אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ז
ב"ה ט"ו כסלו תרע"ו האטעל.
א
הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הל' ג' פסק קינא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שני אחיה או אביה ואחיה הרי זו אסורה עד שתשתה עכ"ל, והוא מהירושלמי כמש"כ הכ"מ וכבר תמהו בזה ע"ד הרמב"ם [ע"י בש"ק ירושלמי פ"א דסוטה ובתשו' חת"ס חאעה"ע סי' ק"ב ובס' מנחת חינוך הל' סוטה] מגמרא דנזיר דנ"ז ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל טומאה ברה"י כגון דאיכא תרי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הו"ל ספק טומאה ברה"ר וכל ס"ט ברה"ר ספיקו טהור כו', וכ"פ הרמב"ם בפט"ז מהל' אה"ט כשם שסוטה ובועלה שנים כך ספק טומאה בשנים אבל אם היו ג' ברה"י הו"ל רה"ר וספיקו טהור וכ"פ הרמב"ם בהל' נזירות פ"ט הל' ט"ז, וא"כ איך פסק הרמב"ם דנסתרה עם שנים הר"ז אסורה עד שתשתה הא כיון דנסתרה עם שנים הוי ספק טומאה ברה"ר דטהור ועו"ק לפ"ז איך קאמר מה סוטה בועל ונבעלת הא אם נסתרה עם שנים ג"כ אסורה וגדולים חקרי לב בקשו פחרונים לד' הרמב"ם התמוהים.
והנה מאי דקאמר הגמ' מה סוטה בועל ונבעלת אעפ"י דבנסתרה עם שנים ג"כ אסורה לשי' הרמב"ם י"ל בפשיטות כיון דסתם סתירה הוא רק בועל ונבעלת ובסוטה דבר הכתוב בהוה ומצוי דהסתירה הוא עם בועל ונבעלת ועל זה נתקבל הלכה ללמוד לכל ספק טומאה ברה"י מסתם סוטה דהוי בועל ונבעלת שמקנא לה מאיש אחד אבל תלתא הו"ל רה"ר וס"ט ברה"ר טהור אבל הקושיא חזקה כיון דעכ"פ ילפינן מזה דתלתא הו"ל רה"ר וס"ט ברה"ר ספיקו טהור. א"כ מהאי טעמא גם בנסתרה עם שנים תהי' טהורה ככל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור.
ב
ולכאורה הי' נראה דהא איסור סוטה לבעלה שהוציאה הכתוב בלשון ונטמאה יש בזה דין. איסור שאסורה לבעלה ואעפ"י דמצד דין טומאה ס"ט ברה"ר ספיקו טהור מ"מ הא ספק איסור תורה לחומרא ואין בספק איסור דין חילוק רשויות, אבל זה אינו לא מיבעי לשי' הרמב"ם דס"ל דסד"א מה"ת להקל אלא אפילו לדעת החולקים עליו וס"ל דסד"א מן התורה לחומרא מ"מ הא היא אומרת ברי לי דטהורה אני ורק דגזיה"כ הוא לאחר קו"ס דהתורה עשה ספק כודאי ולא מהני ברי שלה אבל ברה"ר דספיקו טהור ורק מדין ספק איסור תאסר תהי' נאמנת במה שאומרת טהורה אני ואפילו אם נאמר דברי שלה לאו כלום הוא כחשודה לאותו דבר הא מ"מ לא מצינו דין השקאה בסוטה רק בספק סוטה דהתורה עשאה כודאי בקנוי וסתירה ברה"י אבל ברה"ר באופן שאסורה רק מדין ספק איסור מנ"ל דבספק כזה איכא דין השקאה.
ונראה דהא מצינו בספק סוטה דהתורה עשאה ספק כודאי מדכתיב ונסתרה והיא נטמאה ואסורה לבעלה מדין ודאי הרי גלתה תורה דגם לענין דין איסור סוטה עשאה התורה כודאי וגם מדהוציא הכתוב בלשון טומאה ילפינן מזה קו"ח או הלכה שנתקבל לכל ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא והלכה זו נתקבל רק על דיני טומאה ולא על דיני איסור אבל סוטה גופא שהוא בעצם דין איסור שאסורה לבעלה הרי גלתה תורה בספק איסור סוטה כודאי וראי' לזה דהא ילפינן מנטמאה דאסורה לתרומה ולכהונה והא איסור זונה לתרומה ולכהונה אין זה אלא דין איסור ואין בזה ענין טומאה הרי דגם לענין ספק איסור עשאה התורה כודאי ואין לומר דלהכי אסורה לתרומה ולכהונה משום דכיון דס"ט ברה"י ספיקו טמא בודאי ממילא מסתעף מזה דהיא זונה ואסורה בתרומה דא"כ אמאי אי"ק לתרומה ולכהונה, ובתוס' סוטה דכ"ט בד"ה שכן הקשו אמאי איצטריך קרא לתרומה ולכהונה כיון דטימא הכתוב מהכ"ת מותרת בתרומה וכהונה וי"ל אי לאו קרא הו"א דלא טימא הכתוב אלא לבעלה דאיכא ספק חייבי מיתות ב"ד על ידו אבל לענין תרומה וכהונה הו"א אוקי איתתא אחזקתה, ובש"ש ש"א פי"ג כתב לתרץ דלא עשה הכתוב ספק כודאי בסוטה אלא באיסור טומאה שבה ומשו"ה סוטה לבעלה דאית בה איסור טומאה משו"ה אסורה לבעלה בודאי ואי לא כתיב ונטמאה וא"כ לא הוי ידעינן כלל איסור טומאה אלא איסור זונה מהכ"ת יהי' ספיקו כודאי ומשו"ה איצטריך קראי לכהונה ולתרומה דהשתא בכולהו איכא איסור טומאה יעוי"ש, ובאמת אין מן הצורך לומר דהשתא איכא בכולהו איסור טומאה כמו דמסיק הש"ש דכיון דאיכא איסור טומאה ממילא ספיקו טמא דהא באמת איסור סוטה לבעלה ולתרומה ולכהונה לא ילפינן מדיני טומאה רק להיפוך דיני טומאה ילפינן מסוטה וכמו דספק סוטה עשאה תורה כודאי ה"נ כל ס"ט ברה"י ספיקו טמא בקו"ח או מהלכה ורק מדהוציא הכתוב איסור לבעלה ולכהונה ולתרומה בלשון ונטמאה ילפינן מזה על דיני ספק טומאה ברה"י ולא על ספק איסור ברה"י וקושיית התוס' מתורץ שפיר דאלמלא קראי דונטמאה לתרומה ולכהונה הו"א דרק לבעלה אסורה משום דין טומאה אבל לגבי שארי איסורים שאין בהם דין טומאה כמו זונה וכהונה לא עשתה התורה ספק כודאי להכי אי"ק דגם לגבי ספק איסורים דתרומה וכהונה עשאה התורה לזונה ודאית וממילא דגם איסורה לבעלה כאיסורי ש תרומה וכהונה.
ולפ"ז כיון דאיסור סוטה עשאה התורה כודאי הנה באמת בדין איסור אין חילוק רשויות ובין ברה"י ובין ברה"ר אסורה ומאי דספק סוטה ברה"ר מותרת לבעלה הלא בפירוש אמרו בנדה ד"ג אי מה סוטה ברה"ר טהור הרי השתא התם משום סתירה וסתירה ברה"ר ליכא הכא משום חסר מ"ל חסר ברה"ר ומ"ל חסר ברה"י וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כו' מבואר מדהגמ' דהא דספק סוטה ברה"ר טהור לאו משום דספק טומאה ברה"ר טהור אלא אפילו אי נימא דס"ט ברה"ר טמא ספק סוטה ברה"ר טהור משום דסתירה ברה"ר ליכא, וביאור הדברים דמאי דספק סוטה הוי ספק טומאה כספק שרץ לפי שקדם הקינוי וסתירה אבל בלא סתירה דליכא רגלים לדבר לא הוי ספק טומאה וא"א למילף ספק טומאה ברה"ר מספק סוטה ברה"ר דהתם סתירה ברה"ר ליכא ממילא לא הוי ספק כלל מה שאין כאן בשארי הספיקות.
ובאמת בתוספתא טהרות ובירושלמי סוטה ילפינן דס"ט ברה"ר ספיקו טהור שהרי הצבור עושים פסח בטומאה ונשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים, וכ"פ הרמב"ם בפט"ז מהל' אה"ט מפני מה התירו חכמים ספק טומאה ברה"ר שהרי הציבור עושים פסח בטומאה כו' שאיסור הספיקות מדבריהם לשיטתו דכל הספיקות הם לקולא מן התורה ואח"ז כתב ומפני מה החמירו בס"ט ברה"י שהרי סוטה שנסתרה אסורה וכ"כ התוס' בנזיר דנ"ז דלפי המסקנא ס"ט ברה"ר טהור לאו מסוטה ילפינן, וכבר תמה התוי"ט בפ"ד דטהרות דלמה להו למודים אחרים ולא ילפינן מסוטה דס"ט ברה"ר ספיקו טהור ויעוי' במה"פ בירוש' פ"ק דסוטה מש"כ בזה.
ולמש"כ א"ש בפשיטות דס"ט ברה"ר א"א למילף מסוטה כמו שאמרו בריש נדה דסתירה ברה"ר ליכא ולא הוי ספק כלל משא"כ בשארי ספיקות ולפימש"כ דהא דספק סוטה ברה"ר טהור משום דלא הוי ספק כלל דלא הוי מקום סתירה י"ל דהיכא דשייך סתירה במבואות אפילות והוי ספק סוטה ממילא יש לזה דין איסור דהתורה עשאה ספק איסור זה כודאי ואין חילוק באיסורים בין רשות הרבים לרשות היחיד וסבירא ליה להרמב"ם דבעצם הדין דמבואר בירושלמי דבנסתרה עם שנים שקינא מהם דהוי סתירה אין חולק על זה בתלמודא דידן מסברא דבודאי שייך גם בהרבה אנשים דבפרוצים איכא איסור יחיד וגם באפילה בלילה בשעה שאין בני אדם מצוים דהוי רגלים לדבר כמבואר בירושלמי ובתוס' ריש נדה והכל לפי הענין והיכא דשייך סתירה ממילא דהוי ספק סוטה דאסורה, והא דאמרינן בנזיר דנ"ז מה סוטה בועל ונבעלת הוא מסתם סוטה האמור בפרשה דדבר הכתוב בהוה דילפינן מזה הכלל דס"ט ברה"י ספיקו טמא והגדר והשיעור מה נקרא רה"י ילפינן מסתם סוטה דהוי בועל ונבעלת אבל תלתא הו"ל רה"ר ובכל הטומאות ספיקו ברה"ר טהור דלא נתקבלה הלכה רק מסתם סוטה דהוי בועל ונבעלת וכל דהוה לי' תלתא ואינו נכלל בכלל הלמוד מסוטה הו"ל ככל הספיקות שא"א הדבריהם אבל סוטה גופה אם הי' במקום סתירה שעי"ז נולד הספק ועשאה התורה כודאי אין בזה דין חילוק רשויות ועי' ירוש' סופ"ק דכתובות קרונה ש"צ לאו רה"ר הוא א"ר יוסי מכיון ששניהן יכולין להתיחד כמאן דהוא רה"י מבואר דכל שראוי להתיחד הוי מקום סתירה בסוטה ובשאר הטומאות אין נפ"מ בין שהוא מקום סתירה רק אם הוא ברה"ר ספיקו טהור, וא"ש מש"פ הרמב"ם דקינא משנים ונסתרה עמהם הר"ז אסורה דלענין איסור סוטה אין חילוק בין רה"ר לרה"י רק אם הוא מקום סתירה אסורה, ועי' בנובי"ת חיו"ד סי' ק"כ דבאיסור נדה אין חילוק רשויות ואף דסוטה לבעלה ג"כ איסור הוא משום דאיסור סוטה נאמר בלשון טומאה אבל בנדה אף דכתיב בה ג"כ ואל אשה בנדת טומאתה מ"מ לא תלה טעם האיסור בטומאה, ועיקר הדברים מפורשים בתוס' ב"ק די"א דכל לבעלה מהני ס"ס ועי' במהר"ם שי"ף שם ובש"ש, ולמש"כ הדברים פשוטים דבאמת גם בסוטה הוא דין איסור אבל ספק איסור דסוטה עשאה התורה כודאי אבל איסור נדה לבעלה הוי כשארי איסורים ורק מלשון ונטמאה דכתיב בסוטה נתקבל ההלכה לכל ספק טומאה דספיקו טמא ברה"י.
ג
והנה בסוטה דכ"ח בתוד"ה מכאן ובד"ה ברה"ר הביאו ד' הירושלמי מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה ולחורבה ביום ומביאים מזה ראי' דפלטיא בלילה חשוב רה"י וכן הביאו ראי' מהא דתנן בפ"ח דטהרות משנה ג' דהמאבד ביום כו' דזה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו ספיקו טמא, אלמא דלילה חשוב רה"י והקשו על זה מהא דנגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת ולמחר עמד ונמצא מת ר"מ מטהר שספק רה"ר טהור וקשה דהא לילה הו"ל רה"י ולדברי התוס' בנסתרה בלילה עם הרבה אנשים הו"ל ספק רה"י וספק סוטה דאסורה ויתישב הדין דירושלמי בקינא משני בני אדם ונסתרה עמהם בלילה, אולם שי' הרמב"ם נראה שאינו מחלק בין יום ובין לילה בדין ס"ט ברה"ר וכמו שפסק בפי"ח מהל' אה"ט ה"ל י"ד דאם ראהו חי בערב ובשחר מצאו מת הר"ז ספק ברה"ר וטהור והא דפ"ח דטהרות משנה ג' דאם עבר הלילה טמא מדרס מפרש הרמב"ם בפי' המשנה לפי שידרכוהו אנשים ולא יראוהו ומחלק שם בין רה"ר ובין רה"י דברה"י טמא מת ג"כ וכך הביא שם הר"ש מהתוספתא והרמב"ם בפי"ח מהל' אה"ט הל' ז' שאינו מחלק בין רה"ר ובין רה"י והראב"ד משיג שם ויעוין בכ"מ שם דהרמב"ם אינו חולק על זה והיכא שכתוב סתם טמא היינו טמא מדרס יעוי"ש ובאמת כן מוכח מתלמודא דידן בנזיר דנ"ז דמקשה הא הו"ל תלתא והו"ל רה"ר ואינו מחלק בין ביום ובין בלילה דאל"כ הו"ל לשנוי דמיירי בלילה.
ונראה דשי' הרמב"ם דאין חילוק בזה וגם הירושלמי מודה דס"ט ברה"ר ספיקו טהור אף בלילה דהא דס"ט ברה"ר ילפינן מפסח הבא בטומאה ונשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים א"כ אין חילוק בין ביום ובין בלילה וגם למש"כ הרמב"ם לפי דכל הספיקות מדבריהם אין נפ"מ בזה, וכל זה לענין שארי טומאות אבל בספק סוטה דאינו תלוי בין רה"ר ובין ר"ה ורק לפי דהוי מקום סתירה על זה אמר בירושלמי מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה ולחורבה ביום דחשיב רגלים לדבר והוי מקום סתירה, ושם בירושלמי מבואר שאלו את בן זומא מפני מה ס"ט ברה"י ספיקו טמא א"ל סוטה מה היא לבעלה כו' ומפני מה ס"ט ברה"ר ספיקו טהור א"ל מצינו שהציבור עושים הפסח בטומאה כו' מבואר דס"ט ברה"ר לאו מסוטה ילפינן וע"כ בשארי טומאות ספיקו ברה"ר טהור אף בלילה ורק בסוטה כל היכא דשייך סתירה ויש רגלים לדבר אסורה והא דילפינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת והוי רה"י משום דילפינן מהוה ורגיל דסתם סתירה אף בלילה הוא בועל ונבעלת גרידא.
ובשי' התוס' דמשוה דין לילה לכל ס"ט ברה"ר כסוטה דהוי רה"י לכל ספיקות צ"ל דאזלי בכאן לפמש"כ בחולין ד"ט דגם ס"ט ברה"ר ספיקו טהור ילפינן מסוטה וכיון דבספק סוטה הוי מקום סתירה בכה"ג גם בכל הטומאות הוי רה"י ולפ"ז רה"י חשוב כל היכא דהוי מקום סתירה אבל לפי המסקנא דס"ט ברה"ר אינו נלמד מסוטה כמש"כ בנזיר דנ"ז גם לילה הוי רה"ר, ויתישב לדבריהם מאי דלא משני התם דהוי בלילה לפמש"כ התוס' שם דע"כ אותה סוגי' ס"ל דס"ט ברה"ר טהור מדין חזקה ולא מסוטה ילפינן יעוי"ש, [וע"ע בתוס' ריש נדה דכתבו בלילה ואפילה הוי רה"ר ובגליון שם מיהו בירושלמי דסוטה משמע דאפילה ולילה הוי רה"י גמורה].
עכ"פ שי' הרמב"ם דלילה ואפילה הוי רה"ר כדמוכח מברייתא דמסוכן ועכצ"ל דמאי דמבואר בירושלמי דמ"מ יש רגלים לדבר בפלטיא בלילה דלסוטה הוי ספק סוטה ואסורה אף דלכל הטומאות הוי רה"ר הרי מוכח מזה דספק סוטה אסורה אף באופן דלענין דין ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור הרי מוכרח מזה דגם בקינא לה משנים אע"ג דהוי ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור מ"מ אסורה לבעלה מדין ספק סוטה כמו לילה וזה נראה המשך ד' הירושלמי בסוטה שם והוא שמקנא לה משני בני אדם כאחת ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם אל תכנסי לבית הכנסת כו' מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה לחורבה ביום ומבואות אפילות ביום כו' היינו דתלוי אם הוי מקום סתירה ואפילו שנים ומאה דכל דהוי מקום סתירה הוי ספק סוטה ואסורה.
ד
והש"ש בש"א פט"ז הקשה במש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה, וכ"כ שם דקטנה אשת הגדול אחר קינוי וסתירה נאסרת והא בפירוש שנינו בטהרות פ"ג חש"ו שנמצאו במבוי שהן טהורין דספק טומאה בדבר שאיבד"ל ספיקו טהור וא"כ הקטנה אין בה דעת לשאול וספיקו טהור ותירץ כיון דהבועל גדול הוי כטומאה הבאה בידי אדם וחשוב יש בו דעת לשאול אלא דלפ"ז אם זה שמקנין ממנו הוא קטן בן ט' דביאתו ביאה הוי ספק באין בו דעת לשאול ויקשה היכי יליף מסוטה הא בסוטה גופא משכח"ל בקטן וקטנה, ובזה י"ל דפרשה סוטה ע"כ מיירי בגדולה דקטנה לא בת השקאה היא אבל לדינא בקטנה שמקנין אותה מקטן אין מן הדין שתיאסר על בעלה לפי דהוי ס"ט באין בד"ל דספיקו טהור והניח בצ"ע, והנה באמת גם בקטנה כל שיש לה דעת חשוב יש בד"ל ואינו תלוי בשיעור גדלות כמבואר בסוכה דמ"ב ועי' במה"פ בירושלמי רפ"ק דסוטה וכבר הרגישו בזה המחברים.
אולם בעיקר הערת הש"ש גם בקטנה שאיבד"ל באופן דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור נראה לפי המתבאר דמה שאסרה התורה ספק סוטה לבעלה יש בזה לבד דין טומאה גם דין איסור שאסרה תורה מספק לבעלה ולתרומה ולכהונה א"כ יש בזה איסור ג"כ ואסורה ובאיסור הא אין נפ"מ בין ספק שיש בד"ל או שאין בד"ל אלא דילפינן מסוטה דסתם סוטה יש בה דעת לשאול ובפרט דפרשת סוטה בגדולה קא מיירי דקטנה לאו בת השקאה היא וילפינן מזה בכל הספיקות ברה"י דנלמד מסוטה דוקא יש בד"ל ואין בד"ל ספיקו טהור, אבל סוטה גופה דעשאה התורה ספק איסור שלה כודאי אין בה חילוק רשויות ובין יש בד"ל או אין בה דעת לשאול אסורה.
ה
ובס' מנחת חינוך תמה לשי' הרמב"ם דנסתרה עם שנים הר"ז אסורה עד שתשתה במש"כ התוס' בחולין ד"ט ובכ"ד, דבשני נזירים לא ילפינן מסוטה דכיון דאחד מהם ודאי טהור לא ילפינן מסוטה ברה"י לטמא ודאי דהא בנסתרה עם שנים ושהתה כדי טומאת אחד מהם ג"כ בודאי לבועל אחד מותרת ומ"מ הא אסורה לשניהם דלא חילקה תורה וא"כ נילף מדאסורה לבועלים ברה"י גם בב' נזירים דהוי כודאי ותירץ דלא ילפינן מסוטה לטמא ודאי היכא דאיכא חזקה אבל לבועל דליכא חזקת היתר אסורה מספק ולכאורה הי' נראה בזה ליישב מה שתמה המהרש"א והמהר"ם שם וכן בגליון תוס' ריש נדה דבב' נזירים דלא דמי לסוטה וברה"ר טהור משום דמוקמינן כל חד בחזקת טהרה שלו א"כ ברה"י דלא ילפינן מסוטה בכה"ג דחד מינייהו טהור בודאי נוקמי בחזקת טהרה ויהי' טהורים בודאי יעוי"ש ותירצו דמ"מ היכא דלא דמי לסוטה ילפינן ג"כ דברה"י הוי ספק והדברים מחוסרים הבנה, דמנ"ל דבכה"ג הוי ספק ולמש"כ י"ל דלהכי הוי ספק ברה"י משום דילפינן מנסתרה עם שנים דאסורה לבועלים אף באם שהתה רק כדי טומאת אחד מהם אף דאחד טהור ודאי דאסורה להם מספק ואף דספק דאורייתא מן התורה להקל מ"מ אסורה לבועלים א"כ ה"נ בב' נזירים אף דאחד טהור ודאי ולא דמי לסוטה מ"מ לא אמרינן גבי' סד"א מן התורה להקל ומביאים קרבן טומאה וטהרה מספק אולם אין זה מספיק למש"כ המנ"ח דלהכי לבועלים אסורה אף דלא דמי לסוטה מ"מ אסורה להם מספק כיון דלבועלים ליכא חזקת היתר א"כ בב' נזירים דאיכא חזקת טהרה ולא דמי לסוטה נוקמי בחזקתייהו גם גוף הדבר שכ' המנ"ח דלבועל ליכא חזקת היתר במחלוקת שנוי' דלרבה דס"ל ביבמות ד"ל דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף היכא דנולד הספק בחיי הבעל ה"נ אשה זו בחזקת היתר לכשימות הבעל קאי ועי' בש"ש וא"כ לדידי' יקשה דנילף מדאסירה לבועלים בשהתה כדי טומאת אחד מהם ולא מהני חזקת היתר, וע"כ דאסורה בודאי וה"נ בב' נזירים.
ולמש"כ הא דילפינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת לפי שדבר הכתוב בהוה וסתם סוטה בועל ונבעלת ומיני' ילפינן לכל דיני טומאה א"ש בפשיטות דבסתם סוטה יכול להיות ספק כודאי ה"נ בשארי ספק טומאה משא"כ בב' נזירים, אולם ילה"ק להיפוך כיון דילפינן מסתם סוטה דבעינן שיהי' דמי לסוטה משא"כ היכא דאחד טהור ודאי א"כ בנסתרה עם שנים למה אסורה לבועלים הא אחד מהם טהור ודאי ניהו דלענין דין רה"ר אין נפ"מ כיון דהוי ספק איסור שאסרה תורה ואין בזה חילוק רשויות אבל בחילוק זה דאחד מהם מותר בודאי ול"ש לומר שיהו שניהם אסורים בודאי שייך גם באיסורים א"כ ניהו דספק סוטה אסורה לבעלה בודאי ועשאה התורה ספק כודאי ולא מהני חזקה לפי שספק זה יכול להיות בודאי אבל לבועלים באופן שאחד מהם טהור בודאי מהכ"ת תיאסר לשניהם בודאי וי"ל לפמש"כ התוס' בב' נזירים דאע"ג דלא דמי לסוטה מ"מ ספק מיהו הוי ולא מהני חזקה וה"נ לבועלים ג"כ אסורה מספק, אלא שיש להעיר דהא דוקא בס"ט ברה"י היכא דלא דמי לסוטה הו"ל ספק משא"כ בתלתא דהו"ל רה"ר ורק משום דהוי ספק סוטה דהוי כודאי גם לענין איסור וא"כ הא י"ל דדוקא היכא דהספק אפשר להיות ודאי כמו בסוטה דבועל ונבעלת משא"כ בקינא לה משנים.
וי"ל לפי הנראה מדהתוס' נדה ד"ס בד"ה באנו בתוך הדבור שכתבו דניחא ליה לאשמעינן בב' שבילין אע"ג דהוי ס"ט ברה"ר וכן מה שהקשו מאי ענין כתמים לשבילין דהא מ"מ יש לטהר יותר בב' שבילין משום דהוי ס"ט ברה"ר יעוי"ש מבואר מדהתוס' דגם בב' שבילין יש בו דין ס"ט ברה"ר, וצ"ל לדבריהם דאע"ג דאחד מהם ודאי טמא מ"מ הוי רק כאיקבע איסורא כיון דהחזקות מתנגדות זו לזו, וכמש"כ התוס' בכתובות דכ"ב, אולם ברה"ר דס"ט טהור אף באיקבע כמבואר בטהרות פ"ה ולהכי ספיקו טהור ולפ"ז באיסורים דאיקבע אסור מביא אשם תלוי כל היכא דסותרות החזקות אסור מספק אם כן בספק סוטה דהוי איסור ג"כ ולהכי אסורה לבועלים מספק אולם מדהתוס' ביבמות דקי"ח מבואר דגם לגבי איסורים מהני חזקות הסותרים יעוי"ש לענין אכילת תרומה וכ"נ מדהתוס' סוטה דכ"ח וא"כ לדבריהם יקשה מאיזה טעם אסורה לבועלים דהא אחד מהם ודאי טהור ונוקמי בחזקת היתר.
ו
ונראה עפמש"כ במק"א בביאור דבהתוס' בב' נזירים דלא דמי לסוטה וטהורים ברה"ר דא"כ גם ברה"י יהי' טהורים ג"כ משום חזקה כמשה"ק בגליון התוס' בריש נדה והמהרש"א שם דבאמת הא דבשני שבילין אף בב"א מן התורה מוקמינן אחזקה משום דרק ההוראה במקרה באה בב"א והא גוף המקרה שהלכו בשני שבילין כל אחד ואחד בפ"ע ומה בכך שבאו לשאול בב"א והא כל אחד מצד עצמו נטהר בשעה שהלך ואוקמי אחזקתו ורק מדרבנן גזרו לפי שבאו בבת אחת ובזה יתישב ג"כ משה"ק בשו"ת חמדת שלמה לר"ח דס"ל בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה בהדי סהדי שקרי למ"ל דמאי שנא משני שבילין דמוקמינן כל אחד בחזקתו דשאני שתי כתי עדים דדנין עליהם על עדותם אם העידו אמת וממילא מוכרחים אנו לומר דדברי עדות המכחישים עדות שקר הן אבל בשני שבילין שכל אחד הלך בפ"ע ואין דנין מזה לזה ורק שבמקרה אחד מהשבילין טמא והנה גם בשני כתי עדים לר"ה דס"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה משום דעכ"פ כל כת וכת מוקמינן בחזקתם דיש לדין על כל כת בפ"ע ואין אנו מוכרחים לדון על המכחישים דהא גם בלא עידי הכחשה יש מקום לעדותם ואנו דנין על כל כת וכת בפ"ע משא"כ בב' נזירים שנזרקה טומאה ביניהם דאילו הי' רק נזיר אחד והי' אירע ספק טומאה ברה"י דטמא בודאי ולא מהני חזקה כלל ומה שאנו רוצים לטהר לפי שהיו ב' נזירים וידעינן שנטמא רק אחד מהם וע"כ אחד טהור ולא דמי לסוטה משום דהבירור מנגד שא"א להיות שיהיו שניהם טמאים וע"י הבירור הזה אנו רוצים לטהר כל אחד ולוקמי בחזקתו ולטמא השני והרי בהוראה זו מצד עצמה הוי כת אחת דע"כ אנו מוכרחים לצרף לחזקה את הבירור דאחד משניהם טהור בודאי וכיון שאנו מוכרחים לדון מצד הוראה על שניהם גם בעת המאורע הרי א"א להעמידם על חזקתם המתנגדים זה לזה ואף דבת אחת אאמד"ר היינו ב"א שהוא במקרה מה שבאו לשאול בבת אחת והא מן הדין נטהרו בעת המאורע מצד חזקה רק שבאו לשאול בבת אחת משא"כ בטומאה שנזרקה בין ב' נזירים דההוראה שאנו דנין על עצם המאורע הרי מוכרחת להקיף את הבירור על שניהם ולומר שבע"כ אחד מהם טהור ולא דמי לסוטה בכה"ג א"א לאוקמי' על חזקתו מן התורה כיון שהדבר נוגע לשניהם והחזקות סותרות זו לזו וכמו שאי אפשר לצרף שני עדים משני כתי עדים המכחישים זא"ז לעדות אחת לכו"ע, וכל זה ברה"י דכל אחד בפ"ע טמא ודאי מס"ט ברה"י משא"כ ברה"ר דגם אם אירע לאחד מב' נזירים ספק טומאה טהור וא"צ לדון על שניהם להכי שפיר מוקמינן להו בחזקתם ושניהם טהורים וא"ש, ושו"מ אח"כ מקצת דברים אלו בשו"ת בית אפרים אה"ע] ולפ"ז בנסתרה עם שנים ושהתה כדי טומאת אחד מהם אעפ"י דאחד מהם טהור בודאי וגם רה"י לא הוי דהא תלתא הו"ל רה"ר מ"מ כיון דאם הספק הי' על אחד מהם היתה נאסרת עליו בודאי דהא התורה עשאה ספק סוטה כודאי גם לענין איסור ורק לפי שהיו שנים ואחד מהם טהור בודאי וההוראה מוכרחת להיות על שניהם ביתד בכה"ג לא מוקמינן בחזקתו.
ז
והנה המהרש"א בנדה די"ט הקשה גבי משארסתני נאנסתי דאזיל ר"ג בתר חזקה דגופא ואמאי הא הוי ספק טומאה ברה"י דלא מהני חזקה והניח בצ"ע והש"ש ש"א פט"ו כתב ע"ז דקושי' זו מעיקרא ליתא דספק טומאה ברה"י דספיקו טמא היינו אם נולד הספק ברה"י אבל ספק שאינו ידוע אימתי ובאיזה מקום אם ברה"י או ברה"ר הו"ל ספק רשויות והכי נמי במשארסתני נאנסתי דהזנות אינו ידוע אם היה ברה"י או ברה"ר א"כ אין זה ענין לספק טומאה ברה"י עכ"ד ולמשנ"ת דבספק סוטה דין איסור עלה ואין בה חילוק רשויות וכל היכא דאיכא ספק סוטה אסור א"כ שפיר הקשה המהרש"א גבי משארסתני נאנסתי דהא בס"ט ברה"י לא מהני חזקה, ובאמת מבואר בירוש' כתובות פ"ק הדא דתימר שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה כו' דאמר רבי אילא בשם ר' לעזר מצא פתח פתוח אינו רשאי לקיימה משום ספק סוטה ויעוי' בחדושי רשב"א לכתובות ובאס"ז דיש מן הראשונים שפירשו בשי' הירוש' דגם ספק ספיקא לא מהני משום דבאיסור סוטה גופא אין חילוק רשויות ולהכי לא מהני חזקה וגם ס"ס כמו ברה"י דספיקו טמא ולא מהני חזקה כמש"כ התוס' בב"ב דנ"ה דלהכי לא מהני ס"ס וה"ה ברה"ר באיסור סוטה אולם הא בתלמודא דידן בכתובות ד"ט מבואר דמהני ס"ס וכ"ה שיטת הרמב"ם ובאמת בירוש' ריש כתובות מבואר ג"כ דמהני ס"ס וחש לומר שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לא ספק אחד ספק אנוסה ספק פתותה מדבר תורה להחמיר אר"י ואפילו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ספק אנוסה ספק פתותה ספק משנתארסה ספק עד שלא תיארס שתי ספיקות מדבר תורה להקל, הרי מבואר דמהני ס"ס רק דלא חיישינן מספק אונס משום דקול יוצא לאנוסה, ולכאורה צ"ע לפי המבואר בירושלמי מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה א"כ אפילו ס"ס לא מהני ובאמת באס"ז בכתובות ד"ט בהא דמקשה ואמאי ס"ס הוא הקשה בשיטה דהא אמרינן כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברה"י ספיקו טמא ותירץ דהני מילי כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בס"ס אין אוסרים עכ"ל, והנה קצרו בדבריהם וצריך ביאור דהא מבואר בפ"ו דטהרות משנה ד' כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק יש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור ואפילו שיש בה כשיעור ספק טמאה ספק טהורה כו' ספיקו טמא הרי דאפילו ספק היתה שם טומאה ולא הוחזקה טומאה כלל טמא, וגם בספק ביאה קיי"ל כרבנן [ואם כוונת השיטה דהו"ל ספק רשויות כמש"כ השב שמעתתא אינו נראה כן מלשונו והא נתבאר דאין בסוטה דין חילוק רשויות].
ונראה בכונת השיטה דהני מילי כשהוחזקה טומאה היינו דבעת לידת הספק הי' מקום שיהי' בו טומאה שהי' טומאה או ספק טומאה בחצר וספק אם הי' טומאה בבית שהוחזקה שהי' שם טומאה או ספק טומאה בהסביבה וראוי הי' שתהי' הטומאה בבית ויש מקום לתלות הספק אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כל עיקר אין זה נכנס בגדר ספק כלל ועל כן נקיט המשנה טומאה בחצר כו' דדוקא שהוחזקה טומאה בכלל אבל היכא שלא נכנס בגדר ספק כלל אין אנו חוששין דאל"כ הא בכל מקום נחוש מספק רחוק אלא דכל היכא דלא הוחזקה טומאה אינו נכנס לבית הספק.
והנה בסתם אשה דבדוקה מזנות דלא נחשדו בנו"י על עריות ולא הוחזקו לספק זנות ורק ע"י קו"ס הוי ספק טומאה וכמש"כ התוס' בסוטה דכ"ח בד"ה אינו דין בתירוצם וי"ל דסתירה ע"י קינוי בסוטה הוי כספק מגע שרץ שהרי בלא קינוי לא הי' שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו על עריות הלכך הקינוי גרם הספק וה"פ במס' נדה התם גבי סוטה וספק שרץ הוי ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי על ידו ולעיל בפ"ק קודם העדאת העדים לא הי' שום ריעותא עכ"ל, מבואר דרק ע"י קו"ס דהוי רגל"ד ונחשדה על זנות הוי כספק מגע שרץ ובודאי היכא דאיכא ספק בסתירה גופא או בשיעור סתירה אם העדים אמרו שמסופקים הם אם שהו כדי שיעור טומאה לא הוי ספק סוטה דלא מהני בו ס"ס משום דרק ע"י קו"ס ודאית הוי כספק מגע שרץ אבל כ"ז דלא הוי קו"ס ודאית נשארה בחזקתה דלא נחשדו על העריות ולפ"ז בפ"פ שנתודע עי"ז שנבעלה א"כ כל זמן שי"ל שנבעלה בהיתר אין עליה דין ספק סוטה דלא נחשדו על העריות וביאת איסור דמה בכך דהיא בעולה אם נבעלה כשאינה תחתיו הויא כלא הוחזקה ונראה דגם ספק אונס ספק רצון הוי כלא הוחזקה דאל"כ כיון דספק זה הוי כודאי שוב לא מהני הספק תחתיו למשוי כס"ס [ונראה דמש"כ התוס' ב"ב דנ"ה דלהכי לא מהני ס"ס ברה"י משום דכיון דלא מהני חזקה לא מהני ס"ס והא בפשוטו י"ל כיון דהספק כודאי ול"ש ס"ס דכל ספק הוי כודאי משום דלר"ש דס"ל דס"ט ברה"י תולין ומ"מ גם לר"ש לא מהני ס"ס וע"כ כתבו מטעם דלא מהני חזקה דהא לר"ש ג"כ לא מהני חזקת טהרה. ואפ"ל דבהא פליגי ר"א ורבנן בספק ביאה לפי' הרשב"ם שם דפליגי בס"ס דטעמא דר"א דס"ל כר"ש דתולין ולהכי ס"ל דמהני ס"ס] וטעמא דמילתא דהוי כלא הוחזקה משום דכיון דסתם אשה בדוקה מזנות ולא נחשדו בנו"י על העריות ברצון ובלא קו"ס הוי כלא הוחזק טומאה ועי' בפנ"י בד"ט שם [וזה נראה ג"כ מאי דמקשה הש"ס בכתובות ד"ט מי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קו"ס קו"ס אין פ"פ לא ועי' בפרש"י ותוס' דזהו מאי דמקשה דס"ל דדוקא ע"י קו"ס דאיתרע חזקתה ע"י רגל"ד הוי ספק אבל בפ"פ דלא איתרע חזקתה גם בספק אחד בדין שלא תיאסר ומשני דפ"פ כשני עדים דמי שאינו ידוע לעדים אם זינתה ברצון או באונס דמספק אחד נאסרת וכפי' הריטב"א והרא"ה הובא באס"ז שם] וכ"ז לשי' הבבלי אבל הא ר' אילא בירושלמי חש לספק סוטה וס"ל דהוי ספק סוטה ומבואר שם דמ"מ ס"ס מהני רק משום דקול יוצא לאנוסה, וצ"ע כיון דהירושלמי סובר דהוי ספק סוטה גם בס"ס תיאסר ועי' במשמרת הבית שער ד' שכ' ג"כ דבספק אחד אסור מה"ת דהוי כספק סוטה וגם בספק דאינו תחתיו הוי ספק סוטה ומ"מ ס"ס מהני, ועי' בחת"ס חאה"ע סי' ק"א מה שנדחק לחלק בזה דל"ה רגל"ד ממש וצ"ע בטעמא דמילתא דמאי שנא ספק אחד מס"ס בס"ט ברה"י דלא מהני אפילו כמה ספיקות ובאמת מלשון המשנה דטהרות נראה דאף בלא הוחזק טומאה לא מהני ס"ס.
ח
ונראה לפמש"כ הרשב"א הובא באס"ז כתובות ד"ט דכל ס"ט ברה"י אקיש רחמנא לסוטה בין שיש רגל"ד או שאין רגל"ד דלא אקשינהו רחמנא אלא לדין רשויות ודעת לשאול אבל לרגל"ד לא אקשינהו לסוטה ובסוטה דבעינן רגל"ד משום דטוענת ברי וכ"כ בריש נדה ומבואר דבכל ס"ט לא הוי רגל"ד ורק בסוטה הוי רגל"ד וכ"כ התוס' שאנץ בסוטה דכ"ח דאף דהשרץ קמן לא מקרי רגל"ד וליכא למילף מסוטה דאיכא רגל"ד ולא הוי קו"ח גמור רק גילוי מילתא וזהו דלא כמש"כ התוס' סוטה שם אלא דבספק טומאה לא בעינן רגל"ד ולא דמי לסוטה. והנה הא דא"ר אילא בירושלמי דאסור לקיימה משום ספק סוטה אף דהוי ספק רשויות שמא זינתה ברה"ר הוא משום דלגבי דין איסור לבעלה אין חילוק רשויות ואין זה מדין טומאה ורק מדין איסור סוטה לבעלה ועי' בציון ירושלים שם, והא איסור לבעלה בסוטה לא מצינו רק בקו"ס דהוי רגל"ד והתם אין רק ספק אחד אם זינתה אם לא זינתה אבל היכא דאיכא ס"ס דיש לומר שמא אינו תחתיו ושמא באונס ולא הוי רגל"ד כספק סוטה ע"י קו"ס כיון שיש שני צדדים שלא זינתה תחתיו ברצון לא הוי רגל"ד ומה"ט אי אפשר שתיאסר ואע"ג דבס"ט ברה"י אף בלא רגל"ד טמא והא דאיצטריך רגל"ד בסוטה לומר דלא מהני ברי שלה כמש"כ הרשב"א וא"כ היכא דליכא ברי שלה תיאסר כשאר ס"ט הא זהו דוקא ברה"י אבל בזה הא הוי ספק רשויות ואין בו דין ס"ט דרה"י ורק משום דאסורה מדין איסור לבעלה כסוטה ואיסור זה לא מצינו רק ברגל"ד דקו"ס שיש בו רק ספק אחד אבל כיון שיש בו ס"ס לא הוי רגל"ד, וידוקדק בזה ד' הירוש' שאמר ר' אילא דאסור לקיימה משום ספק סוטה דספק טומאה אין כאן דהא הוי ספק רשויות כמש"כ הש"ש רק מדין איסור דספק סוטה לבעלה אסורה בספק אחד דהוי רגל"ד [ותמיהני בירושלמי ספ"ק דכתובות גבי קרונה של ציפרין דדן אי הוי כרה"ר או כרה"י דהא התם לענין פסול כהונה מיירי ואין כאן טומאה כלל והא דונטמאה לכהונה הוא דוקא בא"א וגם בנאנסה איכא טומאה אבל פנוי' שנבעלה לפסול לה הוי איסור זונה כשארי איסורים וצ"ע] ובזה מובנים ד' הירושלמי מאי דאוסר ר' אילא במצא פ"פ וחש לומר שמא אנוסה היא משום דקול יוצא לאנוסה ובבבלי מתיר בס"ס ובתוס' בד"ה ואיבע"א הקשו וא"ת ונוקי בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאונסא קלא אית ליה כדאמר בירושלמי ושוב הקשו וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתא דמי ולא נשאר אלא חד ספק כו' ואור"י דרובא דברצון לא הוי רוב גמור כו', ובאס"ז מבואר דמתרצים בפשיטות משום דסמוך מיעוטא דאונס לחזקת היתר לבעלה והוי פלגא וע"כ בספק אחד אסורה ובס"ס מותרת וע"כ מהני הס"ס, ולפ"ז צ"ע בטעם הירושלמי דאוסר דהא איכא ס"ס ולמשנ"ת בשי' הירושלמי דבספק אחד אסור משום סוטה והא בספק סוטה גם משום איסור סוטה לא מהני חזקת היתר וכ"כ במשמרת הבית שער ד' דלא מהני חזקת היתר בזה משום ספק סוטה ולהכי אי אפ"ל לומר סמוך מיעוטא לחזקת היתר והו"ל פלגא דחזקה לא מהני כלום ולהכי ספק אונס דהוי מיעוט אינו מצטרף לספק דאינו תחתיו כיון דלא הוי ס"ס בעצם דלא הוי ספק השקול רק ע"י צירוף חזקה וחזקה בספק סוטה לא מהני ובתלמודא דידן דלא נזכר משום ספק סוטה כלל ורק דאסור משום ספק איסור שפיר מצטרף החזקה להמיעוט והוי פלגא ופלגא וע"כ מהני הס"ס.
אולם צ"ע באמת מאי טעמא לא חשו בתלמודא דידן משום ספק סוטה [וסבור הייתי לומר עפ"י שי' המהר"י באסאן דחד"א הוא מטעם נדר ואין לו דין סוטה וע"כ יש לו דין ספק איסור ומהני בו חזקה, ולפ"ז בטענת דמים דלא הוי חד"א רק בירור לא מהני חזקה לאסור משום ס"ס ויתישב לפ"ז בריש כתובות משה"ק בתוד"ה שאם דבשאר נשים דאיכא ס"ס אמאי תנשא ליום הרביעי לפמש"כ י"ל דלמאי דמשני בד"ט לא דקטעין טענת דמים הא לא מהני ס"ס, אולם מד' הרמב"ם בפי"ח מהל' איסו"ב הל' י' שכ' שמצא דרוסת איש ועי' במ"מ שם בין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים בס"ס מותרת יעוי"ש, ובאמת שי' מהר"י באסאן נדחה מרוב הפוסקים דחד"א הוא מצד נאמנות וגם לפי דברי המהרי"ב י"ל דחד"א הוא מטעם נדר הוא דהחד"א כפי דין נאמנות וכיון דבנאמנות נאסרת משום ס"ס יש עליו דין חד"א] ולכאורה נראה לתרץ כיון דנולד הספק אחר שמצא פ"פ ומתחלה הא לא נחשדו על עריות וכמש"כ התוס' דסוטה דכ"ח דגבי מקוה קודם שנמצא חסר בשעת טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי על ידו ומה"ט י"ל כיון דהספק נולד אח"כ הוי כטומאה למפרע דבכה"ג לא ילפינן מסוטה וכמש"כ התוס' בריש נדה וכמו שהסביר הש"ש בשי' המהר"ם בשמעתתא א' פי"א משום דבטומאה דלמפרע בשעת לידת הספק ליכא רגל"ד ומשו"ה במקוה שנמדד צריכים אנו לטעמא דתר"ל גם ברה"י יעוי"ש היטב ולפ"ז י"ל דכיון דלא הי' לנו בשעת לידת הספק רגל"ד רק אח"כ הוי כטומאה למפרע, אולם לא דמי דבכל טומאה דלמפרע אין אנו דנין כלל על להבא דהאשה הרי היא טמאה לפניך וכן המקוה הוא חסר לפניך ורק שאנו דנין בשעה שנגעו הטהרות באשה או על הטמא הטובל במקוה באותו שעה וכיון דאז לא הי' מקום להסתפק הוי טומאה למפרע משא"כ במצא פ"פ שעי"ז נתודע ורגלים לדבר שנבעלה ואנו מסתפקים להבא אם נבעלה באופן האוסר תחתיו או רצון או באופן שאינו אוסר לאו תחתיו או אונס בכה"ג שאנו דנין להבא אם זינתה ונאסרת או שהיא מותרת הרי הוא ספק סוטה להבא ומה לי אם נתברר באותו שעה בשעת לידת הספק או שנתברר אחרי כן שיש לה איסור ספק להבא, ונראה לישב לפמש"כ הש"ש בש"א פט"ו לחדש דבספק סוטה מהני חזקת הגוף ודוקא חזקת הדין כמו חזקת היתר לא מהני כמו בסוטה שיש לה חזקה שאינה טמאה ודאי משא"כ חזקת הגוף דעדיף מרובא והא רובא מהני אפילו ברה"י כמבואר בחולין ד"י יעוי"ש, וכתב ע"ז הש"ש ואין להקשות דהא דסוטה נמי איכא חזקת כשרות דזה נמי מיקרי חזקת הגוף זה ליתא כיון דקינא לה ונסתרה ויחוד אסור מן התורה א"כ חזקת כשרות דידה איתרע ואין לה אלא חזקת היתר לבעלה וזה אינו חזקת הגוף ומשו"ה בחזקת הגוף דלא שמענו מסוטה טהור אפילו ברה"י יעוי"ש היטב ועי' בשימק"ו כתובות ד"ט מה שהביא בשם הריטב"א והרשב"א דמסייע לה חזקה דגופא ובלשון הרשב"א ברי עם חזקת כשרות דגופה, ולפ"ז במצא פ"פ דלא איתרע כלל חזקת כשרות דידה וחזקת צדקות דידה עוד עדיפא דלא נחשדו בנו"י על עריות והוי חזקת הגוף כמש"כ הש"ש דכה"ג גם בספק סוטה מהני וע"כ ס"ל להבבלי דאין לה דין ספק סוטה כיון דחזקת צדקות דידה לא איתרע, ולא מיבעי בספק רשויות דאסור רק מצד ספק סוטה לבעלה והא בספק סוטה ע"י קו"ס איתרע לה חזקת צדקת משא"כ בזה דחזקת צדקת שלה לא איתרע אלא אפילו אם הספק הוא בודאי רה"י מ"מ י"ל דחזקת צדקת דלא איתרע מהני, ושי' הירוש' גבי משארסתני נאנסתי דאסור לקימה משום ספק סוטה דס"ל דבספק סוטה לא מהני חזקת צדקת ג"כ להכי לא הוי ספק ספיקא.
ובזה יתישב מה שתמה הנובי"ת באה"ע סי' י"ד על הירוש' דמאי שנא דאסור לקימה משום ספק סוטה אף שיש בזה ס"ס משום דרובא ברצון ומ"ש דנאמנת לגבי כתובה הא לגבי כתובה איכא ג"כ רובא דרצון וספק דאינו תחתיו ויעוי"ש מה שתירץ משום שהבעל אינו חושדה שזינתה ברצון ורק אנן חיישינן לה לגבי איסור, ויחודש לדבריו דאם הבעל מסופק באמת גם לר"ג אינה נאמנת ולמש"כ א"ש דלגבי כתובה הא מהני חזקת צדקת כחזקת הגוף ומצטרף למיעוטא דאונס ולר"ג מהני חזקת הגוף עם ברי אבל לגבי איסור בספק סוטה הא לא מהני שום חזקה וס"ס לא הוי דאונס הוי מיעוטא וכל זה לשי' הירוש' אבל לשי' הבבלי מהני חזקת צדקת כמש"כ אפילו ברה"י.