אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ו
בענין הנ"ל.
א
בסימן הקודם יעדתי לבאר בענין זה שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב הלכה כ"ב וז"ל המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עלי' אח"כ הר"ז לוקה עלי' משום זונה אעפ"י שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בו זונה עכ"ל, והראב"ד כתב ע"ז אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, והה"מ כתב ואני תמה בזה שהרי דברי רבינו בכאן אינם בנאנסה ואפילו באונס אין דברי הר"א מחוורין לפסוק כל"ב דרבה כו' ומה שאינו לוקה גם משום טומאה כתב הה"מ מתחלה דאף דקיי"ל כרבנן דריב"כ ביבמות די"א דלאו בסוטה דאחרי אשר הוטמאה אית להו אפ"ה אינו לוקה משום טומאה דהוי לאו שבכללות דעיקר הלאו למחזיר גרושתו קאי יעו"ש. אבל דברי הרמב"ם תמוהים ודבריו סותרים מה שפסק בפי"א מה' גירושין הי"א שכתב ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליו שנאמר אחרי הוטמאה והרי נטמאה וכו' וגם דברי הה"מ סותרים זא"ז כמו שתמה ע"ז הכ"מ שם, ובאמת מקור דברי הרמב"ם נובע מדברי הירושלמי בסוטה פ"ו ה"ב מדנקיט באשת כהן דאיסור יוחזק עפ"י ע"א מבואר כדברי הרמב"ם דאינו לוקה רק משום זונה ולא משום טומאה אבל צ"ע למה לא ילקה משום טומאה לפמש"כ הרמב"ם בפירוש בה' גירושין דאשה שזינתה תחת בעלה לוקה עלי' משום טומאה, והנה הלח"מ שם כתב דלולא דברי הה"מ אפשר לתרץ דהא דבפ"א מה' א"ב אינו לוקה משום טומאה לפי דאין הטומאה אלא עפ"י ע"א אבל לגבי איסור זונה הרי הוחזקה ולוקין עלי' משום זונה עכ"ד, ודבריו סתומים וחתומים דאם הוחזקה שזינתה הרי הוחזקה לטמאה ג"כ ואם אין זה חזקה א"כ גם על איסור זונה אינו בדין שילקה.
ב
ע"כ נראה דחילוק גדול יש בין טומאה לזונה בע"א אחר קו"ס כמו שאבאר, דיש להסתפק ולחקור במה שהאמינה תורה עד אחד בסוטה אחר קינוי וסתירה אעפ"י דאין דבשב"ע פחות משנים אם הוא מתורת ודאי והטעם הוא לפי שיטות הקדמונים כדברי מהרי"ק דהא דאין דבשב"ע פחות משנים הוא דוקא באיתחזק איסורא ג"כ אבל דבשב"ע דלא איתחזיק נאמן ע"א ולהכי בסוטה דע"י רגל"ד דקינוי ובתירה איתרע חזקתה והוי כמו דשב"ע בלא חזקה דנאמן ע"א מדינא או כשיטת הרמב"ן דס"ל דאין ע"א נאמן בדבשב"ע אף בלא אתחזק אסורא וכמבואר בחי' ליבמות ובר"ן ריש גיטין א"כ לפי"ז אף דאיתרע חזקתה ואין כאן חזקה כלל אינו בדין שנאמין להע"א דהא מ"מ דבר שבערוה הוי וחידוש הוא שחידשה תורה בע"א בסוטה, ולפי שיטה זו אפ"ל דהחידוש הוא רק בדין ההשקאה כמו שומרת יבם וארוסה ומתו בעליהן וכיו"ב הרבה דינים בדיני השקאה שאינה שותה, וכמ"כ אם יש ע"א אינה שותה וממילא נאסרה כדין סוטה אחר קו"ס בלא השקאה דאסורה לבעלה מספק מעשה דונטמאה בתורת ודאי כמ"ש התוס' בסוטה ד' כ"ח ודעת הרמב"ם נראה מפורש כצד השני דאינו נאמן על עצם הטומאה רק שהאמינה אותו תורה שלא להשקותה ולא למחוק שם על המים כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' סוטה ה' ט"ו אפילו אשה ועבד או שפחה כו' הואיל וקדם הקינוי וסתירה בעדים כשרים, ובהלכה כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה מפני עדי טומאה הר"ז אסורה על בעלה לעולם ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקו"ס והשתי' שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד כמו שביארנו עכ"ל, וביותר בולט שיטת הרמב"ם ז"ל ממ"ש בפ"ג ה' כ"ג באו עדי טומאה אחר ששתתה הר"ז תצא בלא כתובה כו', אבל בא ע"א והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה עכ"ל. הרי דבריו ברור מללו דרק מפני שאין השקאה נאסרת בע"א אבל אחר השקאה לא מהני עדות הע"א ואם איתא דע"א נאמן בסוטה עפ"י דין לפי דאיתרע חזקתה א"כ גם לאחר השקאה הי' בדין שנאמין עדות הע"א וכן תפס שם המל"מ בשיטת הרמב"ם דהא דנאמן ע"א קודם שתי' ונאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיא נמנעת משתי' מגזיה"כ כמו נשים שאינן ראוין לשתות יעו"ש, והתוס' בסוטה ד"ו מספק"ל אי נאמן ע"א לאחר שתי' וסיימו מיהו מסתברא דה"ה לע"א כדעולא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים והרמב"ם חולק ע"ז ולדבריו צ"ל דהא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הכונה לא בדין נאמנות המאורע רק בדין הנאמנות שאינה שותה עפ"י דבריו וכמו דאמרינן כן בעגלה ערופה דנודע מי הכהו אין עורפין כמ"כ אם נודע עפ"י ע"א אין עורפין ואף שאין דברי העד מעלים כלום לענין הרוצח רק על דין עג"ע גזרה תורה שנאמן ואין עורפין על פיו ומבואר בסוטה מ"ז ע"ב לגבי עג"ע והאמר עולא כו' וכן בסוגיא דסוטה ד' ל"א ע"ב לענין סוטה אלמא דאף שאין נאמנות הע"א פועל רק על דין עריפה שאין עורפין על פיו שייך שפיר כל מקום שהאמינה תורה וכן משוה להו הרמב"ם להדדי בפ"ה מה' עדות ה' ב' בב' מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי המרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו כו' היינו שנאמנות העד הוא רק על דין זה שלא תשתה ושלא תערף ואינו מברר עצם המעשה.
ובירושלמי פ"ו דסוטה ה"ד פליגי שמעון בר בא בשם ריו"ח כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין (פירוש בבאו בב"א עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה, ובעג"ע בבאו בב"א אחד אומר שראה הרוצח ואחד אומר שלא ראהו היו עורפין] רב אמר היתה שותה נראה דבזה פליגי רב וריו"ח ריו"ח ס"ל כאן לא היתה שותה דמפני רגלים לדבר נאמן העד בברור הדבר כיון דאיתרע חזקתה וע"א נאמן מדינא וחשוב כשנים אבל העד האומר שלא נטמאת הרי רגל"ד כנגדו ולכן הוי כע"א במקום שנים ואינה שותה וזה רק בטומאה דהאמינתו תורה כתרי משום דרגל"ד ואין ע"א במקום שנים אבל בעריפה דאין כאן רגלים לדבר ורק שנאמן הע"א על דין העריפה דוקא ולא בעצם המאורע ולכן דוקא אי בא מתחלה יש בו משום דין כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין העד הבא אחריו נאמן להכחישו אבל בבאו בב"א אין ע"א בהכחשה כלום וע"כ היו עורפין ורב דס"ל דהיתה שותה ס"ל דגם כאן העד אינו נאמן בתורת ודאי על עצם המאורע כמו שאינו נאמן בעג"ע על הרוצח ורק דפעולת הע"א היא לעכב ההשקאה וממילא נאסרת ע"י קו"ס ודמי דין סוטה לעגלה ערופה ודוקא בזא"ז אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אבל לא בב"א וכיון דבש"ס דילן משוי סוטה ועגלה ערופה להדדי בלי שום חילוק כרב ע"כ פסק הרמב"ם להלכה כרב וגם בסוטה בב"א אינה שותה כשיטתו דאין העד נאמן בתורת ודאי על עצם המאורע כאמור. וכן מדוקדקים בזה דברי הרמב"ם בפ"ו מה' יבום וחליצה הי"ט אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום כו' ודקדק הרמב"ם בלשונו בעדים וכן הועתק בטוש"ע והא גם בע"א אחר קו"ס דגזיה"כ הוא דנאמן ג"כ בדין שתהי' פטורה מן החליצה ומן היבום דהוה סוטה ודאית, ולפמשנ"ת זהו שיטת הרמב"ם דהא דע"א מועיל בסוטה הוא רק שלא תהי' שותה וע"כ נאסרה ע"י קו"ס שלה והוי רק כספק סוטה שחולצת ולא מתיבמת וזהו נכלל במש"כ הרמב"ם אבל סוטה כו' או שאינה בת שתי' הר"ז חולצת.
וראיתי בס' נחל יצחק סי' ס"ט שכתב לתרץ קושית הב"ש באה"ע סי' קע"ח ס"ק י"א שהקשה על מה שכתב השו"ע בא ע"א והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא דלמאי הביאו השו"ע הך דינא לדידן דבזה"ז נאסרה עליו אחר קו"ס בלא עדות הע"א ותירץ דנפ"מ גם בזה"ז לענין יבום וחליצה דלולא עדות הע"א הוי ספק סוטה וחולצת אבל עכשיו עפ"י עדות הע"א הוי סוטה ודאית ופטורה מן החליצה ומן היבום עכ"ד. ולפי"מ שנתבאר שיטת הרמב"ם אינו כן אלא גם בע"א הא דנאסרת לפי שאין השקאה שתתיר אותה ונאסרת מצד קו"ס כדין ספק סוטה וחולצת ולא מתיבמת ודין זה תלוי באשלי רברבי ולשיטת התוס' בסוטה ד"ו דע"א נאמן אף לאחר השקאה ונראה דדעתם דע"א נאמן בסוטה בתורת ודאי הוי ודאי סוטה ולשיטת הרמב"ם הוי ספק סוטה וכן ראוי לדקדק בד' רבינו ירוחם המובא בב"ש סי"א ס"ק א' לחלק בדין כופין לגרשה בין קו"ס לחודא ובין ע"א אחר קו"ס.
ג
הרי נתבאר דדעת הרמב"ם דע"א בסוטה הוא רק ספק סוטה מדין קו"ס מ"מ אין הכרע מזה כשיטת הרמב"ן דבר שבערוה בלא אתחזק איסורא דאפשר דאף אחר קו"ס אית לה חזקה שאינה טמאה ודאי כמ"ש התוס' בריש נדה] ולפי"ז אינו בדין שילקה הבא עלי' משום טומאה דהא אין דבר שבערוה פחות משנים, ואין כאן רק ספק סוטה ואסורה מעשה דונטמאה ולא בלאו ומה שלוקה משום זונה הוא עפמש"כ הרמב"ם בפ"ט מה' סנהדרין דאיסור יוחזק עפ"י ע"א בבא ע"א ואמר אשה זו זונה או גרושה כו' ואח"כ בא עלי' כהן לוקה מבואר שיטת הרמב"ם דפסול כהונה ל"ה דבשב"ע ומש"כ בקדושין ס"ו בן גרושה וב"ח פסולו בשנים היינו דוקא על הולד וכמ"ש הש"ש בש"ו פט"ו באריכות ע"ש. ולשיטת הרמב"ם נראה דאין חילוק בין אם העיד אשה זו זונה שנבעלה לכותי או שנבעלה בעודה תחת בעלה והבעל והבועל אינם בעולם דל"ה בשעת הגדת העדות דבר שבערוה דאין נפ"מ רק לענין אי מותרת לכהונה וזה לא הוי דשב"ע כמו גרושה ושארי פסולי כהונה.
ומה שאין האשה נאסרת עפ"י ע"א באשת כהן שזינתה ברצון דלב' לשונות אסורה משום זונה והא זונה לכהונה לא הוי דבשב"ע כלל. דדבר שבערוה הוא רק דבר שאין בו תפיסת קדושין או איסור סוטה לבעלה דטומאה כתיב בה כעריות ועיקר דבר גבי' כתיב ערות דבר, [יעוי' בתשו' רעק"א סי' קכ"ה דגם באשת כהן שנאנסה לא מהימן ע"א משום דבעלה לוקה עלי' משום טומאה ולהכי הוי דבשב"ע יעו"ש היטב] אבל איסור זונה דתפסי בה קידושין וטומאה ליכא גבה הוי ככל איסורים, וכמש"כ הרמב"ם דע"א נאמן לומר אשה זו זונה א"כ גם לבעלה תאסר משום זונה [עכ"פ לשיטות הסוברים דע"א מהימן נגד החזקה] אך באמת זה אינו דכיון דאיסור זונה מסתעף מדבר שבערוה וכיון דאיכא גבה טומאה ג"כ ובטומאה הוי דבשב"ע דלא מהימן הע"א וממילא דאינו נאמן גם על איסור זונה כדין מסתעף, לפיכך נראה דגם לאחר שמת בעלה לא נפסלה לכהונה אף דלכהונה לא הוי דבשב"ע כלל, מ"מ כיון שעדות העד הי' על דבר שבערוה דלא מהימן גם לאיסורים המסתעפים אינו נאמן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"כ אינה נאסרת אח"כ לכהונה משום שאין לו נאמנות בעיקר העדות [ומש"פ הרמב"ם בפי"ח מהל' איסו"ב, בדין אשת כהן שאמרה נאנסתי אף שאין מאמינים אותה בחיי בעלה ומותרת לו אם מת אסורה לכהונה אעפ"י שלא האמינה בשעתה עכ"ז חוזר וניעור איסורה לכהונה שאני שאחד"א שאין בזה דין עדות ואם כי בשעתה הפקיעו נאמנותה לגבי הבעל אחר שמת חוזר וניעור איסורה מצד שאחד"א, משא"כ בנאמנות העד כל שלא הועיל בשעתו אינו חוזר ונעור עוד ונתבטל העדות], אבל אם בא העד להעיד לאחר מיתת הבעל שזינתה בעודה תחתיו בזה י"ל דאסורה לבועל ולכהונה ויעוין בתשו' רעק"א סי' קכ"ד.
אבל בע"א שבא אחר קו"ס נהי דלגבי טומאה אינו נאמן להלקות את בעלה הבא עליה משום טומאה משום דאין דבשב"ע פחות משנים וכמשנ"ת, אבל מ"מ לא הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דכאן לא נתבטלה עדות הע"א דהרי נתקיימה עדותו לענין ההשקאה והתורה האמינה אותו שלא להשקותה ונאסרת לבעלה, וכיון דלא נתבטלה עדותו בפועל ממילא לגו איסור זונה דהוי כמו שאר איסורין שע"א נאמן נאמן בודאי הע"א והאיסור נתחזק על פיו והכהן הבא עליה אחר מיתת בעלה לוקה עלי' משום זונה כדין איסורין אשר יוחזקו עפ"י ע"א וה"ה בבעלה כהן דלוקה אח"כ משום זונה.
ואין לומר הא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא והא היא אומרת טהורה אני שאני סוטה בתר קו"ס דברי שלה לאו כלום הוא, והתורה משוה ברי שלה לספק וצריכה השקאה וכמ"ש התוס' בסוטה דכ"ד דגם לענין כתובה ברי שלה לאו ברי הוא. ועפ"י זה מיושבים לנכון דברי הרמב"ם ז"ל דבע"א הבא אחר קו"ס ובעלה כהן ובא עלי' אח"כ לוקה עלי' משום זונה. אף דבסוטה ודאית בב' עדים לוקה עלי' משום טומאה ג"כ כמש"פ בהל' גירושין מ"מ בע"א לשיטת הרמב"ם דאינו נאמן בתורת ודאי על עצם המעשה ונאמן רק על ההשקאה שלא להשקותה וע"כ משום טומאה ליכא לאו רק עשה דונטמאה אבל משום זונה דעד אחד נאמן באיסורין שפיר לוקה כיון דלא נתבטל גם לענין טומאה כמשנ"ת שפיר מקיימין עדותו להאיסור שהעד נאמן עליו וכיון ץ שנאמן לאיסור זונה לוקה עלי'.
ד
ושיטת הראב"ד נראה דס"ל דע"א שנאמן בסוטה נאמן על עצם המאורע ולהכי לוקה ג"כ משום לאו דטומאה ומש"כ הראב"ד דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה הוא משום דס"ל כלישנא בתרא דיבמות דנ"ו ומשה"ק עליו הה"מ במש"פ כל"ב דרבה כבר השיג עליו השעה"מ שלא ראה דברי הרמב"ן במלחמות וכ"ה גם בתוס' ר"פ ד"א ועי' ברשב"א יבמות דס"ח והר"א ממיץ בספר יראים פסק ג"כ כמ"ד דבאונס לא מקרי זונה והרי"ף והרא"ש הביאו ג"כ הך לישנא בתרא וכ"ה בודאי דעת הראב"ד, והנה הראב"ד מפרש ד' הירושלמי באונס וס"ל דאינו לוקה רק משום טומאה ולא משום זונה, וק"ל דהא דין זה מקורו בירושלמי סוטה פ"ו דר' מנא אמר כו' נסתרה בפני שנים ואמר אחד אני ראיתיה שנטמאת ובא בעלה כהן עלי' התרו בו שנים לוקה עיקר עדותו בעד אחד כו' ולד' הראב"ד קשה למה נקיט כהנת וכהן באונס דהא משום טומאה לוקה גם באשת ישראל ברצון וע' בש"ק שם שכ' דצ"ל דאתי כריב"כ דס"ל לאו דטומאה בסוטה ליכא אבל לד' הראב"ד דס"ל דמשום זונה אינו לוקה ורק משום טומאה א"כ מאי שנא אשת כהן מאשת ישראל דהא משום טומאה איכא בתרווייהו ומשום זונה גם באשת כהן אינו לוקה ולמה נקיט באשת כהן באונס וצ"ע.
ונראה בבאור ד' הראב"ד שכ' דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה דטעמו של דבר דמפרש ד' הירושלמי באשת כהן באונס משום דאם בא ע"א אחר קו"ס והעיד שזינתה ברצון בודאי דנאמן על עצם המאורע כמשכ"ל דכיון דרגל"ד מסיעתו הוי כשנים. [ואפשר דס"ל להראב"ד דע"א ורגל"ד מהני גם בממון דהא מהני בסוטה להפסידה כתובתה דהא ילפינן דבר דבר וצירוף רגל"ד עם ע"א הוי כשנים כמו בסוטה, ויש מקום לומר דבכה"ג גם לענין מלקות מהני, ואפשר לחלק דדוקא בממון דמהני אומד ידיעה בלא ראי' שפיר מצטרף רגל"ד לנאמנות ע"א אבל בד"נ לא מהני אומד ועי' ברמב"ם בפ"כ מהל' סנהדרין דילפינן מקרא דנקי וצדיק אל תהרוג ואפשר דז"א אלא לענין מיתה] עכ"פ כיון דע"א בצירוף רגל"ד הוי כשנים לענין דשב"ע ג"כ א"כ אין רבותא דאיסור יוחזק ע"פ ע"א דהא הוי כשנים לדשב"ע ולכתובתה והירוש' הא נקיט איסור יוחזק ע"פ ע"א בע"א המעיד שהוא חלב דנאמן רק לענין איסורים ומ"מ מהני גם למלקות, אבל בסוטה אין רבותא דהא הוחזק ע"י ע"א וצירוף רגל"ד דהוי כשנים לגבי דשב"ע ולהכי נקיט הירושלמי באשת כהן באונס דלישראל מישרא שרי באונס ובכה"ג אין הרגל"ד מסייע לזנות ואפ"ה אסירא וטעמו של דבר נראה דכיון דע"י רגל"ד איתרע חזקת טהרה שלה הוי כדשב"ע בלא איתחזק נאמן ע"א כמו באיסורים, ובזה שייך שפיר הך דינא דאיסור יוחזק ע"פ ע"א דהא הוחזק רק ע"י עדות הע"א בלא צירוף דרגל"ד ודמי לאיסור שהוחזק ע"פ ע"א דחלב ומדויקים ד' הראב"ד דבכל גוני בע"א לא קרינן ביה זונה דהראב"ד מפרש ד' הירושלמי באונס.
והנה הגאון רעק"א בדו"ח כתובות תמה מנ"ל מקרא דלא נתפשה דנתפשה מותרת דאשת ישראל באונס שרי דילמא כיון דמיירי קרא דועד אין בה בע"א אחר קו"ס דע"א נאמן משום רגל"ד המסייעתו ולהכי באונס דאין רגל"ד מסייעתו ממילא אין ע"א נאמן, ולמש"כ בד' הראב"ד דכיון דאיתרע חזקתה הוי דשב"ע בלא איתחזק נאמן ע"א א"כ אע"פ שאין רגל"ד מסייעתו מ"מ הא איתחזק לא הוי, ולהשיטות דס"ל דדשב"ע בלא איתחזק לא מהימן חד ס"ל כשי' הרמב"ם דהא דהאמינתו תורה בע"א בסוטה הוא רק על דין השקאה ולא על גוף המאורע וכיון דכבר נאסרה ע"י קו"ס ובא הע"א רק למנוע ההשקאה לא הוי רק גרם לדשב"ע דבכה"ג ס"ל להרמב"ם דעל מינוי שליחות לקידושין א"צ עדים לפי שאין זה גמר הדבר והוי רק גרם לדשב"ע וזה רק דין מדיני השקאה כמו באיסורים דע"א נאמן א"כ מה"ט על דין השקאה גם באונס בדין שיהי' ע"א נאמן בה כיון דכבר נאסרה ע"י רגל"ד והראב"ד דס"ל דעל מינוי שליחות צריך עדים וגם גרם לדשב"ע צריך עדים ס"ל דדשב"ע בלא איתחזק ע"א נאמן ונאמן על עצם המאורע. (ובפשוטו נראה כיון דמקרא דוהיא לא נתפשה ילפינן מדיוקא ונתקבל הלכה על זה דיש לך אחרת דאע"פ שנתפשה אסורה הרי דבאשת כהן ע"י ע"א אחר קו"ס נאסרת גם באונס אע"פ שאין הרגל"ד מסייעתו וע"כ דאשת ישראל מותרת בכה"ג ועי' סוטה דכ"ד וי"ל דזה אינו אלא לפי ההו"א ועי' ברמב"ם פ"ג מהל' סוטה הל' כ"א ובמל"מ שם].
שוב מצאתי בש"ש ש"א פ"ג מש"כ בד' הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' איסו"ב הכ"ב ומתחלה כתב בכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם דאינה לוקה משום זונה דלא מצינו דהימני' רחמנא לע"א אלא בפרשה האמורה דכתיב ונטמאה ולטומאה הוא דהימני' רחמנא דהא ס"ט ברה"י ודאי טמא וע"י שתיית מי המרים טהורה היא וכשבא ע"א תו אינה שותה והו"ל טומאה ודאית כדין ס"ט ברה"י אבל לאיסור זונה דספקו מותר ככל הספיקות שא"א מדבריהם לא הימני' לע"א ואיסור זונה דהו"ל דשב"ע אין ע"א מהימן בה ואינו לוקה אלא משום טומאה וכמו בהך דינא דל"ב דרבה דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה ה"נ בע"א ברצון אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה ושי' הרמב"ם דאיסור זונה לכהונה לא הוי דשב"ע ונאמן כדין ע"א דנאמן באיסורין זהו תו"ד.
והנה לא ירדתי לסוף דעתו בבאור ד' הראב"ד דהא דהימני' רחמנא לע"א בטומאה משום דבלאו העד הו"ל ג"כ ס"ט ברה"י וסט"מ בודאי וכשבא ע"א ואינה שותה ממילא הו"ל טומאה ודאית וכונתו לפ"ז דס"ל להראב"ד דס"ט ברה"י סט"מ בודאי ובספק סוטה לוקה ג"כ משום לאו דטומאה כמש"כ התוס' ביבמות די"א א"כ ל"ש זה לדין דהוחזק עפ"י ע"א דלוקה משום עדות ע"א שהי' נאמן בשעתו אע"פ דלענין מלקות אינו נאמן דהא גם בלי עדות הע"א לוקה משום טומאה אחרי קו"ס, וע"כ צ"ל דס"ל להראב"ד דאע"פ דעשאה התורה ספק כודאי מ"מ אין בו רק עשה דונטמאה ואינו לוקה משום לאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה וכמש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' גירושין הי"ד לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה ע"י קו"ס אם בעל אותה. מכין אותו מכת מרדות ועי' בהה"מ שם דכל שלא זינתה ודאי אינו לוקה עלי' מלקות גמור מספק והועיל עדות הע"א שיהי' ודאי ושילקה משום לאו דטומאה א"כ מה"ט גם על איסור זונה דגלתה תורה אחרי קו"ס ונטמאה לכהונה ואיכא עשה דונטמאה וספק כודאי יהי' נאמן ע"א ללקות משום זונה דמאי שנא בין איסור טומאה לזונה דבשניהם איכא איסור עשה דונטמאה אחר קו"ס ובשניהם אין כאן לאו וכיון דהימני' רחמנא לטומאה משום דאסורה מתחלה מעשה דונטמאה א"כ ה"ה לאיסור זונה, גם מש"כ הש"ש בשי' הרמב"ם דלהכי נאמן ע"א באיסור זונה דל"ה דשב"ע מחוסרים באור דא"כ יהא נאמן ע"א באשת כהן שזינתה וע"כ צ"ל משום דמסתעף מדשב"ע כמשכ"ל וגם הא לא נחלק הראב"ד בפט"ז מהל' סנהדרין ע"ד הרמב"ם שחשב איסור זונה לכהונה כשארי איסורין.
ובאמת ק"ל לשי' הראב"ד דסוטה חולצת וכ' הרא"ש ביבמות די"א דהראב"ד לא ירד לחלק בין ספק סוטה לודאי מדמבואר בסוטה, דספק סוטה חולצת ה"ה ודאי, ונראה בשי' הראב"ד דספק כודאי ואי שייך טומאה כעריות בודאי שייך גם בספק ומדינא חולצת, ולשיטתו נראה דבספק סוטה ישנו בלאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואיך שייך אליבי' איסור יוחזק ע"פ ע"א דהא גם לפני עדות הע"א הי' לוקה אחר קו"ס, ולשי' התוס' יבמות די"א והרשב"א שם דס"ל דספק סוטה איתנהו בלאו דטומאה י"ל ד' הירוש' בפ"ו דסוטה דאיסור יוחזק ע"פ ע"א באשת כהן שזינתה דס"ל דאע"פ דלוקה משום לאו דטומאה אבל משום לאו דזונה אינו לוקה ולהכי נקט באשת כהן דאלו באשת ישראל דליכא רק לאו' דטומאה ל"ש איסור יוחזק ע"פ ע"א, אבל למש"כ הראב"ד דאינו לוקה בע"א משום זונה רק משום טומאה קשה דהא לשיטתו דלא ירד לחלק בין ספק לודאי גם לפני עדות הע"א לוקה משום טומאה ומאי שייך בזה איסור יוחזק ע"פ עד אחד ועי' בסי' א' אות ח'.
וצ"ל בשי' הראב"ד דלא ירד לחלק בין ספק סוטה לודאי אין כונתו דספק כודאי ואיתנהו גם בו טומאה של סוטה ודאית דגם הראב"ד ס"ל דאין ספק סוטה ענין של ברור ודאי כשי' הרמב"ם וממילא דאינו לוקה משום לאו דאחרי הוטמאה, ורק כלפי מש"כ הרא"ש על קושית הש"ס בספק סוטה א"ה תתיבם יבומי דמאי מקשה דהא הוי ספק ערוה וע"ז תי' הרא"ש דבספק סוטה גם ספק טומאה לא הוי ובאור הדברים דרק עצם הזנות הוי טומאה אבל לא הדין דונסתרה והיא נטמאה דאע"פ שהיא טהורה אסורה ולגבי הספק הו"ל ככל הספיקות דא"א מדבריהם וע"ז חולק הראב"ד וס"ל דבספק סוטה הוי ספק ערוה דאע"פ דהטומאה דכתיב בה כעריות הוא על עצם הזנות מ"מ בספק סוטה דלהחמיר עשאה הכתוב הספק כודאי ממילא גם גבי לאו דאחר אשר הוטמאה יש בו איסור ספק לפי הך צד שמא זינתה ועשה דונסתרה והיא נטמאה עובר בודאי אפילו אם כלפי שמיא גליא שהיא טהורה וכיון דס"ל להראב"ד דספק סוטה יש בו גם ספק טומאה כעריות ומאי מקשה הש"ס בריש סוטה ותתיבם יבומי וע"כ הוכיח מזה דסוגין דסוטה ס"ל דגם ודאי סוטה חולצת וזהו שלא חילק בין סוטה ודאי לסוטה ספק דבסוטה ספק הוי ספק ערוה מה"ת וכיון דס"ל להראב"ד דרק מספק אסור בלאו דאחרי אשר הוטמאה ואינו לוקה ע"ז ולהכי א"ש הא דאיסור יוחזק ע"פ ע"א אחר קו"ס.
ובהנחה זו יש לתרץ ד' הראב"ד ע"פ דרך הש"ש דאפ"ל דהא דהאמינתו תורה בע"א אחר קו"ס בטומאה האמורה בפרשה היינו דוקא באיסור טומאה דהוי ספק גם לפני עדות הע"א ונאסרה גם מספק בלאו דאחרי אשר הוטמאה מ"מ חיוב מלקות אין בספק טומאה כמו שאינו חייב על ביא"מ בס"ט ברה"י ורק שאסור מספק וע"י עדות העד נעשית לודאי טומאה אבל באיסור זונה לכהונה שאין בזה טומאה ואינו אלא ככל הספיקות שא"א מדבריהם ולא נאסרה מתחלה מספק איסור לאו דזונה לא האמינתו תורה ולהכי ס"ל להראב"ד דבע"א אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה [וכ"ז לשי' הראב"ד אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל דספק סוטה צרתה מתיבמת וע"כ צ"ל לדבריו דגם ספק טומאה של לאו דאחרי אשר הוטמאה ליכא מן התורה דאל"כ הא הו"ל ספק ערוה. ובספק סוטה אין רק איסור עשה דונטמאה ולא ספק ערוה ולפי"ז אין חילוק כלל בין איסור טומאה לאיסור זונה דהא גם בזונה יש איסור עשה דונטמאה א"כ שפיר לוקה משום זונה] ובפשוטו י"ל לפ"ז בשי' הראב"ד דהא דמצינו דע"א נאמן בסוטה מגזיה"כ הא באשת ישראל ברצון קמיירי דאסורה עליו משום טומאה אבל לאיסור זונה לכהונה הא לא גלי רחמנא אולם ק"ל לפי פירוש זה בד' הראב"ד דכיון דמיירי ברצון וחייב משום טומאה א"כ מאי שנא דנקיט הירוש' באשת כהן כיון דאי"ח משום זונה ורק משום טומאה והא איתנהו באשת ישראל ג"כ.
ה
ולכאורה יש לישב שי' הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב מה שלוקה משום זונה ולא משום טומאה. בענין אחר דמה שאין האשה נאסרת לבעלה כהן בע"א שזינתה ברצון משום זונה אף שפסול זונה מצד עצמו הוא כשאר איסורים, הוא מטעם דכיון שהיא עומדת תחת בעלה ואתה בא להוציאה מבעלה משום איסור זונה זהו ג"כ מקרי דבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון וכמו שאין מוציאין ממון רק עפ"י שני עדים כמו כן אין אנו יכולים להוציא אשה מבעלה רק ע"י שני עדים ואף שהאיסור מצד עצמותו אינו דבשב"ע מ"מ כיון שנצטרך להוציא על ידו אשה מבעלה מקרי דבר שבערוה וכן מה שנאמן ע"א לומר אשה זו גרושה היא הוא דוקא קודם שניסת אבל לאחר ש אין נאמן ע"א לומר זו גרושה היתה ולהוציאה מבעלה דלאוסרה על בעלה מקרי דבשב"ע [וכ"כ המח"א בפי"ב מהל' עדות והא"מ בסי' מ"ו הובא בסימן הקודם] אבל בסוטה אחר קו"ס דנאסרת לבעלה ונפקא מתותי' ע"י קנוי וסתירה שוב מועיל עדות ע"א לענין איסור זונה כיון דע"י איסור זה אין אנו מוציאים אותה מבעלה דבלא"ה לאפוקי קיימא ע"י קו"ס והוי איסור זונה כמו שאר איסורים ולפי"ז אתי שפיר שיטת הרמב"ם בפ"א מה' א"ב מה שלוקה עלי' משום זונה כיון שאסורה לבעלה מצד קו"ס והיא נמנעת השתי' ע"י עדות העד כמשנ"ת הוי איסור כהונה כשאר איסורין דהעד נאמן אף שלענין טומאה אינו נאמן משום דטומאה היא מצד עצמה דבשב"ע דטומאה כתיב בה כעריות ואף שאין אנו צריכים להוציא על ידו מבעלה ונאמן רק למנוע ההשקאה. משא"כ באיסור זונה בכה"ג שאין אנו אוסרים ע"י איסור זה לבעלה.
ולפמש"כ דמה שאין אשה נאסרת לבעלה כהן משום זונה בע"א שזינתה הוא לא משום שהוא מסתעף מעדות בדבשב"ע כמשכ"ל רק דאיסור זונה גופא הוי דבשב"ע משום דנאסרת על בעלה אבל בעלמא היכא שאין אנו אוסרים לבעלה שפיר מהימן ע"א אף שהוא מסתעף מעדות שאינו נאמן עליה יחודש דין חדש בע"א שהעיד על אשת ישראל שזינתה ברצון ומת הבעל נאסרת לבועל דלגבי' לא הוי דבשב"ע וכן נאסרת לכהונה וכן סוטה שנאסרה מצד קו"ס שלא רצתה לשתות ואסורה עליו באיסור עשה ובא עד אחר והעיד על טומאה אחרת בעלה לוקה עלי' משום זונה כיון דבהני גווני אין אנו מוציאים ע"י עדות זו מבעלה שוב הוי כשאר איסורים דנאמן ע"א וחידוש דין זה לא שמענו, ועי ברמב"ם ובשו"ע אהע"ז סי' ו' סי"ג אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה לכשמת הרי היא אסורה לכל כהן משום שאחד"א, אבל בע"א נראה דאינה נאסרת אחרי כן וכמש"כ באות ג' וצ"ל כיון דבשעתו גם זונה הוי דבר שבערוה להוציאה מבעלה אין כאן עדות כלל ולא מהני אחרי כן לכהונה, אולם אם בא ע"א אחר מיתת בעלה להעיד שזינתה ברצון בעודה תחת בעלה לפוסלה לכהונה לכאורה הא ראוי להאמינו דהא לפוסלה לכהונה הוי דין איסורים שע"א נאמן.
ובתשו' נוב"י חאה"ע מסתפק אי נאמן ע"א להתיר להחזיר סוטתו לבעלה שאין כאן אלא איסור לאו ולא מקרי דבשב"ע ואף דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ אינה ערוה ממש ולא דמי ליבמה לשוק דהא בסוטה הולד כשר וקידושין תופסין בה שאם גירשה בעלה וחזר וקידשה מקודשת והדבר צריך תלמוד כו' שאינה ממש דבשב"ע ולא אתחזק איסורא וק"ו לדעת הראב"ד בפ"ו מיבום שצריכה חליצה כו' והאבני מילואים אהע"ז סי' י' כתב ע"ז וז"ל ונפלאתי בחקירה שחקר אם איסור סוטה חשוב דבשב"ע והכריע דאינו דבשב"ע דאיך נעלם דבר מעיני הגאון דעיקר דבר שבערוה דבעי שנים אינו אלא משום דיליף דבר דבר מממון דכתיב כי מצא בה ערות דבר וכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ומבואר דדבר בסוטה הוא דכתיב, עוד גמ' ערוכה בפ' האומר דס"ו אשתו זינתה בע"א רבא אמר לא מהימן משום דאין דבשב"ע פחות משנים ומבואר דסוטה לבעלה הוי דבשב"ע יעו"ש, הנה הא"מ שוי' להגאון בעל נוב"י לטועה בדבר שתשב"ר יודעין מקרא מלא וגמ' ערוכה ואני אומר שיש מקום לחקירת הנוב"י ובודאי לא נעלם דבר פשוט מעינו הבדולח דבודאי בע"א שבא להעיד על אשה שזינתה לאוסרה על בעלה זהו עיקר דבשב"ע דילפינן דבר דבר מממון ואין דבשב"ע פחות משנים וכן להתיר איסור א"א לשוק ע"י גט ומיתה בודאי אינו נאמן ע"א אבל בנידון דהנוב"י שכבר יצתה מתחת בעלה ואנו דנין להתיר איסור לאו דמחזיר סוטה ע"י ע"א שפיר נוכל לומר כיון שאיסור זה לא חמיר משאר איסורי לאוין ואין בו בעצמותו דבשב"ע ולענין להוציאה מבעלה אין נפקותא שפיר הוי כשאר איסורין ונאמן העד ולדבריו יש מקום עיון אם בא העד לאסור כגון שבא אחר גירושין והעיד שזו זינתה תחתיו אם נאמן לאוסרה עליו משום מחזיר סוטתו כיון שעכשיו לא הוי דבשב"ע דאינה עומדת תחת בעלה וכמ"ש, אולם נראה דיש מקום להוסיף ולחלק בין עדות להתיר ובין עדות לאסור די"ל דעדות בזנות שזינתה תחת בעלה כיון שעדות הע"א בא להעיד עלי' שזינתה והרי היא אסורה על הבעל מצד לאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה דטומאה כתיב בה כעריות הרי זה דבר שבערוה גם אחר הגירושין אע"פ שאינו מוציאה מרשות בעלה, [ועי' בתשו' רעק"א סי' קכ"ה שהתוכח בזה עם הנתיבות שצידד דבאשת כהן שנאנסה להכי הוי דשב"ע אף באיסור זונה משום דמעיד באיסור אשת איש החמור, והגרעק"א כ' ע"ז לפי דלוקה משום טומאה יעו"ש] ולכן להעיד עלי' לאסור לא מהימן ע"א אבל בעד הבא להתיר שלא זינתה אף דלהתיר כמו גט ומיתה אמרינן ג"כ אין דבשב"ע פחות משנים הטעם בזה משום שבא העד להתיר איסור א"א להבא ובלא עדותו היתה נאסרת משום איסור א"א אבל להתיר איסור מחזיר סוטתו שהוא בלאו בזה שפיר מהני עדות ע"א כיון דעל מעשה הזנות ל"ש לומר דהוי דבשב"ע דהא העד בא להעיד שלא הי' כאן מעשה הזנות מעולם ודמי להא דהגמי"י בטעה השליח ואמר לי ולענין הבעל אין נפ"מ כיון שבא העד לאחר גירושין והוי כמו שאר איסורין אבל בבא להעיד לאסור אף שבא לאחר גרושין ואינו דבשב"ע דהא לא בא להוציאה מבעלה מ"מ הוי דבר שבערוה מצד עצמות האיסור שהרי מעיד שזינתה ויש בה טומאה לחזור לבעלה והוי דבר שבערוה ונראה דאם בא העד להתיר בעודה תחת בעלה לפני הגרושין מ"מ לא מהימן אף שמצד עצמות האיסור אין זה דבשב"ע דהרי מעיד שלא זינתה וכמ"ש וגם אין מוציאין אותה מבעלה ע"י עדותו דהרי אדרבה להעמידה תחת בעלה בא מ"מ הוי דבשב"ע דכשם דלענין הוצאה מבעלה להפקיעה מרשותו מקרי דבשב"ע כן נמי להיפך להעמידה ברשות הבעל שיחולו כל השעבודים שהוא משועבד לה והיא לו ג"כ הוי דבשב"ע דמ"ל לאוסרה ולהפקיע כל השעבודים ומ"ל להתירה לחייב בכל השעבודים בין כך ובין כך שפיר שייך למילף דבר דבר מממון ומקרי דבשב"ע כיון דיש נפ"מ בעדות העד לענין הבעל לחייבו במה שלא הי' חייב קודם עדות העד אין ע"א נאמן ועי' בא"מ סי' ל"ח ס"ק י"ז דגם נישואין צריך עדים אולם אף א"נ דמצד השעבודים א"צ עדים וחופה א"צ עדים מ"מ בנוגע לאיסורים הכלל בזה הוא דכל שעודה תחת בעלה מקרי דבשב"ע בכל גוני דעדות בעניני אישות בין לאיסור ובין להיתר, משא"כ לאחר גירושין אנו צריכים לדון על האיסור מצד עצמו אם הוא דבר שבערוה וכיון שהעד בא להתיר שפיר הוי כשאר איסורין, עכ"פ היוצא מזה דבעיקר חקירת הנוב"י אם איסור סוטה היכא שבא העד להעיד אחר גרושין ל"ה דבשב"ע לא מצינו לזה סתירה גלוי' ולענין כהונה אם בא אחר הגירושין להעיד שזינתה באונס דפסולה לכהונה כדין ע"א דנאמן באיסורין ונראה דאם בא ע"א להעיד בעודה תחת בעלה על אשת ישראל שזינתה באונס דלשי' כמה ראשונים אסורה לכהונה אח"כ גם בעריות שע"י קדושין כמש"כ התוס' ביבמות דמ"ד [דלא כמש"כ בס"פ ב"א] כיון דהוי חיי"כ עשאה זונה ועי' ברא"ש בפ' הבע"י, ולוקה אח"כ משום כי תהי' לאיש זר וכיון שמותרת לבעלה ישראל ואין כאן דבר שבערוה וטומאה, ממילא נאמן הע"א שהעיד באותו שעה לפוסלה לכהונה אחרי כן.
ו
והנה דברי הרמב"ם ברור מללו דאחרי קו"ס ועדות ע"א המונע לשתות לוקה משום זונה ודבריו סותרים למש"פ בפי"ח מהל' איסו"ב הי"ב כל אשה שקנא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה כו' בין שהיתה שם עדות שמונעה מלשתות כו' הר"ז אסורה לכהונה מספק, והא בהי' עדות שמונעה מלשתות אסורה משום זונה ודאית כדין ע"א שנאמן באיסורין וכמש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב וכבר תמה בזה בס' נחל איתן מסתירת דברי הר"מ הנ"ל, ולפי מש"כ דהעד אינו נאמן בתורת ודאי בסוטה ורק בזונה מדין ע"א נאמן באיסורין הוא י"ל ע"פ מש"כ המחנה אפרים בהגהות לד' הרמב"ם פי"ח מהל' איסו"ב הי"ז במש"כ הרמב"ם דהשבוי' הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מד"ס לפיכך הקילו בה דמשמע דוקא גבי שבוי' אבל בשאר איסורין אין עבד ושפחה נאמנין ובהל' סוטה כתב ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין הואיל והתורה האמינה ע"א ונראה דשאני התם דאיכא רגלים לדבר יעו"ש, ולפמשנ"ת דגם גבי סוטה גופא אינו נאמן הע"א בתורת ודאי רק שאינו שותה וממילא נאסרת מצד קו"ס מספק ולגבי איסור זונה לכהונה נאמן בתורת ודאי כדין ע"א נאמן באיסורין דוקא שעד כשר הוא אבל קרוב ושפחה אינם נאמנים כמש"כ המחנ"א, וע"כ שפיר כתב הרמב"ם הר"ז אסורה לכהונה מספק אף בהי' עדות שמונעה מלשתות כגון שהי' עדות של פסולים אף דמונעים השתי' מ"מ אינם נאמנים לאיסורין והרמב"ם נקיט דאסורה לכהונה מספק בכל גוני אף דל"ה עדות המועיל לאוסרה בתורת ודאי זונה, אבל גוף דברי המחנ"א צ"ע ולא כן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ה מ"ה עדות ה"ג דכל מקום שע"א מועיל אשה ופסול מעידים וע"ע בפי"א מה' עדות הל"ז ע"א נאמן באיסורין אעפ"י שהוא פסול לשאר עדיות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה כו' ועי' בתשו' הרשב"א סי' ת"ל ואכ"מ.
ואפ"ל בסתירת דברי הרמב"ם דנראה דמש"כ הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין דאיסור יוחזק עפ"י ע"א והוא מהירושלמי פ"ו דסוטה היינו דוקא בעד כשר דהרמב"ם ס"ל דהטעם הוא דאיסור יוחזק עפ"י ע"א משום דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכ"ד מהרי"ק דאף בשארי איסורין אמרינן כן וכמבואר בש"ך סי' קכ"ז, וא"כ אחרי שהעיד ע"א על חתיכה שהיא של חלב ולא הוכחש באותה שעה הרי הוא כשנים וע"כ לוקין על פיו אחרי שהוברר הדבר עפ"י נאמנות ודאית כשני עדים, והנה דעת הרמב"ם בפ"ט מה' רוצח הי"ד דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים רק בעד כשר ולא בעד פסול וע"כ פסק אשה האומרת ראיתי את ההורג ואשה אחרת אומרת לא ראיתי היו עורפין בין שבאו כאחת בין שבאו זה אח"ז והראב"ד חולק על זה ע"ש ולשיטתו דבעד פסול ל"א כ"א שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ומהני אח"כ גם הכחשת פסול א"כ לא הוחזק האיסור בתורת ודאי וע"כ אי אפשר להעניש העובר עפ"י עדות הפסול.
ומיושב בזה מה שתמה הפני יהושע ע"ד הרמב"ם מהא דאין האב נאמן לסוקלה כמבואר בקדושין דס"ד וכמש"פ כן גם הרמב"ם ולא אמרינן דהאיסור כבר הוחזק ולפמ"ש א"ש דהאב אף שנאמן מ"מ מצד שהוא פסול ל"א גבי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים להחזיק האיסור להעניש את העובר אח"כ ולהכי אינו נאמן לסוקלה ובהודאת עצמו דמהני להחזיק אף שהוא עד פסול כקרוב היינו דוקא שהוחזק אחרי כן על פיו וא"צ לנאמנותו משא"כ בנאמנות ע"א שמעיד שהוא חלב דלא בעינן הוחזק אח"כ ומיד שמעיד שהוא חלב ולא הוכחש האוכל לוקה ומש"כ הש"ש ש"ו פ"י לחדש דגם בעדות ע"א בעינן הוחזק שלשים יום והוכיח מד' הרמב"ם בפ"ט מהל' נזירות וכן עד שאמר לאחד בפני נדרת בנזירות כו' נהג נזירות על פי ע"א ושתה יין או נטמא לוקה ומשמע דאם עדיין לא נהג נזירות על פיו אע"ג דהנדר חל עליו אין לוקה על פי עד אחד ומה"ט כ' דגם מש"כ הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק היינו ג"כ ע"י חזקה אחרי כן, וזה אינו נראה כלל דלנאמנות ע"א ניבעי הוחזק אחרי כן ומש"כ הרמב"ם נהג נזירותו ע"פ ע"א דאם לא נהג נזירות שאינו מגדל פרע ואינו מתרחק מן המתים הרי זה גופא הוי הכחשה כיון דעדות הע"א שנהג בנזירות הוא עליו עצמו ולא דמי לעד שהוא מעיד שהוא חלב שהאוכל לוקה דהתם אין העדות בגופו ולא הוי ליה למידע וכיון דלא הכחיש הרי הוחזק לחלב משא"כ בעדות הע"א בנזיר שהעדות עליו כיון שאין נוהג נזירות מתחילה הר"ז גופא הכחשה, ומשה"ק שם הש"ש מהוחזקה נדה בשכנותיה דבעלה לוקה ומשמע דאי אמרה טמאה אני לך אין בעלה לוקה ואע"ג דהימנה רחמנא כמו בע"א דכתיב וספרה לה למש"כ א"ש דנהי דנאמנת באיסורין אבל עד פסול הוי ולא הוי כשנים ולהכי אין בעלה לוקה עליה אא"כ הוחזקה אבל בעד כשר המעיד לוקה מיד ולא בעינן הוחזק וכ"נ מדהר"מ בפ"ג מהל' שגגות ובפ"א מהל' איסו"ב הכ"ד דלא נזכר הוחזק וכ"נ מהירוש' דסוטה פ"ו מקור הדין דלא נזכר שם הוחזק כלל, ומש"כ הרמב"ם איסור יוחזק ע"פ ע"א הוא מיד [ולגבי עצמו עי' מל"מ פ"כ מאיסו"ב והגר"א אה"ע סי' ג' ס"ק י"א].
ובמה שכתבתי בשי' הרמב"ם דל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים בפסול י"ל ג"כ משה"ק המל"מ בהגהותיו לס' החינוך במאי דפסולי עדות אינם חייבים קרבן שבועה כמבואר בסו"פ שה"ע דהא בעד מיתה או בעד סוטה חייב ק"ש כמבואר בשבועות דל"ב ועי' בש"ש ש"ז ובתשו' רעק"א סי' קע"ט, ולמש"כ נראה לפ"מ שפרש"י בב"ק דנ"ו דלהכי ליכא לא יגיד בחד משום דאין בעדותו תועלת ממון ועוד מדכתיב והוא עד וכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים והגרעק"א בתוספותיו למשניות סוטה הקשה ע"ז דהא בעד סוטה ועד מיתה חייב, וצ"ל בכונת דרש"י לפ"מ דקיי"ל כעולא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים [וגם בנסכא דר' אבא פי' הריב"ם בתוס' ב"ב דל"ד וברמב"ן שם דכ"ז שלא נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים] ולהכי חשוב שם כשנים וכ"ז בעד כשר אבל בעד פסול דלא הוי כשנים נהי דנאמן בעד סוטה ובעד מיתה דהוי כשנים לגבי פסול אבל אם הכשר מכחישו אח"כ לא הוי כשנים לפיכך אי"ח קרבן שבועה בפסול, [ומה שתמה הש"ש שם במש"פ הרמב"ם בפ"י משגגות דהמלך וכהן משיח מביאים קרבן על שה"ע וע"כ מיירי בד"נ דהא בד"מ אין המלך מעיד ומבואר דאע"ג דאינו עד בכל מילי מ"מ להאי מילתא ראוי להעיד א"כ אשה נמי בעד סוטה ומיתה ראוי' להעיד יעוי"ש, לק"מ דשאני מלך שהוא באמת עד כשר אלא שאינו ראוי להעיד משום שום תשים עליך מלך ואינו בדין עמידה אבל בד"נ וכ"מ שמעיד משום אפרושי מאיסורא ממילא גם לענין דין ממון הרי הוא עד כשר וזה פשוט], ולפמשנ"ת דעד פסול דלא הוי כשנים לשי' הרמב"ם לא יוחזק איסור על ידי עד פסול אתי שפיר מש"כ הרמב"ם דאסורה לכהונה מספק היינו רק מצד העשה דונטמאה דספק כודאי אבל אין להלקותו משום הלאו דזונה עפ"י עדות הפסול דלא האמינתו תורה כשנים וכונת הרמב"ם דאינה בתורת זונה ודאית לענין מלקות דהאיסור לא הוחזק עפ"י עד פסול והרמב"ם סתמא כתב אף בעדות פסולים, ופשטות ד' הרמב"ם אפ"ל לפי שכלל בהלכה זו הנך גוני שלא רצתה לשתות וכיו"ב וע"כ כתב דאסורה לכהונה מספק דקאי אכל גווני].
ז
וראיתי להלח"מ פי"ב מהל' גירושין מה שנתקשה ס בדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח הל' י"ד דהרי הן כב' כתי עדים המכחישות זא"ז דמבואר מדברי הרמב"ם דעדות הע"א לגבי שנים הוי כתרי ותרי והא ביבמות קי"ח מקשה הש"ס פשיטא אין דבריו של אחד במקום שנים וכן משמע מכ"ד דעדות הע"א כמאן דליתא הוא לגבי תרי הן אמת שהתוס' ביבמות שם חילקו מהא דסוטה דל"א דלא מקשה הש"ס פשיטא משום דהתם דנאמן מדאורייתא הרי הוא כשנים ונראה דהוי כשנים ממש אולם לפי מש"כ בדעת הרמב"ם דס"ל דעד מיתה נאמן מה"ת אין תירוץ התוס' מספיק ובב"י אהע"ז סי' קע"ח מבואר דבע"א אומר נטמאת הוי כתרי ותרי לפי הנראה דייק כן מד' הרמב"ם הנ"ל ועי' בפנ"י כתובות דכ"ו ובקו"א שם מה שערער על טעות מורה אחד וכתב שדברי הב"י מגומגמים ולא הביא דברי הרמב"ם] וראיתי בתשו' נטע שעשועים שבנה יסוד ע"ד הרמב"ם ובס' יהושע סי' ע"ה ע"ו התוכח אתו בזה ונדחק בד' הרמב"ם וע"ע בס' תרומת הכרי סי' ל"א.
ולדעתי יש להעיר על דברי רבינו הב"י דאין מדברי הרמב"ם שכתב בעג"ע דהוי כב' כתי עדים המכחישים זא"ז ראי' לסוטה דהרי הרמב"ם לא כתב כן בסוטה וכתב רק הדין דע"א אומר נטמאת וב' אומרים לא נטמאת לא היתה שותה ולא סיים בזה כשני כתי עדים המכחישים זא"ז, וטעמו של דבר נראה עפ"י מה שנתבאר בשיטת הרמב"ם דנאמנות הע"א בסוטה הוא רק בדין ההשקאה ולא בעצם המעשה ונאמן רק שלא להשקותה וממילא היא נאסרת כיון שנמנעת השתי' המתירתה אבל אחר ההשקאה אם בא ע"א אינו נאמן מכל מקום י"ל כשבאו אח"כ ב' עדים והעידו על עצם המעשה שהיא טהורה לא גרע בירור ב' עדים מהשקאה דמה שהאמינה תורה להעד היינו למנוע ממנה ההשקאה והרי היא ממילא באיסורה אבל כשבאו אח"כ שני עדים הרי אלו מתירין אותה בעדותם על גוף המאורע שע"ז לא הי' הע"א נאמן בתורת ודאי וא"כ אין דבריו של האחד במקום שנים כלום, אבל בעג"ע שפיר כתב הרמב"ם דהוי כשתי עדיות המכחישות זא"ז משום דשם עדות הע"א ועדות הב' עדים הוא רק בדין העריפה ולא על ההורג ולענין העריפה הרי האמינה תורה עדות הע"א כשנים ושפיר הוי כתרי ותרי כיון דעל העריפה אנו דנים ועל העריפה באה עדות העדים ובדין העריפה האמינה תורה ע"א כתרי ובדקדוק כתב הרמב"ם דינו דוקא בעגלה ערופה ולא בסוטה, ולפ"ז לא משכח"ל לדין דע"א אומר נטמאת וב' אומרים לא נטמאת דשותה רק בשנים אומרים שלא ראה ומכחישים את הע"א בזה שותה, וע"כ שכל הרמב"ם את לשונו ולא סיים בזה דהוי כב' כתי עדים המכחישים זא"ז, דא"כ הי' נראה דגם במעידים שטהורה היא הוה ספק ובאמת ז"א דבכה"ג הלא נתברר שטהורה היא וא"צ השקאה ובשנים המכחישים לאחד שאומרים שלא ראה ששותה אין נפ"מ אי הוי כתרי ותרי או דאין אחד במקום שנים דבין כך ובין וכך שותה והב"י שכ' דהוי כתרי ותרי אף שהביא מתחלה פרש"י דב' אומרים לא נטמאת היינו שלא ראה לפי הנראה בדעתו עפ"י ד' הרמב"ם דאף בשנים אומרים שטהורה היא שותה ולמש"כ בשי' הרמב"ם די"ל דנאמנות ע"א הוא רק למנוע ההשקאה בודאי מהני הכחשת השנים וד' הב"י צ"ע [עוד יש להעיר בחילוק עג"ע מסוטה דבעג"ע נראה דגם גזלן דאורייתא החשוד לשקר כשר ובסוטה דוקא פסול עבירה דרבנן דוקא עי' בטו"א ר"ה כ"ב, ובמנ"ח בדין עג"ע ולהכי במוכחש משנים הוי כחשוד לשקר ודומה לזה בשו"ע חו"מ סי' ל"ד שי' רבינו יקיר דבנשבע להכחיש העד שנאמן דבא העד והתובע לפסול את הנתבע שנשבע לשקר, ולהכי בעג"ע כיון דנאמן כשנים אעפ"י שחשוד לשקר מ"מ הא פסול משקר נאמן ג"כ משא"כ בסוטה].
ומה שהקשה הלח"מ שם בד' הרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח הי"ד דלא אמרינן בעד פסול כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ממה שכתב הרמב"ם לענין עדות אשה דשם מוכח דאף בפסול אמרינן דהרי הוא כשנים שאם העיד הפסול אינו נאמן פסול אחר להכחישו עי"ש שהרבה לתמוה ולדקדק בדברי הרמב"ם, ונראה דיש מקום לחלק דדוקא בעג"ע ובסוטה י"ל דהא דעדות הפסול לא חשוב כשנים משום דאי אפשר להיות מעד פסול כשר ומה שהאמינה תורה כשנים הוא רק בעד כשר דעכ"פ הוא כשר מצד עצמו וחזי לצירוף ומכיון דגלי קרא דלא בעי שנים ממילא דדין האחד כדין השנים הואיל והוא כשר בעצמותו אבל עד פסול א"א לו להיות כשר ומה שהאמינה תורה עד פסול ס"ל להרמב"ם הוא רק בענינים שאינם צריכים בירור ובעג"ע משוי לספק ומבטל הקורבה וכמ"כ בסוטה מהני עדות הפסול למנוע ההשקאה ונאסרת מצד הרגלים לדבר דקו"ס ואף שאינו פועל בנאמנותו על בירור הדבר להיות בתורת ודאי כשנים מ"מ מהני לבטל דין העריפה ודין ההשקאה שזהו הוא שחידשה תורה ולכן היכא שהוכחש הפסול אח"כ כיון שלא הי' נאמן מתחלה בתורת ודאי אין עדותו מכרעת כלום וקם דינא כדמעיקרא, אבל בעדות אשה מה שהאמינו חז"ל לעדות הפסול שמת ע"כ צ"ל שהוא בתורת ודאי שנתברר עצם המעשה ע"י עדותו דאי בתורת ספק מאי מהני עדותו הרי אי אפשר להתיר א"א לעלמא מספק וע"כ משום הסברות דמילתא דעבידא לאגלויי או מטעם דייקא ומינסבא אנו מאמינים לעד הפסול בתורת ודאי וממילא שוב אי אפשר לחלק בין כשר לפסול שהרי גם הפסול נאמן בתורת ודאי וע"כ גם אם בא פסול אחר להכחישו אינו נאמן, ומה שפסק הרמב"ם דאם בא כשר אח"כ נאמן הכשר להכחיש את הפסול אפ"ל עפ"י מ"ש התשב"ץ וגם הנוב"י האריך בדעת הרמב"ם דס"ל דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת ודוקא עד כשר ולא פסול יעו"ש א"כ עדות הפסול לגבי הכשר הוי כעדות ע"א לגבי שנים וכה"ג חילקו התוס' ביבמות דקי"ח בין סוטה לעדות אשה ע"ש, גם אי באו שני פסולין אח"כ להכחיש את הפסול נאמנים מטעם כיון דמתקנת חז"ל פסולים ככשרים אזלינן בתר רוב דעות ואין ע"א במקום שנים, גם שארי הדקדוקים שדקדק הלח"מ בדברי הרמב"ם בפ"ט מה' רוצח וגם בהשגות הראב"ד שם דמש"כ בה' ט"ו בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אם אמר ע"א ראיתי ההורג וב' נשים או ב' פסולים אומרים לא ראיתי אין עורפין כונתו בזה אחר זה דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין הפסולין נאמנין להכחישו, ובה' ט"ז ב' נשים או ב' פסולין אומרים ראינו ההורג וע"א מכחישם ואומר לא ראיתם עורפין שאפילו מאה נשים או מאה פסולים וע"א מכחישם הרי אלו כאיש אחד ועד אחד היינו דהרמב"ם לשיטתו דבעדות הפסול ל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וע"כ אף בבאו בתחלה ואח"כ בא הכשר מאה נשים כחד גברא דמיין דכהך לישנא פסק הרמב"ם וא"ש בפשיטות ולא אדע מה שנדחק הלח"מ בזה.
ח
והנה יש להעיר במה שהחזקנו בשיטת הרמב"ם דאין ע"א נאמן בתורת ודאי על גוף המעשה ורק שלא להשקותה הוא נאמן וממילא אסורה מצד קו"ס דלפ"ז יש להעיר מאי שנא דמפסדת כתובתה עפ"י עדות הע"א ומאי שנא מחמש נשים דנאמנות לאוסרה ולא להפסידה כתובתה כיון דאינו נאמן בודאי. והנה הנובי"ת חחו"מ סי' ח' כ' דמה שנאמן ע"א להפסידה כתובתה הוא מתקנת חכמים מתוך שנאמן לאוסרה ובחמש נשים אוקמי אדינא יעו"ש וא"ש, אבל מפשטות הדברים אינו נראה כן. והנה הבית מאיר תמה בסי' קע"ח בחמש נשים דעכ"פ אינה שותה וא"כ לדידן דקיי"ל כב"ה דמתו בעליהן עד שלא שתו מפסדת כתובתה, א"כ עדות חמש נשים דפועל שלא להשקותה לא גרע ממתו בעליהן עד שלא שתו, ועי' בתוס' רעק"א בסוטה שתמה כן והניח בצ"ע והבי"מ חידש דדוקא במתו בעליהן עד שלא שתו הוי א"י אם נתחייבתי שלא נתחייבו היורשים אבל בעדות חמש נשים הוי א"י אם פרעתיך וע"כ אינה מפסדת כתובתה [ועי' בקצוה"ח סי' ל"ט ובנח"י סי' ס"ט מה שהאריך בזה] ולפי"ז אם נימא דגם עד כשר אינו נאמן בתורת ודאי רק שמונע השתי' א"כ קשה גם בעד כשר אמאי מפסדת כתובתה הא בא"י אם פרעתיך אינו בדין שיועיל עד המסייע דאינו קם לממון וכה"ג מבואר בש"ך סי' פ"ז ומ"ש עד כשר מחמש נשים כיון דאינו נאמן בתורת ודאי אם לא דנימא דשיטת הרמב"ם דמספק פטור ודמי לא"י אם נתחייבתי כמו שנראה כן מד' התוס' סוטה ד' כ"ה, ואין חילוק בין מתו בעליהן לכל הספיקות ורק בחמש נשים שפר היתה תקנה מיוחדת שלא להאמינה להפסיד כתובתה בכדי שלא יקלקלו צרתה, ולפי"ז אפ"ל מה שהשמיט הרמב"ם מה דאיבעי לי' לר' בון בירושלמי דסוטה פ"ו חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא ע"א ואמר אני ראיתי שנטמאת מהו כו' וכבר. תמה ע"ז בש"ק שם ולפימש"כ י"ל דכיון דמצד הדין הרי מפסדת כתובתה גם בעדות חמותה ורק מתק"ח בחמש נשים אינה מפסדת וע"כ בבא אח"כ ע"א והעיד כיון דלא איפשיטא בירושלמי והוי ספיקא דדינא הר"ז כספק בתקנה ואוקמי אד"ת וכמו דקיי"ל בכל ספק תקנה וממילא מפסדת כתובתה וכיון שכתב הרמב"ם דע"א נאמן להפסיד כתובתה ממילא נשמע דבכל גוני מפסדת כתובתה ע"י עדותו ואף בגוונא דמספקא לן בירושלמי כיון שהוא ספק בתקנה, אולם מדלא הוזכר כלל בגמ' שהי' בזה תקנת חכמים שלא להפסידה כתובתה בעדות חמש נשים נראה פשטות הדברים דמצד הדין הוא וע"כ מטעם דא"י אם פרעתיך הוי וכמ"ש הבית מאיר:
ונראה דבהא דא"י אם פרעתיך חייב יש ב' טעמים משום חזקת חיוב ומשום אין ספק מוציא מידי ודאי ומה"ט דנו האחרונים דאף בספק פרעון קודם להלואה חייב משום אין ספק מוציא מידי ודאי ובסוטה דע"י רגל"ד איתרע חזקת חיוב הא דחייב בכתובתה בחמש נשים בודאי הוא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי. והנה דעת ההפלאה בכתובות דפ"ה [וע"ע בתשו' ברית אברהם ח' חו"מ סי' ה'] דע"א בא"י אם פרעתיך מועיל וטעמו דהא מבואר בחו"מ סי' ע"ה דהוגד לי מפי קרוב חשוב טענת ברי לחייב היסת ה"נ חשוב נמי ברי לענין א"י אם פרעתיך ע"י ברי מפי אחר, אבל האחרונים הכריעו להלכה דברי מפי אחר לא הוי ברי וכמבואר בב"ב דקל"ה ובכתובות דע"ו דכמנה לאחר בידך דמי וע"כ אף דהוגד לי מפי קרוב חשוב ברי צ"ל דזה דוקא לחייב שבועת היסת [דגם רגל"ד כתיבה פרוצה מחייב היסת] אבל למיחשב ברי ודאי נגד טוען ברי שכבר נתחייב זה לא מהני ברי מפי אחר, ונראה דזה דוקא בסתם א"י אם פרעתיך דאיכא חזקת חיוב אין ברי מפי אחר חשוב ברי לפוטרו מחזקתו אבל היכא דליכא חזקת חיוב כלל ורק משום דאין ספק מוציא מידי ודאי קא אתינן עלה בזה י"ל דגם ברי מפי אחר מהני דהא עכ"פ יש בזה גם טוען ודאי ול"ש לומר אין ספק מוציא מידי ודאי דהא ודאי וודאי הוא ומהני שפיר ברי מפי אחר בכה"ג ועפי"ז יש לדון בספק פרעון קודם להלואה כמשכ"ל שיועיל בזה ברי מפי אחר] וביותר י"ל דחשוב ברי נגד טענת ברי דסוטה דברי גרוע הוא וכמש"כ התוס' בסוטה שם אלא דמ"מ אף שאין אנו מאמינים לה והתורה עשאה לספק חשוב טענת ברי משום דסוף סוף היא הרי טוענת דברי ויש בזה תביעה ודאית בזה שפיר י"ל דיש בזה הכחשה ודאית ע"י ברי מפי אחר דנגד ברי גרוע דידה מהני ברי מפי אחר דהוי ג"כ ברי גרוע ולפי זה א"ש בסוטה דע"א נאמן להפסידה כתובתה וגם קרוב ופסול נאמן משום דהוגד מפי קרוב מהני למשוי טענת ברי נגד טענת ברי שלה כיון דחזקת חיוב אין כאן דאיתרע וברי שלה גרוע, ובזה יובן מה דחמש נשים אינן נאמנות להפסיד כתובתה ושארי פסולי עדות נאמנים והא מגזיה"כ דועד אין בה ילפינן דכל הפסולין נאמנין בסוטה. וא"כ גם חמש נשים מן הדין נאמנות ולפימש"כ יובן היטב דעיקר הטעם דמועיל עדות הפסולין להפסיד כתובתה משום דמחשבינן עדותם לברי נגד טענתה וכמ"ש ובעדות חמש נשים אין זה ברי כלל דהא מבואר שם בחו"מ סי' ע"ה דוקא בהוגד מפי קרוב ונאמן הוי ברי ובלבד שלא יהי' נוגע בעדות וא"כ חמש נשים ששונאות זא"ז וחשודות לקלקל והוי כנוגע ואין זה מפי נאמן ולא הוי עדות דידהו ברי כלל ושפיר אינן נאמנות להפסידה כתובתה דהוי א"י אם פרעתיך ומחויב כתובתה מדינא.
ובירושלמי פ"ו דסוטה פליגי רב אדא אמר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסיד כתובתה אמר ר"ח מ"ט אמרו נאמן לטמאותה מפני שרגלים לדבר כו' שמעון בר בא בשם ריו"ח כאן שלא היתה שותה ובעג"ע היו עורפין כו' נראה לפמשנ"ת דבזה קא מפלגי בירושלמי אי נאמן העד בתורת ודאי או רק על דין ההשקאה ומה"ט פליגי בזה גם לענין להפסידה כתובתה דר"ח ס"ל דנאמן בתורת ודאי מפני רגל"ד על גוף המאורע שזינתה וממילא אמרינן מתוך שגזרה תורה שנאמן בודאי לאוסרה נאמן נמי להפסיד כתובתה ורב אדא ס"ל דהע"א אינו נאמן בתורת ודאי רק למנוע ההשקאה וממילא דלהפסידה כתובתה אינו נאמן דאין ע"א קם לממון ול"ש לומר מתוך שנאמן לאוסרה יהי' נאמן גם להפסיד כתובתה דהרי ע"ז גופא אינו נאמן על גוף המעשה ורק למנוע ההשקאה נאמן, והרמב"ם שפסק דמפסדת כתובתה אף שהוא סובר להלכה דאין ע"א נאמן רק למנוע ההשקאה צ"ל דכיון דבש"ס דילן לא חילק בזה עכצ"ל דגם מספק מפסדת כתובתה עפ"י עדות הע"א ומהטעם שכתבנו דלענין זה מהני ברי מפי אחר, וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הלכה כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה מפני עדי טומאה הר"ז אסורה על בעלה לעולם ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקו"ס והשתי' שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ"ל מבואר דמאי דמפסדת כתובתה משום קו"ס ואין בה שתי'.
ולפי"ז א"ש ג"כ מה' שהשמיט הרמב"ם האיבעי' דר' בון בירושלמי דסוטה פ"ו והובא לעיל ולפמשנ"ת א"ש דהירושלמי לשיטתו דע"א נאמן בתורת ודאי ומשום מתוך שנאמן לאוסרה נאמן ג"כ להפסידה כתובתה וע"כ איבעי' ליה לר' בון בבאה חמותה תחלה ונאסרה ע"י עדותה ואח"כ בא ע"א דאז שוב אין עדותו פועל כלום ול"ש מתוך ולכן יש לומר דאין הע"א נאמן להפסיד כתובתה אבל הרמב"ם דס"ל שהעד אינו נאמן בתורת ודאי ורק על ההשקאה נאמן וע"כ הא דנאמן להפסיד כתובתה אינו מטעם מתוך שנאמן לאוסרה כי אם מטעם אחר וכמו שכתבנו ולפי"ז אין מקום לבעיא זו דהא בכל גווני אין העד נאמן מכח טעם מתוך שנאמן לאוסרה ומה לי באה חמותה תחלה או לא וע"כ השמיט הרמב"ם בעיא זו ולמש"כ בשי' הרמב"ם דהא דמפסדת כתובתה בעד סוטה היא משום חסרון השקאה וכמו שנראה כן מדבריו בפ"א מהל' סוטה הל' כ', צ"ל דהא דעד סוטה חייב בקרבן שבועה כמבואר בשבועות דל"ב דאע"פ שאינו נאמן בתורת עדות ודאית מ"מ כיון דע"י עדותו לא היתה שותה והי' נפטר מכתובתה חייב ק"ש דהא דפליגי שם בעדי סתירה היא משום דהגל"מ דלאו כממון דמי דשמא תשתה וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהל' שבועות דלהכי פטורים שהרי אפשר שתשתה ולא תפסיד כתובתה ובודאי בארוסה שאינה שותה ושתפסיד כתובתה גם עדי סתירה חייבין בק"ש אע"פ דמפסדת מספק על ידם, וה"נ בעדות הע"א שמונע ההשקאה הרי מפסדת על ידו וחייב ק"ש, וכן מש"פ הרמב"ם כפכ"א מהל' עדות דבהוזם עד טומאה משלם ע"א אע"פ שאינו נאמן בתורת ודאי מ"מ הוי ממון גמור ויש בזה דין הזמה ובהוזמו עדי סתירה אינם משלמים משום דהוי דהגול"מ דלאו כממון דמי ובאופן דע"י קו"ס היתה מפסדת כתובתה גם עדי סתירה משלמין וזה פשוט.