אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן טו

סימן יד

ב"ה ר"ח מנחם תרס"ה ווילנא. ע"ד המטורף שנעלם ונמצא מת ולאחר ג' ימים הכירוהו עדים בטב"ע בפרצוף פנים שלו וגם הכירו הבגדים בטב"ע, ואשתו העידה שהי' לו שומא על הכתף בצד ימין וכן הי' לו שניט על העורף ומצאה השניט על המת במקום הנ"ל, והאריך ידידי רומעכ"ת הגאון שיחי' בהגב"ע ובהתירא דהך איתתא ובקשני להצטרף בזה להתירא ומפני טרדותי אבוא לבאר טעמי ונמוקי בזה בקצרה.

א

והנה בעיקר הדין בהכרה דאחר ג' ימים וצירוף טב"ע כבר דן העבודת הגרשוני להתיר ודייק דין זה מלשון המשנה ביבמות דק"כ דקתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו כו' אין מעידין אלא עד ג' ימים מדלא כייל בהדי הדדי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אין מעידין אלא עד ג' ימים וחילקו בתרי בבא וברישא תנא אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ובהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים לא קתני הרי מבואר דלאחר ג' ימים מהני באמת אם יש סימנים בגופו ובכליו, והנוב"י בסי' ל"א דחה זה משום דמשנתינו דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים דייק מזה הרשב"א להחמיר בספק ג' ימים ולהכי אין מעידין אלא עד ג' ימים כלומר שבידוע שהוא בתוך ג' ימים ועל כן לא קתני במשנה בזה אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו דהי' משמע בזה דלא מהני צירוף סימנים אף בספיקו ובאמת בספק תוך ג' ימים מהני צירוף סימנים אבל בודאי לא מהני צירוף סימנים יעו"ש, והנה למ"ד דסימנים דאורייתא מפרש בגמ' דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו בגופו דארוך וגוץ ולהאיבע"א בכליו בחיורי וסומקי ולפ"ז בסיפא דאין מעידין אלא עד ג' ימים דלא קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו מהני צירוף סימנים גרועים לשי' העבוה"ג וגם לשי' הנוב"י מהני בספק ג' ימים צירוף סימנים גרועים ודבר זה צ"ע דמהכ"ת דיועיל צירוף סימנים גרועים דשכיחי טובא ול"ש בזה סברת עבוה"ג דהוי שאלה דיחיד וגם מש"כ הנוב"י דע"י סימנים יצא מאיסור תורה ולכן מהני בספק ג' ימים צ"ע בסימנים גרועים דמהכ"ת דיצא ע"י סימנים גרועים מאיסור תורה גם דיחוי ד' הנוב"י לדיוקו של העבוה"ג אינו אלא לשי' הרשב"א דמחמיר בספק ג' ימים אבל לשי' הר"ת המובא בתוס' יבמות שם דס"ל דספיקו להקל הד"ק מ"ט לא קתני באין מעידין אלא תוך ג' ימים אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו וע"כ דבאמת מהני צירוף סימנים.

ולכאורה נראה דבאמת תלוי זה במחלוקת הרשב"א והר"ת דמאיזה טעם חלוק דין דאחר ג' ימים דמהני צירוף סימנים מאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים וצ"ל דלאחר ג' אאמד"ר מהני צירוף סימנים אבל בדין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' הוא מדאורייתא לפיכך לא מהני צירוף סימנים, וכ"ז לשי' ר"ת דבספק ג' ימים לקולא ס"ל דאין מעידין לאחר ג' ימים אאמד"ר אבל לשי' הרשב"א דמחמיר בספיקו וחושש בזה מדבר תורה א"כ מאיזה טעם יועיל צירוף סימנים ומאי שנא מרישא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים כו'. אולם לכאורה יש להשיב ע"ז מבכורות דמ"ו דפדחת פוטר כו' ומקשה מהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומשני לישנא קמא דמדרבנן החמירו הרי מוכח מזה דגם ברישא דאין מעידין אאמד"ר ומ"מ אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו לא מהני א"כ מהכ"ת יועיל צירוף סימנים לאחר ג' ימים.

ולכאורה הי' נראה בשי' הרשב"א דס"ל דאין מעידין לאחר ג' ימים הוא מדבר תורה ולפ"ז לל"ק דבכורות דאין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' הוא מדרבנן וע"כ צ"ל הא דלא מהני סימנים דרבנן באיסור דרבנן משום דלהך לישנא יפרש דמתניתין מיירי בסימנים גרועים כמו למאן דס"ל דסימנים דאורייתא ואשמעינן מתני' דגם באיסור דרבנן לא מהני צירוף סימנים גרועים אבל בסיפא דאין מעידין אלא תוך ג' ימים דהוא מדאורייתא לא איצטריך לאשמועינן אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו דפשיטא דבאיסור דאורייתא לא מהני צירוף סימנים גרועים, ובזה מיושב משה"ק לעיל דלמ"ד סימנים דאורייתא איך יועיל צירוף סימנים גרועים לאחר ג' ימים דאדרבה דכיון דהוי איסור תורה לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא דצירוף סימנים גרועים לא מהני וברישא אשמועינן דאאמד"ר דפדחת פוטר.

וכ"ז לשי' הרשב"א אבל לשי' התוס' דגם הא דאין מעידין לאחר ג' ימים א"א מדרבנן א"כ לל"ק בבכורות דגם אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' אאמד"ר ומ"מ לא מהני צירוף דסימנים גרועים א"כ מ"ש סיפא דאין מעידין אלא תוך ג' ימים דלא קתני אעפ"י שיש בו סימנים בגופו ובכליו וע"כ דהאי דיוקא דדק העבוה"ג בדיוק לשון המשנה לאו דוקא הוא ולכאורה היה נראה דבאמת ללישנא קמא דבכורות ד' מ"ו הרי מוכח דלא מהני צירוף סימנים אף באיסור דרבנן אבל ללישנא בתרא דבכורות שם ואיבע"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד ואין היכר פדחת מועיל מן התורה שוב י"ל דדוקא ברישא דהוי איסור תורה לא מהני צירוף סימנים אבל בסיפא דאין מעידין אלא בתוך ג' ימים שאינו אלא מדבריהם לשי' הר"ת שפיר מהני צירוף סימנים ויהי' דין זה אי מהני הכרת טב"ע לאחר ג' ימים בצירוף סימנים תלוי בב' לשונות דבכורות שם.

ב

אולם נראה לפמש"כ בסי' י"ג דעיקר ספיקת הראשונים בדין דאין מעידין לאחר ג' ימים אם הוא דבר תורה מקורו בסוגיא דבכורות דתלוי בשתי לשונות במאי דמשני שם שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ומי אחמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאין כו' ומשני כי אקילו בה רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו בה רבנן ואיבע"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, והנה להאיבע"א לא מצינו לחלק בין סופה ובין תחלתה ולא מצינו שהחמירו חכמים בעדות אשה כל דמדין תורה הוי הכרה וקשה הא אין מעידין לאחר ג' אעפ"י שמכירו בטב"ע וצ"ל דזהו באמת מצד איסור תורה אבל לל"ק י"ל דאאמד"ר ורק מתחלתה לא אקילו בה רבנן והא המשנה בחדא גונא קתני אין מעידין [והריב"ש מדייק בתשובה דכל היכא דקתני אין מעידין תצא ג"כ דלא מהני העדות כלל] ולל"ק דברישא אאמד"ר גם סיפא אאמד"ר דהחמירו חכמים בתחלתה אעפ"י שמכירו בטב"ע וללישנא בתרא דלא מצינו שהחמירו בתחלתה א"כ צ"ל דהא דאין מעידין לאחר ג' הוא מדין תורה.

ולפי"ז נראה דהכרה לאחר ג' בצירוף סימנים לא מהני ממנפ"ש דללישנא קמא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' אאמד"ר הרי מוכרח דגם באיסור דרבנן לא מהני צירוף סימנים ממילא דלא מהני ג"כ צירוף סימנים לאחר ג' וללישנא בתרא דאין מעידין אלא על פרצוף כו' הוא מדבר תורה א"כ לאחר ג' הוא מדין תורה וממילא באיסור תורה לא מהני צירוף סימנים כמו ברישא ומ"ש רישא ומ"ש סיפא ונסתר דין העבודת הגרשוני. אבל בספק תוך ג' או לאחר ג' בצירוף סימנים שדן הנוב"י בזה יש להתיר ממנפ"ש דללישנא קמא דבכורות דפדחת אאמד"ר ומוכרח דדיוקא דמשנה דיבמות שדק העבודת הגרשוני לאו דוקא מ"מ הרי מוכרח דאין מעידין לאחר ג' אאמד"ר וספיקו להקל ולהאיבעי"א דס"ל דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד והוי איסור תורה שפיר י"ל הדיוקא של העבוה"ג בסיפא דלא תני אעפ"י שיש בו סימנים בגוף ובכליו משום ספק כמש"כ הנוב"י דבספק שפיר מותר משום דע"י סימנים יצא מאיסור תורה ובדרבנן ספיקו להקל. אולם אם גם שנסתר דיוקו של העבוה"ג בכ"ז יש מקום לומר דמהני צירוף סימנים לל"ק דס"ל דהא דאין מעידין אינו אלא מדרבנן וללשון זה יקשה מ"ט לא מהני סימנים דרבנן לאיסור דרבנן וע"כ נפרש משנתינו דאין מעידין בסימנים גרועים אבל בסימנים בינונים אה"נ דמהני הן ברישא דאין מעידין אלא בפרצוף פנים עם החוטם והן בסיפא דאין מעידין אחר ג' אבל ללישנא בתרא לפי מה שהוכחנו דס"ל דהא דאין מעידין הן ברישא הן בסיפא הוא מדאו' ותתפרש מתניתין בסימנים אמצעים ואעפ"כ לא מהני וא"כ האי דינא אם מהני צירוף סימנים תלוי בהני תרי לישני הנ"ל.

ועוד יש להוסיף ולחדש דבנ"ד אף לל"ב מהני צירוף סימנים לשיטת הרמב"ם דפסק דסימנים דאורייתא ורק בא"א החמירו דלא מהני והנה עומדת לנגד שי' הרמב"ם סוגיא ערוכה בב"מ דמייתינן עלה דההיא אי סימנים דאורייתא או דרבנן ממשנתינו דאין מעידין ולשי' הרמב"ם מאי קמייתי דילמא לעולם סימנים דאו' ורק בא"א החמירו דלא מהני ועכצ"ל בישוב שי' הרמב"ם דבלא"ה מוכרחים אנו לומר דהאי סוגיא ס"ל דהא דאין מעידין הוא מדאורייתא דאי מדרבנן תקשה גם אי נאמר סימנים דרבנן אמאי לא מהני ועכצ"ל לאוקמי בסימנים גרועים וא"כ מאי קא מייתי אע"כ האי סוגיא ס"ל דמדאורייתא אין מעידין וכלישנא בתרא דבכורות וללישנא בתרא שם לא ס"ל הך סברא דבא"א החמירו ולפי"ז שפיר מייתי הש"ס מהא דאין מעידין דליכא דמימר דבא"א החמירו דלא ס"ל הך סברא והרמב"ם ע"כ סובר כלישנא קמא דהא דאין מעידין הוא רק מדרבנן ומטעם דבא"א החמירו בתחלתה ומש"ה סבר דכשם שבפדחת אעפ"י שמד"ת הכרה היא בכ"ז החמירו רבנן בא"א ה"ה והוא הטעם בסימנים אעפ"י שמדאורייתא הכרה היא מדרבנן החמירו בא"א ולפי"ז לשי' הרמב"ם בנ"ד ממנ"פ אתי שפיר דלל"ק דס"ל הסברא דבא"א החמירו ע"כ מוכרח דהא דאין מעידין הוא רק מדרבנן ובדרבנן מהני סימנים אמצעים ומשנתנו בסימנים גרועים כמשנ"ת לעיל ולל"ב דס"ל דאין מעידין מדאורייתא ע"כ לא ס"ל סברא דבא"א החמירו ושפיר מהני סימנים דסימנים דאורייתא.

ג

אולם כ"ז בסימנים בבגדיו ובסימנים בבגדיו ל"מ מטעם דחיישינן לשאלה וחשש שאלה נראה מסוגית הש"ס בהא דמקשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דמדאורייתא הוא ולא משום חומר דהחמירו בא"א וא"כ אם נאמר דהא דאין מעידין אחר ג' דאורייתא לא מהני סימני בגדים אבל נראה דזה דוקא בכלים דמושלי דאז חשש שאלה דאורייתא הוא אבל בכלים דלא מושלי נהי דחיישינן לשאלה הוא רק עפ"י שי' הב"י רבא"א החמירו ובכגון דא הדר דינא כמ"ש לעיל דבין ללישנא קמא ובין לל"ב מהני צירוף סימנים דלל"ק אין מעידין דרבנן הוא ולל"ב לא ס"ל סברא דבא"א החמירו אוקמה אדינא דסימנים דאורייתא וא"כ בגונא דהכירו כל בגדיו בסימנים וכל בגדיו הוו ככלים דלא מושלי וחיישינן רק משום דבא"א החמירו ובנ"ד ממנ"פ מהני וכדאמרן וכן נראה מתשובות הב"י דמאי דמחמיר אף בכלים דלא מושלי הוא רק מטעם חומר א"א ומתורץ לפ"ז קושית האחרונים שהקשו עליו מהא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, ודברים קרובים לזה כתבתי בסי' י"ג.

ואולם כ"ז אינו מספיק לשי' הפוסקים דמספקא לן דאי סימנים דאורייתא או דרבנן ואם נאמר דסימנים דרבנן א"כ לפי שיטת הרשב"א דהא דאין מעידין אחר ג' הוא דאורייתא. קשה להתיר בטב"ע דכלים אף בכל כליו ובפרט במטורף דמאבד מה שנותנים לו דליכא למימר בו האי סברא איך נתן גברא כל מלבושיו ובגדיו ונשאר ערטילאי וחיישינן בי' יותר לשאלה אף בכל כליו, ומה גם לשי' הב"י דחייש אף בכלים דלא מושלי לשאלה ולכן בנ"ד עיקר התירא דהאי איתתא הוא רק עפ"י הסימנים שנמצא בגופו והם השומא והשניט שנמצאו בו במקום שהגידה האשה והנה בדין השומא בצמצם לה מקום אי מהני למחשבה סימן מובהק ידוע מחלוקת האחרונים בזה והמ"ב מחמיר בזה והט"ז כ' על דבריו לחלק דלהך לישנא דמשו"ה לא הוי שומא סימן מובהק משום דמצוי' בבן גילו א"כ ג"כ בצמצם לה מקום לא הוי סימן מובהק דאפשר מצוי' בבן גילו באותו מקום עצמו אבל לאידך טעמא משום דעשוי' להשתנות א"כ בצמצם לה מקום ודאי מהני דהרי המקום לא נשתנה אולם לפי דברי הנוב"י דמפרש דגם האי לישנא דאמר טעמא משום דעשוי' להשתנות סובר ג"כ האי סברא דמצוי' בבן גילו ובאותו מקום אבל מראות השומא אינה שוה בבן גילו ולכן מצריך הטעם משום דעשוי' להשתנות וממילא לפי"ז נדחה סברת הט"ז דגם בצמצם מקום חיישינן בבן גילו דגם ללישנא דטעמא משום דעשוי' להשתנות חוששין לבן גילו ולחשש זה לא מהני צמצם מקום למחשבי' סימן מובהק וכ"ז בנוגע רק להשומא אבל השניט בודאי מהני בצירוף צימצום המקום למחשבי סימן מובהק משום דרושם ושניט אינו מצוי בבן גילו ונשאר רק החשש דעשוי להשתנות ולחשש זה מהני צמצום המקום וכמ"ש הט"ז שם דרושם עדיף הרבה משומא ולכן כיון שהאשה יודעת לכוין מקום השניט בדיוק ודאי דהוי סימן מובהק וגם שאומרת סתם בעורף מבלי סמן את המקום שם בזה נראה מד' האחרונים דסימן אמצעי מיהא הוי והביאו ראי' מדהג"מ דמצרכינן דוקא נקב בצד אות פלוני למאן דאמר סימנים דרבנן משמע דאם נאמר סימנים דאורייתא מהני סתם נקב ובודאי דהכונה בזה עפמש"כ בעל העיטור הובא בב"י דאפילו נקב בצד תיבה פלונית לא חשיב סימן מובהק רק בצד אות פלוני וע"כ אמר דוקא נקב בצד אות פלוני, ולמ"ד סימנים דאורייתא מהני אפילו בנקב בצד תיבה פלונית אבל נקב בקלף סתם נקבים בקלף שכיחי טובא, וה"נ לגבי שומא באבר פלוני הוי סימן אמצעי וצימצם המקום הוי סימן מובהק [יעי' בב"ש ס"ק ע ובפ"ת הביא דעת החולקים עליו] וכיון דהוי סימן אמצעי יש להקל לשי' המהר"ל מפראג דסי' אמצעי בגופו וטב"ע בכלים מהני מכח ממנ"פ דאי סימנים דאורייתא מהני מכח סימנים ואי סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה, וגם לדעת הב"ש צידדו האחרונים דמשום צירוף סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק אולם גם אי נימא דצירוף סימנים אמצעים לא מהני וגם דשומא לא הוי סימן אמצעי כדעת החולקים על הב"ש אבל בצמצום מקום וצירוף טב"ע בכלים דלא מושלי בודאי מהני דהא שי' הרד"ך דצמצום מקום הוי סימן מובהק, והמ"ב בסי' ס"ג השיג ע"ז דסימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה למ"ד סימנים דאורייתא והא דקיי"ל דסימנים דרבנן היינו מספיקא ולפיכך אנו חוששין לשתי האוקימתות בב"מ למ"ד סי' דאורייתא שמא שומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה וגם דבעינן סימן מובהק שמא סימנים דרבנן א"כ בזה מועיל ממנ"פ אי סימנים דאורייתא מועיל סימן שבגוף ואי סימנים דרבנן הא מועיל סימן מובהק שבבגדים, ואי"ל כיון דחיישינן לשאלה לא הוי סימן מובהק דהא למ"ד סימנים דרבנן ל"א סימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה והוי סימן שבגוף סימן מובהק והא הב"ש חושש רק לסימנים דרבנן ממילא דמצד חשש שאלה לא הוי סימן מובהק, אבל בזה הא ממנ"פ מהני דאי סימנים דרבנן הא אין סימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה ומהני סימן צמצום מקום שבגופו.

אלא דיש לפקפק בזה דנראה דבמטורף שמאבד מה שנותנים לו ואחד מסימני שוטה שהולך ערום בשוק יש לחוש לשאלה בכל גווני אפילו כל בגדיו דאין ראי' דלא ישאר ערטילאי בשוטה וכן מבואר בנוב"י דאף בכלים דלא מושלי יש לחוש בשוטה ולכן יש לחוש גם ע"ד הטלית דהוא מכלים דלא מושלי דל"ש בשוטה חבוב מצות ודוקא בבריא ובר דעת דחייב במצות שייך סברת המהרי"ט אבל בשוטה הא ל"ש זה, וע"כ נראה העיקר שיש לסמוך בזה על הסימנים מצמצום מקום השומא והשניט בעורף וגם י"ל דהשניט אינו מסימנים העשוים להשתנות לאח"מ ולא דמי לשומא עי' באס"ז ב"מ דכ"ז מה שהביא בשם הראב"ד להסתפק ללישנא דבן גילו אי דוקא בשומא חיישינן או אף בשאר חידושין וכן ללישנא דסימנים עשוין להשתנות לאח"מ אי דוקא בשומא שאין שינוי אלא בעור האדם אבל שאר חידושין שהן בעצמות ועובי הבשר אינם עשוים להשתנות לאח"מ יעו"ש, עוד י"ל דהשומא והשניט בעורף הוי כשני סימנים אמצעים ובשני סימנים אמצעים בגופו י"ל דגם הב"ש מודה דמצטרפי למהוי כחד סימן מובהק דלא נחלק הב"ש אלא בסימן אחד בגוף וטב"ע בבגדים אבל בשני סימנים בגופו מודה, ובפרט דיש לצרף בזה שי' הר"ת והבה"ג בכל גופו שלם מעידין עליו כמו שהובא בסימן מ"ג דדוקא היכא שאינו מכיר את האיש ורק מוסר סימני תבנית הגוף והפרצוף וזהו מה שהביא מעכ"ת בשם רבותינו בעה"ת על התורה, אבל היכא שמכיר את האיש מהני טב"ע ולהכי גם אם בשוטה נחוש לשאלת כל בגדיו ואבידה ומכירה מ"מ יש להתיר בזה על ידי הסימנים מצמצום המקום בעורף מהשומא והשניט דהוי סימן מובהק אחר ג"י כמו שהכריע הרמ"א דסימן מובהק מהני גם לאחר ג"י, ובפרט שיש לצרף בזה שיטת ר"ת, ועל כן על ידי הכרת כל הבגדים והסימנים מצמצים מקום השומא והשניט בעורף ובצירוף הכרה דטב"ע לאחר ג"י כפי שיטת ר"ת הנני נמנה עם מעכת"ר להתירה ע"י ב"ד של שלשה.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה