אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יב

סימן יא

מ"ח תר"נ ווילנא. בענין עגונה. ע"ד העגונה אשר נמצא אחרי הדרישה והחקירה בבית החולים דקהלתינו כתוב בספרי המתים, ונמצא שם הפאס ובגד העליון של האיש הילל בן יהושע עפשטיין מילידי ראמאנאווא אשר היה חולה במחלת עצירת השתן ומת בביה"ח ממחלה זו.

א

הנה תמול עיינתי דבר העגונה ואת אשר כתב כת"ר בזה והנה בהגב"ע אשר הוגבה לפני כת"ר שאמר שהי' מלמד בסלוצק, ואנכי דרשתי ע"ז ונודעתי מחותנו כי הי' יליד רומאנאווע ולפני מותו זה שלש שנים לא עסק במלמדות מפני חולשתו ומתחלה הי' מלמד ודירתו בקאפוליע זה כמה שנים. ואשער כי בהגב"ע הורכב בטעות שהי' מלמד בסלוצק כי החולה הגיד שהוא מעיר סלוצק ואומנתו מלמדות וראוי לדרוש ע"ז אצל העד, ולפי"ז יש כאן שנוי מקום מה שאמר לפני העד שהוא מסלוצק וגם מה שאמר שהוא מלמד אשר זה שלש שנים לא עסק במלמדות, אמנם יעוי' בתשו' הגאונים בתראי סי' כ"ז באחד שהגיד שהוא מהוראדנא ובאמת הי' דר איזה פרסואות סמוך להוראדנא שהתיר הב"ח ויעו"ש שהביא מד' הרמב"ן מפ' האשה שלום תבדק נהרדעא כולה ובהג"ה שם הביא ראי' מב"ב דקכ"ב דחברון וכל פרוורהא נקרא ע"ש חברון, [ועי' כיוצא בו בתשו' אבני מילואים] והגאון ר' יעקב מפקפק בזה וחוכך להחמיר ובאמת כן הוא מנהג בני אדם בבואם למקום שאין מכירין את מקומם להתיחס על עיר המחוז הגדולה הקרובה אליהם ואולי באמת הגיד שהוא ממחוז סלוצק ולא דק בלישנא ונודע מש"כ הר"ן בתשובה סימן ל"ב מה שתולים באיזה טעות וגם מה שאמר שהוא מלמד שכמה שנים עסק בקביעות בזה ואך זה שלש שנים מפני חולשת בריאותו עזב אומנתו ולא הי' לו עסק אחר ואומנות אחרת בקביעות אחר כך ועל כן התיחס ע"ז שהוא מלמד ועי' בגיטין מ"ב עבדי שהי' כבר.

והנה העיקר שיש לסמוך בזה הוא תעודת הפאס וכבר העיד בזה הגאון מוהרי"מ פאדווא בתשו' סי' מ"ג שיש להתיר על פאספארט לחוד ויעו"י, בתשו' כנס"י סי' נ"ב וסי' נ"ה ותשו' נובי"ת סי' מ"ו, וע"ע בתשו' אבני מילואים מש"כ דמירתת להשאיל והיראה מטעם העונש לא גרע ממה שסמכו בתשו' ב"י ובתשו' צ"צ על הא דאין השואל רשאי להשאיל דלא חיישינן לשאלה, ואם כי שיש לחוש דלפי שהי' חולה גדול וע"כ השאילו לו פאספארט למען יכול להתקבל אח"כ בבית החולים ומשום פקו"נ הטיל המשאיל א"ע בספק עונש, אולם בזה שהמשאיל ג"כ חולה אשר בשביל זה קיבל הפאס ואיך ישאול דבר שחיי נפשו תלוי בו ואין להסתפק שמא נתרפא בזמן מועט באיזה ימים אחרי עדות הרופאים במינסק אשר מכתו אנושה ומוכרח לניתוח, ונוסף לזה כי מי זה ישאיל פאספארט לחולה מסוכן אשר יתקבל בביה"ח ועי"ז ימנה המשאיל בספרי מתים, ובעיקר ההיתר על תעודת הפאספארט שמסתפקים בדבר וחוששים בזה לשי' הב"י המובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט דאף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה אי סימנים דרבנן ולפי"ז יש לחוש גם בפאס מצד מיעוטא דמיעוטא דמושלי ונראה בשי' הב"י ובטעמו עפ"י מש"כ הפנ"י בב"מ דכ"ז דהחשש בסימנים הוא דאיתרמוי איתרמי וכ"כ בחי' הר"ן בחולין דע"ט במאי דקאמר ש"מ סימנים דאורייתא דלהכי שאני הני סימני מסימנים דב"מ דאיתרמוי איתרמי, ולהכי חוששין לשאלה לפי שמצרפין מיעוטא דשאלה עם מיעוטא דאיתרמוי איתרמי וכמש"כ הר"ן בחולין דס"ב ד"ה וליחוש דמצרפים תרי מיעוטא ועי' ברכות דנ"ג דמצרפינן מיעוטא דכשפים למיעוטא דלגמר את הכלים ומה"ט חושש הב"י אף בכלים דלא מושלי, ומתורץ בזה קושית הנוב"י שהק' בסי' ל"ב לשי' הב"י דמאי משני בעדי אוכף דאכתי קשה למ"ד סימנים דרבנן מאי מהני עדי אוכף דאף אם ראו אצלו ניחוש לשאלה לשיטתו אף במידי דלא מושלי, ולפ"ז ניחא דמידי דלא מושלי הוי מיעוטא דמיעוטא ורק בצירוף אתרמוי איתרמי מצטרף למיעוטא וא"כ בעדי אוכף דאין כאן ספק זולת חשש שאלה הוי מידי דלא מושלי דל"ח לשאלה, ולפ"ז גם בטב"ע דל"ש בו איתרמוי איתרמי במידי דלא מישלי ל"ח לשאלה אף לשי' הב"י, וראיתי בנובי"ת בתשו' חתנו בסי' ס' וכמ"כ במהדו"ק בסי' נ"א שהגאון מהר"מ ברבי וחתנו דעתם כן דבטב"ע ל"ח לשאלה ולפ"ז לשיטתם גם בפאספארט דליכא שום חשש דאיתרמוי איתרמי דבאותו פלך ומחוז ועיר אין אחר זולתו שוב הוי כעדי אוכף המבואר בגמ' דל"ח לשאלה.

ב

אולם הנוב"י דחה שיטתם דאין חילוק בין סימנים לטב"ע והביא דברי הב"י שגם בטב"ע כתב דאף על כיס וארנקי אין מעידין דחיישינן לשאלה ולשיטתו בע"כ צ"ל בדברי הב"י דרק מדרבנן הוא דאל"כ קשה עדי אוכף איך משכח"ל, ובתשו' רעק"א תירץ דעידי אוכף משכח"ל בשיש סימן בינוני על החמור דב' סימנים אמצעים הוי כסי' מובהק ולהכי אף דחיישינן לשאלה במידי דלא מושלי הוי כסי' אמצעי דהא למ"ד סימנים דאורייתא מעידים על סי' כלים במידי דלא מושלי ומצטרף לסי' אמצעי מהחמור, וכ"כ האבני מילואים והנוב"י כדעת המהר"ל מפראג דמצטרפין סימני כלים לסי' גופו ולא מטעמו יעו"ש, ודוקא למ"ד סי' דאורייתא אאפ"ל כן בכלים דחיישינן לשאלה דאי יש סימן בינוני על החמור בל"ז מהדרינן ואי בסימן גרוע אינו מצטרף ושפיר מקשה הש"ס משא"כ למ"ד סימנים דרבנן שפיר משכח"ל אבל מ"מ אין זה מספיק כ"כ דחמור בסימני אוכף משמע בסימני אוכף גרידא ובכה"ג רק ע"י הצירוף מהדרינן, מיהו גם לדעת הנוב"י צריך ביאור בשי' הב"י דמאי שנא דהחמירו בכלים דלא מושלי למ"ד סימנין דרבנן דלא הוי סימן מובהק דהא ע"כ מה"ת הוי סימן מובהק מדמחזירים בעדי אוכף אלמא דחשש שאלה הוא מיעוטא דמיעוטא כמו בסימן מובהק שיזדמן סימן כזה ומ"מ החמירו גם בטב"ע מחשש שאלה ומ"ט לא החמירו בסימן מובהק על גופו לחוש לאותו מיעוט דאיתרמוי איתרמי וכמ"כ למ"ד סימנים דאורייתא מעידין בסימן אמצעי ולא החמירו והא סימן מובהק למ"ד סימנים דרבנן הוי כסימן אמצעי למ"ד סי' דאורייתא ומאי שנא דהחמירו בסימני כלים דחיישינן לשאלה דהא הוי סימן מובהק מדמחזירים בעדי אוכף.

וע"כ נראה דבאמת עיקר החילוק בין סימני גופו וסימני כלים דלא מושלי לפי דמצרפינן המעוטים דאיתרמוי איתרמי למיעוט דמושלי ואף בטב"ע החמירו מטעם בדדמי יעו"ש בשימק"ו בב"מ ד' כ"ז דגם בשני עדים שייך מיעוטא דמיעוטא של טעות בדדמי (וכ"ה שי' הרי"ף במלחמה] ובזה הייתי מפשר בין שי' הנוב"י ובין שי' המהר"מ וחתנו מהדו"ק סי' נ"א ומהדו"ת סי' ס'] דבסימני כלים דלא מושלי לא הוי סימן מובהק לפי דמצרפינן המיעוטים ובטבו"ע בכלים דלא מושלי החמירו משום דמצרפינן בדדמי למיעוטא דמיעוטא דמושלי והי' מתורץ בזה מ"ט מחזירים בעדי אוכף מה"ת דניהו דחיישינן לשאלה מ"מ בעדי אוכף הוי סימן מובהק לגבי חמור ובעיגונא החמירו משום צירוף בדדמי ודוקא בטבי"ע בגופו דליכא רק בדדמי גרידא וכמ"כ בסימנים מובהקים בגופו דליכא רק איתרמוי איתרמי לא החמירו ומתורץ ג"כ מה שהקשה הנוב"י מהדו"ת סי' ס' מ"ט השמיטו הראשונים עכ"פ בטבי"ע דכלים כקו' הב"י על סימנים דגם בטב"ע החמירו משום צירוף בדדמי למיעוטא דמיעוטא דמושלי, ולפי"ז בפאספארט גם לשי' הב"י כיון דל"ש בזה איתרמוי איתרמי וגם בדדמי ליכא ובחשש שאלה גרידא במידי דלא מושלי בלי צירוף איתרמוי איתרמי או בדדמי לא מצינו שהחמירו, אך מה שיש לחוש בזה הוא חשש אבידה ופקדון למש"כ הח"מ דה"ה לאבידה ומכירה חיישינן ולפי"מ שביאר הנוב"י דכ"ז לשי' הב"י דאי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אף במידי דלא מושלי וה"ה לאבידה ומכירה, א"כ למש"כ דגם הב"י מודה היכא דאיכא חשש שאלה גרידא בלי שום צירוף וה"ה מחשש אבידה ל"ח היכא דליכא צירוף איתרמוי איתרמי או בדדמי.

ג

ואולי באמת כונת הב"י לחוש גם בכלים דלא מושלי הוא מחשש אבידה ופקדון כמש"כ הח"מ אבל לא מחשש שאלה כיון דלא מושלי, שו"ר שכ"כ הנתיבות בתשובתו להחמדת שלמה אה"ע סי' כ"ד דלאו משום חשש שאלה חושש הב"י רק מצד חשש מכירה ואבידה, ואף שהב"ש העתיק דבריו דחיישינן לשאלה אבל בתשו' ב"י כתב סתם דלא הוי סימן עיי"ש יש לישב ובזה משה"ק השב שמעתתא בש"ז פכ"ב בסתירת ד' הב"י ממש"כ הרא"ש בתשובה דסימן מלבושים לא הוי סימן דלפעמים משאיל אדם מלבושים לאחרים ותמה הב"י דמשמע מלשונו דטעמא דסימן כלים ל"ה סימן היינו משום דחיישינן לשאלה וא"כ בארנקי וכיס וטבעת דליכא למיחש לשאלה נימא דהוי סימן, וע"ז הק' הש"ש דאי נימא טעמא דב"י בכיס וארנקי משום דלפעמים מושלי גם הנך וכמש"כ הב"ש ולא חשיב סימן מובהק ביותר וא"כ מאי קא קשי' לי' להב"י בתשו' הרא"ש דנקיט טעמא דשאלה כיון דבכיס וארנקי נמי משום שאלה אית בי' יעו"ש, ולפמש"כ י"ל דבאמת במידי דלא מושלי אין סברא לחוש לשאלה ורק מה שהחמיר הב"י דאין זה סימן מובהק בכלים דלא מושלי דחיישינן לנפילה ולפקדון ולהכי שפיר קא קשי' לי' ע"ד הרא"ש דממאי דנקיט טעמא בשאלה נראה דוקא בכלים דמושלי אבל בכיס וארנקי לא חיישינן ולפי שיטתו גם במידי דלא מושלי למ"ד סי' דרבנן לא הוי סימן מובהק דחיישינן לפקדון ולנפילה, ובאמת מצד נפילה הוי נפילה ביחיד ולא חיישינן ועי' נוב"י סי' נ"א מה שמפקפק בזה ועי' ברמב"ם בפי"ב מהל' גירושין הל' ג' ובאה"ע סי' קנ"ב סעיף י' דאין הבעל נאמן שנפל ממנו וע"ע בסי' קמ"א בב"ש ס"ק ד' ועי' בפנ"י בגיטין דס"ד מה שתי' לרב הונא ומה שמחלק שם דדוקא בטוען ברי חיישינן אבל בסתם לא חיישינן לנפילה דיחיד ואע"פ שהסימנים הרשומים בהפ"פ הם סימנים גרועים וראוים לכמה בני אדם ולא דמי להגט של שני יוסף ב"ש שהגט גופא אינו ראוי רק ליב"ש והוי נפילה דיחיד וכמ"כ הא דב"ב בשטר בשני יב"ש דחשיב שפיר נפילה דיחיד דעצם השטר אבד יב"ש זה ומצא יב"ש אחר משא"כ הפ"פ ראוי לרוב בני אדם מ"מ הוי נפילה דיחיד שאבד החולה ומצא מי שיש לו עתה חולי זה, וכה"ג השתמש החכ"צ בסברא זו בתשובה קל"ב בשאלה דיחיד אבל מחשש פקדון לשי' הב"י לא יצאנו דלד' החולקים על החכ"צ דשאלה דיחיד גרע וה"נ פקדון דיחיד וכ"מ ביבמות ד' קט"ו דאי לנפילה מזהר זהיר ואי לפקדון כיון דשמו כשמו והא אביי ס"ל דחוששין לנפילה בנפילה דרבים והא דאמר לנפילה מזהר זהיר משום דהוי נפילה דיחיד ואפ"ה הי' חושש לפקדון דיחיד וכן כתב בתשו' הגאון מטארנאפל בספר אבני מילואים.

אך ע"ז י"ל דאין לחוש שמא הפקידו בידו דאיך הי' משתמש בו והי' שולח יד בפיקדון להכתב על שמו בביה"ח וגם אי פ"פ דין שטרות יש לו מ"מ לפי המבואר במל"מ פ"ו מהל' טוען ונטען דנשבעים על שטרות שלא שלחתי בו יד דאף דנתמעט מדין שמירה מ"מ על שליחות יד חייב עכ"פ בודאי לכתחלה אסור לשלוח בו יד [דגם בשטרות איכא לא תגזול אף אם נתמעט מחיוב אונסין והא לד' הרמב"ן גם בקרקע איכא לאו דלא תגזול ויעוי' בתוס' ב"מ ד' ס"א בעבדים וקרקעות ועכ"פ שומר אסור לשלוח יד אף אם נתמעט מדין שמירה] וכמו שסמכו בתשו' ב"י ובתשו' צ"צ על אין השואל רשאי להשאיל דל"ח לשאלה וה"ה לפקדון ל"ח בכאן אחרי שהשתמש בזה ומוקמינן לי' בחזקת כשרות [ואף דיש לפקפק דאולי הי' מוכרח להתקבל בביה"ח ואף דאסור להציל א"ע בממון חברו היינו דמחויב לשלם אבל מותר להציל אבל ג"ז חששא רחוקה שלא הי' ביכלתו להשיג תעודתו עד שהי' מוכרח להשתמש בפקדון] ועוי"ל כמו דל"ח לשאלה במידי דלא עבידי למושלי ה"נ ל"ח בפ"פ הנצרך לו להראות ולהפקיד ביד אחר.

והנה בגוף הדין כבר כתבתי מהמבואר בתשו' מהרי"ם סי' מ"ג שיש לסמוך על פ"פ לחוד בלי שום צירוף ובזה יש לצרף עוד סי' החולי אף דמבואר בתק"ע סי' קי"ח דסי' חולי לא הוי סי' אמצעי אך במי שמסמן איכות החולה כתב בתשו' חמדת שלמה שיש לסמוך ע"ז דהוי סימן אמצעי ובזה הלא לד' המהר"ל מפראג מצרפינן סי' כלים מובהקים לסי' אמצעים מהגוף בממנפ"ש גם בכלים דלא מושלי אף לד' הב"י הוי סימן אמצעי דהא למ"ד סימנים דאורייתא סמכינן ע"ז וב' סי' אמצעים הוי סימן מובהק וגם דהוי שאלה דיחיד.

ויש להוסיף בזה דמה שחושש הב"י בכלים דלא מושלי הוא משום חזקת א"א, והנה הנובי"ק הקשה מ"ט חיישינן לשאלה הא איכא חזקה שכל שת"י האדם הוא שלו דאלימא מחזקת אשת איש והנתיבות בספרו קהלת יעקב תירץ משום דחזקה תלוי בקנין כמש"כ התוס' בב"מ בסוגיא דרכוב ומנהיג וכ"כ הרמב"ן בס' הזכות בכתובות בפ' הכותב גבי מלוגא דשטרי שמטלטלין כיון דנקנין במסירה והגבהה הוי תפיסה משא"כ בשטר שאין תפיסתו קנין אינו מוחזק כלל ולהכי גם חזקה שכל שת"י האדם הוא שלו ל"ש בבגדים שנמצאו על המת כיון דלאו בר קנין הוא ולהיורשים מחזירין דהוי כסימן וגם כאן נמצא וכאן הי' ל"ש במת שאינו רשות כלל והוי כנמצא על האבן יעוי"ש, וכ"ז בנמצא הבגדים על המת משא"כ היכא דהוחזקו הבגדים מחיים הרי חזקה דכל מה שת"י האדם הוא שלו וגם חזקה דכ"נ וכ"ה שייך בזה שהי' מקודם שלו, רק דמ"מ במידי דמושלי י"ל כמו שתי' הנובי"ק סי' ל"ז עפי"ד הפוסקים בחו"מ סי' ע"ב סעיף נ"ט דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא אמרינן כן וגם חזקה דכ"נ וכ"ה ל"ש בזה כמש"כ הרמב"ן ביבמות דקט"ו בהא דשמא פינן דכיון דרגיל לה להשאיל ולפנות אבל במידי דלא מושלי דוקא בנמצא הבגדים על המת דל"ש חזקה דכל מה שת"י האדם הוא שלו מחמרינן משום חזקת א"א אבל בהוחזק מחיים דיש חזקה דכל מה שת"י הוא שלו בדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר מהכ"ת ניחוש משום חזקת א"א וא"כ בנ"ד הלא הוחזקו הבגדים והפאס שמסר בבית החולים בחייו שהם שלו גם לפ"מ שמפקפק החמדת שלמה ע"ז בסי' כ"ה מ"מ י"ל בנ"ד דהא דחושש הב"י בכלים דלא מושלי משום דבשעה שאנו דנין מצד חזקה שהוא שלו יש חזקת א"א המנגדתו אבל בזה דהוחזקו בחייו בשעה שלא היו דנין כלל על דבשב"ע וחזקת א"א והוחזקו הבגדים שהם שלו הוי ככל דבר שהוחזק ולא חיישינן עכשיו להחמיר משום חזקת א"א שכבר הוחלט הדבר בחייו שחפציו הם שלו ולמש"כ הב"ש דהיכא דהבע"ד אומר ברי גם הב"י מודה י"ל דעשיית מעשה ומסירת הפאס שלו והחזקת שמו הוי כאומר ברי וכמש"כ בכה"ג האבני מלואים בסי' ו' ס"ק ח' דעשית מעשה הנישואין הוי כאומר ברי יעוי"ש, מכל הלין טעמי נראה דיש להתיר בנ"ד על פי הפאס בלי שום פקפוק.

ד

ומש"כ כת"ר עוד דכל החומר הוא דחיישינן אף במידי דלא מושלי הוא משום חזקת חי [ובזה הייתי מתרץ משה"ק הב"ש מסי' קל"ב בגט דשאני התם דלא הוי רק חזקת א"א אך מד' הגמרא דיבמות ד' ק"כ מרומי' דמתניתין אהדדי אינו נראה לחלק כן ויעוין בנוב"י מהדו"ק סי' מ"ג] ובמסוכן כזה דהרופאים מכירים בהמחלה שיש לו חסרון באברים הפנימיים הוי כטריפה לאחר יב"ח דאינה חיה, הנה בעובדא זו אשר בעצת הרופאים דמינסק הי' לעשות נתוח וחשבו שיש רפואה למכתו ובגוף הדבר במסוכן לפי המבואר בגיטין ד' כ"ח ל"ש בחולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא שרוב גוססין למיתה אלמא דוקא לפי שרוב גוססין למיתה אבל בספק השקול מוקמינן בחזקתו ומדממעט גוסס נראה דאין חילוק בין חולה מסוכן בין חולה סתם מדלא ממעט חולה מסוכן ואף דיל"ד בדהגמ' דאמר ל"ש אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא שרוב גוססין למיתה ומדקאמר שרוב חולים לחיים משמע דוקא לפי שרוב חולים לחיים נותנים בחזקתו שהוא קיים אבל בספק השקול לא מוקמינן בחזקת שהוא קיים וקשיא רישא לסיפא אך באמת בספק השקול מוקמינן אחזקה והא דקאמר רוב גוססין למיתה הוא דוקא (וקצת יש לדייק כן מדהתוס' דשבועות ד' ל"ב] והא דקאמר בחולה שרוב חולים לחיים היינו דהאמת כן הוא דכל שלא הגיע לכלל גוסס אין חילוק בין מסוכן בין שאינו מסוכן ולא יצא מכלל רוב חולים לחיים ובתוספתא פ"ה דטהרות הובא בר"ש מבואר לגבי מסוכן שטיהרו הכתות הראשונות ואף דתלתא הוי רה"ר וברה"ר אף היכא דליכא חזקה מ"מ הא אם אין כאן חזקת חיים הרי מת לפניך והוי חזקה דהשתא אלמא גם במסוכן מטהרינן משום חזקת חיים והא דבפ"ו דטהרות במחלוקת דר"ש וחכמים דלא מהני חזקת חי לטהר הוא משום דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אף נגד חזקת טהרה.

שו"ר בחת"ס חיו"ד סי' כ' שכ' לתרץ הא דספק אם פירכסה הוי ספק נבילה ולא הוי נבילה ודאי משום חזקת איסור דאיכא חזקת חיים נגדה וע"כ הוי ספק השקול וכ' לדון שם דגם במסוכנת איכא חזקת חיים והביא התוספתא דפ"ה דטהרות אף דגוף דברי החת"ס לא נהירין לכאורה דהא הפרכוס הוא שאם לא פרכסה בידוע שניטלה נשמתה קודם שחיטת רוב סימנים ואז כבר נטרפה ונתנבלה בנקובת הושט בדרך שחיטה ואיזה חזקת חיים יש לה על אותה שעה לומר שלא ניטלה נשמתה קודם שחיטת הרוב אם לא דנאמר דהחזקת חיים שלה הוא קודם השחיטה מצד רובא דרוב חולים לחיים וממילא עומדת בחזקתה שתפרכס אך זה אינו דבזה חוששין דהא קיי"ל דשמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן, ובעיקר הקושיא מ"ט לא מוקמינן בחזקת שאינה זבוחה צ"ל לפי דרוב מסוכנות מפרכסות וע"כ הוי ספק השקול יעוין בפרמ"ג ובאחרונים אבל חזקת חיים ל"ש בזה כמשנ"ת.

ה

ומש"כ כת"ר דבטריפה לא שייך חזקת חיים דבריו נכונים אבל כ"ז בטריפה שנודע בבירור כמו שהוכה וראינו שניקב הקרוב של מוח וכיו"ב, אבל בחולי הפנימי אשר גם לדעת הרופאים אינו ברור להם הטריפות לא יצא מכלל חולה מסוכן דמוקמינן בחזקת חיים, ובניקב כיס השתן לשי' ר"ת לא מדמינן טרפות דאדם לטרפות דבהמה וגם שא"י בבירור שכן הוא ונהפוך הוא שע"פ עצת הרופאים הי' לעשות ניתוח, ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הל' ח' ההורג את הטריפה אע"פ שאכל ושתה ומהלך בשוק הר"ז פטור מדיני אדם וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובזה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר עכ"ל ודבר גדול השמיענו רבינו בזה ובודאי בחולה סתם שהרופאים אומרים שאין רפואה למחלתו דאין לזה דין טריפה כגוסס בידי שמים דההורגו חייב עליו ובודאי מיירי שנמצא בו טרפות ואפ"ה בעינן דוקא שיאמרו הרופאים שאין לו תעלה אבל כל שיש לדברי הרופאים רפואה אין לו דין טריפה, ובודאי דבטרפות דבהמה מע' טריפות דהלמ"מ שהיא טריפה אע"פ שהרופאים יאמרו שיש לה רפואה הוי טריפה מהלמ"מ ומה שאמרו בחולין דנ"ד וכי באנו להוסיף על הטריפות דאי בדרי לה סמא וחיי היינו דלהכי אי אפשר להוסיף על הטריפות אבל הטריפות שהן מהלמ"מ לא מהני מה שיאמרו הרופאים אבל באדם דאין על זה הלמ"מ דוקא טריפה שלדברי הרופאים אין לו רפואה ההורגו פטור, [ועי' מנ"ח סי' ל"ד שהביא ד' הרמב"ם ומש"כ בזה] א"כ ה"ה אם יש לו רפואה על ידי נתוח לא הוי טריפה, ובאמת יש לתמוה בשי' הרמב"ן דס"ל דבנחתך בצוה"ג דהוי טריפה דאם חתכוה למעלה חוזרת להכשירה דהא כיון דאם חתכוה למעלה מתכשרת א"כ מ"ט מיטרפא מתחלה הא יש לה רפואה ע"י חתך מלמעלה והוי כמו אי בדרי לה סמא וחיי ומאי שנא רפואה דחתך מסמא דחיי, וצ"ל לשי' הרמב"ן דבע' טריפות מהלמ"מ דנחתך צוה"ג הוי טריפה אף דאם יוחתך אח"כ למעלה תחזור להכשירה מ"מ כיון דבלא חתך לא מהני סמא הוי טריפה וכ' בטריפות דבהמה שהוא מהלכה אבל באדם בודאי לא הוי כה"ג טריפה, ויתישב בזה משה"ק העמודי אור בסי' מ"ח לשי' הרמב"ן מב"ק דמ"א דמקשה וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכח"ל דהא משכח"ל שנחתך רגל השור בצוה"ג בנגיחות הראשונות לכך לא נהרג דהא שור טריפה שהרג פטור דכמיתת בעלים כך מיתת השור כמבואר בסנהדרין דע"ח ואח"כ נחתך למעלה מצוה"ג וחזר להכשירו ונגח והשתא בר קטלא הוא, ולמש"כ גם לשי' הרמב"ן בטריפות דאדם שאין על זה הלכה ורק שהוא מסברא לפי שהוא גברא קטילא דודאי כיון דיש לו רפואה ע"י חתך מלמעלה לא הוי טריפה ויש בזה מיתת הבעלים, ועי' בעמודי אור שם מה שהיא בשם אחיו הרב לדחות דבכה"ג לא הוי בר קטלא והעמו"א דחה דמי יכפנו לתקן והוי התראת ספק ואין כאן התראה למיתה ולמש"כ צדקו דבריו דבכה"ג אין לו דין טריפה באדם כמש"כ הרמב"ם דדוקא אם הרופאים אומרים שמכה זו אין לה תעלה אבל בזה הא יש לו רפואה לחתוך מלמעלה, ולהכי בנ"ד אשר לדברי הרופאים יש לו רפואה ע"י נתוח הוי כמסוכן דרוב חולים לחיים ואין לו דין טריפה, ומשה"ק ע"ד הגהות אלפסי דבהוכה ונעשה טריפה לא מוקמינן בחזקת שהוא קיים דהא בתוך יב"ח גם טריפה חיה נראה פשוט דכיון דאינו חי יב"ח ועומד למות כבר איתרע חזקת חיים שלו גם לאלתר כיון דלא יכול לחיות עוד יב"ח וההורגו פטור ועי' בתוס' זבחים דקט"ז וגיטין דנ"ז דמחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה, וכ"נ שי' הרמב"ם בפ"י מהל' איסו"ב דלא כ' ושטו נקוב אינו טמאה לידה ועי' בהה"מ פי"ג מהל' גירושין הי"ז ובב"ש סי' י"ז ס"ק צ"ו מחלק בין טריפות שניטל רגל מארכובה ולמעלה דגם באדם אינו חי ובין שארי טריפות עכ"פ כיון דגם למ"ד טריפה חי' כ' התוס' בסנהדרין דע"ח דההורג את הטריפה פטור שסופו למות ולהכי איתרע חזקת חיים שלו לאלתר.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה