אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן יד
אד"ש עטר"ת ווילנא.
א
הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין הל' ט' כתב אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצא מיד כו' או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טב"ע בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו ומפרש הרמב"ם למה שאמרו במשנה בגיטין מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר דתרתי בעי סימנים וטב"ע וכמו שפרש"י וכמש"כ הה"מ שם, אלא דשי' רש"י דלצורבא מרבנן מהדרינן בטב"ע גרידא וכן מוכח בגמ' והרמב"ם לא חילק בדבר וכ' על זה הה"מ לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבוא הדבר לידי מחלוקת ותמוה דהא בהל' אבידה ומציאה מחלק הרמב"ם הדין בין צורבא מרבנן דמהדרינן ליה בטב"ע. [ויעוי' בבית מאיר סי' קל"ב שתמה בזה ועי' בלח"מ מש"כ בזה] והנה מה שהצריך הרמב"ם סימנים וטב"ע תמוה לכאורה וצריך טעם דהא הרמב"ם פסק דסימנים דאורייתא ואם דר"ל דהחמירו בזה משום איסור א"א כמש"כ הרמב"ם בהל' נחלות או משום דלגבי איסור א"א החמירו שמא סימנים דרבנן וע"י טב"ע גרידא ס"ל דאינו נאמן מ"ט מהני צירוף סימנים וטב"ע ובפשיטות היה נראה למש"כ הרמב"ן בחי' לגיטין בשי' רש"י דלהכי לא מהימן בטב"ע משום דאמר בדדמי וצורבא מרבנן מידק דייק ובודאי דאינו נאמן אלא מדרבנן ולהכי מהני לגבי חשש זה סימנים דרבנן ואפילו לדעת הסוברים דלא מהני סימנים דרבנן באיסור דרבנן מ"מ הא ספוקי מספק"ל אי סימנים דאורייתא או דרבנן וספק דרבנן לקולא ובפרט לשי' הרמב"ם דסימנים דאורייתא ורק משום איסור ערוה החמירו ולגבי חשש בדדמי בודאי מהני סימנים דאורייתא ולא החמירו ולהכי גם בעם הארץ מהני טב"ע וסימנים אמצעים, אולם קשה לפ"ז מה שלא חילק הרמב"ם דבצורבא מרבנן מהני טב"ע גרידא דבודאי לענין חשש בדדמי צו"מ מידק דייק דרק לענין נאמנות באיסורים ליכא לאיפלוגי בין צו"מ לאינש אחרינא אבל לענין דיוקי בודאי חלוקים וכמש"כ הרמב"ן בגיטין שם.
והש"ש בש"ז פ' כתב לתרץ ד' הרמב"ם שהצריך סימנים וטב"ע עפמש"כ הרשב"א והריטב"א והר"ן דלהכי אין השליח נאמן משום דהוי נוגע כי היכי דלא ליהוי מרא דגיטא תרעומת עליה או שלא יפסיד שכרו ופסול זה א"א מדרבנן ולהכי מהני סימנים דרבנן וסימנים גרידא לא מהני באיסור תורה וגם טב"ע גרידא לא מהני מצד נוגע רק שאינו אאמד"ר ומהני סימנים מדרבנן וצ"ל לפ"ז דבחשש דשני יב"ש בהוחזקו מיירי דהוי חשש תורה, אולם הש"ש מסיק שם להוכיח מזה דלא מהני סימנים דרבנן באיסור דרבנן ונראה דאפילו אי נימא דלא מהני סימנים דרבנן באיד"ר כמו בחששא דשני יב"ש כמו שהוכיח הפנ"י בגיטין דכ"ז או במים שאל"ס שהוכיח האבן העוזר מד' התוס' יבמות דקט"ו דבעינן סימנים מובהקים היינו דבכל חששא שחששו חז"ל מצד המיעוט דאיתרמוי איתרמי כל דתקנו כעין דאורייתא תקנו והוי כספק תורה דהא חשש מיעוט הוא חששא כללית והוי כספק גמור משא"כ בדין נאמנות באיסורין דע"א נאמן באיסורין וכמש"כ הה"מ דיש על זה דין איסורין והא באיסורין גם נוגע נאמן אלא דהחמירו בזה חז"ל לענין גט שלא להימן להשליח משום נוגע ובדבר הנוגע לנאמנות בודאי דהם אמרו והם אמרו דמהני סימנים דרבנן דעכ"פ צירוף סימנים דרבנן להעדאת ע"א מהני, אולם יש להעיר ע"ז מדהג"מ בב"מ די"ט בהא דרבב"ח דאירכס ליה גיטא בי מדרשא אמר אי סימנא פי אית לי בגויה כו' ולא ידענא אי משום סימנא וקא סברי סימנים דאורייתא אי משום טב"ע אהדרוה נהלי ודוקא צורבא מרבנן כו' דמשמע מדהג"מ דלעם הארץ לא הוה מהדרינן גט זה למ"ד סימנים דרבנן והא עכ"פ טב"ע בצירוף סימנים אמצעים מהראוי שיועיל וצ"ל דאי משום טב"ע היינו משום טב"ע גרידא דוקא צורבא מדרבנן אבל סימנים וטב"ע מהני בע"ה אף למ"ד סימנים דרבנן.
