אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן יג · א
והנה יסוד ושורש הדין פתוח בש"ס יבמות דקט"ו דקאמר אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו קא סמיכנא, וכן בדף קכ"א והנ"מ דכי אסקוה חזי' בשעתא אבל אשתהי מתפח תפח מבואר מדהג"מ דתלתא בעינן לאלתר טב"ע וסימנים, והתוס' בד"ה וקאמרי כתבו וע"י טב"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ודבר מועט יאמרו שאלו בעליהם של אלו כו' ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים דהוי דאורייתא א"נ מהני עפ"י טביעת עינא, ולפי תי' השני מהני טב"ע בצירוף סימנים שאינם מובהקים ולכאורה צריך טעם דכיון דע"י טב"ע גרידא לא מהני משום דאמרי בדדמי א"כ גם בצירוף סימנים שאינם מובהקים מהכ"ת יועיל כיון דכל אחד בפ"ע לא מהני ומאיזה טעם יועיל צירוף, ובפשוטו י"ל דהא דלא מהני טב"ע משום דאמרי בדדמי אינו אלא חשש דרבנן ולהכי מצד איסור דרבנן מהני סימנים דרבנן כמש"כ בשו"ת פנ"י, אלא דהאבן העוזר והמג"ש בתשו' פנ"י סי' ה' אחרי שהוכיח מתחלה דמהני סימנים דרבנן כתב דמהתוס' יבמות דקט"ו שהצריכו גם במים שאין להם סוף סימנים מובהקים מבואר דלא מהני סימנים דרבנן גם במשאל"ס יעושה"ט, והפנים מאירות ח"ג סי' ב' כתב לתרץ דשאני הכא דעדות נשים לא מהני דמן תורה לא הוי עדות ובכה"ג בעינן סימנים מובהקים אבל היכא דהעידו ב' עדים שנטבע במים שאל"ס ויצא מחשש איסור תורה בכה"ג מהני סימנים דרבנן יעו"ש, אולם לפי דבריו יקשה דא"כ גם בטב"ע ובצירוף סימנים אמצעים לא יועיל דאע"פ דחשש בדדמי אאמד"ר מ"מ בעדות נשים הא לא מהני רק מדרבנן ויש בזה חשש איסור תורה ומהכ"ת יועיל סימנים דרבנן, ובאמת אינם נראים ד' הפני"מ דהא קיי"ל במשאל"ס אפילו אם נימא ע"י עדות דרבנן דלא תצא ולא אמרינן דהא מדאורייתא לא הוי עדות אלא דנאמנים כב' עדים [ועי' בה"ג הל' יבום נפל במים שאל"ס כו' א"כ כי נישאת בע"א תצא אקילו בה רבנן כו' וראיתי שמפרשים שנתכוין הבה"ג לזה] ובמשאל"ס אסורה רק לכתחילה וה"נ לענין סימנים דרבנן בדין שיועיל כיון דנאמנות הנשים שנטבע כעדות כשרים הרי לגבי איסור דרבנן מהני סימנים דרבנן, ואדרבה לענין בדדמי ילה"ע דכיון דלפי האיבעי דחיישינן דמשקר ולפמש"כ התוס' דע"י טב"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שהם בעליהם של אלו א"כ זהו חסרון בנאמנות וממילא דאוקמינן להו בדין תורה דלא הוי עדות ולמה מהני סימנים דרבנן, ונראה דהא דהתוס' צ"ב וסותרים דבריהם שכתבו בתחלת האיבעי דהעד אינו אומר בדדמי רק דהיא לא תדייק ובתשו' רעק"א העיר מזה ותי' דס"ל דבטב"ע קל משקר להעין וחיישינן בזה יותר לבדדמי וביאור הדברים נראה דבודאי אין כונת התוס' בזה דמשום בדדמי משקרות רק דכסבורות שכן הוא וטועות בדמיונן וכמו דאמרו זימנין דמחו ליה בגירא כו' וגם בנטבע טועה העד בדמיונו שזהו ואין חסרון בנאמנות ורק דחיישינן שטועה וכיון דאין פסול בנאמנות גם הנשים נאמנות מדרבנן כמו עדים כשרים ורק שהחמירו מדרבנן משום בדדמי וע"ז מהני סימנים דרבנן כמו בשארי איסורי דרבנן.
אבל באמת אין מדהתוס' דלא מהני סימנים דרבנן במשאל"ס ראי' דלא מהני סיד"ר באיד"ר דנהי דלפי ההו"א דהש"ס דמקשה והא מים כמלחמה דמי הי' ס"ל דעיקר ההיתר הי' שראו הטביעה ופשוט לי' דמהימן וע"כ מיירי שראו עד שתצא נפשו, אבל לפי מאי דמדחה וס"ל דלא מהימן לשי' התוס' משום בדדמי ממילא אמרינן שלא ראה עד שתצא נפשו ורק בדדמי סבור ששהא ונטבע ולהכי הוי איסור תורה ובעי סימנים מובהקים, וכן הרגיש מזה הגאון רעק"א והחת"ס בסי' מ"ח אלא דלפמש"כ דלהכי מהני סימנים שאינם מובהקים בצירוף טב"ע דחשש דבדדמי א"א מדרבנן ובחשש דרבנן מהני סימנים דרבנן וא"כ תקשה מ"ט בעינן דחזוהו לאלתר הא חשש תפח נראה מד' כמה פוסקים דאאמד"ר וכ"כ בנוב"י סי' נ' ונ"ב [ועי' בס' עצי ארזים] ובאיסור דרבנן הלא בדין שיועילו סימנים דרבנן וא"כ א אף אי לא חזוהו לאלתר בדין שיועיל ומוכח מדהתוס' דחשש נתפח הוי ספק של תורה ולא מהני בו סימנים דרבנן, ואפ"ל בשי' התוס' דהא דמהני סימנים דרבנן באיסור דרבנן היינו דוקא באיסור קל שאין בו ספק תורה כמו במשאל"ס ושהה כדי שת"נ ואח"כ לגבי הכרה או בחשש בדדמי שטועה בדמיונו דאע"פ דחוששים לטעות מ"מ אין זה אלא חשש לכתחלה וכמש"כ הב"ש בס"ק קמ"ג וכמש"פ הרמב"ם להלכה דאם ניסת לא תצא, וגם לשי' התוס' לפ"מ דמדחי לה הש"ס דמיירי לכשהעלום ואין בזה חשש דמשקר בטב"ע דהא לפי תי' התוס' מוכרח דס"ל דלכשהעלה ל"ש בדדמי כמש"כ המרדכי וכ"כ הלח"מ וכ"כ בתשו' רעק"א סי' ק"ז יעו"ש, ורק משום שטועה זהו רק לכתחלה ואם ניסת לא תצא ולגבי איסור זה מהני סימנים דרבנן, אבל בשהה גם אם ספק נתפח אאמד"ר מ"מ גם בדיעבד תצא כמש"כ הריב"ש בכל הני דאין מעידין דבדיעבד תצא לא מהני סימנים דרבנן כמו דלא מהני סימנים דרבנן בחשש דשני יב"ש דבעינן דוקא נקב בצד אות פלוני וכמש"כ להוכיח הפנ"י בגיטין ועי' ש"ש ש"ז דאפילו בלא הוחזקו לא מהני סימנים אמצעים וכן יש להוכיח מד' תשובת הרא"ש כלל ב' סי' ט"ז שהקשה לשי' הרמב"ם דכלאים דהנהגה בטמאים אאמד"ר מחולין דע"ט דמאי ראי' דסי' דאורייתא דילמא סי' דרבנן ומהני באיסור דרבנן ולכאורה אפילו אי נימא דכלאים דהנהגה בטמאים דאורייתא הא סד"א מה"ת להקל ורק מדרבנן לחומרא ולמה לא יהני סימנים דרבנן אע"כ צ"ל דאף לשי' הרא"ש בסד"א לא מהני סימנים דרבנן כיון דהספק בשל תורה או די"ל דסי' דרבנן מהני דוקא באיסור דרבנן בלא איתחזק איסורא כמו בכלאים דהנהגה דסי' דרבנן הוי כמו רוב גרוע וכן מה שהביא האבן עוזר והפני"מ ראי' מהך דמוצא חבית יין דישראל נותן בו סימן ומותר משום דהוי מדרבנן דלא הוי איתחזק איסורא וכן לענין משאל"ס וחשש בדדמי אע"ג דבכ"מ דיצא מאיסור תורה ונשאר איסור דרבנן הוי איתחזק כדמוכח מחולין ד"י בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאע"פ דהחציצה במיעוט המקפיד אאמד"ר מ"מ מהני חזקת טמא [ואין זה ענין לד' הר"ש מש"כ בפ"ב ממקואות דהיכא דממנפ"נ יצא מחשש דאורייתא לא מוקמינן בחזקת טומאה והאחרונים תמהו על זה מהא דחולין ד"י, דהר"ש מיירי שטבל מטומאה חמורה בשני מקואות אחד שאוב ואחד כשר ואם טבל באחד באמת טהרותיו תלויות אף דכולו שאוב מדרבנן מ"מ עדיין חזקת טומאה עליו רק אחר שטבל בשני טהרותיו שעשה אח"כ טהורות דממנפ"ש אם טבל, בראשונה במקוה כשר הא נטהר לגמרי וספק אם נטמא אח"כ בטומאה דרבנן במקוה שאוב בזה ס"ל להר"ש דמספיקא לא נחית טומאה אבל היכא דנשאר מתחלה טומאה דרבנן או איסור מדרבנן הוי אתחזק ועי' במל"מ פ"ו דמקואות בד' הר"ש ועי' בשו"ת תועפות ראם חיו"ד] דכיון דעכ"פ מדרבנן לא עלתה לו טבילה הוי איתחזק משא"כ בדין דרבנן במשאל"ס ובדדמי דאין זה אלא לכתחלה ואם ניסת לא תצא משום דהוי מיעוטא דמיעוטא ולא החמירו אלא לכתחלה ל"ש להמשיך החזקה כמו בתחלה דהרי נשתנה דינו לענין דיעבד בזה שפיר מהני סי' דרבנן ובחשש דשני יב"ש בלא הוחזקו דאאמד"ר התם בודאי דחזקת א"א מעלייתא היא דהא אנו דנין לפני הגירושין אם ראוי לגרש בגט זה והוי א"א מדאורייתא ולהכי גם לגבי חשש דשני יב"ש דאאמד"ר לא מהני סי' דרבנן וכמ"כ בחשש דאיתפח אע"פ דאאמד"ר מ"מ כיון דהוי איתחזק ואם ניסת תצא לא מהני סי' דרבנן ולהכי י"ל דלאחר ג' ימים או באשתהי במים לא מהני צירוף סי' דרבנן.