אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן יג
בענין עגונה. ע"ד האשה אסתר בת ר' סנדר שנטבע בעלה צבי הירש ראם בריגא בנהר דווינא ועפ"י הגב"ע שהיה לפני הבד"צ כאשר הוגד להם ביום ב' ה' תמוז העבר שנטבע הירש ראם ביום א' ראו אותו והכירו בפניו ופדחתו וחוטמו עפ"י טביעות עין וגם ראו שלא נשתנה מאומה ולא היה בו שום נפוח ויש להסתפק בזה שלא ראו בשעתי' כמבואר בש"ס יבמות דקט"ו ובאה"ע סי' י"ז דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וכן בדקכ"א הנ"מ דכי אסקוה חזי' בשעתי', שוב חקרנו את האשה אסתר ועפ"י הגב"ע שהוגבה לפנינו והגידה שנמצא כל בגדיו אשר פשט קודם הרחיצה בנהר ובתוך הבגדים היו מונחים הגובערנאטארסקי פאס שלו והמפתח מהחדר ומכתבים שלה וטבעת שלו [בלי חותם] וגם על הוועש שלו הי' ניכר ריקום אות שמו וכל הבגדים שלו תכיר בטב"ע, כן הגידה איך שהגיד לה אחד אשר בעלה אמר לו שהולך לרחוץ בנהר הדווינא ובשעה השני' ישוב לביתו ומקום הרחיצה הוא מוקף מחיצות, והרופא שנקרא שם לעזרה הגיד שאחזהו השבץ בתוך המים ובעת הטביעה לא הי' אנשים המכירים אותו, רק עפ"י הפאספארט שנמצא באמתחתו וגם הכתובת ממעונו ועי"ז יצא הקול שה' ראם נטבע ועל כן באו למחר העדים המכירים אותו והכירו אותו בטב"ע זהו תוכן המאורע והגב"ע.
א
והנה יסוד ושורש הדין פתוח בש"ס יבמות דקט"ו דקאמר אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו קא סמיכנא, וכן בדף קכ"א והנ"מ דכי אסקוה חזי' בשעתא אבל אשתהי מתפח תפח מבואר מדהג"מ דתלתא בעינן לאלתר טב"ע וסימנים, והתוס' בד"ה וקאמרי כתבו וע"י טב"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ודבר מועט יאמרו שאלו בעליהם של אלו כו' ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים דהוי דאורייתא א"נ מהני עפ"י טביעת עינא, ולפי תי' השני מהני טב"ע בצירוף סימנים שאינם מובהקים ולכאורה צריך טעם דכיון דע"י טב"ע גרידא לא מהני משום דאמרי בדדמי א"כ גם בצירוף סימנים שאינם מובהקים מהכ"ת יועיל כיון דכל אחד בפ"ע לא מהני ומאיזה טעם יועיל צירוף, ובפשוטו י"ל דהא דלא מהני טב"ע משום דאמרי בדדמי אינו אלא חשש דרבנן ולהכי מצד איסור דרבנן מהני סימנים דרבנן כמש"כ בשו"ת פנ"י, אלא דהאבן העוזר והמג"ש בתשו' פנ"י סי' ה' אחרי שהוכיח מתחלה דמהני סימנים דרבנן כתב דמהתוס' יבמות דקט"ו שהצריכו גם במים שאין להם סוף סימנים מובהקים מבואר דלא מהני סימנים דרבנן גם במשאל"ס יעושה"ט, והפנים מאירות ח"ג סי' ב' כתב לתרץ דשאני הכא דעדות נשים לא מהני דמן תורה לא הוי עדות ובכה"ג בעינן סימנים מובהקים אבל היכא דהעידו ב' עדים שנטבע במים שאל"ס ויצא מחשש איסור תורה בכה"ג מהני סימנים דרבנן יעו"ש, אולם לפי דבריו יקשה דא"כ גם בטב"ע ובצירוף סימנים אמצעים לא יועיל דאע"פ דחשש בדדמי אאמד"ר מ"מ בעדות נשים הא לא מהני רק מדרבנן ויש בזה חשש איסור תורה ומהכ"ת יועיל סימנים דרבנן, ובאמת אינם נראים ד' הפני"מ דהא קיי"ל במשאל"ס אפילו אם נימא ע"י עדות דרבנן דלא תצא ולא אמרינן דהא מדאורייתא לא הוי עדות אלא דנאמנים כב' עדים [ועי' בה"ג הל' יבום נפל במים שאל"ס כו' א"כ כי נישאת בע"א תצא אקילו בה רבנן כו' וראיתי שמפרשים שנתכוין הבה"ג לזה] ובמשאל"ס אסורה רק לכתחילה וה"נ לענין סימנים דרבנן בדין שיועיל כיון דנאמנות הנשים שנטבע כעדות כשרים הרי לגבי איסור דרבנן מהני סימנים דרבנן, ואדרבה לענין בדדמי ילה"ע דכיון דלפי האיבעי דחיישינן דמשקר ולפמש"כ התוס' דע"י טב"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שהם בעליהם של אלו א"כ זהו חסרון בנאמנות וממילא דאוקמינן להו בדין תורה דלא הוי עדות ולמה מהני סימנים דרבנן, ונראה דהא דהתוס' צ"ב וסותרים דבריהם שכתבו בתחלת האיבעי דהעד אינו אומר בדדמי רק דהיא לא תדייק ובתשו' רעק"א העיר מזה ותי' דס"ל דבטב"ע קל משקר להעין וחיישינן בזה יותר לבדדמי וביאור הדברים נראה דבודאי אין כונת התוס' בזה דמשום בדדמי משקרות רק דכסבורות שכן הוא וטועות בדמיונן וכמו דאמרו זימנין דמחו ליה בגירא כו' וגם בנטבע טועה העד בדמיונו שזהו ואין חסרון בנאמנות ורק דחיישינן שטועה וכיון דאין פסול בנאמנות גם הנשים נאמנות מדרבנן כמו עדים כשרים ורק שהחמירו מדרבנן משום בדדמי וע"ז מהני סימנים דרבנן כמו בשארי איסורי דרבנן.
אבל באמת אין מדהתוס' דלא מהני סימנים דרבנן במשאל"ס ראי' דלא מהני סיד"ר באיד"ר דנהי דלפי ההו"א דהש"ס דמקשה והא מים כמלחמה דמי הי' ס"ל דעיקר ההיתר הי' שראו הטביעה ופשוט לי' דמהימן וע"כ מיירי שראו עד שתצא נפשו, אבל לפי מאי דמדחה וס"ל דלא מהימן לשי' התוס' משום בדדמי ממילא אמרינן שלא ראה עד שתצא נפשו ורק בדדמי סבור ששהא ונטבע ולהכי הוי איסור תורה ובעי סימנים מובהקים, וכן הרגיש מזה הגאון רעק"א והחת"ס בסי' מ"ח אלא דלפמש"כ דלהכי מהני סימנים שאינם מובהקים בצירוף טב"ע דחשש דבדדמי א"א מדרבנן ובחשש דרבנן מהני סימנים דרבנן וא"כ תקשה מ"ט בעינן דחזוהו לאלתר הא חשש תפח נראה מד' כמה פוסקים דאאמד"ר וכ"כ בנוב"י סי' נ' ונ"ב [ועי' בס' עצי ארזים] ובאיסור דרבנן הלא בדין שיועילו סימנים דרבנן וא"כ א אף אי לא חזוהו לאלתר בדין שיועיל ומוכח מדהתוס' דחשש נתפח הוי ספק של תורה ולא מהני בו סימנים דרבנן, ואפ"ל בשי' התוס' דהא דמהני סימנים דרבנן באיסור דרבנן היינו דוקא באיסור קל שאין בו ספק תורה כמו במשאל"ס ושהה כדי שת"נ ואח"כ לגבי הכרה או בחשש בדדמי שטועה בדמיונו דאע"פ דחוששים לטעות מ"מ אין זה אלא חשש לכתחלה וכמש"כ הב"ש בס"ק קמ"ג וכמש"פ הרמב"ם להלכה דאם ניסת לא תצא, וגם לשי' התוס' לפ"מ דמדחי לה הש"ס דמיירי לכשהעלום ואין בזה חשש דמשקר בטב"ע דהא לפי תי' התוס' מוכרח דס"ל דלכשהעלה ל"ש בדדמי כמש"כ המרדכי וכ"כ הלח"מ וכ"כ בתשו' רעק"א סי' ק"ז יעו"ש, ורק משום שטועה זהו רק לכתחלה ואם ניסת לא תצא ולגבי איסור זה מהני סימנים דרבנן, אבל בשהה גם אם ספק נתפח אאמד"ר מ"מ גם בדיעבד תצא כמש"כ הריב"ש בכל הני דאין מעידין דבדיעבד תצא לא מהני סימנים דרבנן כמו דלא מהני סימנים דרבנן בחשש דשני יב"ש דבעינן דוקא נקב בצד אות פלוני וכמש"כ להוכיח הפנ"י בגיטין ועי' ש"ש ש"ז דאפילו בלא הוחזקו לא מהני סימנים אמצעים וכן יש להוכיח מד' תשובת הרא"ש כלל ב' סי' ט"ז שהקשה לשי' הרמב"ם דכלאים דהנהגה בטמאים אאמד"ר מחולין דע"ט דמאי ראי' דסי' דאורייתא דילמא סי' דרבנן ומהני באיסור דרבנן ולכאורה אפילו אי נימא דכלאים דהנהגה בטמאים דאורייתא הא סד"א מה"ת להקל ורק מדרבנן לחומרא ולמה לא יהני סימנים דרבנן אע"כ צ"ל דאף לשי' הרא"ש בסד"א לא מהני סימנים דרבנן כיון דהספק בשל תורה או די"ל דסי' דרבנן מהני דוקא באיסור דרבנן בלא איתחזק איסורא כמו בכלאים דהנהגה דסי' דרבנן הוי כמו רוב גרוע וכן מה שהביא האבן עוזר והפני"מ ראי' מהך דמוצא חבית יין דישראל נותן בו סימן ומותר משום דהוי מדרבנן דלא הוי איתחזק איסורא וכן לענין משאל"ס וחשש בדדמי אע"ג דבכ"מ דיצא מאיסור תורה ונשאר איסור דרבנן הוי איתחזק כדמוכח מחולין ד"י בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאע"פ דהחציצה במיעוט המקפיד אאמד"ר מ"מ מהני חזקת טמא [ואין זה ענין לד' הר"ש מש"כ בפ"ב ממקואות דהיכא דממנפ"נ יצא מחשש דאורייתא לא מוקמינן בחזקת טומאה והאחרונים תמהו על זה מהא דחולין ד"י, דהר"ש מיירי שטבל מטומאה חמורה בשני מקואות אחד שאוב ואחד כשר ואם טבל באחד באמת טהרותיו תלויות אף דכולו שאוב מדרבנן מ"מ עדיין חזקת טומאה עליו רק אחר שטבל בשני טהרותיו שעשה אח"כ טהורות דממנפ"ש אם טבל, בראשונה במקוה כשר הא נטהר לגמרי וספק אם נטמא אח"כ בטומאה דרבנן במקוה שאוב בזה ס"ל להר"ש דמספיקא לא נחית טומאה אבל היכא דנשאר מתחלה טומאה דרבנן או איסור מדרבנן הוי אתחזק ועי' במל"מ פ"ו דמקואות בד' הר"ש ועי' בשו"ת תועפות ראם חיו"ד] דכיון דעכ"פ מדרבנן לא עלתה לו טבילה הוי איתחזק משא"כ בדין דרבנן במשאל"ס ובדדמי דאין זה אלא לכתחלה ואם ניסת לא תצא משום דהוי מיעוטא דמיעוטא ולא החמירו אלא לכתחלה ל"ש להמשיך החזקה כמו בתחלה דהרי נשתנה דינו לענין דיעבד בזה שפיר מהני סי' דרבנן ובחשש דשני יב"ש בלא הוחזקו דאאמד"ר התם בודאי דחזקת א"א מעלייתא היא דהא אנו דנין לפני הגירושין אם ראוי לגרש בגט זה והוי א"א מדאורייתא ולהכי גם לגבי חשש דשני יב"ש דאאמד"ר לא מהני סי' דרבנן וכמ"כ בחשש דאיתפח אע"פ דאאמד"ר מ"מ כיון דהוי איתחזק ואם ניסת תצא לא מהני סי' דרבנן ולהכי י"ל דלאחר ג' ימים או באשתהי במים לא מהני צירוף סי' דרבנן.
ב
ובעיקר הדין אי יש לסמוך בסימנים דרבנן על איסור דרבנן וקושית תשובת הרא"ש בכלל ב' סי' ט"ז שהקשה ע"ד הרמב"ם דס"ל דאין איסור בכלאים בהנהגה במין טמאה לבד מחולין ד' ע"ט דמאי ראי' דסימנים דאורייתא דילמא סימנים דרבנן ורק באיסור דרבנן סמכינן על סימנים דרבנן, וע"ע בתומים סי' ס"ה ס"ק י"ב שכ' להוכיח מהא דחולין דע"ט דלא סמכינן על סימנים דרבנן באיסור דרבנן לשי' הרמב"ם ולא הביא שזהו קו' תשו' הרא"ש, ובאמת לפמ"ש הרמב"ן והר"ן בחי' לחולין דע"ט הא דקאמר סימנים דאורייתא אין זה ענין כלל לסימנים דאבידה אלא שכך היא הקבלה והמסורת ולפי פירושם לק"מ קושי' הרא"ש ועיקר קושיתו לפי פירש"י דדמי לסימנים דאבידה ונראה ליישב עפמשה"ק בנוב"י מהדו"ת אה"ע בסי' נ"ח וסי' ס"ו לשיטת המ"ב דשני סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק א"כ בחולין דהוי שלשה סימנים אזנים קול וזנב אפילו נימא דסימנים דרבנן מהני והנוב"י השיב ע"ז דאזנים וזנב הוי רק חד סימן ומדקאמר פוק עין להנך דדמיין וזה רק בדבר הנראה לעינים וכמו שפירש"י באזנים וזנב ושביק הקול וע"כ הוי רק סימן אחד ומדייק שפיר דסימנים אמצעים דאורייתא זהו תו"ד הנוב"י.
והנה השימק"ו בב"מ ד' כ"ח אמר סימנים ולא אמר סימנים מובהקים דידה חידש דכל דאיכא סימנים מובהקים לא סמכינן אסימנים אמצעים ונראה דזהו למ"ד סימנים דרבנן וסימנים מובהקים הוי סי' דאורייתא וכל היכא דאיכא בירור דאורייתא לא סמכינן אסימנים דרבנן אבל למ"ד סימנים דאורייתא אין נפ"מ בין סימנים אמצעים לסימנים מובהקים [ובס' ישועות יעקב תירץ בזה קושית הפני יהושע דלהכי לא מהני בחשש דשני יב"ש סימנים דרבנן משום דכיון דאיכא נקב בצד אות פלוני לא מהני סימנים אמצעים ותמוה דל"ל לרב אשי למימר כגון שאמר נקב יש בו בצד אות פלוני דהו"ל סימן מובהק ודוקא בצד אות פלוני הא אם אין נקב בצד אות פלוני מהני גם סימן אמצעי], ועפי"ז י"ל דמדקאמר פוק עיין בה רק בראי' בעלמא וכמו שפירש"י בזנב ובאזנים ולא ע"י קול א"כ מוכח דס"ל דסימנים דאורייתא וסגי בסי' אחד אמצעי דאם איתא דסימנים דרבנן א"כ הו"ל לבחון על ידי קול דשני סימנים אמצעים מצטרפין ודמי לסימן מובהק וע"כ אעפ"י דכלאים דהנהגה לשי' הרמב"ם אאמד"ר מ"מ לא מהני סימנים דרבנן כיון דאפשר לברר ע"י סימנים דאורייתא, ומזה יש להביא ראי' לשי' המ"ב דשני סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק וע"כ לא מהני סימן אחד אף באיסור דרבנן כל היכא דאפשר לברר ע"י צרוף שני סימנים אמצעים עוד, יש להעיר ע"ד התומים דאפילו א"נ דאין לסמוך על סימנים דרבנן באיסור דרבנן דלא תקנו רק באבידה מ"מ עדיין אינו מספיק ליישב הא דחולין דהא לכאורה קשה לשי' הרמב"ם דכלאים דהנהגה אאמד"ר א"כ גם בלא סימנים הוי ספק דרבנן להקל וצ"ל משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואפילו בסד"ר [עיין במל"מ פ"ד מהל' בכורות] או משום דא"א להקל בסד"ר דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי. דעי"ז אתה מתירו בסוס ופרד וכמש"כ התוס' כן בס"ס בב"ק דף י"א ובנדה דכ"ז וכ"כ התוס' בביצה די"ד בספק דרבנן וכ"כ הר"ן בפ' בתרא דפסחים לגבי הסיבה, ולפ"ז אכתי קשה לשי' הרמב"ם א"נ משום דאפשר לברורי א"כ אפילו א"נ סימנים דרבנן מ"מ כיון דכל עיקר הדבר משום דאפשר לברורי והכא הלא אין לנו יותר לברר מהסימנים וגם לפי הטעם משום דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי כיון דאיכא סימנים ניהו דאין לסמוך גם באיסור דרבנן על סימנים דרבנן אבל כל זה להקל אבל להחמיר בודאי ע"י סיד"ר יש להחמיר דעכ"פ יצא מכלל ס' השקול ע"י בירור הסימנים, וממילא לא הוי סתרי אהדדי כיון דיש להפרידה סימני חמור וממילא א"א להתיר בסוס וכן להיפוך וכיון דלא הוי סתרי אהדדי בדין שנתירו מצד ספק דרבנן להקל והד"ק מאי דקאמר שמע מינה דסימנים דאורייתא דהא גם אי סימנים דרבנן שרי מטעם סד"ר להקל, ולמש"כ דעיקר הראי' דסימנים דאורייתא מדלא הבחין ע"י קול מדאמר פוק עין בה מבואר דסגי בהכרת הראי' וכמש"כ הנוב"י י"ל ג"כ משה"ק דהא סד"ר להקל לשי' הרמב"ם דא"א מדרבנן דמ"מ כל היכא דאיכא לברורי מבררינן והא אפשר לברורי ע"י הקול ואע"ג דגם אם נמצא שהקול דומה לסוס מ"מ אכתי מספיקא לא נפיק כיון דסימני אזנים וזנב דומה לחמור ואכתי הוי סד"ר להקל מ"מ בזה י"ל דהוי סד"ר דסתרי אהדדי כיון דהסימנים אינם מכריעים שי"ל סימני סוס וחמור וא"א להקל בשניהם ובזה יתישב מש"פ הרמב"ם ובשו"ע סי' רצ"ז ס"ט דבודק באזנים ובזנב ובקול דאע"פ דקיי"ל דסימנים דרבנן לא מיבעי לשי' המ"ב דצירוף סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק מן התורה והכא הא איכא צירוף סימנים ע"י הקול (וכ"כ הנובי"ת] אלא אפילו אי נימא דלא כהמ"ב מ"מ לשי' הרמב"ם דכלאים דהנהגה אאמד"ר הוי ספק דרבנן להקל דהא אי אפשר לברורי ביותר וגם לא הוי סתרי אהדדי כמשכ"ל ובפשוטו י"ל בשי' הרמב"ם והשו"ע דסוגיא דחולין קאי למאי דאמר רבא בב"מ דכ"ז דהא דמהדרינן אבידתא בסימנים. משום דניחא לי' לבעל אבידה דליהדרי בסימנים וזה ל"ש לענין איסור אפילו באיד"ר וע"כ מדסמכינן בפרידות על סימנים משום דסימנים דאורייתא, אבל לפי המסקנא דהא דמהדרינן אבידה לאו משום דניחא ליה לבעל אבידה וכמש"כ הרא"ש ורק דראו חז"ל לסמוך על סימנים וה"ה באיד"ר הם אמרו והם אמרו וע"כ בכלאים דהנהגה דאאמד"ר לשי' הרמב"ם להכי מהני סימנים דרבנן.
והנה התוס' ביבמות שם שכ' דאי סי' לאו דאורייתא איירי בסי' מובהקים וקשה דא"כ לאלתר ל"ל וכמבואר בסי' י"ז סע"כ ברמ"א, והב"ש בס"ק פ"ג תירץ דלפ"ז הא דאמר וקאמרי סימנים או או קאמר כמש"כ המרדכי דכיון דאמרי סי' מובהקים א"צ שראו לאלתר ולפ"ז גם בתירוצם השני דטב"ע בצירוף סי' שאינם מובהקים לא בעינן ג"כ לאלתר דכיון דמכירו בטב"ע חשש תפח אאמד"ר ואע"ג דבדיעבד תצא מ"מ ס"ל דמהני סד"ר באיד"ר אולם תי' הב"ש תמוה דהתוס' סותרים תחלת דבריהם שכ' דבטב"ע אין להאמינם הרי דלאלתר לא מהני דלא כהמרדכי ועי' בתשו' רעק"א סי' ק"ז ולמש"כ הב"ש בס"ק קמ"ג בשי' הרי"ף דע"כ מיירי [בסימנים מובהקים דאל"כ הא אינו נאמן ומיירי בסימנים מוצנעים וא"כ הא דקאמר וחזינהו לאלתר לרבותא דאע"ג דחזינהו לאלתר מ"מ בעי סימנים מובהקים יעו"ש ולפ"ז יל"פ ג"כ דבהתוס' דלרבותא נקט וחזינהו לאלתר דאפ"ה אינם נאמנים בטב"ע משום בדדמי אבל סימנים מובהקים גרידא מהני וה"ה סימנים שאינם מובהקים בצירוף טב"ע שלאחר כן מהני אבל טב"ע דלאלתר לא מהני ולהכי שפיר הקשו בתוד"ה וקאמרי כמש"כ הגר"א דאין משיאין ע"י טב"ע כיון דטב"ע בלי סימנים לא מהני אף אי חזינהו לאלתר.
והמג"ש בתשו' פני יהושע דעתו דאף סימנים מובהקים לא מהני היכא דלא חזינהו לאלתר משום דבודאי איתפח ונשתנו גם הסימנים וכן הגר"א בס"ק ק"ז ספוקי מספק"ל בדין זה דסימנים מובהקים בלא טב"ע דלאלתר ותמה על פשטות ד' השו"ע והרמ"א בסכ"ו והגאון רעק"א מחלק בין סימנים מובהקים שונים שיש סימנים מובהקים שע"י התפח ישתנה יעו"ש ולפי"ז אם לא חזוהו לאלתר לא משכח"ל שום היתר ונפל התירא בבירא כיון דגם סימנים מובהקים לא מהני בנטבע לא טב"ע ולא ע"י סימנים מובהקים, ולפי שי' הגר"א והמג"ש בדהתוס' דגם סימנים מובהקים לא מהני היכא דלא חזוהו לאלתר משום דאתפח א"כ י"ל דמה"ט גם סימנים אמצעים לא מהני לתי' הב' בצירוף טב"ע היכא דלא חזוהו לאלתר משום דכמו דאתפח מגרע הטב"ע כן מגרע הסימנים אמצעים והוי כסימנים גרועים ואינו מצטרף ואף א"נ דתפח אאמד"ר מ"מ כמו דהתפח גורע הטב"ע כן גורע הסימנים אלא דלתי' הראשון גורע גם סימנים מובהקים ולתי' השני גורע הסימנים אמצעים והוי כסימנים גרועים וע"כ לא מהני גם באיסור דרבנן דמהני סימנים אמצעים אבל סימנים גרועים לא מהני, אבל בסימנים מובהקים דכלים היכא דלא חיישינן לשאלה בזה לא איכפת לן מאי דאתפח וגם בסימנים אמצעים דכלים י"ל דעכ"פ חששא דאתפח אאמד"ר ובאיסור דרבנן מהני סימנים אמצעים וע"כ יש לצרף סימנים דכלים בטב"ע דאחר זמן כנ"ל ויצא מחומרת הגר"א והמג"ש קולא לדידן דסימנים דכלים בדהתוס' אין הכרח רק על סימנים דגופו דגם מובהקים לא מהני משא"כ בסימנים דכלים בצירוף טב"ע שפיר. מהני.
ג
אמנם זה היסוד בנוי רק לפי הנחה דחששא דאתפח אאמד"ר אבל באמת הא הרשב"א מסתפק בזה וגם הנוב"י לא ברירא לי' דבסי' נ' וסי' נ"ב מכריע דאאמד"ר ובסי' כ"ט מספק"ל גם כן מצד איסור תורה ויעו"י במהרי"ט ח"ב סי' ל"ה חוכך לומר דאתפח גרע מלאחר ג"י ואף להסוברים דלאחר ג' ביבשה אאמד"ר מ"מ באתפח הוי איסור תורה יעו"ש, אף דמד' הפוסקים נראה דמשוים להדדי ובספק אשתהי החמירו כמש"כ הר"ן לפי שמצוי להיות אשתהי מ"מ נראה אף לפי סברא זו דאתפח הוי ספק תורה יש מקום להקל והטעם י"ל דלהכי לא מהני באתפח מן התורה אף דמכירו בטב"ע דהא באמת טב"ע עדיפא מסימנים וגם למ"ד סימנים דרבנן מ"מ טב"ע מהני מן התורה כסימן מובהק וכל זה בטב"ע גמור אבל היכא דאתפח בזה י"ל דהוי שינוי ואין טביעות עין מובהק בזה ואין הכוונה דכיון דנתפח נשתנה לצורה אחרת לגמרי שהרי מכירו בטב"ע אלא די"ל דאין זה טב"ע גמור ויש לחוש לדמיון של טעות וכמו בסי' אמצעים אמרינן דאיתרמוי איתרמי כן י"ל בטב"ע לאחר ג"י דלפעמים יכול לטעות, וביותר י"ל למש"כ באו"ז הגדול סי' תרצ"ב בשי' ר"ת שכ' שם שאם אין אדם רואה אלא פרצוף פנים עם החוטם שאר ליתא אין זה טב"ע אלא סימנא בעלמא שאמר זאת חתיכה של פרצוף פנים עד החוטם וחוטם נראית כחתיכה של פרצוף פנים עד החוטם עם החוטם כשל פלוני יעו"ש והדברים מכונים עם מש"כ הר"ת בס' הישר ועי' בשו"ת חת"ס חאה"ע סי' נ"א ובמה שהאריך בזה, הרי מבואר בשי' ר"ת דס"ל דבפרצוף פנים עם החוטם אם כל גופו שלם יש בו טב"ע וסימן מובהק ואם אין כל גופו שלם אין בו טב"ע ורק סימן מובהק, ולהכי י"ל דלאחר ג"י או אשתהי באם סימן מובהק לא הוי מחשש תפח אבל מ"מ סימנים אמצעים הוי ואף להחולקים ע"ד ר"ת דס"ל דאף בכל גופו שלם מ"מ לאחר ג"י מגרע הטב"ע אבל בסברא זו דבפרצוף פנים עם החוטם הוי ג"כ סימן לבד הטב"ע לא מצינו שחולקים, ולהכי י"ל דלאחר ג"י אף שמגרע הטב"ע מ"מ הרי יש בו סימן דפרצוף פנים עם החוטם ונהי דלאחר ג"י ובאשתהי מגרע חשש תפח הסימן מובהק של תבנית פרצוף פנים עם החוטם אבל מ"מ סימן אמצעי מיהא הוי ולהכי להתיר אשה לעלמא דלא סמכינן על סימנים אמצעים לא מהני אבל לענין נחלה להוריד על פיו לנחלה בזה י"ל דגם באשתהי לא גרע מסימנים דרבנן ומהני גם אם נימא דאתפח הוי ספק תורה, ולהכי בספק אישתהי הוי ספק תורה כיון דהוי ספק אי הוי סימן מובהק או סימן אמצעי והא דלא מהני בלא חזוהו לאלתר היינו משום דמספק"ל אי סימנים דאורייתא או דרבנן ואי סימנים דרבנן לא מהני טב"ע של אחרי כן וגם למ"ד סימנים דאורייתא י"ל דמדרבנן מחמרינן באשתהי, אבל מה שאנו מסתפקים באיסור תורה הוא רק מספיקא דסימנים דרבנן.
