אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן יא
ב"ה יום א' ג' תמוז עת"ר. לרב אחד.
א
ע"ד אשר נשאל מאמעריקא באיש אחד שגירש את אשתו וניסת לאחר וילדה הימנו בת ועתה רוצה הבעל המגרש לישא את בת מי שהיתה אשתו אם יש בזה משום בת אשתו וכת"ר פלפל בזה עפי"ד התוספתא יבמות פ"ו חומר בגרושה מבחלוצה גרושה שרשאי להחזירה לפיכך אסור בקרובותיה וחלוצה שאסור להחזירה לפיכך מותר בקרובותיה והביא ראי' מיבמות דף צ"ז דלא מוקי לה רבא סתירת המקראות בין נולדה בשעה שיכול להחזירה או בשעה שאינו יכול להחזירה ומסיק לאיסורא.
הנה בפשוטו נראה בכונת התוספתא שבא לבאר מ"ט לא נאסרה קרובת חלוצתו. מה"ת כמו דס"ל לרע"ק ביבמות מ"ד דס"ל בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו משום דרבנן ס"ל דאין חליצה קנין, וכמבואר בירושלמי מה בין חולץ למגרש אין חליצה קנין אלא פטור ואין האחים חייבים משום אחיו של חולץ אלא משום שהיא אשת אחיו של מת ובאמת הא לפני החליצה לא נאסרו הקרובות רק משום אחות זקוקתו שאאמד"ר נמצא דאין החליצה מוסיף קנין כמו היבום דנעשית אשתו ואף אי מגרשה בגט מחזירה אלא דהחליצה פוטר ועוקר הזיקה וזהו כונת התוספתא דבחלוצה שא"י להחזירה וע"כ דלא דמי ליבום שמגרשה בגט ומחזירה ונעשית אשתו אבל בחלוצה ל"א דהוה קנין שקנה אותה וגירשה [ויעוי' בירושלמי פ"ג דמקשה למ"ד חליצה קנין מכ"ג דחולץ והרי קונה אותה] שהרי אינו יכול להחזירה אלמא דלא נעשית אשתו ע"י חליצה שתהי' קרואה ביתו וחלוצתו ובודאי דכונת התוספתא דהגרושין עצמן אינה סבה שא"י להחזירה משא"כ בחלוצה אבל מה שנשאת לאחר וא"י להחזירה אין זה מצד גרושין ואיך שיהי' בפירוש דברי התוספתא אבל בודאי אין כונת התוספתא לדרוש טעמי דקראי להקל ורק באה לבאר בטעמו של דבר דקרובת חלוצתו מותרת מן התורה.
והנה בעקר הספק שנסתפקו בזה נסתפק גם הערוך לנר בחדושיו ליבמות ד"ט ברש"י ד"ה והאמר דאפשר דאיסור דבת אשתו ל"ה אלא באותה הבת שהיתה לה כשהיתה אשתו אבל הבת שילדה אחר גרושין אינה אסורה לו משום בת אשתו דכשהיתה אשתו לא היתה בתו וכשהיא בתה איננה עוד אשתו וכתב שלא מצא דין זה מפורש יעו"ש. וכן העיר מזה הגרש"ש במהדורות לס' נתיבות עולם לדון אם נולדה אחת מהקרובות אחרי שנתגרשה אם אסורה עליו או אינה אסורה עליו ומתוספתא יבמות פ"ג ה"ב אחותה כשהיא יבמתה חולצת או מתיבמת כיצד בתו מאנוסתו נשואה לאחיו ולה אחות מאם מאיש אחר נשואה לאחיו השני ומת בלא ולד חולצת או מתיבמת והא דאמר בתו מאנוסתו ע"כ משום דמנשואתו גם השני' אסורה לו משום בת אשתו וכ"כ המפרשים שם והא גם בתו מנשואה משכח"ל שילדה אחר גירושין מאחרי שניסת לאחר אלמא דלא משכח"ל מנשואתו דאסורה גם לאחר מכאן ולזה העירני רב אחד.