ב
ונראה בשי' הרמב"ם שלא חילק בגט בין צו"מ לע"ה כמו באבידה דהא דמבואר בגמ' דנאמן צו"מ בגט אע"ג דאין דשב"ע פחות משנים צ"ל כמש"כ הרמב"ן דדין איסורין הוא וכמש"כ הה"מ בפירוש, וכ"נ מד' הרשב"א והריטב"א והר"ן שכתבו דלהכי השליח אינו נאמן משום נוגע דלא ליהוי מרא דגיטא תרעומת עליה או שלא יפסיד שכרו והא בפשוטו אינו נאמן דהא הוי דבר שבערוה וע"כ דס"ל דאין זה דשב"ע לפי דאין זה בעת גמר הדבר, ולא דמי להא דריש גיטין דקרי ליה דשב"ע אע"פ שאין אנו דנין רק לגבי הגט משום דכתיבת הגט לשמה זהו עצם הוית הגט דבעינן בי' לשמה ואינה נעשית מאליו והעדות בהוית הגט הוי דבר שבערוה ועוד כיון דעדות בפ"נ ובפ"נ הוא בעת מסירת הגט הוי דשב"ע ועל הפרטים אין זה דבר שבערוה עי' ברשב"א קידושין דס"ה גבי כתב יד ויעוי' ברמב"ם פ"ז מהל' גירושין הל' י"ג שדין האיסורים אינם כדיני ממונות יעוישה"ט, ושי' הרמב"ם דגם שליח הולכה א"צ עדים בעת מינוי השליחות עכ"פ גדר דשב"ע הוא בעת גמר הדבר ובריש גיטין חשוב גמר הדבר בעת מסירה וכ"ז לענין דין דשב"ע אבל בגדר איתחזק איסורא דחשיב בריש גיטין והא אנו דנין רק לגבי הגט אם כשר לגרש בו מה בכך שהוא בגמר הדבר אילו העיד ע"א על מקוה שהוא כשר שיטבל בו טמא מיד בודאי דנאמן ע"א להכשיר את המקוה ואע"פ שנוגע מיד להכשיר את הטמא וזהו נגד חזקה ויעוי' בתו"ג בריש גיטין שהרגיש בזה ואי"ל כיון דהוא בעת מסירת הגט הוי נגד חזקה דא"כ נימא ג"כ אם אנו מסתפקים אם הטמא יטבול בהמקוה ובא ע"א להכשיר המקוה דבודאי מהני דהא לא דמי לדשב"ע דחשוב דשב"ע לענין חלות הקידושין והגירושין אם תהי' עי"ז א"א או תהי' עי"ז פנויה, משא"כ באתחזק בע"א מעיד נגד החזקה אם מעיד על האשה א"א שהיא גרושה או על יין שאינו בידו שנתנסך מצד איתחזק הוי נגד חזקה אבל במעיד טרם שהוחזק מהיכ"ת יהי' זה נגד חזקה כמו במקוה, וצ"ל דבחזקה העיקר על מה שאנו דנין ובע"א מעיד על כשרות המקוה שהמקוה כשרה אע"פ שנוגע לטמאים מ"מ אנו דנין רק על דין מקוה שראוי להכשיר טמאים ול"ש לדון בזה משום חזקת טמאים שאינם לפנינו וגם אם הטמא לפנינו אבל אין הספק בשביל אותו הטמא רק בדין הכשר מקוה לטהר טמאים ול"ש לדון משום חזקתם דהחזקה הוא בענין אחר וכמש"כ הרמב"ן בנזיר דלא מהני חזקת קרובים משא"כ בגט שמגרש את אשתו שכל עיקר הגט לגרש אשתו זאת שעומדת בחזקת א"א וע"ז אנו דנין ומתעסקין להסיר חזקת א"א של זו והחזקה הוא לפנינו ובה אנו דנין להכי חשיב הש"ס בריש גיטין לאיתחזק איסורא ולפ"ז בגדר איתחזק הנפ"מ בגט רק למה שאנו דנין להכשיר הגט ולהסיר חזקת א"א א"כ מה בכך אם הוא בעת גמר הגירושין או מתחלה כיון דאנו דנין להכשיר גט מבעל לאשתו והוי נגד חזקה ולפי"ז כיון דהוי איתחזק כמבואר בריש גיטין והא מספק"ל להש"ס ביבמות אי ע"א נאמן נגד חזקה ואי אינו נאמן הא אין חילוק בין צו"מ לע"ה ואמאי מהימן בגט ואפ"ל דלהכי מספק"ל לרבב"ח משום דס"ל דע"א נאמן נגד חזקה להכי אהדרי נהליה בטב"ע או דזהו גופא מספק"ל אי בטב"ע וע"א נאמן נגד חזקה או דס"ל דע"א אינו נאמן נגד חזקה ואהדרינהו בסימנים משום דס"ל דסימנים דאורייתא ואע"ג דע"א נאמן נגד חזקה מ"מ דוקא צו"מ נאמן בזה דמידק דייק אבל ע"ה לא משום דאמר בדדמי כמש"כ הרמב"ן בגיטין לשי' רש"י וכ"כ האס"ז בב"מ דכ"ז אבל לדידן למאי דקי"ל דע"א אינו נאמן נגד חזקה דהוי אבעיא דלא איפשיטא וספיקא דדינא (וד' הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז בשי' הרמב"ם דע"א נאמן נגד חזקה אינם מוכרחים כמש"כ האחרונים] ולהכי גם צו"מ אינו נאמן מדינא דאין ע"א נאמן נגד חזקה ואין חילוק בין צו"מ לע"ה באיסורים נגד חזקה דאין ע"א נאמן אבל בצירוף סימנים דמבואר ברמב"ם בהל' נחלות דיורדים לנחלה עפ"י סימנים ורק בא"א החמירו ונראה בשי' הרמב"ם דהא דלא סמכינן על סימנים אמצעים אין זה אלא מדרבנן ולהכי שפיר מהני טב"ע דכיון דאין זה אלא מדרבנן הא בדרבנן מהני עדות עד אחד באיתחזק משום דהוי ספק דרבנן להקל וכמש"כ הנובי"ת ז' ע"ד הב"ש בס' קנ"ח ולהכי גם בע"ה מהני וגם אם נאמר דע"ה יאמר בדדמי ע"י טב"ע וז"א אלא מדרבנן הא ע"ז מהני סימנים דרבנן כמשכ"ל ולהכי מהני סימנים וטב"ע גם בע"ה וטב"ע בלא סימנים לא מהני גם בצו"מ משום דהוי נגד חזקה.
ג
והנה הא דמצינו באבידה החילוק בין צורבא מרבנן לע"ה דלצו"מ מחזירין בטב"ע הא לא מצינו בכל התורה כולה חילוק בנאמנות בין ת"ח לע"ה ואי דלצו"מ האמינו מצד טענת ברי שלו דבו"ש ברי עדיף כמשה"ק הפנ"י מאי שנא דלע"ה לא מהדרינן והיכן מצינו חילוק זה בדין תורה אולם מתורתן של ראשונים למדנו ביאור הדברים דבב"מ דכ"ז מקשה והי' עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשוהו אם רמאי הוא או אינו רמאי מאי לאו בסימנים לא בעדים ופרש"י שיביא עדים שהוא שלו, והבעל המאור הקשה שם על זה דפשיטא דהא משמלה ידעינן יעו"ש שתירץ ופירש בעדים שיביא עדים שאינו רמאי אלא שהוא צו"מ ונוטל בטב"ע כו' וכ"כ שם באס"ז בשם הר"ח דפירש בעדים שיביא ראי' שהוא צו"מ ונחזיר לו בטב"ע יעו"ש, הרי דלדבריהם אי נימא דסימנים דרבנן מפורש בהדיא בקרא דצו"מ שבודאי אינו רמאי מחזירין לו אבידה בטב"ע ואנו צריכין לדעת רק שאינו רמאי ואפילו בע"ד בעצמו נאמן כל שידעינן שהוא צו"מ דלא משני במילייהו וזהו חידוש שחידשה תורה באבידה דכל דידעינן שאינו רמאי נאמן להחזיר לו האבידה ואפילו למ"ד סימנים דאורייתא ודרשהו בסימנים מ"מ דרשא דעד דרוש אחיך הא ס"ל דרשהו אם רמאי הוא בסתם אדם בסימנים ובצורבא מדרבנן בטב"ע דכל שאינו רמאי החזירו לו (וזה נראה שי' הר"ן בחולין דבאבידה מחזירין עפ"י ע"א משום דגם להבע"ד מחזירין כיון שאיננו רמאי מכש"כ בעד אחד שאינו נוגע והא דבב"מ דכ"ז סימנים וסימנים יניח שאני התם דהא איכא בעל סימנים כנגדו והא גם בצו"מ אם יבא בעל סימנים לא מהני כיון דאין זה מתורת עדות אלא לפי שאין משקר כמו צו"מ].
אולם צ"ע לכאורה מהא דרבב"ח דאירכס לי' גיטא דמחלק ג"כ בין צו"מ לע"ה והא זה נוגע לנאמנות באיסורין והיכן מצינו חילוק בין ת"ח לע"ה דהא רק באבידה מגזיה"כ דוהי' עמך עד דרוש אחיך ילפינן דכל שאינו רמאי מהדרינן ליה אבל מה שייך זה לשארי איסורין והנה הר"ח מחלק באמת בכל האיסורין בין ת"ח לע"ה אבל הרמב"ן בחולין דצ"ו ושארי ראשונים והר"ן שם השיגו על זה, והא נראה דהוי מילתא דאיסורא ולא דבשב"ע דהא דבשב"ע בעי שנים וכ"כ הרמב"ן בגיטין דהוי מילתא דאיסורא ולהכי כתב שם לגבי גיטא מ"ל צו"מ ומ"ל עם הארץ, וצ"ל דס"ל דגם איתחזק לא הוי דס"ל כיון דאין אנו דנין כעת למעשה לא הוי נגד חזקה ובריש גיטין דדנין לפני מסירת הגט למעשה הוי איתחזק איסורא גם קודם הגירושין ולהכי ע"א נאמן בה או דס"ל דע"א נאמן באיתחזק, אבל ד' הרמב"ן צ"ע דהא רבב"ח בב"מ שם דמחלק ודוקא צו"מ בגיטא קא מיירי והתורת גיטין הרגיש בזה ותירץ דלהכי בעינן צו"מ דלגבי שיווי הנייר יש לזה דין ממון ודין אבידה ובעינן צו"מ ובזה תירץ ד' הרמב"ם שהצריך סימנים וטב"ע בגט שנמצא בחפיסה משום דלגבי החפיסה בע"ה לא מהני טב"ע ולגבי הגט דהוי איסור דאורייתא לא מהני סימנים ולהכי הצריך שניהם יעו"ש ולשי' יתיישב ג"כ שי' הריטב"א בגיטין דכ"ז דאם מצא בעצמו אף שעדים ראו מתחילה אצלו ואין לו מגו נאמן ג"כ משום דכיון דמצא בעצמו אין על זה דין אבידה לגבי הנייר ובמילתא דאיסורא גרידא נאמן כדין ע"א דנאמן באיסורין, אבל מ"מ תירוץ התו"ג לגבי גט דחוק כיון דגט שאין בו שו"פ כשר ואין על זה דין השבת אבידה רק משום מילתא דאיסורא ומ"ל צו"מ ומ"ל ע"ה [אם לא דנימא דיש לגט שאין בו שו"פ שיווי פרוטה בשביל ערך הגט להשליח או לבעל הגט משום פשיטי דספרא כיון דנצרך הוא לו כמו כן לגבי שטר יש בו שו"פ להמלוה לנצרך לגבות בו ואע"פ שאין גופו ממון מ"מ הא איתרבי בב"מ דל"א גם אבידת קרקע להשבה וה"ה שטרות מחויב בהשבה אע"ג דלגבי המוצא אין לו שיווי מ"מ לגבי בעל האבידה יש בזה שיווי ממון], גם יש לתמוה בדברי הראשונים שכתבו דאין השליח נאמן משום נוגע דלא ליהוי מרי' דגיטין תרעומות עליו או משום שכרו הא באיסורין ע"א נאמן אפילו בעל דבר ונוגע דהא ילפינן מוספרה.
ד
ונראה בכונת הרמב"ן דאע"ג דזהו. מילתא דאיסורא מ"מ החמירו באבידה דגט כמו באבדת ממון לפמ"ש הרא"ש בגיטין פ' הניזקין דלהכי לא מהימן קרוב ובע"ד שהוא כהן אע"ג דבכל האיסורין נאמנים כל הפסולים משום שבח כהונה ופתיך ביה מתנות כהונה יעו"ש, ועי' כיו"ב בפנ"י כתובות דכ"ד ומוכח מזה דכל היכא דפתיך ביה ממונא לא האמינו באיסורים רק ע"א כשר יעוי"ש ובזה י"ל בקידושין דס"ו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אע"פ דהא באיסורין גם פסול וגזלן נאמן וכבר תמהו בזה, משום דאע"פ דס"ל לאביי דמהימן ע"א דבשב"ע מ"מ לאוסרה על בעלה דפתיך בי' דין ממון ושעבודים בעינן עד כשר ובסוטה דנאמנים פסולים שאני התם דהתורה האמינתם משום דרגל"ד מסייעתם וכן מצינו לע"א גבי שבועה דבעינן שיהי' עד כשר כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' עדות ה"ג, ואפ"ל מה"ט משום דפתיך ביה ממונא אם לא ישבע ולזה י"ל דגם לאביי בעינן עד כשר] ולהכי למש"כ הרשב"א והריטב"א דהשליח חשוד לשקר משום נוגע דלא ליהוי מרא דגיטא תרעומת עליה או שלא יפסיד שכרו ובגט דפתיך ביה ג"כ ממונא לענין כתובה ושארי שיעבודים ופתיך ביה דבר שבערוה אינו נאמן נוגע ובעינן עד כשר אבל צו"מ נאמן כיון דגם באבידת ממון נאמן דאינו חשוד לשקר א"כ אע"ג דפתיך ביה ממונא לא עדיף מממונא גופא דנאמן באבידה אם מצא בעצמו והכירו בטב"ע כמו באבידה אפי' בע"ה כיון דבאבידה הרי הוא שלו ומצד האיסורים נאמן כדין ע"א נאמן באיסורין וזה נראה שי' הריטב"א בגיטין דאם מצא בעצמו אע"פ שראו עדים הנפילה ואין לו מיגו מ"מ כיון דמכיר בטב"ע נאמן דאין לזה דין אבידה ומצד איסורים גרידא נאמן אף נוגע רק באופן שאחר מצא ועלינו לעשות מעשה להחזירו בזה אמרינן כיון דפתיך ביה ממונא כיון שנוגע הוא וחשוד לשקר לא מהימנינן ליה, ואם יעיד אחר בטב"ע שאינו נוגע הרי הוא עד כשר ונאמן בזה כדין ע"א דנאמן באיסורין וכמש"כ הב"ש בסי' קל"ב ס"ק י"ג ואפילו למש"כ הריטב"א בגיטין שם דאפילו לצו"מ כי מהדרינן ליה אבידה בטב"ע אומר רבינו נ"ל דדוקא בדבר שהוא שלו אבל דשמעיה ואומר דבר זה מפלוני הוא ואית ליה טב"ע בגויה לא דהא ודאי עדות כיון שמעיד לאחרים ובעדות לא מהימן לן צו"מ טפי מע"ה עכ"ל, י"ל דדוקא באבידה ס"ל להריטב"א דאין ע"א נאמן וכמו שאמרו בב"מ סימנים וסימנים וע"א יניח וזהו דלא כמש"כ הר"ן בפ' גיה"נ דע"א נאמן באבידה וס"ל להריטב"א דאין חילוק בין צו"מ לע"ה היכא דבא מתורת עדות ודוקא בדבר שהוא שלו האמינתו תורה מעד דרוש אחיך כמש"כ הבעל המאור והר"ח דכל שאינו רמאי מועיל טענת ברי שלו להחזיר לו אבידתו אבל בע"א שבא מתורת עדות בעינן שנים אבל בגט קודם גמר הדבר דל"ש דבר שבערוה והוי מילתא דאיסורא ע"א נאמן בזה כל שהוא עד כשר ואינו נוגע בעדות כמש"כ.
והבית מאיר והתו"ג השיגו על הב"ש מהא דריש גיטין דשליח מידק דייק ואחר אינו נאמן ואין למילף נאמנות צו"מ מאבידה דשם אינו מוציא מחזקת אחר ומסיק ותדע דהא פסקינן דלא מהדרינן גט אלא בסימנים מובהקים ואבידה מהדרינן כמבואר לכל יודעי דת ודין ומכש"כ הכא דלא מהדרינן בסימנים בינונים דלא ליהדר בע"א בעלמא משא"כ בספק איסור דכל הסימנים מהני ולא בעינן מובהקים עכת"ד הבית מאיר, והנה מהא דריש גיטין אין ראי' כמשכ"ל דהתם בעת מסירת הגט הוי דשב"ע משא"כ בזה שאינו בגמר הדבר והוי רק איסורין, ומש"כ הבי"מ דאין למילף נאמנות צו"מ מאבידה דשם אינו מוציא מחזקת אחר הא באבידה לדבריו בע"א לא מהדרינן ומ"מ נאמן צו"מ כב' עדים ומה שדן הבי"מ מקו"ח דבאבידה מהדרינן בסימנים אמצעים ובע"א לא מהדרינן מכש"כ בגט דלא מהדרינן בסימנים דלא ליהדר בע"א באמת הא באבידה שי' הר"ן בחולין דמהדרינן בע"א ואפילו לשי' הריטב"א בגיטין דלא מהדרינן אין ראי' משום דהוי דבר שבממון ובסימנים אמצעים מהני אפילו למ"ד סימנים דרבנן דתיקנו דיהני וכמו שאמרו שם וכפרש"י דהפקר ב"ד הפקר אבל בגט החמירו באיסור תורה שמא סימנים דרבנן ולא מהני באיסור תורה או לשי' הרמב"ם משום חומר א"א אבל בנאמנות ע"א דמהני באיסורין וכיון דאחר אינו נוגע ואינו חשוד לשקר מהימן כמש"כ הב"ש, וידידי הרב הגאון מו"ה מאיר באסאן נ"י העירני לחלק בסברת הריטב"א דהיכא שמצא בעצמו ויש לו טב"ע אף שאין לו מיגו נאמן משום דגם בעת גמר הדבר מסירת הגט דהוי דשב"ע מ"מ כיון שיודע בעצמו שזהו הגט ואינו צריך לנאמנות דהא ברי הוא לו שזהו הגט משא"כ באחר שמעיד עפ"י טב"ע ניהו דלהכשיר הגט הוי מילתא דאיסורא אבל בעת שמוסר הגט ליד האשה אחרי שאינו יודע בעצמו רק עפ"י עדות ע"א ואז בגמר הגט הוי דשב"ע ואין דשב"ע פחות משנים ויפה העיר, אבל נראה בשי' הב"ש דכיון דבאותו שעה א"צ לדון רק על הכשרת הגט דהוי מילתא דאיסורא כמש"כ הראשונים והוחזק הגט לכשר ע"פ נאמנות ע"א ממילא גם בעת מסירת הגט דהוי דשב"ע מהני ככל מה שיוחזק עפ"י ע"א וכמש"כ התוס' בחולין דצ"ו לגבי שטר דמחזירו עפ"י סימנים, אבל אם נאמר דבעת גמר הדבר מסירת הגט הוי דשב"ע ולא מהני מה שהוחזק מתחילה א"כ גם במצא השליח דברי לו על פי הכרתו דזהו הגט הא מ"מ עידי מסירה סומכים עפ"י נאמנות השליח שזהו הגט כיון דיש מקום להסתפק דהא נאבד הגט ואם אין זה הגט הוי חספא בעלמא ועל עדי מסירה לדעת שזהו הגט וסומכים על נאמנות השליח והא אין דשב"ע פחות משנים ובפ"נ ובפ"נ דנאמן משום דרוב בקיאים לשמה וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, אבל היכא שיש מקום להסתפק שנאבד הגט עפ"י עדים ומסופקים עדי מסירה אם זהו הגט ואיך יהני עדות השליח בעת גמר הדבר דהוי דשב"ע וזהו באמת שי' הרשב"א ושארי ראשונים שכתבו דגם במצא בעצמו בלא מיגו אינו נאמן אע"פ שברי להשליח שזהו הגט מ"מ לא מהני ברי דידיה משום דבעינן נאמנות דידיה גם לגבי דידן אם הוא גט כשר להחזיקו בתורת עדות שעי"ז יהא כשר גם למסירת הגט וכיון שהוא נוגע אינו נאמן אבל עדות עד אחר שאינו נוגע מהימן להחזיק על ידו שזהו גט כשר.
ולפי מה שכתבתי להסביר שיטת הראשונים דלהכי מהני גם בעת מסירת הגט דהוי דשב"ע לפי דהוחזק מתחילה ע"י עד כשר, היה נראה לפ"ז בשי' הרמב"ם דס"ל ג"כ כמש"כ הרמב"ן והרשב"א דמדינא ע"א נאמן וכמש"כ הה"מ דיש ע"ז דין איסורין, אלא דהא דלא מאמינים להשליח משום נוגע אע"פ דע"א נאמן באיסורין משום דהא צריכין שיוחזק עדותו כמש"כ הרמב"ם בפי"ז מהל' סנהדרין דאיסור יוחזק עפ"י ע"א גם לגמר הדבר דהוי דשב"ע, והנה כתבתי במק"א לבאר שי' הרמב"ם דדוקא ע"י עד כשר יוחזק משום דס"ל להרמב"ם דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ושי' הרמב"ם בהל' רוצח דדוקא בעד כשר הרי הוא כשנים, ומיושב בזה קו' הפנ"י מקידושין דס"ג דהאב אינו נאמן לסוקלו משום דהוא קרוב ולא הוי כשנים ולהכי גם פסול נוגע שהוא פסול בעדות ממון וערוה לא הוי כשנים ולהכי לא יוחזק על ידו שיהא כשנים לגבי דשב"ע [וגבי אשתמידעינהו שאני דהוי גילוי מילתא בעלמא ועבידי לגלויי ואין זה מדין הוחזק ואפילו בשעת מעשה נאמנים כמש"כ הב"י בסי' קנ"ז דלא כהריב"ש וכן מבדיקת סימנים ע"י נשים אין ראי' דהוי מילתא דעבידא לגלויי ועוד דאיכא חזקה דרבא] ולהכי גם במצא בעצמו כל שאין לו מיגו והוי נוגע לא הוי כשנים אבל בעדות עד אחר דהוי כשר כיון דעכשיו לא הוי דשב"ע נאמן כשנים ממילא מהני אח"כ גם לגבי מסירת הגט כמו שהוחזק ע"פ עד כשר, ולפי זה יש לומר בשי' הרמב"ם דלהכי לא מהני טב"ע מצורבא מרבנן דכיון דיש בזה דין נוגע לא הוי כשנים ומ"ל ע"ה ומ"ל צו"מ, אולם עדיין קשה הא בדהג"מ מבואר דלצו"מ מהדרינן, ואפ"ל בשי' הרמב"ם דדוקא למ"ד סיד"ר דרשינן קרא דעד דרוש אחיך בעדים שאינו רמאי ונאמן צו"מ מן התורה וכיון דהתורה האמינתו גם לדבר שבממון שוב חשוב הוחזק גם לגמר הדבר בדשב"ע, ולהכי לרב אשי דמספק"ל אי סיד"ר שפיר מהדרינן לצו"מ בטב"ע, אבל למ"ד סי' דאורייתא וקרא דעד דרוש אחיך בסימנים הא דמחזירים בטב"ע לצו"מ הוא מתקנת חכמים [וכן צ"ל לפרש"י שפי' לא בעדים שהוא שלו] וכיון שאינו נאמן מן התורה רק מתק"ח לא חשיב הוחזק אח"כ לדשב"ע להכי למש"פ הרמב"ם דסי' דאורייתא לא מהדרינן גם לצו"מ בטב"ע.
והבית מאיר בסי' קל"ב מצדד דגם להחזיר הגט לשליח הוי דשב"ע כדמוכח מריש גיטין דאף הכשרת הגט הוי דבשב"ע ומוכח ג"כ דאפילו מדרבנן הוי דשב"עורב אשי מספק"ל אי סימנים דאורייתא ולא מהני טב"ע משום דהוי דשב"ע או דסיד"ר ומשום טב"ע דמהני טב"ע בצו"מ, והרמב"ם מחמיר בזה מספיקא דהוי ספק תורה יעו"ש, אולם באמת הא חששא דשני יב"ש אאמד"ר ואולי בהוחזקו דהוי חשש תורה ואפשר דהוי סד"ר באיתחזק איסורא לחומרא, אלא דלפ"ז תקשה דאמאי מהני סימנים וטב"ע כיון דהוי דשב"ע ועל סימנים לא סמכינן, ואפ"ל משום דהר"מ ס"ל בפ"ז מהל' נחלות דרק משום איסור כרת החמירו דלא מהני סימנים ונראה דס"ל דסימנים דאורייתא ולהכי חומרא זו לא הוי דשב"ע והא דאמרינן בריש גיטין משום עגונא אקילו בה רבנן היינו משום דחוששין למיעוטא הוי דין בכל התורה לר"מ דחוששין על צד ספק תורה ויש לזה דין דשב"ע משא"כ בזה דרק משום כרת החמירו, וביותר י"ל דסימנים הוי כרגל"ד ובצירוף ע"א מהני, [ובזה י"ל ד' הב"י בכלים דלא מושלי דחיישינן לשאלה וכ' הב"ש בסי' י"ז דהא דמהני בגט בסי' קל"ב משום דטוען ברי אבל הסוגיא אינו מיושב, ולמש"כ י"ל עפמש"כ בסימן הקודם דהא דחושש הב"י בכלים דלא מושלי לפ"מ שאמרו בבכורות דמ"ו דהחמירו בא"א וכמש"כ הרמב"ם בסימנים וחומר זה אין לו דין דשב"ע ולהכי מהימן ברי לי וקושית הגמ' דכלים דמושלי דהוי ספק תורה ולהכי מדמי להו להדדי דלא מהני ברי לי בדשב"ע, עוד אפ"ל למשכ"ל דסימנים הוי כרגל"ד י"ל דגם למ"ד סימנים דרבנן מ"מ רגל"ד מיהא הוי ומהני בצירוף ע"א עכ"פ לענין איסור דרבנן ולהכי אף דלשי' הב"י בכלים דלא מושלי לא הוי סימן מובהק מ"מ רגל"ד מיהא הוי ולהכי מהני טענת ברי של השליח אבל בכלים דמושלי דלא הוי רגל"ד לא מהני טענת ברי ולהכי מדמה הש"ס] אבל ד' הבי"מ הם נגד ד' הראשונים הרמב"ן והרשב"א דזהו הוי מילתא דאיסורא והצריכו לטעם דנוגע כמשכ"ל והבית מאיר תולה זה בד' הה"מ אבל באמת מפורש כן בד' הראשונים.