ולפי"ז למש"כ המהר"ל מפראג דבסימנים אמצעים בגוף וסימני כלים מתירים ממנפ"ש דאי סימנים דאורייתא סגי סימני הגוף ואי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה א"כ כמ"כ בטב"ע דאתפח או לאחר ג"י שפיר מצטרפים לסימני כלים ממנפ"ש ואף להב"ש ודעמו החולקים ע"ד המהר"ל מפראג משום דאי סימנים דרבנן ממילא גם סימני כלים לא הוי סימנים מובהקים כיון דיש לחוש לשאלה מ"מ י"ל עפמש"כ המ"ב והאחרונים דשני סימנים אמצעים הוי סימן מובהק א"כ באתפח או לאחר ג"י דהוי כסימן אמצעי מה"ת למ"ד סימנים דאורייתא מצורף לסימנים דכלים והוי כסימן מובהק גם למ"ד סימנים מדרבנן וממה נפשך מהני למ"ד סימנים דאורייתא מהני סימני כלים לצאת מידי ספק דתפח ולמ"ד סימנים דרבנן מצטרף למיהוי סימן מובהק, ומזה יש לדון ליסוד לד' העבוה"ג בסי' ל"ב דבטב"ע גרוע כגון אחר ג' ימים מהני בצירוף סי' מובהק או טב"ע בכלים והוא כ' בטעמא דמלתא משום דהוא חשש רחוק שיהי' לאיש אשר נשתנה גופו הסימנים הנ"ל או שיהי' לאיש השואל הכלים אותו טביעות עין שיש לזה, והוא ע"ד מש"כ החכ"צ דדמי לנפילה דיחיד אם שעבוה"ג לא ביאר טעמו] אבל למש"כ יש יסוד לזה על פי דין משום דצירוף סימנים הוי כסימן מובהק או כמש"כ המהר"ל מפראג משום דגם לאחר ג' ימים הכרה דטב"ע לא יצא מכלל סימנים אמצעים אלא דבסי' אמצעים בגופו יש לחוש דהוי כגרועים לאחר ג' ימים דעשוים להשתנות לאחר מיתה אבל בסימני כלים שפיר מהני והגאון רעק"א כ' ג"כ לחלק בין סימני כלים וסמני גופו משום דבסי' כלים הרבה פוסקים ס"ל דל"ח לשאלה ולמש"כ בל"ז א"ש משום דבסימני גופו לא מהני לאחר ג' ימים וזה נראה טעם הרא"ש בתשובה המובא בטור אה"ע סוסי' קל"ח שכ' וששאלת על יהודי שנהרג בדרך ולבסוף ט"ו ימים הכירו ראשו שעדיין שלם בסימנים מובהקים אינו עדות להתיר אשתו דתנן אין מעידין אלא עד ג' ימים וכ' ע"ז הגרעק"א דע"כ האי מובהקים היינו אמצעים ומבואר דלאחר ג"י דאאמד"ר לשי' הרא"ש ולא מהני סימנים אמצעים דלא כעבודת הגרשוני וכן יש לתמוה עליו מד' תשו' הר"ן הובא בב"י בנטבע שהי' סימן בראשו ובצלקת שלא התירו ועי' במהרי"ט סי' ל"ה ולמש"כ י"ל דבסימנים בגופו לא מהני דלאחר ג"י עשוים להשתנות וכשי' התוס' וכמש"כ הגר"א והמג"ש ולהכי גם בנידון דתשו' הר"ן דמיירי בסימנים בגופו לא מהני אבל בסימני כלים שפיר מהני וכן מה שהביא הגרעק"א ראי' דבההיא דדגלת דלד' הסור מיירי בראה הטביעה עם סימן אפ"ה בעינן דחזי בשעתיה ובלא חזי בשעתי' לא מהני בסימנים היינו רק בסימני הגוף דבאשתהי מגרע הסימנים אבל בסימני כלים שפיר מהני כמו שנתבאר.
ד
כל זה כתבתי לצדד לפי שי' המג"ש להחמיר גם בסי' מובהקים דעכ"פ סימני כלים עדיפא אבל לענין הלכה כל ישראל יוצאים ביד רמ"א עפ"י הכרעתו דמהני סימנים מובהקים אף בלא חזינהו בשעתי' וכמש"כ הכ"מ בפי"ג מהל' גירושין הל' כ"א בשי' הרמב"ם דסימנים מובהקים מהני והביא ראי' לזה מדין דהשליכוהו לים והשליך מצודה אחריו והעלה ממנו אבר שא"א שינטל מן החי ויחי' דמעידין עליו דע"כ בסימן מובהק מיירי דאל"כ איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא יעו"ש ובודאי סימנים מובהקים שאינם עשוים להשתנות לאחר מיתה מהני גם לאחר ג' ימים דיבשה ולאחר אשתהי דמים ולפ"ז צ"ל דפירשו בדהתוס' שתי' בסימנים מובהקים כמש"כ הב"ש בס"ק פ"ג או כמש"כ בס"ק קמ"ג וי"ל דגם לתי' השני שבתוס' דסי' שאינם מובהקים בצירוף טב"ע מהני ולא בעי לאלתר ג"כ כמש"כ באות א' ומאי דקשה לפ"ז משה"ק הגרעק"א מההיא דדגלת דלשי' הרא"ש מיירי בסימנים מ"מ בעי חזינהו לאלתר ומשכ"ל לתרץ דשאני סימני גוף דלא מהני באתפח זה אינו לפי הכרעת הרמ"א דאתפח לא מגרע סימנים מובהקים וה"ה סימנים בינונים] י"ל דהגמ' קאי למ"ד סימנים דרבנן ויהי' מוכח לפי"ז דלא מהני צירוף סימנים ולהכי באתפח הוי איסור תורה וממילא דלא מהני סימנים אמצעים [וגם אי נימא דחשש איתפח אאמד"ר י"ל דהתם קאי למה דמסתפק מתחלה בב"מ דסימנים דרבנן משום תקנתא דבעל אבידה להכי תקנו סימנים דרבנן להכי רק באבידה מהני ולא באיסורים דרבנן ולפי המסקנא דתקנו חז"ל סימנים דרבנן מהני באיסור דרבנן] אבל למאן דס"ל דסימנים דאורייתא ומהני מה"ת גם באתפח מהני סימנים אמצעים לסמוך כיון דאין זה אלא איסור מדרבנן ולפ"ז למש"כ הרמב"ם בהל' נחלות רק בא"א החמירו בדעתו דסימנים מדאורייתא ויורדים לנחלה רק משום חומרא דא"א ומהני סימנים אמצעים או די"ל דע"כ לא מהני צירוף סימנים רק אי סימנים דרבנן ומה לי חד סימן ומה לי ב' סימנים אבל למ"ד דסימנים דאורייתא רק משום חומרא דא"א לא החמירו רק בסימן אמצעי א' אבל בב' סימנים לא החמירו.
וכן משה"ק מתשו' דרא"ש יש לפרש בדבריו שהכירו ראשו ע"י סימנים מובהקים היינו שהכירו אותו בטביעת עין על פי סימני הגוף וכמש"כ הר"ת לפרש דאין מעידין על פרצוף פנים היינו על הסימנים מתבנית הפנים כמבואר בספר הישר לר"ת וכמש"כ הש"ש בש"ז יעושה"ט, וכיון שאין לו טב"ע מצד הכרה רק על פי סימנים להכי אין מעידים לאחר ג"י אבל סימנים מובהקים ממש מהני ובל"ז אין סתירה מההיא דדגלת לשי' הטור והרא"ש דבעי חזינהו לאלתר גם בסימנים דלשי' הטור דבעינן שיהי' הגוף שלם א"כ לשיטתו לפי שיטת ר"ת בע"כ ההיא דדגלת מיירי שראוהו שלא הי' הגוף שלם כמש"כ הר"ת בספר הישר ולהכי בעי לאלתר וכן לפי שי' הרא"ש דמיירי בע"כ שראה הטביעה ומשום בדדמי להכי י"ל דבעינן סימנים לאלתר אבל היכא דלא שייך חשש בדדמי סגי סימנים גם בלא חזינהו לאלתר.
ה
והנה בסימני כלים דלא מושלי דלא חיישינן לשאלה המחמיר בזה הוא הב"י דס"ל כיון דלפעמים משכחת בהו שאלה חוששין לשאלה והב"ש כ' בטעמו משום דלדידן דמספק"ל בסימנים דרבנן כלים דלא מושלי לא הוי סימן מובהק ממש ומאי דמשני בגמ' בכלים דלא מושלי הוא לפי הך צד דסימנים דאורייתא, ואומר אני דגם לשי' הב"י מ"מ היכא דהכירו בטב"ע לאחר ג' ימים או לאחר דאשתהי ביציאתו מן המים אפילו אי נימא דחשש תפח הוי חשש תורה מ"מ בצירוף כלים דלא מושלי מהני כמו שאבאר, דכבר הקשה הנוב"י לשי' הב"י חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דאפילו בעדי אוכף לא משכ"ל למ"ד סימנים מדרבנן וחיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא מושלי והאחרונים תירצו דמיירי שהי' לו סימן אמצעי על החמור ועל האוכף וצירוף סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק, והיותר מחוור בזה כמש"כ הנוב"י מהדו"ק חאהע"ז דהב"י חושש משום חומרא דא"א להחמיר למיעוט שאלה גם בכלים דלא מושלי ומן התורה מהני ומחזירים חמור בסימני אוכף וכתבתי מזה בסימן הקודם.
ונראה דמה שחושש הב"י משום חומרא דא"א מקורו טהור מסוגי' דבכורות דמ"ו דריו"ח אמר דפדחת פוטר אפילו בנחלה ומקשה ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו' ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ומי אחמירו בה כולי האי והא תנן הוחזקו להיות משיאים כו' ומשני כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו בה רבנן ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד ולפי לישנא קמא מבואר דאף דפדחת הוי היכר מעלי' מ"מ החמירו בה רבנן בתחלתה ולהכי מצינו דהחמירו בהכרה בתחלתה ומה"ט מחמירים גם בכלים דלא מושלי. וזה נראה ג"כ מקור ד' הרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות דאעפ"י דיורדים לנחלה עפ"י סימנים מ"מ החמירו בסימנים בא"א משום דהוי איסור תורה ונראה בדעתו דס"ל סימנים דאורייתא ורק דרבנן החמירו וכבר תמהו ע"ד הר"מ דהא לפי סוגיא דב"מ מבואר דאי סימנים דאורייתא מתירים א"א בסימנים ולא החמירו ונראה דהחמיר עפ"י סוגיא דבכורות דמ"ו דבתחלתה לא אקילו בה רבנן וסוגיא דב"מ אזלא כהאיבע"א דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד ולא החמירו בתחלתה כמו בסופה (או די"ל דהסוגיא דב"מ דמשני דארוך וגוץ בסימנים גרועים ולא משני דהחמירו כמש"כ הרמב"ם משום דס"ל להגמ' כריו"ח דפדחת הוי הכרה ברורה ורק מדרבנן החמירו וכיון דכל האיסור אאמד"ר א"א להחמיר כיון דסימנים דאורייתא ולמ"ד דסימנים דרבנן ס"ל להרמב"ם דלא מהני באיסור דרבנן כמו שצידדו כן בדעתו לתרץ קו' הרא"ש על שי' הרמב"ם מחולין דע"ט אבל אי סימנים דאורייתא ודאי דמהני גם באיסור א"א דרבנן דלא גרע משארי איסורים דמהני בהו סימנים מה"ת ורק משום איסור כרת החמירו ומה"ט י"ל בהא דקאמר לאהדורי גט אשה בסימנים משום דחשש דשני יב"ש אאמד"ר ואי סימנים דרבנן לא מהדרינן אפילו באיסור דרבנן אבל אי סיד"א מהדרינן ולמש"כ יש להעיר בד' הגרעק"א שסתר ד' עבודת הגרשוני דס"ל דטב"ע אחר ג' ימים מהני בצירוף סימנים וטב"ע דכלים מהא דבכורות דלהך לישנא אאמד"ר ומ"מ לא מהני אעפ"י שיש סימנים בגופו או בכלים ותי' דלהך לישנא יפרש דאעפ"י שיש סימנים כמ"ד דסימנים דאורייתא דמפרש בסימנים גרועים וכ"כ השב שמעתתא ש"ז פכ"ג, ולפמש"כ ילה"ר לשי' עבודת הגרשוני מב"מ דלא משני דהחמירו בא"א כדאמר בבכורות וכשי' הרמב"ם משום דבהכרת פרצוף בלא חוטם סגי מן התורה ובודאי מועיל סימנים אמצעים למ"ד סימנים דאורייתא וא"כ לשי' הרמב"ם דסיד"א ורק שהחמירו מהני אחר ג"י בצירוף טב"ע)] ומה"ט ג"כ שי' הב"י להחמיר בכלים דלא מושלי דניהו דמסוגי' דב"מ מבואר דבכלים לא מושלי סגי מן התורה אבל מדרבנן החמירו.
והנה באתפח דמספקא ליה להרשב"א בספק תורה נראה יסוד לספק זה על פי סוגיא דבכורות דבאמת בהא דקתני אין מעידין דייק הריב"ש הובא בב"ש סי' י"ז דאפילו בדיעבד תצא דאין עדות כלל ואין תועלת בעדותן ולהכי קתני אין מעידין מזה ראי' דאין מעידין לאחר ג' ימים הוי ספק תורה אבל לפ"מ דמשני בבכורות באין מעידין על פרצוף פנים עם החוטם דאין זה אלא מדרבנן א"כ י"ל דבכל אין מעידין הוי דרבנן. ובלא זה נראה בפשוטו דלפ"מ דמשני דהחמירו בתחלתה אעפ"י דהקילו בסופה מהאי טעמא החמירו ג"כ בלאחר ג' ימים ובשהה אעפ"י שיש לו הכרה בטב"ע [ומאי דלא מקשה הש"ס מי החמירו כולי האי על אין מעידין לאחר ג' ימים משום דעכ"פ אינו מפורש שהוא מדרבנן ועי' בשאגת ארי' החדשות שכ' דלא מקשה ממים שאין לו סוף משום דהחמירו על מיעוט נמלטים ולאחר ג' ימים גזרו בדלא אתפח משום אתפח אבל כל זה אי נימא דבאיתפח הוי איסור תורה, אבל לשי' הפוסקים דגם באיתפח אאמד"ר ול"ש בהו גזירה וקשה מ"ט החמירו אלא דלפי האמת דמשני דהחמירו בתחלתה א"ש דלהכי החמירו ג"כ בלאחר ג' ימים ואשתהי] מ"מ החמירו רבנן כמו דהחמירו בהכרת פדחת וכל זה ללישנא קמא אבל להאיבע"א דנאיד מהך סברא וס"ל דלא מצינו דהחמירו בא"א בלי ספק מיעוט כמו במשאל"ס או גזירה ולהכי משני דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ בע"כ הא דאין מעידין לאחר ג' ימים הוא חשש תורה עכ"פ באתפח דאל"כ למה החמירו, ומזה יסוד לספיקת הרשב"א דלהאיבע"א הוי ספק תורה דהא אבע"א מוקים לה באין מעידין מאיסור תורה, ולפימש"כ א"כ בלאחר ג' ימים או אשתהי גם אי נימא דהוי איסור תורה, מ"מ אם נמצאו כלים דלא מושלי בזה יש להתיר ממנפ"ש דלהאבע"א דאין מעידין אחר ג"י הוי מה"ת כמו אין מעידין על פרצוף פנים עם החוטם מ"מ הא לדידי' לא מצינו שהחמירו בתחלתו רק במשאל"ס דמיעוט נמלטים [וגם זה רק לכתחלה ואם ניסת לא תצא ורק בלא שהה עד שת"נ תצא], אבל בהכרת פנים או סימנים המועילים מדין תורה לא החמירו וכמ"כ בכלים דלא מושלי דמחזירין חמור בעדי אוכף ול"ח לשאלה מה"ת גם מדרבנן לא החמירו וללישנא קמא דהחמירו בתחלתו א"כ חשש תפח א"א מדרבנן וממנפ"ש לל"ק תפח אאמד"ר ולל"ב בסימני כלים דלא מושלי לא החמירו מדרבנן וא"ש.
ו
עתה אבאר בקצרה יסודות ההיתר לדינא בנ"ד אשר האריכו בזה רבותינו האחרונים ולא הניחו פרט ועוללות רק ללקט פנינים מתוך דבריהם ולהעיר בם בקיצור, והנה החששות שיש בנ"ד הוא מאי דאישתהי והעדים הכירו הנטבע למחר ששמעו הטביעה דבאשתהי אפילו בדיעבד תצא וגם בספק אשתהי החמירו ובסימנים דכלים שנמצאו הפאספארט והמפתח כלים דלא מושלי הא לא נמצא הנטבע בבגדיו רק סמוך לו ובזה החמיר הב"ש ס"ק ס"ט. והנה שיטת ר"ת דבכל גופו שלם מעידים אפילו לאחר ג' ימים ועי' בב"ש ס"ק פ"ו דהיכא דאיכא צורת פנים גם באשתהי ס"ל לר"ת דמהני, אולם בריב"ש סי' שע"ח מבואר דדוקא בלאחר ג"י מתיר ולא כן באשתהי ובהגהות הרמ"א סעיף כ"ח שכ' ואפילו נפל למים מבואר כהב"ש ואפשר דהריב"ש לטעמו דבאשתהי הוי מדאורייתא כמש"כ בסי' שע"ט ודוקא לאחר ג"י מתיר משום דהר"ת מקיל בספק ג"י דס"ל דאאמד"ר אבל בספק אשתהי מחמיר והרמ"א ס"ל דגם באשתהי אאמד"ר ומאי דמחמיר בספק אשתהי הוא כמש"כ הר"ן בתשובה סי' ע"א דתולין במצוי ששהה כיון דאינו אלא שעה אחת עכ"פ הכרעת הרמ"א דהר"ת מקיל גם באשתהי והנה הש"ש ש"ז פט"ז הקשה על שי' החולקים על הר"ת וס"ל בטב"ע בגופו לא מהני מהא דבכורות שיצא מסורס משיצא רובו דמהני לענין בכור הרי דבר הכרה הוא, והנתיבות בס' קהלת יעקב השיג על זה דהא בבכורות מחלק הש"ס שם דשאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ואיבע"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, ולפי זה לדעת החולקים ע"ד הר"ת גם אי נימא דאשתהי הוי איסור תורה אם כל גופו שלם תלוי הדבר בב' תרוצי הש"ס דללישנא קמא אאמד"ר וללישנא בתרא הוי איסור תורה [ולמש"כ היכא דאיכא סימנים בכלים דלא מושלי שהחמיר הב"י משום לישנא קמא ולפ"ז היכא דכל גופו שלם הרי משום לישנא קמא אאמד"ר, אולם בעיקר ד' הש"ש לא אדע איזה ראי' מצא דבבכור לכשיצא רובו דרך מרגלותיו הוי בכור לנחלה ועי' במהרי"ט אלגזי בפ' יש בכור שהביא דברי הספרי על קרא דלא יוכל לבכר כגון שיצא ראשו ורובו פוטר את הבא אחריו מן הבכורה ותמה דלמ"ל ראשו ורובו ותירץ ראשו מיירי לכשיצא כדרכו ורובו לכשיצא דרך מרגלותיו והמהרי"ט תמה ע"ז דאם יצא דרך מרגלותיו לא הוי הכרה. ונראה מד' הספרי ראי' לד' הש"ש דבכה"ג הוי הכרה לענין בכור].
ועוד יש בזה שיטת הרא"ש דהא דאין מעידים עליו כששהה אחר שהעלהו מהמים היינו בראה הטביעה דאומר בדדמי ומפורש ביותר בד' הטור דאפילו בתר דאשתהי כשלא ראה הטביעה מהני, אלא דהרבה מן הפוסקים ס"ל דידיעה מהטביעה הוי כראי' ובתשו' רעק"א הביא ד' הבית מאיר דעכ"פ בשני עדים לא שייך בדדמי והגרעק"א מפקפק בזה אולם בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ח העלה דבשני עדים אף באשתהי אחר שהעלהו מהמים מותר וכ"כ בשו"ת מבי"ט ח"ב סי' מ"ט הלכה למעשה להתיר, ושיטת הנימוק"י בשלהי יבמות דהא דאשתהי מיתפח תפח היינו כששהה כשהעלהו מן המים ג' ימים אבל כשלא שהה אחר שהעלוהו ג' ימים שפיר מעידים עליו אף כששהה לכשהעלהו מן המים ועי' תשב"ץ ח"ב סי' נ"ג, והנה כל השיטות הנ"ל לא נקבעו להלכה שיטת ר"ת ושי' הרא"ש שרבו החולקים על זה, והעיקר מה שיש לסמוך בזה מה שנמצאו הבגדים הפאס והמפתח דהוי כלים דלא מושלי אלא שהב"ש מחמיר בזה משום שלא נמצא הנטבע בבגדיו רק סמוך לו אולם הקצוה"ח סי' רס"ב סי"ט תמה ע"ד הב"ש מאי שנא מאבידה, והנה"מ שם מחלק דשאני אבידה דבעל אבידה אומר כלי פלוני עם פירות אלו נאבדו ממני והא כתבו התוס' בב"מ דכ"ב דלא חשדינן לי' דמשקר רק דאמרינן דילמא גם מאחר נפל משו"ה תלינן שפירות אלו הי' בכלי זה כיון שראוים ליפול במקום זה ולא חיישינן לחשש רחוק לומר שפירות שהי' בכלי זה נאבדו והני אחריני נינהו והוי כעין סימן מקום משא"כ היכא שנמצא הרוג וארנקי סמוך לו ואין. אנו יודעים אם הי' כלל על הרוג זה ארנקי שפיר יש לחוש שהאיש שהי' עליו ארנקי זה אבד זה הארנקי סמוך להנהרג זה וכי אי אפשר להזדמן שיהי' שני דברים סמוכים זה לזה זה נהרג כאן וזה אבד אבידה יעו"ש שהוסיף לחלק דאם ימצאו שני אבידות סמוכים היעלה על הדעת שאם יבואו עדים שהאחד שלו שיטול גם השני ואפילו בעל האבידה האומר שהוא שלו ורק בכלי מלא פירות ושפי הכלי כלפי הפירות דאז נראים הדברים כך והרוג וארנקי סמוכים כשני אבידות דמי יעוש"ה וכ"ז בארנקי אבל בנטבע שנמצא כל בגדיו דלא שייך בהם חשש שאלה ואבידה ואם נאמר שזה הנטבע אחר הוא ונצטרך לומר שבעל הבגדים לבש הבגדים של הנטבע ומהכ"ת נאמר שישלח יד וילבוש מלבושים של אחר וגם מהכ"ת ישאיר שם את הפאס מכלים דלא מושלי ודלא משאירים ביד אחר ורק שנחוש שנשאו המים ערטילאי למקום אחר בלי בגדיו, והבגדים של הנטבע נגנבו או נאבדו וזה ממש כמו באבידה דלא חיישינן שהפירות שהי' בכלי זה נאבדו והני אחריני נינהו ולא הוי כב' אבידות דאין האבידה מוכחת על חבירו כמו בהרוג וארנקי דהא בזה ע"כ שהנטבע הי' לו בגדים ולא הלך לרחוץ ערטילאי ובגדים אצל נטבע הם ממש כפירות בכלי והנה"מ כ' שם בסו"ד דלא ילפינן איסורא ממונא וכ"כ בשו"ת רעק"א לחלק דהא באבידה די בסימנים אמצעים ואפ"ל דהא דנמצא סמוך הוי כסימן אמצעי משא"כ להתיר אשה דבעינן סימן מובהק, אולם למש"כ לצדד דגם לאחר דאשתהי הוי כסימן אמצעי דהסימנים דפרצוף פנים עם החוטם ותבנית הגוף הוי סימן אמצעי אפילו להחולקים ע"ד הר"ת אלא דסימן מובהק לא הוי א"כ למש"כ האחרונים להקל דצירוף ב' סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק, עוד אפ"ל לשי' הפוסקים דחשש אתפח באשתהי אאמד"ר א"כ אפ"ל דמהני בזה סימנים אמצעים ובכה"ג הא מקיל בשו"ת עבודת הגרשוני לאחר ג"י בצירוף טב"ע דכלים, אלא שאין הדברים מוכרחים לדינא דאפשר דבאשתהי גם סימן אמצעי לא הוי וגם דבתפח יש איסור תורה ואפילו תימא דהוי איסור דרבנן מ"מ גם באיד"ר דבדיעבד תצא לא מהני סיד"ר, ומה שמתיר בשו"ת עבודת הגרשוני בצירוף טב"ע או סימנים דכלים משום דרוב הפוסקים ס"ל דלא חיישינן לשאלה כמש"כ הגרעק"א, אולם לפמשכ"ל דהא דמחמירים בתפח באיסור תורה משום האיבע"א דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד ולהאיבע"א לא החמירו בעדות אשה בתחלתה גם בסימנים אמצעים דרק משום איסור כרת החמירו כמש"כ הרמב"ם ולהכי מהני גם בסמוך כדין סימנים אמצעים ואם שאין זה יסוד מוסד אולם בנ"ד דרבו השיטות להתיר הלא שי' ר"ת ושי' הרא"ש והנימוק"י והוי ס"ס בפלוגתא דרבוותא בודאי דמהני גם צירוף סימנים אמצעים, ובל"ז העלו האחרונים לסמוך על שי' הרא"ש והטור דצירוף סי"א מהני ובעיקר ד' הב"ש הביא בס' מראות הצובאות ס"ק צ"ב חבל פוסקים דמהני גם בסמוך לו, ועי' בשו"ת עמו"א סי' פ"ד מה שהביא סמוכים לדין זה ובעיקר השאלה הלא העלה הגרעק"א בסוס"י ק"ז להיתר.
ומה שפקפק כת"ר כיון שאין כאן גב"ע מהעדים וכל המאורע רק מפיה ובזה יש לחוש דהא מים כמלחמה דמי והא לשי' הרמב"ם באומרת שמת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפילו בקברתיו וכמבואר בשו"ע סעיף מ"ח, הנה בנטבע במים דמי למלחמה קטנה כמש"כ המראות הצובאות בסעיף נ"ד ס"ק קפ"ז והובא בפ"ת ס"ק קל"ח ויעו"ש מה שפקפק ע"ד החת"ס, ועוד דהא יש בידה הפאספארט מערכאות מהגדת העדים שהכירו בטב"ע ומציאת הבגדים והכרתה והא כבר נתבאר דעת כמה פוסקים דעל פי עדות ערכאות נאמנים בעדות אשה וכמש"כ המהרי"ק בתשובה שיש קכ"א שכ' בתוך הדברים דהא אפילו בדבר שצריך עדות גמור כגון להוציא ממון מחזקתו דבעינן שני עדים סמכי אחזקה דלא מרעי נפשייהו גבי שטרות העולים בעש"ג כו' ואפילו לענין ערוה להתיר א"א לעלמא הוי סמכינן אחזקה זו אי לאו דלאו בני כריתות נינהו כו' יעו"ש, ועי' בתשו' כנס"י סי' נ"ג ובתשו' חת"ס סי' מ"ג שהעלו כן להלכה ואכמ"ל, ומה שחושש מעכ"ת לד' הנוב"י דבהכרת הבגדים שייך בדדמי יעוי' בנובי"ק סי' מ"ג דרק בראה הטביעה שייך בדדמי על הבגדים ולא בשמע מהטביעה ועוד דאיזה בדדמי שייך על הפאס שנמצא בבגדיו וכיון שאין פקפוק כאן מצד נאמנות ומצד חשש בדדמי הא נתבאר שיש לסמוך על הכרת העדים בטב"ע ובצירוף הכרת הבגדים והפאס שנמצאו סמוך להנטבע ואם מסכים רומעכ"ת לזה הנני נמנה עמו להתירה.