אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן טו · ג
אולם כ"ז בסימנים בבגדיו ובסימנים בבגדיו ל"מ מטעם דחיישינן לשאלה וחשש שאלה נראה מסוגית הש"ס בהא דמקשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דמדאורייתא הוא ולא משום חומר דהחמירו בא"א וא"כ אם נאמר דהא דאין מעידין אחר ג' דאורייתא לא מהני סימני בגדים אבל נראה דזה דוקא בכלים דמושלי דאז חשש שאלה דאורייתא הוא אבל בכלים דלא מושלי נהי דחיישינן לשאלה הוא רק עפ"י שי' הב"י רבא"א החמירו ובכגון דא הדר דינא כמ"ש לעיל דבין ללישנא קמא ובין לל"ב מהני צירוף סימנים דלל"ק אין מעידין דרבנן הוא ולל"ב לא ס"ל סברא דבא"א החמירו אוקמה אדינא דסימנים דאורייתא וא"כ בגונא דהכירו כל בגדיו בסימנים וכל בגדיו הוו ככלים דלא מושלי וחיישינן רק משום דבא"א החמירו ובנ"ד ממנ"פ מהני וכדאמרן וכן נראה מתשובות הב"י דמאי דמחמיר אף בכלים דלא מושלי הוא רק מטעם חומר א"א ומתורץ לפ"ז קושית האחרונים שהקשו עליו מהא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, ודברים קרובים לזה כתבתי בסי' י"ג.
ואולם כ"ז אינו מספיק לשי' הפוסקים דמספקא לן דאי סימנים דאורייתא או דרבנן ואם נאמר דסימנים דרבנן א"כ לפי שיטת הרשב"א דהא דאין מעידין אחר ג' הוא דאורייתא. קשה להתיר בטב"ע דכלים אף בכל כליו ובפרט במטורף דמאבד מה שנותנים לו דליכא למימר בו האי סברא איך נתן גברא כל מלבושיו ובגדיו ונשאר ערטילאי וחיישינן בי' יותר לשאלה אף בכל כליו, ומה גם לשי' הב"י דחייש אף בכלים דלא מושלי לשאלה ולכן בנ"ד עיקר התירא דהאי איתתא הוא רק עפ"י הסימנים שנמצא בגופו והם השומא והשניט שנמצאו בו במקום שהגידה האשה והנה בדין השומא בצמצם לה מקום אי מהני למחשבה סימן מובהק ידוע מחלוקת האחרונים בזה והמ"ב מחמיר בזה והט"ז כ' על דבריו לחלק דלהך לישנא דמשו"ה לא הוי שומא סימן מובהק משום דמצוי' בבן גילו א"כ ג"כ בצמצם לה מקום לא הוי סימן מובהק דאפשר מצוי' בבן גילו באותו מקום עצמו אבל לאידך טעמא משום דעשוי' להשתנות א"כ בצמצם לה מקום ודאי מהני דהרי המקום לא נשתנה אולם לפי דברי הנוב"י דמפרש דגם האי לישנא דאמר טעמא משום דעשוי' להשתנות סובר ג"כ האי סברא דמצוי' בבן גילו ובאותו מקום אבל מראות השומא אינה שוה בבן גילו ולכן מצריך הטעם משום דעשוי' להשתנות וממילא לפי"ז נדחה סברת הט"ז דגם בצמצם מקום חיישינן בבן גילו דגם ללישנא דטעמא משום דעשוי' להשתנות חוששין לבן גילו ולחשש זה לא מהני צמצם מקום למחשבי' סימן מובהק וכ"ז בנוגע רק להשומא אבל השניט בודאי מהני בצירוף צימצום המקום למחשבי סימן מובהק משום דרושם ושניט אינו מצוי בבן גילו ונשאר רק החשש דעשוי להשתנות ולחשש זה מהני צמצום המקום וכמ"ש הט"ז שם דרושם עדיף הרבה משומא ולכן כיון שהאשה יודעת לכוין מקום השניט בדיוק ודאי דהוי סימן מובהק וגם שאומרת סתם בעורף מבלי סמן את המקום שם בזה נראה מד' האחרונים דסימן אמצעי מיהא הוי והביאו ראי' מדהג"מ דמצרכינן דוקא נקב בצד אות פלוני למאן דאמר סימנים דרבנן משמע דאם נאמר סימנים דאורייתא מהני סתם נקב ובודאי דהכונה בזה עפמש"כ בעל העיטור הובא בב"י דאפילו נקב בצד תיבה פלונית לא חשיב סימן מובהק רק בצד אות פלוני וע"כ אמר דוקא נקב בצד אות פלוני, ולמ"ד סימנים דאורייתא מהני אפילו בנקב בצד תיבה פלונית אבל נקב בקלף סתם נקבים בקלף שכיחי טובא, וה"נ לגבי שומא באבר פלוני הוי סימן אמצעי וצימצם המקום הוי סימן מובהק [יעי' בב"ש ס"ק ע ובפ"ת הביא דעת החולקים עליו] וכיון דהוי סימן אמצעי יש להקל לשי' המהר"ל מפראג דסי' אמצעי בגופו וטב"ע בכלים מהני מכח ממנ"פ דאי סימנים דאורייתא מהני מכח סימנים ואי סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה, וגם לדעת הב"ש צידדו האחרונים דמשום צירוף סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק אולם גם אי נימא דצירוף סימנים אמצעים לא מהני וגם דשומא לא הוי סימן אמצעי כדעת החולקים על הב"ש אבל בצמצום מקום וצירוף טב"ע בכלים דלא מושלי בודאי מהני דהא שי' הרד"ך דצמצום מקום הוי סימן מובהק, והמ"ב בסי' ס"ג השיג ע"ז דסימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה למ"ד סימנים דאורייתא והא דקיי"ל דסימנים דרבנן היינו מספיקא ולפיכך אנו חוששין לשתי האוקימתות בב"מ למ"ד סי' דאורייתא שמא שומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה וגם דבעינן סימן מובהק שמא סימנים דרבנן א"כ בזה מועיל ממנ"פ אי סימנים דאורייתא מועיל סימן שבגוף ואי סימנים דרבנן הא מועיל סימן מובהק שבבגדים, ואי"ל כיון דחיישינן לשאלה לא הוי סימן מובהק דהא למ"ד סימנים דרבנן ל"א סימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה והוי סימן שבגוף סימן מובהק והא הב"ש חושש רק לסימנים דרבנן ממילא דמצד חשש שאלה לא הוי סימן מובהק, אבל בזה הא ממנ"פ מהני דאי סימנים דרבנן הא אין סימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה ומהני סימן צמצום מקום שבגופו.
אלא דיש לפקפק בזה דנראה דבמטורף שמאבד מה שנותנים לו ואחד מסימני שוטה שהולך ערום בשוק יש לחוש לשאלה בכל גווני אפילו כל בגדיו דאין ראי' דלא ישאר ערטילאי בשוטה וכן מבואר בנוב"י דאף בכלים דלא מושלי יש לחוש בשוטה ולכן יש לחוש גם ע"ד הטלית דהוא מכלים דלא מושלי דל"ש בשוטה חבוב מצות ודוקא בבריא ובר דעת דחייב במצות שייך סברת המהרי"ט אבל בשוטה הא ל"ש זה, וע"כ נראה העיקר שיש לסמוך בזה על הסימנים מצמצום מקום השומא והשניט בעורף וגם י"ל דהשניט אינו מסימנים העשוים להשתנות לאח"מ ולא דמי לשומא עי' באס"ז ב"מ דכ"ז מה שהביא בשם הראב"ד להסתפק ללישנא דבן גילו אי דוקא בשומא חיישינן או אף בשאר חידושין וכן ללישנא דסימנים עשוין להשתנות לאח"מ אי דוקא בשומא שאין שינוי אלא בעור האדם אבל שאר חידושין שהן בעצמות ועובי הבשר אינם עשוים להשתנות לאח"מ יעו"ש, עוד י"ל דהשומא והשניט בעורף הוי כשני סימנים אמצעים ובשני סימנים אמצעים בגופו י"ל דגם הב"ש מודה דמצטרפי למהוי כחד סימן מובהק דלא נחלק הב"ש אלא בסימן אחד בגוף וטב"ע בבגדים אבל בשני סימנים בגופו מודה, ובפרט דיש לצרף בזה שי' הר"ת והבה"ג בכל גופו שלם מעידין עליו כמו שהובא בסימן מ"ג דדוקא היכא שאינו מכיר את האיש ורק מוסר סימני תבנית הגוף והפרצוף וזהו מה שהביא מעכ"ת בשם רבותינו בעה"ת על התורה, אבל היכא שמכיר את האיש מהני טב"ע ולהכי גם אם בשוטה נחוש לשאלת כל בגדיו ואבידה ומכירה מ"מ יש להתיר בזה על ידי הסימנים מצמצום המקום בעורף מהשומא והשניט דהוי סימן מובהק אחר ג"י כמו שהכריע הרמ"א דסימן מובהק מהני גם לאחר ג"י, ובפרט שיש לצרף בזה שיטת ר"ת, ועל כן על ידי הכרת כל הבגדים והסימנים מצמצים מקום השומא והשניט בעורף ובצירוף הכרה דטב"ע לאחר ג"י כפי שיטת ר"ת הנני נמנה עם מעכת"ר להתירה ע"י ב"ד של שלשה.