ובאמת מפשטות דברי רש"י ותוס' ריש יבמות בד"ה בתו דמאנוסתו קאי דאי מנשואתו היינו בת אשתו דלא גרע מפני שהיא בתו הרי מבואר דבכל, גווני אסורה משום בת אשתו דאל"כ הו"ל למימר שנולדה אחר גירושי אשתו וגם ניסת לאחר דבכה"ג אינה אסורה משום בת אשתו דמה בכך שנולדה ממנו כיון דהלידה הי' אחר שגירשה וניסת לאחר ובטל השארות ואינו חייב עוד משום בת אשתו דבשעת לידה לא היתה עוד אשתו הרי מוכרח מדבריהם דאין חילוק לאוסרה משום בת אשתו, וכן יש להוכיח ממכות דף ט"ז בביטל באונס היכא משכח"ל אי דקטלה קלבד"מ והא משכח"ל שילדה בת מאיש אחר לאחר גירושין שלא ע"י נשואין או שנולדה לו אחות אחר הגירושין ואח"כ נשאה דנאסרה עליו האנוסה משום חמותו או אחות אשתו וביטל העשה דלא תהי' לאשה ע"י מה שנשא את בתה או אחותה [שוב ראיתי בתשו' בנין ציון שהרגיש בזה] וע"כ צ"ל דאין חלוק בין שנולדה קודם גירושין או אחר גירושין ולגבי דין עריות אין הגירושין פועל כלל ודמי ללפני גירושין וגם לאחר מיתה במקום שלא חילקה תורה אין נפ"מ אם כבר הי' בעולם וחל עליו איסור ערוה זו או שלא הי' בעולם ואשת אחיו שלא הי' בעולמו יוכיח דאעפ"י דבשעה שנולד כבר נפקע איסורה שמת מ"מ אסורה עליו באיסור ערוה דאשת אח.
ומש"כ מעכ"ת לדחות הראי' ממכות דט"ז דדוקא בסתם גרושין דלאחר שגירשה אין עליו שעבוד להחזירה הגרושין מבטל הקורבה משא"כ באונס שמחויב להחזירה לא נתבטלה הקירבה ולהכי באונס אף שילדה אח"כ בת או שנולדה אחות אסורה עליו זה אינו כלום דהא לא נאסרו קרובתה קודם שנשאה דהא נושאין על האנוסה והמפותה ול"א כיון שיש עליו שעבוד ומ"ע ולו תהי' לאשה הוה שארו, אע"כ צ"ל דאין מצוה זו גוררת אחריה איסור קרובות וה"נ לכשגירשה לפי הך צד דאחר גרושין אין זו שארו לכל הדינים וגם לעניני קרובות מה שנולדו אחר שנשאה [וקצ"ע בדברי התוס' שם בד"ה כגון כו' שכתבו כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים והא בפשוטו נראה לאחר הגרושין שהי' בידו לקיים מ"ע דלו תהי' לאשה ואין עליו שעבוד דבעל ורק מ"ע דלו תהי' לאשה ונדרים חלים ע"ד מצוה א"כ גם באומר קונם תשמישי עליך חל ועוד דהא קונמות מפקיע מידי שיעבוד ורק דאלמוהו רבנן לשיעבודא דאשה כמו דאלמוהו לשיעבודא דבעל וכמ"ש הר"ן בפ' המדיר א"כ לא מצינו רק דאלמוהו שעבוד שבין איש לאשתו אבל לא בנוגע למ"ע דלו תהי' לאשה].
ומ"שכ לישב דהאי נל"ע דבידו לשלוח גט לבתה או לאחותה ולבטלו וע"י אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה יהי' בידו להחזירה, ז"א דאכתי משכח"ל שנשא אחותה שנולדה אח"כ וגירשה דשוב אנוסתו אסורה עליו לעולם ואין בידו לתקן ע"י ביטול וגם ע"י ביטול הגט דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' אסורה מדרבנן וכמש"כ השימק"ו בריש כתובות והא מפורש ברמב"ם ובאהע"ז סי' קע"ז ס"ד דהיתה אסורה לו אפילו איסור דרבנן אינו רשאי לקיימה והראי' ממכות ראי' נכונה דאין חילוק בין שנולדה קודם גירושין או אחר גירושין [ולכאורה קשה דהא משכח"ל ביטלו כגון שנשא את אם אם אנוסתו דאינה אסורה אלא מדין שניות ושוב נאסרה אנוסתו מדין שניות וביטל לעשה ואפשר כיון דמה"ת ראוי' לו אין בזה מלקות דלא יוכל לשלחה דהוה נל"ע מה"ת וצע"ק ושו"מ בס' עצי ארזים שהרגיש בזה].
ב
וראיתי בס' שו"ת ברית יעקב חאה"ע שפלפל בדברי רש"י יבמות בחמותו ופירש"י שמת בעלה ונשאת אחיו ומת בלא בנים ולא פי' שנשא בת אחיו ומתה ואח"כ מת אחיו דאפי"ת חמותו לאח"מ אשתו איכא כרת מ"מ בכה"ג שנאסרה מתחלה משום אשת אח ולא חלה עליו איסור חמותו לאח"מ ואז איננה עוד חמותו לפי שכבר מתה אשתו יעו"ש ולכאורה הדברים מתמיהים כמשנ"ת לענין בת אשתו דמאי נפ"מ אם חל האיסור מתחלה או לא חל סוף סוף הרי היא חמותו גם עכשיו ובל"ז מה שאין אחע"א לא חשוב שלא חל מחיים דהא מתלי תלי כדאמרינן ביבמות דף ל"ב ואיסורא מיהא איכא [ובמק"א כתבתי להוכיח דאעפ"י שאין איסור חע"א מ"מ מהני האיסור השני למנוע תפיסת קידושין ולהכי כל היכא דלא תפסי קדושין לאו בני חליצה ויבום נינהו וממילא לענין חמותו אעפ"י דאין אחע"א מ"מ די בזה למנוע מיבום וחליצה ועי' בסי' ג'], ואולי י"ל דדוקא בעריות שאין חילוק בין מחיים או לאחר מיתה כמו באשת אח וכיו"ב כיון שהי' כבר אשת אח ואשת אחיו שלא הי' בעולמו יוכיח משא"כ בחמותו דאיקלש איסורא ולשי' הרמב"ן ושארי ראשונים אינו אלא באיסור דארור שוכב עם חותנתו ולא נכללה בכלל כרת דעריות ואפשר דלדידהו דוקא באם שחל איסורה מחיים איתנהו בארור שוכב עם חותנתו אבל אם בשעה שהיתה חמותו לא נאסרה עליו אין אח"כ משום איסורא דארור ולגבי חמותו לא יצויר שיחול לאח"מ דמצד אין אחע"א הא איסורא איכא.
אלא שיש מקום ספק לפי"ז בבת בתה שנולדה לאח"מ אשתו אם נימא דדמי לחמותו וליכא רק איסורא בעלמא ואפשר כיון דאיקלש איסורא לא נאסרה מה"ת רק באם שהי' חל עלי' חיוב דבת אשתו או בת בתה אז אקלש איסורא משריפה לאיסורא אבל אם מעולם לא חל עלי' חיוב דבת אשתו לאח"מ לא נתחדש איסור ודוקא בעריות חמורות שאין חילוק בין שחל עליו או לא חל כמו בא"א שלהב"ע אבל באיסור קלוש דארור אינו חל רק אם מתחלה חל עליו כרת דחמותו ואיקליש אח"כ לאיסור אבל אם לא חל עליו איסור חמור לא נאסרה עוד וגם בבת בתה י"ל כיון דלאח"מ אשתו על בתה אי"ח עוד שרפה וכרת על בת בתה שנולדה אח"כ לא חל עליו איסורא דארור ובנולדה מקודם אף דעל אמה אי"ח עוד מ"מ כיון דהי' מחויב עליה משום בת בתה אקליש איסורה לארור משא"כ בנולדה אח"כ ואפשר כיון דבבת בתה מסתעף מבתה כמו דאיכא איסורא על בתה כמ"כ על בת בתה, ואילה"ק אם נימא דבת בתה שנולדה לאח"מ אשתו שרי דא"כ אמאי לא מוקי לה בדף צ"ז ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה הא בת בנה דידה או בת בתה דידה גלי שנולדו לאח"מ אשתו דבכה"ג שרי נראה דלפי הו"א דבת אנוסתו אסורה אין מקום לחלק לפי שנולדה אחר מיתת אשתו דעכ"פ אסור לגלות ערות שתיהן ולא קילא מבת אנוסתו. ובעיקר הדבר בבת אשתו לאחר מיתת אשתו ראיתי בלקוטי פרמ"ג ליבמות שכ' לתרץ קושית התוס' בריש יבמות בבתו דאי מאנוסתו היינו בת אשתו דנפ"מ לאח"מ אשתו וכ"כ בערוך לנר אבל באמת בבת אשתו דכתיב בי' כרת בגופה וא"צ למילף מחמותו גם לאח"מ אשתו חייב כרת ויעוי' בשו"ת רעק"א סי' קכ"א שכ"כ ובפ"ת אה"ע סי' קע"ג שהרגיש מזה וכיון דאיכא כרת דעריות לאח"מ אשתו אף דליכא שרפה לשי' הרמב"ם דמי לשאר עריות ואין חילוק בין אם חל עליו מקודם או שנולד אח"כ בכולהו איתנהו כרת [ואולי י"ל כיון דאיקלש משריפה לכרת ונשתנה דינו להכי כשנולדה אח"כ ולא חל חיוב שריפה מחיים אין בה כרת אח"כ.
והנה התוס' בריש יבמות דף ג' כתבו ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה ודקדק מזה השעה"מ בשי' התוס' דדוקא בנכנסה לחופה ול"נ דדוקא בחופה חייב וכדמסיק התוס' משום דבנשואין איכא שאר וכמש"כ התוס' בדף צ"ז ועי' בבית מאיר סי' ט"ו וכבר תמהו בזה ממשנה מפורשת בקדושין דף נ' ועיין בפ"ת לאה"ע סי' ט"ו ולכאורה הי' נראה בטעמו של דבר דאף ע"י קדושין חייב על בתה משום דילפינן מחמותו דבאשה ואמה כתיב קיחה יעוין ברמב"ן יבמות [דצ"ז] נאמרה קיחה לומר לך דרך לקוחין אסרה תורה הא תינח אמה ואחותה בתה ובת בנה ובת בתה מנ"ל י"ל הא גמרינן זמה זמה ולרבא כולהון כתיבין עכ"ל ורבא אינו חולק על הברייתא כמו שתמה היש"ש אלא דבא לאשמועינן דגם בבתה כתיבי דבעינן נשואין ובאנוסתו מותרת אבל איסורא דע"י קדושין ילפינן מחמותו, ושיעור דברי התוס' נראה דאלו הי' מקרא מפורש דאיסור אשה ובתה עד דגלי ערות שתיהן כדמקשה בדצ"ז לא הוי ילפינן מחמותו דכתיב בהו קיחה אבל כיון דמסיק דלא בעי שיגלה ורק מצד שארות דע"י נשואין איכא שארות שוב ילפינן מהדדי מקיחה דכתיב באשה ובתה דגלי קרא דבעריות סגי בקדושין וע"כ גם בודאי לשי' התוס' לפי המסקנא ע"י קדושין גרידא חייב על בתה, ולפמשנ"ת דהא דחייב ע"י קדושין ילפינן מחמותו יחודש בזה דין דבת ארוסתו ע"י קדושין לאחר מיתתה אי"ח כרת לשי' הראשונים דס"ל דחמותו לאח"מ אשתו אינה בכרת דכיון דבת אשתו ע"י קדושין ילפינן מחמותו אמדינן דון מינה ומינה דלאח"מ ליכא רק איסורא ודוקא בבת אשתו מנשואין דכתיב בה כרת בגופה גם לאח"מ חייב כרת משא"כ בבת ארוסתו דילפינן מחמותו, ולפי"ז יש מקום למה שנסתפקתי בבת בתה שנולדה לאח"מ ארוסתו דאפשר בכה"ג לא נאסרה כיון דאין בזה רק איסור וצע"ק, אולם נראה לחלק דאף למ"ד דון מינה ומינה היינו בבת אשתו דלא כתיב גבה שריפה וילפינן מחמותו אמרינן דדינו בלאח"מ כמו בחמותו אבל בפרטי הדינים דילפינן מחמותו דאסורה דרך לקיחה ובת אשתו ע"י קידושין חייב כמו מן הנישואין ל"ש בזה דון מינה ומינה.
ג
ומש"כ עמש"כ דעל בת אשתו לאח"מ אשתו חייב כרת וע"ז כתב דאין גזי"ש למחצה ומ"ש הנמוק"י דקרא דבת אשתו סתמא כתיב דאין נפ"מ בין מחיים בין לאח"מ כתב להסביר בטעם דחמותו בכרת דילפינן מאשה ובתה אבל לשי' רש"י הסמ"ג והרמב"ן דס"ל בחמותו לאח"מ איסורא בעלמא יקשה אמאי לא ילפינן זמה זמה שיהי' חייב כרת וע"כ צ"ל דשי' הרמב"ן דגם בת אשתו לאח"מ אינה בכרת ורק באיסור כבחמותו זהו תו"ד, ושגה בזה דבשי' הרמב"ן עצמו בודאי אינו כן כמו שהובא בהה"מ פ"ב מה' איסו"ב בשמו וכמש"כ בחי' ליבמות דצ"ח דס"ל דהלכה דון מינה אוקי באתרה ובאזהרה וכרת עשה הכתוב בתה לאח"מ כמחיים וכן לא למדו כרת לחמותו לאח"מ מבתה אלא אזהרה שמענו וכרת מחיים דומיא דעונש דכתיב בדידה ולאח"מ לאיסורא נתרבתה מדוכתא אחריתא עכ"ל, והנמוק"י באמת אזיל בשי' הרמב"ם דמשוה להדדי ובין בחמותו ובין בבת אשתו לאח"מ אשתו בכרת ורק משריפה נתמעט אלא דאין מד' הרמב"ן הכרח לשארי שי' הראשונים דאפשר לשי' רש"י וסמ"ג דס"ל דחמותו לאח"מ איסורא בעלמא ס"ל ג"כ בבת אשתו דאינו אלא איסורא ומשוה להדדי חמותו ובת אשתו וכמו דמשוה הרמב"ם לענין כרת כן משוה לדידהו לענין איסורא. ולכאורה היו מדוקדקים יפה לפי"ז דברי הרמב"ן שה"ר לסתור ד' הרמב"ם דלאח"מ אשתו אי"ח בשריפה מהא דאמרו נשא אשה ובתה מוציא אחת ותני מותר בחמותו לאח"מ משום דאקליש איסורא ואלו בבתה אסורה לעולם וכן בפ' הא"ר מקשה אי רע"ק ליתני חמותו ולא עלה על דעתו להקשות נתני נמי בתה יעו"ש, ובתשו' רעק"א סי' קכ"א נדחק בזה דראיותיו אינם לפי שי' הרמב"ן עצמו דבאמה לאח"מ אפילו כרת ליכא, אבל אשה ובתה דאיכא כרת לא מקרי קליש איסורא וכן בדצ"ד כיון דסבר דבחמותו ליכא כרת סבר דגם איסורא ליכא יעו"ש שכ' דהוא דרך קושי' על הרמב"ם לשי' דלשי' הרמב"ן עצמו דבאמה לאח"מ אפילו כרת ליכא א"כ י"ל דלהכי אסור בבתה לעולם אף דליכא שריפה מ"מ לא מקרי קליש איסורא כיון דאיכא כרת וכן מדצ"ד דלא מקשה מבתה דפשוט הי' לו דבתה אסורה לאח"מ דכתיב כרת בגופה והוכחה שני' גם לשי' הרמב"ם י"ל דהי' פשוט להמקשן דבבתה איכא כרת דכתיב בגופה יעוי"ש.
ולפמ"ש י"ל בכונת הרמב"ן דמוכיח אף לפי הכרעתו דבחמותו ליכא רק איסורא וא"כ אם בת אשתו לאח"מ אינה בשריפה משום דון מינה ומינה ודמי לחמותו בדין שלא יהיה בה כרת ג"כ ורק איסורא בעלמא כמו בחמותו דילפינן מגזי"ש ושפיר הוכיח הרמב"ן דאמאי לא קתני מותר בבתה כמו בחמותו דתרווייהו איקליש איסורא ולית בהו כרת וכן אמאי לא מקשה אי לר"ע ליתני נמי בתה דלפי ההו"א כמו אמה לאח"מ מותרת כן בתה כמו דלהמסקנא שוים ואין בבת אשתו רק איסורא בעלמא אע"ג דכתיב כרת בגופה כמ"כ לפי ההו"א דחמותו לאח"מ מותרת גם בת אשתו לאח"מ מותרת ומזה הוכיח הרמב"ן דבאמת חלוק בת אשתו מחמותו דכתיב בה כרת בגופא ועשה הכתוב בת אשתו לאח"מ כמחיים וזהו שיעור ד' הרמב"ן דכיון דע"כ חלוקים בת אשתו מחמותו דבחמותו ליכא רק איסורא דארור ובבת אשתו איכא כרת בגופה לאח"מ כמחיים אמרינן דין מינה ואוקי באתרה ואיכא בבת אשתו שרפה ג"כ, אולם גם למש"כ לצדד בפי' ד' הרמב"ן בתוך דבריו אבל בגמר דבריו שהניח בצ"ע בבת אשתו לאח"מ אם היא בכרת או בשריפה ולא נסתפק כלל הרמב"ן דאפשר דבבת אשתו אין אוסרת כמו שהכריע בחמותו לאח"מ הרי מפורש דבזה אין ספק כלל ובבת אשתו לאח"מ אשתו איכא כרת בודאי ועוד דקושית הרמב"ן למה לא מקשה הש"ס ליתני בתה לדידהו יותר חזקה דלשי' הרמב"ם י"ל דגם לפי' ההו"א ידע דבבת אשתו איכא כרת דכתיב בגופה וחמותה הי' סבור דנתמעטה לגמרי ומשני דבחמותו איכא כרת כמו בבת אשתו אבל לדידהו אי ס"ל דבבת אשתו גם לפי המסקנא ליכא כרת דדמי חמותו לגמרי א"כ לפי ההו"א דהי' סובר דחמותו לאח"מ מותרת הו"ל להקשות ג"כ ליתני בתה אע"כ צ"ל דבאמת גם לשי' רש"י והסמ"ג איכא כרת בבת אשתו גם לפי המסקנא.
ועוד נראה דאי נימא דבבת אשתו ליכא כרת מנ"ל איסורא דבחמותו איכא איסורא דארור שוכב עם חותנתו דבכלל זה גם אם חמותו ואם חמיו וכמש"כ הרמב"ן דכולהון חותנתו קרינן לי' אבל בבת אשתו דאיננה בכלל חותנתו מנ"ל לאיסורא והא גזי"ש דזימה זימה י"ל דהוא על מאי דכתיב גבי' עונש ואזהרה אבל לא על ארור הכתוב במקום אחד והא מוכח דאסורה דאל"כ ליתני נשא בתה כסבור שמתה אשה ול"ש התירוץ איסורא איכא וכן מבואר ביבמות דכ"א הא פסיקא לי' והא לא פסיקא לי' ומבואר דאסורה מדאורייתא אלא דהאמת יורה דרכו דבבת אשתו איכא כרת ולא מצאנו רק מחלוקת בד' הרמב"ן והרשב"א אי איכא כרת כשי' הרמב"ם או שרפה אבל כרת דודאי איכא.
ד
ומה שפלפל כת"ר ביבמות די"ח לימא מסייעי' לי' יבמתו שמתה מותר באחותה באחותה אין באמה לא מנ"ל לדייק למעוטי אמה דבחמותו לאח"מ דקלישא איסורא לא גזרו רבנן כמו בגר דילמא לא אתי אלא למעוטי בתה דבכרת וכן בדברי רב הונא דאמר שומרת יבם שמתה מותר באמה ואמאי לא אמר דמותר בבתה דהוי רבותא טפי דאיכא כרת והאריך בזה להוכיח לסתור דברי הנוב"י להתיר באשת חמיו לאח"מ משום כיון דאאמד"ר לא גזרו לאח"מ כמו גבי גר הרי חזינן בזיקה בשומרת יבם שלא חילקו בדבר וכמש"פ באה"ע סי' קנ"ט. נראה דשאני זיקה דהוי כמו קדושין דרבנן וכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון שנעשה א"א מדרבנן נאסרו בקרובותיהן בכל הקרובים ונראה דאף בשניות נאסרו וכן נראה דגם בקדושי חרש נאסרו מדרבנן גם בשניות וגם מסתימת דברי השו"ע סי' קנ"ט ס"ה דנאסרו בקרובותיהן נראה דאין הבדל ובחלוצה מספק"ל הש"ס אי גזרו שניות בחלוצה ומסיק דגזרו והכי קיי"ל להלכה ונראה דגם בזיקה כן למ"ד יש זיקה (שו"ר שכ"כ היש"ש בפ"ב דיבמות ודייק כן מלשון הרמב"ם] ומכש"כ שנאסר באמה אף דהוי חמותו לאח"מ וכמו בקדושין דרבנן דודאי נאסר בחמותו וטעמו של דבר דכיון דלא היתה גזרה מיוחדת ע"ז שנסתפק אם גזרו עליה כמו שגזרו על הגר דמסיק הש"ס בדף כ"ב דלא גזרו בשניות ומשום דלא אתי לאחלופי די שגזרו בערוה דאורייתא משא"כ אם נתקדשה בקדושין דרבנן או בקדושי חרש דתיקנו קדושין מדרבנן ומדבריהם אמרו בכלל שהיא א"א ושהקדושין תופסין וממילא כל הדינים המסתעפים מזה מאיסור א"א וקריבות דמי לא"א מדאורייתא, וכן מפורש ביבמות ק"ח בקדושי קטנה שאלו הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו מאביו ומת מהו שתמאן השתא ותעקרינהו לנשואין קמאי ותתיבם כו', הרי מפורש דבלא מיאון אסורה לו משום שניות בקדושי קטנה שהוא מדרבנן וכמ"כ בקדושי חרש [ויעוין במהרי"ט חדושי כתובות בד"ט בקטנה שהגדולה ולאו בת מיאון אסורה בזנותה של בעלה אף שאינו רק מדרבנן ויעוי' בשו"ע סי' ל"א ס"ד בהג"ה גבי שמא ש"פ במדי דאם קידשה אחר קדושין גמורין ובא עליה נאסרה לראשון ויעוין בב"י בשם מהרי"ק שם דמדין א"א שזינתה ואף דלפי שי' רוב הפוסקים אף אם שוה פרוטה במדי אינם רק קדושין דרבנן ועי' בב"ש סי' מ"ד סק"ד דאם פקח בא ונשא אשת חרש אסורה לבעלה כשם שאסורה לבועל ומה שהביא בשם ב"ה אפשר משום דבדרך נשואין הי' ושגגה הוי לה דקדושין דאורייתא מפקינן קדושי הראשון, ויעוי' במל"מ פי"א מהל' אישות מה שהביא דברי המהר"י באסאן שנסתפק באשת חרש שזינתה והביא מד' הה"מ בפ"ג מאיסו"ב דקטנה הוי כמיאון וגם המהר"י באסאן אתי מצד אחר דלא תהא חמורה קדושין דרבנן מזיקת יבמה דאורייתא דלא נאסרה ליבמה וגם בזה מפורש דלא כדבריו בתוס' יבמות ד' נ"א ד"ה אי, ואי"ל משום דהני נשואין דרבנן נינהו לא חשו לאוסרה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועוד דתיתסר משום דרב המנונא יעושה"ט, עכ"פ מבואר בדהתוס' דאמרינן בזה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגם לדברי המהר"י באסאן יש לחלק דשאני זנות שבא מכח איסור ועבירה ויש לחלק ולומר דדוקא באיסור א"א שהיא בחנק החמירה תורה לאסור על בעלה לא כן באשת חרש אבל באיסור קרובים המסתעף מקרובי אישות אף בקדושי חרש נאסרו גם לד' המהר"י באסאן ואכמ"ל], וכל זה בקדושין דרבנן וזיקה כעין קדושין שהוא יסוד כללי משא"כ בשניות ועריות שלא יפגעו באיסור ערוה דגזרו ביחוד על כל שני' ושני' וגם באשת חמיו מפני מראית העין י"ל שפיר דל"ג רק במקום שיכול לבוא לידי ערוה החמורה אבל היכא דקליש איסורא לאח"מ אשתו לא גזרו כמו בגר דגזרו ג"כ על כל קרובה וקרובה האסורה בישראל כי היכי דלא אתי לאחלופי והיכא דקליש איסורא בחמותו לאח"מ לא גזרו.
ה
ומש"כ ליישב מה שדקדק בס' ערוך לנר בדרש"י יבמות ד"ט דבת אשתו לאחר גרושין מותרת דקאי לר"ש דמתיר בא"א שלהב"ע ביבם ולבסוף נולד וה"נ כיון דבשעת לידת הבת היתה כבר אשת אחר, נראה דאין חילוק בין ר"ש לרבנן ופשוטן של דברים כן הוא דבודאי גם לר"ש כל איסורי עריות הבאים מקרובי אישות שאין להם היתר ע"י מיתה וע"י גרושין ואף שניסת לאחר] באיסור הן לאח הנולד גם לר"ש דמאי נפ"מ בין שהי' בעולמו או לא הי' בעולמו סוף סוף היתה מתחלה אשת אב ואשת אח אלא דבדין יבום דאשת אח הותרה גזרה תורה כי ישבו אחים יחדיו דלא"א שלהב"ע לא הותרה ואילו הי' בעולמו הי' מותר ונמצא דאשת אח מצד עצמה הותרה ורק משנולד גזרה תורה שאין עליו דין יבם בזה ס"ל לר"ש מצד הסברא דדוקא היכא שעמדה עליו באיסור דאשת אח שעה אחת אבל היכא שמצאה בהיתר שנתיבמה דפקע לגבי היבם איסור אשת אח וכן לאחיו לא נאסרה ולא דמי לחלוצה לר"ל דהאחים חייבים עליה כרת דאחיו כדקיימי קיימי משא"כ ביבום אם מת היבם הרי היא מתיבמת לאחיו השלישי ול"א דקיימי באיסור אשת אח של הראשון, וכן דייק מזה הירושלמי בריש יבמות יעו"ש וצ"ל דהיבם מפקיע איסור אשת אח גם לגבי אחיו ולהכי בכה"ג לא נאסרה גם להנולד דאין זו אשת אח של המת וכן של היבם והיבם יקום ע"ש אחיו המת והרי הוא במקומו ובזה ס"ל לר"ש מסברא דאין מה שיחול על אח הנולד דאיסור אשת אח הקודם הותרה ודוקא ביבום אמרינן הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור משום דנפקע איסור אשת אח שבה אבל בניסת לאחר איסור אשת אח שבה היכן הלך ומאי דמקשה הש"ס אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו ואח"כ נולד לו אח ומת תתייבם ולא מקשה מאיסור שע"י קדושין כמו באשת אח מאמו שניסת לאחיו ולאביו משום דהמקשן דס"ל דגם א"א שלהב"ע הרי הוא כבר איסור עצמי של אשת אח כמו אחותו מאמו שאין לה היתר וע"כ תופס הש"ס האיסור היותר עצמי אחותו מאמו וכדמקשה אח"כ איסור א"א שלהב"ע היכן הלך ומשני ע"ז האי איסורא דאית לה התירא משום דאיסור אשת אח הרי הוא ניתר ע"י היבום וכמו שפירש"י דהשלישי מכח שני בא וגם התוס' מפרשים כן דפקע איסור אשת אח דיכול להחזירה לאחר שגירשה וכי היכי דפקע לגבי' דידי' פקע נמי לגבי אחיו הנולד ולפי מאי דמשני כל איסור שלא נפקע ע"י יבום כמו באשת אח מאמו שניסת לאחיו מאביו ונולד לר"ש לא נפקע איסור אשת אח מאמו.
וכדברים האלה מפורשים בירושלמי פ' כיצד ר' יוחנן בעי אשת אביו שמצאה לפני א' מן השוק מה אמר בה ר"ש מפני שמצאה בהיתר מותרת לא אמר ר"ש אלא ע"י אחיו מן האב ר' יעקב בר אחא אמר רשב"ל בעי אשת אחיו מאמו שמצאה לפני א' מן השוק מה אמר בה ר"ש מפני שמצאה בהיתר מותרת לא אמר ר"ש אלא ע"י אחים מאב ר' יודן בעי צרת אחות אמו שמצאה לפני א' מן השוק מפני שמצאה בהיתר מותרת איבעי דר' יודן אינו מובן דמאי נפ"מ מה שהיא צרת אחות אמו דכל שניסת לשוק הרי היא אשת אח והי' נראה להגיה שמצאה לפני אחיו מן האב שנתייבמה ובזה בעי דכל האיסור בצרה הוא משום אשת אח והרי הותרה ע"י יבום אבל באמת גם בזה בדין שיודה ר"ש דלא פליג רק באיסור א"א שלהב"ע דאילו הי' בעולמו הי' ניתר לו וע"י יבום האח נפקע איסור א"א שבו משא"כ בצרת אחות אמו דאלו הי' בעולמו היתה נאסרת עליו משום צרת ערוה וע"ז אין היבום מפקיע] ובזה נדחה מ"ש מעכ"ת דבת אשתו שניסת לאחר כיון דבת אשתו איקליש איסורא לאח"מ דמי לאיסור אשת אח שי"ל היתר דבאשת אח לאו משום דקיל איסורו ואי ניסת לאחר ונולד אסור גם לר"ש ורק בנתיבמה שיצא היתר אשת אח בפועל. והותר גם למי שלא הי' בעולמו, והנני חוזר לדבר השאלה בבת אשתו שנולדה לאחר שגירשה וניסת לאחר דהוי ערוה ככל עריות שבתורה.