכי ויש לדחות דאשה שאני דכל שאינה יראה ממתנת עד שיתברר לה הדבר וכמש"כ בתשו' הרשב"א תולדות אדם סי' ל"ב לחלק דדוקא באשתו שאינה נפרדת כל שאינה יראה ממתנת משא"כ באינש דעלמא והובא בקהלת יעקב סי' י"ז ובפ"ת ס"ק קל"ח.

וזה נראה שי' הרי"ף דלכשהעלוהו מן המים ואשתמודענא סגי ולא בעינן קברתיו דעצם ראית הטביעה הוי כראית ההריגה אבל מציאות הנטבע לכשהעלוהו מן המים הוי כמציאת ההרוג ולא חיישינן בדדמי ולא בעינן קברתיו וכ"כ בשו"ת תפארת צבי, וא"כ אין כאן בנ"ד חשש בדדמי שלא מת כיון שהי' הפסקה במלחמה והשבוי הי' בידי האויב וכמבואר במרדכי דאפילו בשעת מלחמה אם ראהו הרוג אחרי כן לא חיישינן לבדדמי שלא מת ולא בעינן הסתכלות יפה רק שאומר שהכירו היטב וכיון דבנ"ד שלא ראה ההריגה וראהו אחרי כן ב' פעמים כפי הגב"ע והכירו יפה ואין כאן חשש בדדמי של צורה הרי לשי' המרדכי המובא ברמ"א וח"מ שם אין כאן חשש בדדמי כלל.

ב

והנה בשי' הר"א מוורדין שמקיל במים שאל"ס אם נאבד זכרו שנסתפקתי אם גם בחשש בדדמי שזהו חסרון בגוף העדות יש להקל בנאבד זכרו דאפשר דבדדמי חמירא, נראה דמגוף הדין מוכרע דלא חמירא בדדמי ממים שאל"ס דהא הרא"ש מביא בשם הראב"ד דע"א במלחמה לא בעי מת וקברתיו ומנסבה לה לכתחילה ודייק לה מעובדא דחסא בדקכ"א דאינסבא אפומא דחד סהדא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקוה אפילו במים שאל"ס אלמא במים שיש להם סוף אפילו לכתחילה מנסבין לה ואפילו לא אמר קברתיו, והרא"ש כתב על זה ואינו נ"ל ראי' זו דמים שיל"ס לא דמי למלחמה דל"ש לומר בדדמי כיון דעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שתצא נפשו ודאי מת, ולכאורה תמוה דהא עובדא דחסא היה במים שאין להם סוף ואיכא בדדמי שמא לא ראה עד שתצא נפשו ואפילו בדיעבד תצא וצ"ל דלענין חשש בדדמי דאאמד"ר בדיעבד לא תצא כדקי"ל הכי וזהו באמת יסוד ד' הרמב"ם דרק לכתחילה לא תנשא וכ"כ הלח"מ בפי"ג מהל' גירושין הל' י"ט יעוישה"ט וע"ע בשו"ת שאג"א החדשות סי' י"א ועי' בחי' הרמב"ן ליבמות שם שכ' הלכך איפשיט בעיין. מעובדא דחסא אלא דאיכ"ל דבמשיל"ס אין אדם טועה לומר משטבע שוב אינו עילה אלא ממתין עד שתצא נפשו אבל במים שאל"ס הוא דאיכא למימר הכי הילכך בעובדא דחסא כיון דכי ניסת עשאוה כמים שיש להם סוף ע"א נמי מהימן בה דלא חיישינן לבדדמי ואמרינן אפשר הוא דמששהה כשת"נ לא עלה עכ"ל, וצ"ל בכונת הרמב"ן אע"ג דבמים שאל"ס בודאי איכא בדדמי שמא לא שהה עד שת"נ מ"מ בדיעבד עשאוה כמים שיש להם סוף היינו דחשש בדדמי אינו אלא לכתחילה ובדיעבד לא תצא דאין לומר בכונת הרמב"ן דמים שאל"ס קילא דעשאוהו כמים שילה"ס דא"כ האיך פשיט מיני' בע"א במלחמה. ולפי זה במים שאל"ס דאיכא בדדמי בודאי מ"מ אמרו שם ביבמות קכ"א איכא דאמרי אנסבה ר"נ לדביתהו אמר חסא גברא רבא איתי' אם איתא דסליק קלא אית לי' למילתא והא ניהו דמצד מים שאל"ס אין חשש מ"מ הא איכא בע"א בדדמי ושמא לא ראה זמן שהי' עד שתצא נפשו, וגם על דברי הראב"ד קשה דלמ"ל לדייק מדיוקא דבמים שיש להם סוף אפילו לכתחילה מנסבא לה תיפ"ל דהא מפורש בש"ס לאיכא דאמרי דאינסבא ר"נ לדביתהו לכתחילה ועכצ"ל דאין ראי', מזה דכמו דמשום סברא דאם איתא דנפיק קלא אית לי' למילתא מתירין להנשא לכתחילה מצד דין מים שאל"ס להך לישנא מה"ט מתירין ג"כ לכתחילה משום חשש בדדמי דלא חמיר דין בדדמי מדין מים שאל"ס וכל דבמים שאל"ס מותרת גם בדדמי מותרת לכתחילה, ולפי"ז גם בדין דאבד זכרו דמתיר הר"א מוורדין במים שאל"ס ה"ה בנדון בדדמי לא חמירא ממים שאל"ס ואם נאבד זכרו בע"א במלחמה בלא קברתיו מותרת להנשא.

ויש לעשות סמוכין לזה מיבמות דקט"ו דמייתי ראי' דע"א במלחמה מהני ממעשה דשני ת"ח שהיו באים עם אבא יוסף בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן על פי נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפילו מאה כחד דמיין כו' ותסברא והא מים שאל"ס הוא ומים שאל"ס אשתו אסורה כו' ולכאורה מאי מקשה כ"כ בפשיטות דהא י"ל דלהכי התיר רבי דשני ת"ח קלא אית להו כאיכא דאמרי ביבמות דקכ"א דחסא גברא רבא ואם איתא דסליק קלא אית לה למילתא וכן שם קכ"א אמר רב אשי הני מילי באינש דעלמא אבל צורבא מדרבנן לא אי איתא דסליק קלא אית ליה וכבר הרגישו בזה, ולמש"כ י"ל דס"ל להש"ס בפשיטות דאם איתא דס"ל כהך לישנא דצורבא מדרבנן קלא אית להו ומהני להתיר במשאל"ס מה"ט גם לענין חשש בדדמי ראוי שיועיל ומאי מייתי ראי' ממה שהתיר רבי נשותיהן דבע"א לא אמרינן בדדמי דילמא להכי התיר רבי נשותיהן משום דת"ח קלא אית להו ומדמדמי ע"כ דלא מהני דקלא אית להו ולהכי מקשה בפשיטות דהא משאל"ס אשתו אסורה.

אולם לשי' הרי"ף והרמב"ם לדידהו הא דמספק"ל להש"ס בקברתיו משום חשש דמשקר ומייתי ראי' מהא דהשיא רבי נשותיהן על פי נשים דע"א נאמן דלא משקר דמים כמלחמה דמי ולפי דבריהם יקשה דמאי מקשה ותסברא דמים שאל"ס אשתו אסורה דהא י"ל דמשאל"ס בצורבא מדרבנן מותרת מ"מ שפיר מייתי ראי' דאינו משקר דאי משקר העד לא מהני גם באשת ת"ח דקלא אית להו דלחשש דמשקר ואינו נאמן בודאי לא מהני אומדנא דקלא אית להו וצ"ל דס"ל להך ותסברא כפי המסקנא דגם בגברא רבה אשתו אסורה וההו"א דס"ל דאין איסור משום מים שאל"ס דס"ל דבצורבא מדרבנן דקלא אית להו שרי וכ"כ החת"ס חאהע"ז.

ג

ובזה יתישב שי' הרי"ף ממה שהקשה הרא"ש על שי' הרי"ף דס"ל דגם בשני עדים חיישינן לבדדמי מהא דמקשה הש"ס והא מאה נשים כחד דמיין דמשמע דאלו הוה ב' עדים כשרים היתה מותרת להנשא הא גם בב' עדים חיישינן בדדמי וביאור ד' הרא"ש דאף דלשי' הרי"ף האיבעי משום משקר ובב' עדים ל"ש משקר מ"מ גבי בדדמי איכא היכא דלא אמר קברתיו ועכ"פ לכתחילה אסורה להנשא ומדקאמר הש"ס דמאה נשים כחד דמיין מבואר דבב' עדים מותרת להנשא לכתחילה והא גם בב' עדים איכא בדדמי, ולמש"כ דלפי ההו"א דס"ל דמשאל"ס באשת צורבא מרבנן מותרת משום דאם איתא דנפיק קלא אית להו מותרת לכתחילה וא"כ גם לענין חשש בדדמי אין כאן איסור לכתחילה ולהכי בב' עדים אף דחיישינן לבדדמי מ"מ לא חמיר ממים שאל"ס דהיכא דאיכא אומדנא דקלא אית להו מותרת ולהכי בב' עדים ראוי להתירן לכתחילה, ובזה י"ל ג"כ קושית הרשב"א על הרי"ף שמפרש האיבעי בקברתיו ופשיט מב' ת"ח לפי ההו"א דס"ל דלא העלוהו ובלא קברתיו לא קא מיבע"ל ולפמש"כ הא דבלא קברתיו לא איבע"ל דאפי"ת דע"א נאמן משום מילתא דעבידא לאיגלוי לא משקר מ"מ בלא קברתיו איכא בדדמי והא בצורבא מרבנן לפי ההו"א דמים שאל"ס מותר לא חיישינן לבדדמי כמש"כ והרא"ש דלא נחית להכי באמת ד' הרא"ש תמוהים בל"ז כמו שתמה בשו"ת שאג"א החדשות דלפי שיטתו דבמים שיש להם סוף ל"ש בדדמי כמו שהשיג על הראב"ד א"כ לפי הס"ד דבמים שיש להם סוף הוה ול"ש בדדמי כלל ורק דהגמ' מוכיח דמאה נשים כחד דמי ולא משקר אבל בב' עדים דלא משקרי ובדדמי ליכא במים שיש להם סוף א"כ מאי תמה הרא"ש על הרי"ף וזהו תמיה גדולה, וצ"ל בשי' הרא"ש דמפרש לפי הס"ד כמש"כ בשו"ת קהלת יעקב סי' ח' על פי הירושלמי אמר ר' אבוה שאם הים גליני דהיינו שאין בו גלים הטורדים ומונעים מלראות וראה שאין שם ברי' בודאי מת הוא וע"כ לפי הס"ד ס"ל שטבעה הספינה לא מחמת רוחות וגלים הטורדים רק מסבה אחרת אולי ניקבה הספינה ונשקעה והים הי' שקט מותר לפירוש הירושלמי וכן הי' ס"ל לפי הס"ד דכל מקום שאין גלי הים אין לו דין מים שאל"ס לענין זה, מ"מ בחשש בדדמי בים הגדול איכא כיון שחושב שבודאי יטבע ולא יעלה בכה"ג אינו שוהה עד שתצא נפשו, ולפ"ז הקשה הרא"ש לשי' הרי"ף דגם בב' עדים איכא בדדמי א"כ מאי קאמר והא מאה נשים כחד דמין הא אפילו בב' עדים איכא בדדמי, אבל בשי' הרי"ף י"ל כמש"כ דלפי הס"ד ס"ל דבצורבא מרבנן מותר במים שאל"ס לכתחילה וגם בדדמי ליכא, ולפי"ז משי' הרי"ף סייעתא דדין דבדדמי לא חמיר ממים שאל"ס וכל היכא דבמים שאל"ס מותר גם בדדמי מותר לכתחילה.

גם לשי' הרמב"ם לפי דעת הה"מ בפי"ג מהל' גירושין דס"ל דלא כהרי"ף דבתרי ליכא בדדמי ולפמש"כ הפוסקים דבב' פסולים כיון דאין להם נאמנות מדין תורה איכא גם בדדמי א"כ לפי שי' הרמב"ם קשה דפשיט מב' ת"ח שהתיר רבי נשותיהן ניהו דלא משקרי מ"מ חשש בדדמי הא איכא לכתחילה ובזה א"ש דלפי ההו"א דס"ל דמשאל"ס מותר בצורבא מרבנן ליכא חשש בדדמי (ולא הבנתי מה שתמהו המהרח"ש ושארי אחרונים ע"ד הסוברים בב' פסולים ליכא בדדמי מראית הרא"ש מסוגין דמאה נשים כחד דמיין משמע אי הוי כשני עדים לא אמרינן בדדמי ומבואר דמאה נשים כחד דמיין ואיכא בדדמי וע' ב"ש ס"ק קנ"ג ולק"מ דניהו דבב' פסולים ליכא בדדמי מ"מ מקשה הש"ס לשי' הרי"ף שפיר דניהו דליכא בדדמי מ"מ מאה נשים כחד דמין ומשקר ופשיט האיבעי דלא משקר ומשום בדדמי לא חיישינן לפי שיש ב' פסולים ואדרבה סייעתא מזה דבב' פסולים ליכא בדדמי והרא"ש מדייק שפיר מדהג"מ דאלו הי' ב' עדים כשרים היתה מותרת לכתחילה והא לשי' הרי"ף גם בב' עדים איכא בדדמי שו"מ בשו"ת גבעת פנחס לההפלאה שהביא באמת ראי' מזה דבב' פסולים ליכא בדדמי יעו"ש] עכ"פ הרי נתבאר מד' הראב"ד והרא"ש דמוכח בפירוש דכל דבמים שאל"ס מותר בצורבא מרבנן גם בדדמי ליכא.

ד

וכל זה לשי' הר"א מוורדין, אבל גדולי המורים חולקים עליו כמבואר בב"י סי' י"ז ובדברי הרמב"ם בהל' נחלות כמשכ"ל באות א' ונראה לצדד בזה צירוף מה שנאבד זכרו מטעם אחר והנה ביסוד חשש בדדמי נראה דאעפ"י שאם גם נדמה לו וטעה בעדותו שהעיד שראה שנדקר במלחמה דהוא מרובן למיתה וגם שנאבד זכרו כמבואר ברמב"ם דכל הני דיורדין לנחלה ואם גם לא העיד שמת היתה אסורה רק מדרבנן כמו במים שאל"ס ובנדקר במלחמה ונאבד זכרו מ"מ אם העיד העד שמת חיישינן גם לבדדמי לכתחילה מבואר דגם כל היכא דעיקר החשש אינו אלא מדרבנן מ"מ חוששין לבדדמי לכתחילה וע"ע באהע"ז סי' י"ז סעיף ל"ג ע"א אמר כו' או שטבע בים הגדול ומת כו' אם אמר קברתיו נאמן ותנשא ואם לא אמר קברתיו לא תנשא כו' ועי בח"מ שם דמפרש קברתיו באופן שלא יהי' חשש בדדמי ויעוי' בתשו' נוב"י סי' כ"ח הובא בפ"ת שם ס"ק קל"ה ומבואר בדבריהם דכל שיש חשש בדדמי אח"כ אע"פ דע"י עדות הטביעה גם בע"א אם ניסת לא תצא מ"מ בעינן אח"כ שלא יהי' בעדות הכרה חשש בדדמי.

וכן נראה מד' הרא"ש והטור שמצריכים גם בראו הטביעה סימנים מובהקים או סימנים עם טב"ע ולא אמרינן כיון שראו הטביעה ואין כאן אלא איסור דרבנן תיסגי טב"ע גרידא ולא נחוש לבדדמי, ונראה בטעם הדבר דהא דהחמירו באמת בדדמי אף בדין דלכתחילה משום דכיון דגוף עדות ע"א אאמד"ר לא האמינו בזה היכא דאיכא חשש בדדמי, ואפילו אי נימא דע"א בעד מיתה נאמן מה"ת משום מילתא דעבידא לאיגלוי מ"מ כיון דאפילו אם יתבדה יאמר שהוא בדדמי, ומ"מ אין זה אלא בדין דלכתחילה אבל בדין דיעבד כמו במשאל"ס אם ניסת לא תצא כמש"כ הברית אברהם סי' כ"א והאריך בזה והובא בפ"ת ס"ק קל"ט דאין חסרין בהנאמנות וה"נ צ"ל לענין בדדמי שאין זה חסרון בעצם הנאמנות לענין דיעבד, מ"מ לענין לכתחילה החמירו בזה כיון דהוי דשב"ע ואין דשב"ע פחות משנים ונאמן רק מצירוף סברא דעל"ג או מדרבנן ולהכי החמירו בדדמי ולהכי בב' עדים ס"ל להרמב"ן החולק על הרי"ף וכדקי"ל כן להלכה דאין בהו חשש בדדמי כיון דנאמנים מן הדין בלי שום צירוף סברא דעל"ג ולא מטעם דבשנים ליכא בדדמי דהא כתבו הפוסקים דבשני פסולים איכא בדדמי, וכל זה היכא דעיקר העדות היא עפ"י עדות ע"א ועדות נשים אבל אם העידו ב' עדים כשרים על א' שנטבע בים הגדול במים שאל"ס וכבר יצאה האשה זו ע"י מחזקת א"א מן התורה ואח"כ העיד ע"א שהכירו בטב"ע בזה יש לדון למש"כ המהרי"ק בשו"ת סי' ע"ב דהא דאין דשב"ע פחות שנים הוא דוקא גם באיתחזק איסורא וכ"ה שיטת כמה ראשונים דבדבר שבערוה ולא איתחזק איסורא נאמן ע"א כמו בשארי איסורים וכיון דנאמן מדינא כמו באיסורים דינו כמו בשנים דלא חיישינן בדדמי וכיון שהיו עדי טביעה וכבר יצתה מחזקת איסור א"א ע"י העדים ובדשב"ע בלא איתחזק הא מהימן ע"א כמו באיסורים מדינא ולא החמירו בזה בדדמי.

ה

והנה במלחמה אי דמי לעיר שכבשוה כרכום כבר דן בזה בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' ס"ח והאריך בזה דלא דמי לכבשוה כרכום דדנים לגבי האנשים שבתוך העיר אבל היוצא למלחמה לנצח ולהנצח והארץ רחבת ידים לפניהם לברוח אין אנו אומרים שרובם לאבד והוכיח כן מגוף האיבעי דע"א במלחמה לשי' המהרי"ק שם וכ"נ מקושית התוס' והרשב"א ביבמות דקט"ו בהחזיקה היא מלחמה דהא הוי מגו במקום חזקה ודוקא בהקיפוה כרכום אמרינן דאין להם חזקת חיים אבל סתם מלחמה לא איתרע חזקת א"א, וכל זה בסתם מלחמה דלא איתרע חזקת חיים וחזקת א"א משא"כ בידוע לנו גדוד הטאמבאווי שהלכו רובן לאבד ושנהרגו רוב הגדוד וגם אבד זכרו מתחילה ומבואר בשי' הרמב"ם דכל דרובן לאבד ואבד זכרו הרי זה אסורה רק מדרבנן ועי' בתשו' קהלת יעקב שחתר להביא מקור לד' הרמב"ם מב"ב דקנ"ג שאין אנו צריכים לבקש עדות אחרות ואמרינן שמת מחולי זה וכן בספינה שרובן לאבד יעו"ש ועכ"פ גם אם נימא כשי' הריב"ש דגם בדיעבד אם ניסת תצא מ"מ ס"ל להרבה מגדולי האחרונים דאינו אלא מדרבנן ותצא מדרבנן, וגם לשי' הריב"ש לא עדיף רובא מב' חזקות חזקת חיים וחזקת א"א ונותנים עליו ספק חומרי חיים וחומרי מתים, אבל החזקות כבר השתמשו בזה נגד הרוב והוי ספק השקול דנאמן ע"א מדינא ועי' בפנ"י קידושין פ' האומר ובנובי"ק סי' ל"א וס"ט ובתשו' רעק"א סי' קכ"ד שהעלו דבחזקה דאיתרע נאמן ע"א ומכש"כ היכא דאיתרע ע"י רובא דנאמן ובנ"ד כיון דקודם העדאת העד נודע לנו שהי' במלחמה בגדוד הטמבאוי ונתקבלו מכתבים מאתו ואחרי כן נאבד זכרו וידוע שרוב בני הגדוד הנ"ל נהרגו הרי איתרע חזקתו בודאי והוי כדבר שבערוה בלא איתחזק דנאמן לשי' כמה ראשונים מן הדין כמו באיסורין ול"ח לבדדמי.

וגדולה מזו הי' נ"ל לחדש דבסתם מלחמה שאבד זכרו אע"פ דבמלחמה גרידא בודאי אין ע"א נאמן משום בדדמי משום דע"י מלחמה לא איתרע חזקת חיים וחזקת א"א כמשכ"ל אבל בנאבד זכרו דמבואר בד' הרמב"ם דבצירוף סימנים מהני לנחלה דס"ל דאומדנא דאבד זכרו מהני למשוי סימן מובהק וכן לכל הני שמנה הרמב"ם א"כ מה"ט נראה דמלחמה ואבד זכרו ביחד הוי אומדנא גדולה שמת ואיתרע עי"ז דחזקת חיים וחזקת א"א ומה שמבואר בד' הרמב"ם דלא מהני אבד זכרו להשיא אשה נראה דשכל הרמב"ם את לשונו הזהב וכתב מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו שאבד זכרו כו' היינו בעת הגדה הגידו שאבד דבמים שאל"ס לא מהני מצד מיעוט נמלטים אפילו באבד זכרו ואח"כ כתב וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים כו' או שנדקר במלחמה ומת כו' בכל הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אחרי כן יורדין לנחלה אע"פ שאין משיאין אשתו כו' הרי דבאלו דקדק וכתב אם אבד זכרו אחרי כן דאלו אבד זכרו קודם שהעיד העד כיון שהי' במלחמה ואבד זכרו ואיתרע חזקתו ונאמן מדינא שוב לא חיישינן בדדמי אבל אם העיד העד קודם שאבד זכרו הרי העיד נגד החזקה שאין ע"א נאמן ואע"פ דאיתרע חזקתו אחרי כן, מ"מ בעדות העיקר משגחינן בשעת הגדה כיון דבאותה שעה הוי דשב"ע או איתחזק לא מהימן אחרי כן אולם גם אם נניח בפשטות לשון הרמב"ם דבכל גווני לא מהני אבד זכרו וחיישינן בדדמי י"ל דהא מפשטות ד' הרמב"ם נראה כשי' הרי"ף רבו דגם בב' עדים אמרינן בדדמי כמש"כ אם באו עדים כו' או שנדקר במלחמה ומת וכמו שהרגיש בזה הלח"מ, ובודאי לשי' הרי"ף דגם בב' עדים שנאמנים מן הדין החמירו בדדמי ואין חילוק בזה ואפילו היכא שנאמנים מן הדין החמירו משום חומר ערוה מכש"כ בע"א היכא דלא איתחזק דחיישינן בדדמי אבל למאי דקי"ל בזה דלא כהרי"ף דבב' עדים לא חיישינן בדדמי דנאמן מן הדין ה"ה בע"א היכא דנאמן מן הדין לא החמירו, אולם גם אם נניח בשי' הרמב"ם דבב' עדים לא חיישינן בדדמי מ"מ אין הכרח מדברי הרמב"ם די"ל דס"ל דדשב"ע ולא אתחזק לא מהימן ולהכי אף בכל אלו דאיתרע חזקת חיים וחזקת ח"א מ"מ לא מהימן בדשב"ע בלא איתחזק, אבל לשי' הקדמונים דס"ל דדשב"ע ולא איתחזק ע"א נאמן יש לו דין ב' עדים דנאמן מן הדין כמו באיסורין אלא דדבר זה צ"ע אם צירוף דאבד זכרו בסתם מלחמה מרע לחזקת חיים דאפשר דדוקא באלו שרובן למיתה הוי צירוף דאבד זכרו ולא כן בסתם מלחמה וצ"ע.

ו

ולפמש"כ נתחזקו יסודות ההיתר בנ"ד שי' המרדכי המובא ברמ"א סי' י"ז סעיף נ' דאפילו בשעת מלחמה אם ראה הרוג אחרי כן והכירו יפה דדי בזה למנוע חשש בדדמי של צורה וגם נתבאר יסוד היתר השני שי' הר"א מוורדין באבד זכרו דכמו שהתיר במים שאל"ס כן לדעתו יש להתיר בע"א במלחמה בחשש בדדמי דלא חמירא ממים שאל"ס, ואף שרבו החולקים עליו מ"מ יש לצרפו לסניף והוי כס"ס בפלוגתא דרבוותא והא הרבה פוסקים חולקים ע"ד הרי"ף והרמב"ן ולא בעי קברתיו כלל בע"א במלחמה רק שחששו לעמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והא לדעת המרדכי מודים בזה במצאו הרוג וגם שנאבד זכרו, ואם כי הרבה חשו לבלי להתיר בעגונה משום ס"ס מצד דחז"א ל"ש בפלוגתא דרבוותא כמש"כ המל"מ והפמ"ג דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וגם דאיכא ג' ספיקות שיטת רוב הראשונים דבע"א במלחמה לא בעינן קברתיו ושי' המרדכי והר"א מוורדין דלד' הש"ך מהני בג' ספיקות גם בחזקת איסור, ועוד דהא כיון דעיקר דין בדדמי אינו אלא לכתחילה ובדיעבד לא תצא ול"ש לאוקמי בח' איסור, ואף דמוכח מכמה מקומות דהיכא דיצתה מאיסור דאורייתא בודאי ונשאר איסור דרבנן ג"כ מוקמינן בח' איסור זה אינו רק באיסור דרבנן ודאי אבל בזה שאינו אלא איסור לכתחלה בדיעבד לא תצא ול"ש לאוקמי' אחזקתו שהי' מקודם דהא אם ניסת לא תצא, ובפרט למש"כ לצדד לסניף דהיכא דקודם העדאת העד איתרע חזקת חיים לא חיישינן לבדדמי וה"נ כיון שכבר נודע קודם העדאת העד דרוב בני הגדוד הטמבאווי נהרגו איתרע חזקתו ולשי' הרבה מקדמונים דשב"ע בלא איתחזק מהימן ולא חיישינן לבדדמי.

אולם אם נאמר לעיקר להקל בנ"ד רק בצירוף שי' הר"א מוורדין הנה זמן אבד זכרו קבעו האחרונים לי"ב חדש וכ"ז בזמן שהשנים כתיקונן אבל כעת בימי המלחמה והאנדרלמוסיא שמדינות מתגרות ונבדלות זו מזו ואי אפשר שתגיע איזו ידיעה ממדינה למדינה ל"ש לומר אבד זכרו רק לכשתכלה המלחמה לגמרי ויתחדשו ארחות הפאסט והטעלגראף ולא יהי' שום ידיעה יש לצרף לסמוך לשי' הר"א מוורדין להקל באבד זכרו וכמש"כ החת"ס אה"ע סי' נ"ח וס"ה להקל בזמן הזה, ואחרי שהוא מקום עגון גדול וכל הענין של חשש בדדמי א"א מדרבנן לכתחילה ראוי להקל בזה [ועי' בשו"ת חוט המשולש סי' ח' להגר"ח מוולאזין מש"כ להגאון בעל מנחת אהרן דכיון דחשש בדדמי חומרא דרבנן בעלמא למה חשש להחמיר כ"כ יעוי"ש], ודעתי נוטה להקל בזה אחרי שנגמר המלחמה ויצורף היתר דאבד זכרו כמשנ"ת, ועל דבר אשר העד לא הגיד רק שם כינויו ווענדארף ולא שמו ושם אביו עי' בקונ' עגונות סי' שס"ו דבשם כינויו סגי ועי' תשו' מהרשד"ם סי' י"ח וכיון שהגיד מסחרו ומלאכתו הקילו בזה ויעוי' בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' קי"ט ובשו"ת לחם רב סי' קל"ח ובקונטרסו של הגאון מוהר"א אלפנדרי ואחרי שהכירו וידע שם משפחתו ומסחרו שהי' וויאזאר ועוד דברים מתאימים ומכוונים די בזה וכמש"כ כמה מספרי האחרונים.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה