אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ח · ב
ונראה לישב עפמש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הל' ח' קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה עם זה שקנא לה עליו ושהתה כדי טומאה הר"ז אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה שאינו יכול להשקותה על פי עצמו, ומבואר בד' הרמב"ם בהלכה ב' שפ' כר"י דסתירה בפני שנים ואפי"ה פ' דברואה שנסתרה הר"ז אסורה ונראה בשי' הרמב"ם דגם ר"י דס"ל דמשקה עפ"י שנים ולא עפ"י עצמו היינו רק על דין השקאה או להפסידה כתובתה אבל לאוסרה על עצמו נאסרת כיון דראה אותה שנסתרה דהא לא גרע מטומאה ואלו ראה שאשתו זינתה אסורה עליו ולא איברי סהדי אלא לשקרי וכמש"כ התוס' בכתובות ד"ט ה"נ בראה שנסתרה דכיון דע"י קינוי וסתירה אסורה מנטמאה א"כ מה לי אם ראה שזינתה או שראה שנסתרה ורק על ההשקאה ממעטינן מגזיה"כ דבה ולא בסתירה דבעינן עדים דע"י עדים יכול להשקותה וכ"ז בסתירה דהוא ענין של ספק זינתה ע"י הרגל"ד אבל בקינוי שאין בקינוי עצמה ספק איסור של זנות בזה גזיה"כ דבעינן ב' עדים וע"כ לא כתב הרמב"ם הדין בקינוי על פי עצמו רק בפכ"ד מהל' אישות שחשש להא דריב"י כהא דרב חמא בסורא אבל לר"י דס"ל דמקנא על פי שנים אין שום סרך איסור בקינוי על פי עצמו ולהכי בהל' סוטה לא זכר הדין דקינוי על פי עצמו דכיון דפסק כר"י אין בקינוי ע"פ עצמו איסור דאין זה מדין נאמנות רק שמעשה הקינוי אינו ע"פ התנאים וכמו דבקינוי קיי"ל דאם רצה למחול יכול למחול א"כ זהו ענין גזיה"כ שהקינוי צריך להיות על פי תנאים ידועים ולהכי לא מהני קינוי בפ"ע בלא עדים שאינו מתהוה הענין כלל שלא בעדים, וכה"ג כתב השאגת אריה בתשובות הנספחות והנדפס ג"כ בס' בית אפרים לפרש ד' הירושלמי בסוטה דקינא בע"א שחרית וע"א ערבית לא הוי קינוי ונסתרה ע"י עדות מיוחדת הוי סתירה יעוי"ש בסי' מ"א והוכיח ג"כ מהא דרב חמא בסורא דחשש לריב"י אבל לר"י לא חייש והא לר"י שהבעל יודע מהקינוי שמקנא בעצמו א"כ אף לר"י תיאסר עליו אע"כ דשאני קינוי דאינו מתהוה כלל בלא עדים כמו קידושין.
וביותר נראה להסביר החילוק בין קינוי לסתירה אע"ג דמחד קרא נפקא בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה א"כ לכאורה חד דינא לתרווייהו ומאי שנא קינוי מסתירה נראה דשאני סתירה דהספק הוא שמא זינתה הוי דבר שבערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים ודין טומאה אית לה ולא גרע מטומאה דבאשתו זינתה אסורה לו היכא שראה הבעל אע"ג שאין עדים בדבר משא"כ קינוי דאין זה דשב"ע אלא גרם לדשב"ע ע"ד שכ' הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הל' ט"ו דבמינוי שליחות לגרש האשה א"צ עדים ועי' ברא"ש בפ' האיש מקדש דבשליחות שאין זה גמר הדבר א"צ עדים ומהני הודאה וה"נ בקינוי כיון שאינה נאסרת עי"ז ואין זה גמר הדבר ל"ה דשב"ע ואין זה אלא גרם לדבר שבערוה ולפ"ז ע"כ הא דקינוי בעי ב' עדים לאו משום דשב"ע הוא אלא גזיה"כ הוא דבעי ב' עדים כמו התראה בחייבי מיתות וחייבי מלקות ואין זה מצד אמיתת בירור הדבר ולהכי אף שקינא בפ"ע אין קינוי כלום בלא עדים.
ולפמשנ"ת בשי' הרמב"ם דלאוסרה על בעלה כל שראה שנסתרה נאסרת ולא איברי סהדי אלא לשקרי י"ל משה"ק דהא הוי חצי דבר עפמש"כ התוס' בגיטין דס"ג לתרץ דכיון דהשליש נאמן לא הוי חצי דבר וביאור הדבר דכל היכא שא"צ עדים על גמר הדבר אין זה חצי דבר ולפ"ז גם בעדי קינוי כיון דע"י הקינוי נאסרת אח"כ בסתירתה אף בלא עדים רק שרואה הבעל בעצמו שנסתרה וממילא לא הוי הקינוי חצי דבר כיון דגמר הדבר סתירה אפשר שתגמר ושתיאסר גם בלי עדים וכיון דיש תועלת בעדותו של הקינוי לאסור אח"כ בסתירה בלא עדים לא הוי חצי דבר, ולהכי ג"כ לא הוי חצי דבר עדות הסתירה כיון שעדי קינוי אין צריכין לעדי סתירה כנ"ל וכמבואר בב"ק ד"ע דכיון דעדי קידושין ל"צ לעדי ביאה אע"ג דעדי ביאה צריכין לעדי קידושין לא הוי חצי דבר וה"נ אע"ג דעדי סתירה צריכין לע"ק כיון דע"ק א"צ לעדי סתירה ובראיית הבעל סגי ל"ה חצי דבר וא"ש.