אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ה
ב"ה ח' אדר תרנ"ה. ווילנא. אשה שניסת לכהן ואח"כ יצא קול שחלצה זה עשרים שנה בפה והיא ואחיה אומרים שהי' לה ולד אחר מות בעלה הראשון ומת תוך ל' ובפנקס הצדקה גדולה רשום בשם נפל.
א
מה שפקפק רומעכ"ת יחי' בדבר הנאמנות בזה לפי שאין עדים כשרים היודעים להעיד שהי' לה ולד שמת תוך ל' יום מבעלה הראשון לפני חליצתה רק עפ"י עדות נשים ואחיה ובפנקס הצ"ג פה רשום בשם נפל ולכאורה הא גם באיסורים אין ע"א נאמן נגד חזקה והא בספק אם יש לאשה יבמה ולד בחזקת היתר ליבם עומדת וממילא בחזקת איסור לשוק עומדת כמבואר ביבמות ד"ל והוצרכה לחליצה בודאי ואין ע"א נאמן להוציאה מחזקתה זו, אולם גם באיתחזק איסורא באיסור דרבנן כ' הנוב"י במה"ת אה"ע סי' ז' דכיון דאי מ"א מהימן נגד חזקה הוי ספיקא דדינא וע"כ בדרבנן אזלינן להקל ובזה העיר על דברי הב"ש אה"ע סי' קנ"ח שכ' דאין ע"א נאמן להעיד שמתה אשתו להתיר איסור חדר"ג וכ"כ בח"צ סי' ס"ה ע"ד הריב"ש שכתב דקטן אינו נאמן דאתחזק איסורא דרבנן דמ"מ גדול וקרוב נאמן אף באיתחזק אסורא וכ"כ הגאון רעק"א בחי' ליור"ד סי' ט"ו דע"א נאמן להעיד על עגלים שהם ב"ח מה"ט דבדרבנן גם באתחזק נאמן יעו"ש וע"ע בתשובת רעק"א סי' ז'.
ולבד זה נראה דגם איתחזק איסורא לא הוי דהא לדברי העד מעולם לא נפסלה לכהונה והחליצה מעיקרא היתה רק בתורת ספק וכמ"ש בהגמי"י בפ"ג מה' אישות סי' ג' במעשה בשליח שטעה ואמר הרי את מקודשת לי דנאמן השליח לומר שטעה ולא הוי נגד חזקת א"א כיון דע"פ דבריו לא הוחזקה כלל בא"א ולא מקרי איתחזק איסורא רק היכא דאף לדברי העד הבא להתיר את האיסור מכאן ולהבא מודה דמעיקרא אסור משא"כ היכא דלדברי העד לא הי' איסור מעולם כלל ויעוי' בשב שמעתתא ש"ו פ"ג וד', ומה שהיתה מתחלה בחזקת היתר ליבם וממילא באיסור לשוק עומדת נראה דג"כ לא הוי איתחזק איסורא משום דע"כ לא אמרינן איתחזק רק אם אותו איסור דא"א או טבל והקדש נמשך והעד בא להתיר את האיסור ההוא משא"כ איסור זה דחליצה לכהונה הוא איסור שנתחדש אח"כ והאיסור יבמה לשוק כבר חלף והלך לו ע"י מעשה החליצה, ואין מחזיקין מאיסור לאיסור לומר כמו שהיתה אסורה מתחלה מצד יבמה לשוק כן נשאר עלי' איסור לכהונה, וע"כ בעדות העד שאינו בא להתירה לשוק שמותרת היא מאלי' ע"י החליצה רק שבא להתירה לכהונה משום דלדבריו היתה החליצה מספק, ולגבי כהונה דלא נפסלה מעולם לגבי איסור זה לא אתחזק כלל, ועי' בתשו' רעק"א סי' קכ"ד קכ"ה לגבי איסור סוטה ומה שפקפק בזה הגאון מליסא.
עוד נראה לפי מ"ש הנוב"י במהד"ק אה"ע סי' ס"ט ובתנינא אה"ע סי"ט דבספק ולד ליכא חזקת איסור כלל דכיון דרוב מתעברות ויולדות מעולם לא נתברר חזקת איסור שלה לשוק ודוקא בס' דקרוב לו או קרוב לה לצרתה דתנינא ביבמות שם דמת בלא בנים והספק הוא מצד אחר בזה אמרינן בחזקת היתר ליבם עומדת ובחזקת איסור לשוק משא"כ בספק אם יש לו בנים דכיון דרוב מתעברות ויולדות ממילא לא איתחזק איסורא כלל.
הן אמת שהתוס' ביבמות ד' ל"ז כתבו מפורש גם בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון דנימא בחזקת היתר ליבם עומדת שכתבו דאין סברא לומר בשהו הרבה ולא ילדו רוב נשים מתעברות ויולדות והנוב"י בריש סימן ס"ט הביא דברי התוס' ובסוף הסימן לא הזכירו וע"ע בפני יהושע לקדושין דף פ' שכתב גם כן כמ"ש הנוב"י על כל פנים באשה זו שלא שהתה הרבה עם בעלה הראשון לפי מה שכתב הנוב"י שם דגבול לזה הוא עשר שנים דהוי רוב נשים מתעברות ויולדות, א"כ לדברי הנודע ביהודה אין כאן חזקת איסור כלל. גם אם נימא דחזקת איסור הוי וחזקה שנתבררה לשעתה מיהו הוי אחר הקדושין והנשואין מיד בחזקת היתר ליבם עמדה מ"מ אחרי כן הוי רוב נשים מתעברות ויולדות וכמבואר ביבמות דף קי"ט שם רישא חזקה ליבום ורובא לשוק א"כ נהי דאיכא חזקה מ"מ כיון דהרוב מרע להחזקה שוב ע"א נאמן דעד כאן אין ע"א נאמן נגד חזקה רק בחזקה אלימתא דלא איתרעה משא"כ בחזקה זו דאיתרעה ע"י הרוב ויל"ע ע"ז מריש גיטין ויעוי' בפנ"י ובתשו' רעק"א ס' קכ"ד.
גם למש"כ השב שמעתתא ש"ו פ"ז לחלק דבחזקה שהוחזקה לפנינו כההיא דסוקלין ושורפין על החזקות אין ע"א נאמן להוציא מידי חזקה ובזה תירץ ההיא דגיטין נ"ד דאזכרות שלי לא כתבתים לשמן דאינו נאמן והא לדבריו לא היתה הס"ת כשרה מעולם ולדברי הגהמי"י ל"ה נגד חזקה כלל, וע"ז תירץ כיון דסתם סופרים כותבים לשמה הס"ת בחזקת כשרה עומדת והוחזקה לכשרה וע"כ אינו נאמן וא"כ הכא הלא הוחזקה לחלוצה, הנה באמת בעובדא דידן במקומה לא הוחזקה לחלוצה רק ע"י הקול שיצא עפ"י דברי' וקול ושוברו עמו דהיתה רק חלוצה מספק אלא הכא גם בהוחזקה לחלוצה לא דמי לס"ת דעדות העד מתנגד למעשה הסופר הכותב לשמה כמ"כ בכל החזקות בהוחזקה נדה בשכנותיה וכיו"ב בא העד להוציא מידי מעשה החזקה משא"כ בעדות העד שהי' לה ולד שמת תוך ל' שאינו סותר מעשה החליצה כלל דגם מספק צריכה חליצה וע"כ היא מוחזקת לחלוצה א"כ אין זה נגד החזקה שהוחזקה כלל וע"כ ראוי להאמין עדות הע"א בכה"ג וגדולה מזו כתב הנוב"י מהד"ק אה"ע סי' נ"ד דנאמן ע"א לומר תנאי הי' בקדושין אף שהיו מוחזקים ודרים כאיש ואשתו דאין זה נגד החזקה כיון דגם לדברי העד הי' מעשה הקדושין אלא בהתבטל התנאי נתבטלו גם הקדושין יעו"ש.
ובגוף דברי הש"ש דזה שהוחזק בטעות חשוב ג"כ חזקה ואין ע"א נאמן להוציא מיד חזקה זו ובכה"ג כתב גם התבו"ש סי' כ"ח אות כ"ט דמה שיצא בהיתר חשוב חזקה והביא ראי' לזה מכתובות כ"ד דקאמר גדולה חזקה וכו' הרי אתם בחזקתכם אף שלא נתברר כשרותם מ"מ א"א להוציאם מחזקתם ויש להעיר ע"ז מדברי התוס' כתובות דכ"ב בד"ה תרי ותרי שפירשו ערעור דפגם משפחה שמעידין שהוא עבד ואלו מזימין אותם דאי באלו מכחישים אותם ואומרים שאינו עבד א"כ ל"ש לאוקמי בחזקת כשרות דאם הי' עבד מעולם לא הי' לו חזקת כשרות יעו"ש, ולדברי הש"ש והתבו"ש הא עכ"פ היו מוחזקים לדיינים כשרים ואין להוציאם מחזקתם, ואולי בתרי ותרי שאני דלא מהני חזקה שהוחזק לפנינו רק חזקה דמעיקרא שלא נשתנה. גם מה שהביא התבו"ש מהא דגדולה חזקה לאיבע"א שם בגמ' הוא רק בתרומה דרבנן וע"ע כתובות ד' כ"ו באס"ז שם שהביא באריכות דברי הרשב"א והריטב"א בתרי ותרי כיון דלא איתחזק אלא אפומייהו דהנך סהדי לאו חזקה היא יעו"ש.
ב
ויש לשדות נרגא בכל מה שכתבתי ביסוד ההיתר מיבמות דף קי"ט דמקשה מהא דניתן לי בן במדה"י ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ מת בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת וליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה אר"פ בגרושה וכו', וקשה לפמ"ש מאי פריך דהא י"ל דדוקא באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י לא תנשא בדין הוא שאסורה לכהן דגם ספק חלוצה אסורה להנשא לכתחלה כמו שהוכיח הרמב"ן בחי' ליבמות כ"ד משא"כ בניתן לי בן דהא דאינה נאמנת להנשא לשוק משום דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה כמו"ש הנמוק"י והמרדכי (דלא כמש"כ הנוב"י קמא סי' נ"ד דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה יעוי' בנה"מ סי' ל"ו ובתשו' רעק"א] ולא הקילו רבנן באיסור יבמה לשוק משום דייקא והעמידו על דין תורה אבל לכהונה דהוא איסור ככל האיסורין וע"א נאמן באיסורין אפילו קרוב ופסול ואפילו בע"ד דילפינן מספרה לה וכן משחיטה וניקור (דטעם דבידו מהני לסלק רק החזקה כמ"ש הפוסקים]. א"כ מהכ"ת שלא להאמינה וע"כ מותרת להנשא לכהן דלגבי כהן נאמנת שיש לה בן והא מצינו בכה"ג דפלגינן דבורא ומחלקים הנאמנות ומבואר בכתובות כ"ד נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה ובב"ב דקל"ד דנאמן להבא משום בידו ואינו נאמן למפרע וה"נ למה לא נאמינה על איסור כהונה ואף שהיא חלוצה מ"מ לגבי איסור כהונה הוי כאלו נתברר עפ"י עדים שהחליצה שלה היא בטעות.
ולכאורה י"ל דכיון דבחזקת היתר ליבם עומדת א"כ בא העד להעיד נגד החזקה ואינו נאמן, ואף דלפסול כהונה ל"ה אותחזק כלל מ"מ הא בא להעיד לפני החליצה להתירה לשוק ועדות זו היא נגד החזקה ובדבר שהוא מדאורייתא ופסול כהונה הוא רק מסתעף מזה והא כתב הריטב"א בנדה די"ח בשליא בבית שהבית טמא דאין להעמיד הבית על חזקתו דהספק הוא על השליא וכ"כ בריש נדה הא דלא מוקמינן במקוה שנמדד הטהרות על חזקתן לפי שהספק על הטמא הטובל והטהרות ממילא נטמאו. [ועי' בתוס' חולין י"א שכתבו העמד טמא על חזקתו, אף דהספק על הפרה. וכבר הרגישו מזה ואכ"מ] וה"נ עיקר הספק הוא אם צריכה חליצה ואוקי בחזקת היתר ליבם וצריכה חליצה ונאסרת לכהונה ממילא ול"מ עדות העד כיון שעיקר עדותו הוא נגד החזקה בתחלה אבל כשכבר נחלצה ובא העד להתירה לכהונה דאין עוד נפ"מ להתירה לשוק דממילא מותרת משום חליצתה ל"ש לאוקמי בחזקת איסור יבמה לשוק וכמש"כ התוס' בקדושין דע"ט דאין להעמידה בחזקת פנוי' דבין כך וב"כ היא מקודשת אי מקדושי אביה אי מקדושי עצמה היינו כיון שלא היו דנים באותה שעה רק אחר מעשי שניהם שעכ"פ נתקדשה בודאי וה"נ כיון דלא היו דנים עפ"י עדות העד על מעשה החליצה דאז היו הרבה עדים בדבר ורק שנולד הספק כעת על מה שנשאת לכהן ול"ש לאוקמי בחזקת איסור לשוק.
אבל גם זה אינו מספיק למ"ש בשם הנוב"י דבאיסור דרבנן מהימן ע"א נגד חזקת איסור א"כ על איסור חלוצה לכהונה בדין שנאמין עדות הע"א גם יקשה לשיטת הרשב"א ושארי הפוסקים דס"ל דע"א נאמן נגד החזקה וא"כ בדין שנאמין והא דלא מהימנא להתירה לשוק משום דהוי דבר שבערוה כמשכ"ל אבל להתירה לכהונה דהוי רק איסור וע"א נאמן באיסורין נאמנת, וא"כ מה מקשה הש"ס.
ואף שיש לדחוק דקושית הש"ס קאי רק לפום הך צד דע"א אינו נאמן נגד החזקה דלשיטת התוס' מספקא לי' להש"ס בר"פ האשה רבה ודעת הרשב"א דס"ל דע"א נאמן נגד החזקה היינו דמסוגיא דכריתות משמע דנפשטה האיבעיא ולפי הך צד דאינו נאמן נגד החזקה גם בדרבנן אינו נאמן אבל אכתי יקשה על הרמב"ם וטור ושו"ע שהביאו האוקימתות בגרושה או בבית האסורים כדמשני הגמ' והא לדידן באיסור דרבנן נאמן ע"א נגד החזקה כמ"ש הנוב"י ובפרט למ"ש הפנ"י בקדושין דדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א דע"א נאמן נגד החזקה ממש"פ בפט"ז מה' סנהדרין דאיסור יוחזק עפ"י ע"א כגון שהעיד על אשה שהיא גרושה או זונה, וכ"כ הש"ך בסי' קכ"ז ועוד דמ"ש דהוא נגד החזקה זהו לפי שיטת הרמב"ן שכתב ליישב הא דניתן לי בן דאינה נאמנת ולא אמרינן ניזל בתר רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות משום דאיתרע הרוב לפי שאינו לפנינו ודוקא בהלכה היא וצרתה שאין הצרה לפנינו אזלינן בתר רובא אבל כיון שהלכה בלא ולד ובאה בלא ולד איתרע רובא דידה וא"כ באומרת ניתן לי בן ואח"כ מת בני אינה נאמנת ג"כ שהי' לה בן כיון דרובא איתרע וכשיצאה יצאה בחזקת איסור לשוק ובחזקת היתר ליבם, אבל לשיטת התוס' למ"ש בד' קי"ט בד"ה אמאי שהקשו למה אינה נאמנת במיגו שהיתה יכולה לומר עדיין בני קיים וסמכינן ארוב נשים דמתעברות ויולדות ותירצו דמיירי כגון שיש שני עדים שאומרים ששניהם מתו דהשתא אינה יכולה לומר עדיין בני קיים ולפי"ז כאן ידוע עפ"י עדים שהי' לה בן וגם אזלינן בתר רובא אלא שהספק מי מת קודם ובכה"ג לפי סוגית הגמ' בדל"א בחזקת היתר לשוק עומדת ובחזקת איסור ליבם היא.
ג
ע"כ נראה דע"א הבא להעיד בדבר שבערוה דאין דבשב"ע פחות משנים ממילא גם לענין צד האיסור שבו אינו נאמן, והנה לכאורה מצינו בעדות פלגינן דבורא, ובגיטין ד"ט פליגי אביי ורבא בכתב נכסי קנוין לך דאביי ס"ל מתוך שלא קנה עצמו לא קנה נכסים ורבא ס"ל דעצמו קנה נכסים לא קנה וכה"ג פליגי בב"ב דף קל"ד בגרשתי את אשתי למפרע אי נאמן מכאן ולהבא ולמ"ד דנאמן הוא משום דפלגינן דיבורא גם בחד גופא וגם למ"ש הראב"ד בריש פ"א דמכות דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא פלגינן דבורא כדין נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטלה נראה דבאיסורין דע"א נאמן מן הדין ול"ש בו פסול נמצא אחד מהם קא"פ ה"נ ל"ש גבי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועי' בתשו' רעק"א סי' קכ"ד שתמה ע"ד הר"ן שהקשה ע"ד הרי"ף שפסק בנתן מתנה לשני בני אדם והעדים קרובים לאחד מהם דנתבטל המתנה משחרור דבנכסי קנוים לך דפלגינן דבורא, והא לא דמי דבשחרור דדין איסור עליו ואין בו פסול דקא"פ להני פלגינן דבורא. [ונראה בד' הר"ן דגם באיסורים אמרינן דבטלה כל העדות אף דל"ש בו פסול דקא"פ], וכן מצינו בעדות אשה דכל הפסולין נאמנין ואפ"ה אין האחים יורדין לנחלה. על פיהם [ועי' בנובי"ק סי' מ"ה שהוכיח מזה דבעדות אשה ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה], אבל באמת יש לחלק בין הנושאים דבההוא דכתב נכסי קנוין לך שייך ענין פלגינן דבורא דבאמת מעשה השחרור אינו תלוי בקנין נכסים רק שהמקרה הרכיבן ע"י מה שכתב בשטר כל נכסי קנוין לך ותלאן זב"ז וכן בגירשתי את אשתי למפרע בלא מעשה הגירושין אפשר שגירש או שבידו לגרש כעת להבא ורק ע"י אמירתו ודבורו שאמר גרשתי למפרע ע"ז שייך פלגינן דבורא הדבור למפרע אבל המעשה בעצמה אפשר שתהי' מגורשת להבא ולא למפרע אבל היכא שעצם המעשה תלוי זב"ז בזה ל"ש פלגינן דבורא, והא דנאמן ע"א בעדות אשה אע"פ שאין האחים יורדין לנחלה על פיו הוא לפי שלא בא העדות על ירידת נחלה דנימא כיון שלא נתקבל ע"ז נתבטל כולו, ובאמת מפורש שם ביבמות קי"ז באת לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני להנשא מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה מ"ט אדעתא דכתובה אתאי, ואף שאין ראי' משם דעיקר הטעם משום דדייקא להנשא וכאן שבאה לתבוע כתובתה ולא להנשא לא דייקא וממילא אינה נאמנת גם להנשא, אבל עכ"פ העדות באה רק על היתר נישואין ומיני' שאין ראי' דלא אמרינן עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה בעדות אשה כיון שאין עיקר העדות באה על ממון אבל היכא שעיקר עדותו בא על ממון או על דבשב"ע ובזה תלוי גם איסור כיון דאין אנו מאמינים לו על עיקר עדותו אין אנו מאמינים לו גם על איסור שבו דאין נאמנות לחצאין ול"ש בזה פלגינן דבורא, ועי' ביבמות דמ"ז נאמן הוא לפסול את בנו קטן ואינו נאמן לפסול את בנו גדול שיש לו בנים כמש"כ התוס' שם דכיון דאינו נאמן על בני בנים אינו נאמן ג"כ על בנו דל"ש בזה פלגינן דבורא והא לאביי בגיטין שם דס"ל דלא פלגינן דבורא גם בשחרור דאין קא"פ מבטל מ"מ לא פלגינן דבורא ומיני' נשמע דהיכא דעצם העדות מסתעף זמ"ז דל"ש בזה פלגינן דבורא אף בעדות אשה דאין קא"פ מבטל הצירוף מ"מ נתבטל כל העדות, אלא דמדברי הראב"ד בעצמו בערב מבואר דלולא פסול דקא"פ מבטל עדות הכשרים הי' שייך פלגינן דבורא אף דעדות שהעידו על עיקר פרעון והערבות מסתעף מעצם חיוב ההלואה והיינו הך ומבואר דלשי' הראב"ד ביטול כל העדות גם המסתעף הוא מדין קא"פ ובאיסורין גם בכה"ג אפשר לחלק העדות ועי' בנובי"ק אה"ע סי' ע"ב.
ד
ולכאורה יש לה"ר דפליגי גם בסברא זו אי יש נאמנות לחצאין מיבמות דקי"ח דהאשה שהלכה כו' וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט רע"ק אומר אין זו הדרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה להנשא ואסורה מלאכול בתרומה וברש"י שם הואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה יעוי"ש והנה לשי' הפוסקים דס"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה א"ש לר"ט דתאכל בתרומה לפי דאין ע"א נאמן נגד חזקת א"א וחזקת היתר לאכילת תרומה לפוסלה אבל לשי' הרמב"ם כמש"כ הש"ך בסי' קכ"ז בדעתו וכן לשי' הרשב"א דע"א נאמן נגד החזקה א"כ מאיזה טעם אינה נאמנת הצרה לפוסלה מתרומה הא ע"א נאמן באיסורין.
והנה התוס' מספקא להו אי דוקא בתרומה דרבנן או אף בתרומה דאורייתא ג"כ דאוקמי אחזקת א"א לפי הנראה בכונתם דאין ע"א נאמן נגד החזקה ומידי דהוה אשני שבילין, אבל הרמב"ם בפ"ט מה תרומות ה"ד כתב הואיל ואינה נשאת על פיהן הר"ז אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים סתם הדברים ומשמע אף בתרומה דאורייתא אוכלת והא הרמב"ם לד' הש"ך ס"ל דע"א נאמן נגד החזקה א"כ מאיזה טעם לא נחוש לדברי צרה דהא ע"א נאמן באיסורין, וע"כ אפשר לומר דהטעם הוא לפי שעדות הצרה בא בדבר שבערוה וכיון דאינה נאמנת על צרתה ומוקמינן על ד"ת ממילא גם על צד האיסור שבו אינה נאמנת כיון דנתבטלה העדות מעיקרו גם על המסתעף ממנו אינה נאמנת.
והראב"ד דס"ל דעיקר פסול דעדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה הוא מדין נמצא קא"פ ול"ש בזה באיסורים גם בכה"נ שהנאמנות הוא לחצאין פסק באמת כר"ע דאסורה לאכול בתרומה דנאמנת הצרה על צד האיסור שבו. [שו"ר בש"ש ש"ז פ"ד הרגיש מזה והביא סיוע מד' הר"ן בסנהדרין דל"א דמעשר שני דהוא ממון גבוה ופתיך בי' ממונא אינו נאמן גם על צד האיסור שבו, ובפ"ב שם נדחק בבאור דהתוס' ביבמות שם דמספק"ל בתרומה דאורייתא דעל צרתה אין להאמינה ואיכא חזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממנ"פ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה. ותמה ע"ז הש"ש דהא גם בב' שבילין איכא חדא דעביד איסורא ומאי ענין סוטה לכאן יעוי"ש, ובאמת דהתוס' פשוטים וברורים דהא בב' שבילין הא איכא חדא דעביד איסורא ממנ"פ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה וע"כ הא דטהור בב' שבילין מצד חזקה הוא ולא מדין ס"ט ברה"ר ולהכי אוכלת בתרומה ג"כ ומהני ג"כ לענין איסורא וכן מבואר בדהתוס' בסוטה דכ"ח דלאו מדין ס"ט ברה"ר הוא וכן מורים פשטות דהתוס' בריש נדה ובחולין ד"ט וזהו דלא כמש"כ התוס' בנדה ד"ס בד"ה באנו בתוך הדבור דמדין ס"ט ברה"ר טהור בב' שבילין יעוי"ש], וצ"ל בשי' הרמב"ם דהא דאמרינן בכתובות נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אע"ג דאין נאמנות לחצאין משום דהתם אין זה מסתעף מעיקר העדות ופרטי העדות נחלקים כל חד כדינו ועוד דהתם מעלה עשו ביוחסין ובלא זה לשי' הרמב"ם באמת לא מהני להאכילו בתרומה רק בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאורייתא.
ה
וישלומר דהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי בפי"ב מה' עדות ה"ב פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפים להרגו שאין אדם קרוב אצל ממונו, והראב"ד השיג ע"ז יש מן המפרשים הטובים שפירשו פלוני רבע את שורי דגם הרובע אינו נהרג כשם שאינו נאמן על שורו דעדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה, דהראב"ד לשיטתו המובא ברא"ש פ"א דמכות דהא דפלגינן דבורא ול"א עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה משום דדמי לקא"פ וע"כ במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר דבע"ד אינו בגדר עד, וע"כ בפלוני רבע את שורי דאין זה בע"ד ורק בגדר עד פסול ע"כ מבטל כל העדות וגם הרובע אינו נהרג ומיני' דכל היכא דלא שייך דין דקא"פ מבטל עדות הכשרים כמו באיסורים א"א לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"כ נאמנת הצרה לפסלה מתרומה כרע"ק, אבל הרמב"ם ס"ל דדין פלגינן דיבורא ועדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה ל"ש לדין קא"פ וגם היכא שמבטל קא"פ בכל זה י"ל דפלגינן דבורא וכמ"ש התוס' בסנהדרין ד"ט ע"ב בד"ה ואין בתוך הדבור תדע דאם הי' כהן נשוי אחותו והוא ואחר מעידין שפלוני בא עלי' כו', מבואר דאף בקרוב שאינו בע"ד דמבטל עדות הכשרים לא נתבטלה כל העדות דפלגינן דבורא, [וכן מבואר בדהתוס' אצל אשתו ל"א שמפרשים דלא כהראב"ד וכ"כ הלח"מ] וא"כ אי אפשר לפרש כדעת הראב"ד דאדם קרוב אצל עצמו אמרינן ואדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן, היינו דאצל עצמו הוא בגדר בע"ד ואצל ממונו אינו בע"ד רק קרוב, דלדעת הרמב"ם אין נפ"מ בין בע"ד ובין קרוב ובכל אנפי פלגינן דבורא וע"כ דהפירוש אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן הוא כפירש"י, דמתוך שנאמן על הרובע נאמן על ממונו [ונראה לשי' רש"י והרמב"ם דלהכי נאמן על השור לפי שהוא מסתעף מעיקר העדות שהעיד על הרובע], וכיון דשי' הרמב"ם מוכרח דענין פלגינן דיבורא אינו תלוי בדין קא"פ שמבטל בצירוף, א"כ י"ל גם להיפך היכא שאינו מבטל קא"פ כמו בעדות אשה ובאיסורים היכא דל"ש ענין פלגינן דבורא כגון שהמעשה תלוי זב"ז והאחד מסתעף מהשני [כמו שהביא הרא"ש מתחלה לתרץ בשם יש מתרצין שם בפ"א דמכות] אמרינן שפיר כיון שאינו נאמן לגבי עיקר העדות אינו נאמן גם לצד המסתעף שבו, ולהכי שפיר פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' תרומות כר' טרפון ודקדק בלשונו הואיל ואינה נשאת על פיהן ואינה נאמנת הצרה ע"ז הר"ז אוכלת בתרומה. ומאי דמבואר בנדרים ד"צ באמרה לבעלה טמאה אני דרבא אמר אינה אוכלת וגם לרב ששת אוכלת בכדי שלא תוציא לעז על בניה והרמב"ם בפ"א מהל"ת פסק כרבא דאינה אוכלת שאני התם דמדין שאחד"א קא אתי עלה ולא מטעם עדות, ורק כדי שלא תתן ענ"ב לא האמינוה לגבי בעלה, אבל לגבי תרומה שאחד"א משא"כ בדין עדות שפיר אמרינן דבטל כל העדות כדין עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה.
ויש להוסיף עוד דר"ע ור"ט לטעמייהו אזלי אי דנין על המסתעף כמו על עיקר העדות, במה דפליגי בירושלמי דסוטה פ"ו ה"ב ר"ט אומר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסידה כתובתה רע"ק אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך ע"א נאמן להפסידה כתובתה כו', חזר רע"ק להיות שונה כר"ט, ועי' בנוב"י מהד"ת חלק חו"מ סי' ח' דהגירסא האמיתית בירושלמי הוא להיפך דר"ט ס"ל דנאמן להפסידה כתובתה כשם שע"א נאמן לטמאותה ורע"ק ס"ל דאינו נאמן להפסידה כתובתה חזר רע"ק להיות שונה כר"ט דמדקאמר הירושלמי מתחלה מתניתין משהודה רע"ק לר"ט אלמא דר"ט ס"ל דנאמן להפסידה כתובתה ע"ש. והטעם דר"ט ס"ל כיון דעיקר עדות הע"א בא לאוסרה על בעלה וע"ז האמינה תורה ע"א בסוטה ומיני' דגם על המסתעף שבו להפסידה כתובתה ג"כ נאמן דהמסתעף גריר בתר עיקר העדות כמו דס"ל דאינה נאמנת הצרה לאוסרה בתרומה כיון שעיקר עדותה בדבר שבערוה ואזיל המסתעף בתר עיקר העדות, אבל רע"ק ס"ל דחלוקים הם וניהו דגזיה"כ בסוטה דע"א נאמן אחר קו"ס אף דאין דבר שבערוה פחות משנים אין לך בו אלא חידושו אבל לענין ממון דבעי ב' עדים אוקמוה אדינא ואינו נאמן להפסידה כתובתה אף שהוא מסתעף, ולפ"מ דקיי"ל דחזר רע"ק להיות שונה כר"ט א"כ המסתעף אזיל בתר עיקר העדות, להכי שפיר פסק הרמב"ם בפ"ט מה' תרומות כר"ט דאזלינן בתר עיקר העדות ואינה נאמנת לפסול הצרה מאכילת תרומה. ובמק"א הבאתי ראי' דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לאו מדין קרוב או פסול הוא מב"ק דע"ג דעדות שהוזמו על הטביחה בטל גם עדות גניבה לר' יוסי, ופשט השמועה נראה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכ"כ השיטה מקובצת שם והביא כן בשם תוס' הרא"ש. ויעו"י במהרש"א בפירש"י שם והא ר' יוסי ס"ל בנמצא אחד מהם קרוב או פסול בד"מ דתתקיים העדות בשאר ומ"מ ס"ל בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומשמע גם לענין הדין דגניבה [דעל קנס יש לדון למש"כ התוס' במכות בטעמא דר"י בד"מ משום דבשנים לא נתבטל לגמרי דע"א מחייב שבועה ובקנס הא אין נשבעין וע"ע בטו"ז חו"מ סי' ל' לענין עדות מיוחדת בקנס ובקצוה"ח שם] הרי דדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אמרינן גם בד"מ לר"י וה"ה באיסורים לדידן ומ"מ יש לחלק בין ד"מ לאיסורים דבד"נ בעי הגדה בב"ד ושייך בי' עדיות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף דאין בו פסול דקא"פ משא"כ באיסורים דלא בעי הגדה בב"ד.
ולפי מש"כ דלהכי אינו נאמן הע"א על צד איסור שבו משום דעיקר העדות הוא בדבר שבערוה ואינו נאמן גם על המסתעף ולהכי אינה נאמנת לומר ניתן לי בן במדה"י להנשא לכהן, משום שעיקר עדותה בא להתירה לשוק בדבר שבערוה מיני' דוקא באופן זה דעיקר עדותה בדבר שבערוה, אבל בנ"ד שכבר חלצה ואין נפ"מ בהיתרה לשוק רק בדין פסול כהונה וכיון דלא הוי דבר שבערוה שפיר נאמן עד פסול כדין איסורים דע"א נאמן, ואף דנפ"מ לענין דבר שבערוה גם אחר חליצה לענין אם יקדשנה החלוץ או האחים דאי יש לה בן אין הקדושין תופסין והוי א"א שיש לה בנים, אבל מה שיוכל להולד נפ"מ לענין דבר שבערוה אין זה חשוב עדות בדבר שבערוה כיון דלא ע"ז מעידין דבלא"ה עכ"פ אסורה להחלוץ ועוד דהא כעת הרי נשואה היא ואין קידושין תופסין בה בלא"ה וכן נראה מכל עידי קידושין, אף דע"י עדותן הרי הם אוסרים את האשה עליהם ועל קרוביהם ואפ"ה נאסרת האשה משום א"א לכל העולם וגם לעדים ולקרובי העדים משום דכיון דעיקר עדותם הוא לעלמא לא משגחינן על מה שיצויר נפ"מ כזו שאז לא היו העדים נאמנים וז"פ] ולהכי שפיר נאמן עד פסול להתירה לכהונה.
וכן ילה"ר לזה מדברי הירושלמי בסוטה שם דר' בון בר חייא בעי חמותה שאמרה אני ראיתיה שנטמאת ובא אחד ואמר אני ראיתיה שנטמאת מהו מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה כתובתה שאין מפסידין ממון עפ"י ע"א, היינו כיון דעיקר הנאמנות נצמח ממה שהוא מסתעף מעדות הע"א שבא לאוסרה שע"ז נאמן מה"ת וכן נאמן גם לענין הפסד הכתובה אבל בזה שכבר נאסרה ע"י חמותה ואין עדות העד פועל רק על ממון וע"כ אינו בדין שנאמין אותו. וכהאי גוונא איבעי בירושלמי פ"ב דכתובות ה"ו, מהו להוציא ממון מתוך עדותם ממה שנאמנים הקטנים להעיד בגדלם מה שראו בקטנותם היך עבידא הי' הכל יודעים עד שדה ראובן הי' תחום שבת ובאו ואמרו עד כאן היינו מהלכים בתחום שבת ונמצאת שהיא שדה של שמעון מהו יעו"ש, ואם שיש לחלק בין הנושאים אבל הסברא בולטת מד' הירושלמי דמשגיחים בתר עיקר עדותם ואף דמספק"ל להירושלמי הוא על מה שאינו בדין שנאמין אותו כמו ע"א על כתובה [או עדות הקטן על ממון] ומאמינים אותו רק לפי שהוא מסתעף מדין נאמנות ע"א בסוטה וע"כ מספק"ל אי בעינן שיהי' פועל בעדותו ממש שנתחדש המאורע על פיו ונאסרה על ידו ולהכי מהימן גם לממון ומדמה לה הירושלמי לעדות הע"א בחלב שיוחזק באיסור על פיו ולוקין אח"כ ג"כ על ידו, משא"כ בזה דנהי דע"א נאמן לאוסרה אבל לא נתחדשה המעשה על פיו והאשה נאסרה ע"י חמותה אינו נאמן להפסידה כתובתה דאינו קם לממון או דילמא דלא בעינן שיתחדש מעשה על פיו וסוף סוף הי' נאמן גם הע"א לאוסרה וממילא דמפסדת כתובתה דהא עכ"פ אנו מחזיקים דברי העד שהמעשה אמת שזינתה.
והנה בנ"ד שבא להעיד רק בנוגע לפסול כהונה ואפילו אם נדין כמו שבא לפני החליצה, מ"מ כיון דגם לדברי העד צריכה חליצה מספק א"כ לא שייך לומר דנתבטלה מקצתה ממה שאין מאמינים אותו ונעשה מעשה החליצה דהמעשה מוכרחת מ"מ ואין זה תרתי דסתרי והדר דינא אשר להמסתעף שבו נאמן כדין ע"א דנאמן באיסורין דהא העדות שלו לא נתבטל כיון דגם לדבריו צריכה חליצה מספק. ובזה היסוד דכל מסתעף מעדות שאינו נאמן בטל מצד עדות שבטלה מקצתה דהוי תרתי דסתרי אבל בגוונא דלא הוי תרתי דסתרי והעד אינו נאמן רק בתורת ספק ולא נתבטל עדותו בכולו הדר הדין שנאמן להמסתעף שבו, עוד יבואר בסי' הבא שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב הל' כ"ב.
ו
ולמה שכתבתי בשיטת הרמב"ם דכל מסתעף בתר עיקר העדות אזלינן פריך הש"ס שפיר ביבמות דקי"ט מניתן לי דבן דאינה נאמנת וחולצת ולא מתיבמת נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, אבל לשיטת הראב"ד דפסק בפ"ט מהל' תרומות כרע"ק דאסורה לאכול בתרומה משום דנאמנת היא בעדותה על צד האיסור שבעדות זו כדין ע"א שנאמן באיסורין ואסורה לאכול בתרומה ולדידי' צ"ב קושית הש"ס, ואפ"ל דקושית הגמ' קאי לפום הך צד דאין ע"א נאמן נגד החזקה וכיון דעיקר הספק הוא אי צריכה חליצה לכתחילה והיא בחזקת היתר ליבם ואיסור לשוק עומדת ובזה אין ע"א נאמן גם באיסורין. ויתיישב לנכון בזה שיטת הרי"ף והרא"ש שסתמו למתניתין דקי"ח ניתן לי בן מת בעלי ואח"כ מת בני חולצת ולא מתיבמת והשמיטו לאוקימתות הש"ס דמשני בגרושה או בחבושים בבית האסורים וכבר תמהו בזה עי' בב"ח אה"ע סי' קנ"ו ובב"ש שם ס"ק י"ז שנדחקו בזה, ולפי הנ"ל א"ש דלדידן אי אמרינן ע"א נאמן נגד החזקה או לא הרי הוי ספיקא דדינא ובדרבנן אזלינן להקל ושפיר נאמנת על איסור חלוצה לכהונה, והרי"ף והרא"ש שמפרשים קושית הש"ס משום דהוא נגד חזקה לפי שסתמו ולא פירשו כגון שהיו עדים בדבר וכמש"כ התוס' ומפרשים כפי מש"כ הרמב"ן המובא לעיל ולדידי' הוי נגד החזקה דחזקת היתר ליבם, ולדידן דהוי סד"ר בע"א נגד חזקה נאמנת להכי השמיטו הרי"ף והרא"ש האוקימתות וא"ש.
אולם י"ל דגם לשי' הראב"ד דמחלקים הנאמנות היינו לדינים מיוחדים דאסורה להנשא משום דאין דשב"ע פחות משנים מ"מ מהני הנאמנות כלפי איסורים ואסורה מלאכול בתרומה, אבל בזה שאיסור כהונה הוא מסתעף פועל יוצא מהחליצה וכיון שהוצרכה לחליצה ממילא אסורה לכהונה, וביותר י"ל דכל היכא דבעיא חליצה בודאי ע"פ דין תורה ובלא החליצה אינה ניתרת זו היא החליצה שאסרו חכמים ולהכי כיון דעל היתר יבמה לשוק אינה נאמנת כדין דשב"ע דאין פחות משנים ואם נתקדשה לזר אין הקידושין תופסין הרי הואילה מעשה החליצה להתירה לשוק וממילא הרי היא אסורה לכהונה כדין כל חלוצה, ודוקא אם נתברר אח"כ בשני עדים שלא היתה צריכה חליצה דהעדים מועילים גם על הזיקה ומשוי להחליצה בטעות אז הותרה לכהונה אבל כ"ז שלא נתברר בעדים אף שהיא נאמנת לענין האיסור אבל לענין הזיקה סוף סוף אינה נאמנת והחליצה מתירתה וממילא שאסורה לכהונה ואף דביבמות דכ"ד אמרינן דקדמו וכנסו אין מוציאין דספק חלוצה לא גזרו רבנן אף דעצם החליצה מוכרחת מדין תורה דהוי ספק חתיכה אחת מב' חתיכות בשנים שקדשו לגבי איסור תורה שאני התם דנהי דספק דאורייתא אף מה"ת לחומרא בחתיכה א' משתי חתיכות מ"מ אינו אלא בתורת ספק ואינו מביא רק אשם תלוי ולא מתורת ודאי, משא"כ בניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ מת בני לשי' הרמב"ן שכתב דבכה"ג איתרע ליה רובא ואין כאן רוב והוי ספק השקול א"כ כיון דלהתירה לשוק בחזקת איסור לשוק והיתר ליבם עומדת וממילא אם נתקדשה לשוק הוי יבמה ודאית ככל הספקות דאזלינן בתר החזקה וא"כ הרי בדין דגם לכהונה הויא חלוצה ודאית ולא מהני נאמנות דידה אף דבאיסורין נאמנת כיון דסוף סוף צריכה חליצה מה"ת ובכה"ג אפשר דגם בקדמו וכנסו מוציאין אותה מידו כיון דזהו הוי חלוצה ודאית [וע"ע בכיוצא בזה בתשו' רעק"א סוס"י ק"ז בדהתוס' חולין דצ"ו].
ז
וראיתי לההפלאה בס' נתיבות לשבת סי' ו' שיצא לדון דהא דבספק חלוצה לא גזרו רבנן הוא משום דסד"ר להקל וע"כ חידש דהיכא דאיכא חזקה דלדעת הש"ך ביו"ד סי' קי"א לא אמרינן סד"ר להקל היכא דאיכא חזקה דאיסורא ה"נ בספק חלוצה היכא דחזקה מסייע להחמיר גזרו בה רבנן אף בקדמו וכנסו להוציאה ומביא ראי' לזה מיבמות דקי"ט דמקשה הש"ס נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וקשה הא הוי ספק חלוצה ולמה נחוש אלא ע"כ משום דאיכא חזקה חזקת היתר ליבם ולכן לא אמרינן בזה ספק חלוצה ל"ג רבנן זהו תוכן דבריו יעוי"ש ובאמת נראה דזה אינו דלדבריו אכתי תקשה שם במתניתין שהלכה היא וצרתה למדה"י דאיכא רובא לשוק דרו"נ מתעברות ויולדות ואיכא רוב נגד החזקה והוי ספק השקול, ועוד דהא לפי' התוס' בניתן לי בן במדה"י מיירי דאיכא עדים בדבר שאומרים ששניהם מתו ואיכא חזקה להתירא כמשנ"ת לעיל א"כ יקשה קושיתו ונראה פשוט דהא דספק חלוצה ל"ג רבנן הוא לאו מטעם סד"ר להקל כי אם בפשיטות דגזירות חכמים כך היתה מתחלה דעל הודאי גזרו ועל הספק לא גזרו ואף ביש חזקה להחמיר וכ"נ ג"כ מד' הריטב"א בר"פ החולץ, אבל מה שכתבתי לחדש הוא ענין אחר דהיכא שצריכה חליצה מה"ת באופן דאיכא חזקה המסייע אין זה חלוצה ספק אלא חלוצה ודאית, ולפ"ז גם בעובדא דידן ראוי לעיין כיון שאין עדותה מועלת לגבי איסור זיקה וגם חזקת היתר ליבם סותר דבריה והוי ודאי חלוצה דלא מהני גם קדמו וכנסו וכמו שכתבתי בזה, אולם היכא דאיכא רוב נגד החזקה הוי ספק חלוצה א"כ בנ"ד שלא שהתה עם בעלה הראשון רק ג' או ד' שנים בכה"ג לא איתרע ליה רובא כלל ובזה ל"מ חזקת היתר ליבם לעשותה לודאי חלוצה ונהי דבלא עדותה לא היינו יכולים להתירה לכהונה בדיעבד מטעם רובא נגד החזקה דמכיון שחלצה מהכ"ת נסתפק ונאמר שהי' לה בן ומת בתוך ל' והא רוב החלוצות הן שמתו בעליהן בלא בנים אבל ע"י עדותה שפיר נאמנת כדין ע"א נאמן באיסורין ואפילו נגד החזקה באיסור דרבנן וכמש"ל, ולפני החלוצה באומרת ניתן לי בן היכא דאיכא רובא דרו"נ מתעברות ויולדות נהי דאינה נאמנת מ"מ א"צ חליצה אלא מספק וא"כ גם לאחר החליצה נאמנת לומר שהיתה החליצה מספק וכמו שנתבאר לעיל.
ועוד נראה דהוי ספק חלוצה מטעם אחר דהרי יש עדות אשה ואחיה א"כ גם לכתחילה לפני החליצה לשי' הרמב"ם והרבה פוסקים נאמן ע"א להעיד שניתן לה בן להתירה לזר וכמבואר בטושו"ע סי' קנ"ו ס"ח ודעת החולקים הם הראב"ד והרא"ש, וכיון דרוב הפוסקים מתירים בע"א אף דהראב"ד והרא"ש חולקים מ"מ יותר מספיקא דדינא לא הוי וא"צ חליצה אלא מספק וכבר הוכחנו דדוקא היכא דצריכה חליצה ודאית הוי גם לכהונה כמו ודאי חליצה משא"כ בספק דמי לכל ספק חלוצה הרי נתבאר דלכל השיטות כיון שכבר חלצה ואין העדות בא בדבר שבערוה ושהחליצה היתה מספק נאמנת ואם קדמו וכנסו אין מוציאין.
ח
ובגוף הדבר אי ע"א נאמן על איסור חליצה ושארי פסולי כהונה כמו באיסורין יש להעיר ממ"ש התוס' רי"ד בקידושין דס"ו הובא בש"ש ש"ו פט"ו דבמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דשב"ע כדמוכח בשמעתין היינו מראיות הש"ס מינאי וכן מב"ג וב"ח דפסולו בשנים ונראה לדעתו דגם בפסול כהונה דחלוצה דרבנן הוי דבשב"ע כפסול כהונה מדאורייתא מהא דקאמר בן חלוצה פסולו בשנים וכן מינאי דהרי שבוי' אינו אלא מדרבנן וכן יש להביא ראי' דלהקל באיסור דרבנן הוי דבשב"ע מריש גיטין דקאמר סתם ספרי דדייני מגמר גמירי כו' ורבנן הוא דאצרוכוהו קיום ומשום עגונא אקילו בה רבנן דמשמע דרק מצד תקנת עגונה אבל שורת הדין הוא שאינו נאמן אף שאינו אלא מדרבנן דרבנן הוא דאצרכוהו קיום וכן יש להביא ראי' מנדה ד' מ"ח ע"ב דלר"ש אינן נבדקות בתוך הזמן ע"י נשים אף דלשיטת הרי"ף וכן דעת התוס' בבכורות דהא דמקשינן אשה לאיש אאמד"ר ומ"ט אינן נאמנות ואי"ל משום חזקת קטנות נגד העד יעוי' בתוס' קדושין דס"ד ויבמות ס"ט דאכתי יקשה לדעת הפוסקים דע"א נאמן נגד החזקה.
אולם בכ"ז יש להשיב דמה שאמרו בינאי בשבויה דאאמד"ר דבעי תרי היינו דאינו חמור מאם העיד העד שנטמאה דאינו נאמן משום דאין דבשב"ע פחות משנים כמ"כ אינו נאמן שנשבית וכן לפוסלו בפסול חלל דבן חלוצה לא יהא חמור מפסול תורה שאינו נאמן אבל להקל ולהכשיר בעדותו לומר שאינו פסול בדרבנן או שאינה פסולה לכהונה מצד חלוצה שפיר י"ל דאין זה בגדר דבשב"ע ומגיטין ב' אין ראי' משום דהספק הוא באיסור תורה. (וכה"ג מבואר באחרונים ביור"ד סי' ט"ו ס"ג דאין הנכרי נאמן במסל"ת בעגלים משום דשורש האיסור מדאורייתא וע"ע במג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ג] שוב מצאתי בתשו' חמדת שלמה שהביא ראי' מהא דגיטין דגם בדרבנן הוי דבשב"ע ולפי מש"כ יש לחלק. גם מהא דנדה דמ"ח י"ל דשיטת הרי"ף דע"א אינו נאמן נגד החזקה ודוקא אי חזקה דרבא מסייע הוי חזקה ונאמן ע"א, [עי' בתשו' רעק"א סי' ז' שכתב ג"כ דהוי נגד חזקת איסור יבמה לשוק עי"ש.] אבל לר"ש דלית לי' חזקה דרבא הוי נגד חזקה ואינו נאמן. [אך לפי"ז יהי' ראי' דגם באיסור דרבנן אין ע"א נאמן נגד החזקה דהא חליצת קטנה אאמד"ר לשיטת הרי"ף] מ"מ יש לחלק דחליצת קטנה הוי עיקרו מד"ת דאיסור יבמה לשוק דאורייתא משא"כ בפסול חלוצה לכהונה, אולם אפילו אי נימא דפסולי כהונה וגם באיסור דרבנן הוי דבר שבערוה הוא באופן שצריכה היתר כמו בחליצת קטנה, משא"כ היכא דאם כדברי העד כן הוא אין כאן ערוה כלל שאומרת שאינה חלוצה בזה י"ל אף לדברי התוס' רי"ד דלהקל ולהכשיר שאין כאן פסול כהונה כלל ל"ש דבר שבערוה. וכ"כ הש"ש ש"ו פ"ג דהיכא דאינו ידוע אם יש כאן דבר שבערוה לא הוי דבשב"ע, והוי כמו שאר איסורין אף באיסור תורה יעו"ש וע"כ גם אם פסול כהונה הוי דבשב"ע כיון דלדברי העד לא נפסלה לכהונה אין זה דבשב"ע].
ט
ובעיקר דברי התוס' רי"ד הנה שיטת הרמב"ם מבואר בפט"ז מה' סנהדרין שכתב איסור יוחזק עפ"י ע"א בע"א שאמר גרושה או זונה דנאמן, מבואר דס"ל דפסול כהונה ל"ה דבשב"ע ואם שבפנ"י בקדושין בקו"א נדחק ליישב דהרמב"ם מיירי באופן שהי' קו"ס ע"כ נאמן דהיא זונה אף נגד החזקה וכן בגרושה מיירי שזרק לה גט ואיתרע חזקתה עי"ש אבל פשטות דברי הרמב"ם מורים ובאים דע"א נאמן לפסול לכהונה ול"ה דבר שבערוה כלל וכ"כ השב שמעתתא ש"ו פט"ו ויעוין במחנה אפרים פי"ב מה' עדות ובשעה"מ פט"ז מה' סנהדרין. ולכאורה יש להעיר מש"ס מפורש בגיטין פ"ט א"ר יצא קול מזנה אין חוששין מ"ט פריצותא בעלמא הוא דחזו ופרש"י יצא קול על אשה פנוי' בעיר כתנאי כו' א"ל ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר עפ"י שנים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ועי' בתוס' שמפרשים דגם ריב"נ קאי על קול דקודם נשואין שזינתה לפסול לה ונפסלה לכהונה על ידו. ואפ"ה בעי עדות ברורה וזה ילפינן מערות דבר אלמא דגם בפסול כהונה בלחוד הוי דשב"ע ואיך נחלק ונאמר דבעי עדות ברורה מערות דבר ולא בעי שני עדים ומהא דריב"ן גופא הי' אפ"ל דנהי דהקול הוא שזינתה לפני נישואיה ונפסלה לכהונה מ"מ כיון שאנו דנין כעת להוציאה מבעלה ולהוציא אשה מבעלה בעי עדות ברורה וכ"כ המחנה אפרים פי"ב מהל' עדות, ומש"פ הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין דנאמן ע"א לומר אשה זו גרושה או זונה לפוסלה לכהונה היינו לפני נישואין שלא בא להוציאה מבעלה וע"כ לא הוי דשב"ע אבל ממאי דמדמה הש"ס הא דרבא לריב"נ מבואר דטעם דריב"נ שייך גם בדין דרבא ורבא הא מיירי להנשא לכתחילה לכהונה ובזה הא לא הוי ערות דבר כלל.
ולדעת התוס' רי"ד דס"ל דפסול כהונה הוי דשב"ע הא דקאמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה היינו דהו"א דנהי דהוי דשב"ע מ"מ מדרבנן חיישינן מיהו לקלא דקמי נשואין כמו שחוששין לקלא דנתקדשה לפני נישואין אף דהוי דשב"ע וע"ז חידש רבא דגם מדרבנן אין חוששין לקלא דמזנה מ"ט פריצותא בעלמא מדרבנן היא דחזו לה, וע"ז מייתי כתנאי היינו דלר"מ תצא משום פריצות בעלמא מדרבנן ולרע"ק משישאו ויתנו בה מוז"ב וע"ז א"ר יוחנן בן נורי א"כ לא הנחת כו' היינו דלהכי לא חששו לקלא אף דקמי נישואין משום שאין זה דבר ברור ולא החמירו לחוש ובדרך אסמכתא אמר שהתורה אמרה כו' דלפיכך לא חששו חז"ל, אבל לדעת הרמב"ם דפסול כהונה לא הוי דבשב"ע א"כ אין זה ענין כלל לערות דבר, ועוד ק"ל דיצא לה שם מזנה היינו בע"כ קול שהוחזק בב"ד שאמרו ששמעו מנשים המוז"ב שזינתה וכמו בקול דקידושין א"כ לפי מש"פ הרמב"ם דפסול כהונה לא הוי דשב"ע והוי ככל איסורין דעד מפי עד וכל הפסולים נתמנין גבי' א"כ עפ"י דין פסולה לכהונה. ע"פ עדות דעד מפי עד וא"כ היאך נבטל הקול ונתירה לכהונה מצד ספק דפריצותא בעלמא הוא דקא חזו כיון דלאו משום חומרא דקלא הוא רק מצד הדין אסורה.
י
אלא דבעיקר פי' הגמ' לפרש"י והתוס' דמפרשים דבפנוי' קאי מבואר בראשונים שמפרשים באשת איש וז"ל הריטב"א בסוף גיטין ורבינו נר"ו פירש יצא עלי' שם מזנה בעיר אין חוששין על בעלה משום דאמרינן פריצותא בעלמא דקא חזו ודוקא משום האי טעמא הא לאו הכי חיישינן ואע"ג דאמר רב אשי כל קלא דלבתר נישואין לא חיישינן ליה הנ"מ כשמוציאין קול שנתגרשה דקול זה בא לסתור הנישואין אבל להא חיישינן לה אי לאו משום דאמרינן פריצותא בעלמא הוא דחזו בה וצ"ע, והא דאמרינן כתנאי לפי פי' זה אתי כפשטי' לאוסרה על. בעלה משום זנות בלבד, וכן הראב"ד בס' תמים דעים מפרש דרבא בא"א קאי ואין חוששין לה ר"ל אפילו למצוה בעלמא ולכתחילה מורינן לה לבעלה שלא יחוש ולא יגרש וכתנאי נמי ר"מ סבר גרגרה בשוק מצוה לגרשה ורע"ק סבר אפי' ע"י קלא דנשים מצוה לגרשה וריב"נ לא פליג אדר"מ דבעדי דבר מכוער א"כ לא הנחת בת כו' וכ"נ מד' חי' הרמב"ן והרשב"א ביבמות דכ"ז בשם הר"ח דמפרש פלוגתא דהני תנאי לענין בעלה יעוי"ש, ונראה דגם הרמב"ם מפרש הא דריב"נ באשת איש ולהכי כ' בפי"ז מהל' איסו"ב הל' כ"א אפילו הוציאה בעלה מותרת לכהונה אחרי כן, וכ"ה בשו"ע סי' ו' סעי' ט"ז יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפי' הוציאה בעלה כו' הר"ז מותרת לכהן וכמש"כ שם הח"מ בס"ק י"ד דלא כהב"ח, וטעמא דמילתא שאינה נאסרת לכהונה אחר הגירושין משום דעיקר העדות ע"י עד מפי עד שהוחזק על ידו הקול בא בדבר שבערוה גם לכהונה דהוי מסתעף ממנו אינו נאמן ע"א כמשנ"ת וגם מצד הקול אין חוששין כיון דאין כאן קול ברור דפריצותא בעלמא הוא דקחזו לא החמירו בזה לחוש אח"כ לכהונה ואע"ג דבקול שהיא גרושה לבתר נישואין דאין חוששין היינו דוקא לבעל ראשון אבל אם מת ונישאת לכהן תצא משני כמבואר בגיטין דפ"א ובשו"ע אה"ע סי' ו' סי"ג אבל בקול דמזנה אין חוששין כיון דפריצות בעלמא קא חזו ואין בקול זה ממש לאוסרה.
ומשם מוכרח ג"כ הדין דבתורת עדות כיון שאינו נאמן על דשב"ע אינו נאמן גם על פסול כהונה המסתעף מאותה עדות דהא מבואר בגיטין דפ"א דשייך אתה מוציא לעז על בניו של ראשון ומן הדין לא הי' לנו לאסור לשני ורק משום דיאמרו סמוך למיתה גירשה ואי איתא הא קול הוי עד מפי עד ונהי דאינו נאמן להוציאה מבעלה אבל לגבי השני הוי כאלו בא העד מפי עד לאוסרה והרי הוחזק על פיו לאיסור וא"כ מדין עדות ראוי לאוסרה על השני מה"ת ואיך נוכל להתירה לשני משום חשש דשמא אתה מוציא לעז על בניו של ראשון אע"כ כיון דהקול הי' בשעה שלא הועיל בתורת עדות משום דהוי דשב"ע לא מהני ג"כ לאוסרה לכהונה מדין ע"א נאמן באיסורין משום דבעיקר העדות אינו נאמן ורק מצד הקול החמירו ולכן דוקא באופן שאין הוצאת לעז על בניו של ראשון.
ובזה יש להשוות ולישב לכאורה סתירת השו"ע מסי' ד' סט"ו דא"א שיצאה עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה כו' אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מדין תורה, ועי' בב"ח ובח"מ ובב"ש שנדחקו לחלק מהא דיצא עלי' שם מזנה בעיר דקיי"ל דאין חוששין לה, ולפי משנ"ת י"ל דדוקא היכא שיצא הקול בשעה שהיא א"א בזה לא מהני מדינא מתורת עד מפי עד משום דעל עיקר עדות בעי שנים כדין דשב"ע ורק לפסול לכהונה ולזה מהני הקול מדינא בתורת עד מפי עד לאוסרה לכהונה ובזה ניחא מש"פ דכהן חושש לה מדין תורה דלכאורה צ"ב איזה איסור תורה יש בזה ע"י קול בעלמא וע"פ מש"כ ניחא דלשי' הרמב"ם דבפסולי כהונה מהני נאמנות העד כמו באיסורין א"כ גם עד מפי עד מהני ואסורה מדינא.
אולם מלשון הרמב"ם בפי"ז מהל' איסו"ב הל' כ"א יצא קול על הבתולה כו' יצא לה שם מזנה בעיר כו' משמע דגם על אשה פנוי' שיצא קול מזנה אין חוששין לה ומותרת לכהונה, ולפי מש"כ ראוי לכתחלה לחוש לכהונה מדין תורה כמבואר בסי' ד' מצד נאמנות עד מפי עד באיסורין ע"כ נראה דאין לאסור מצד ע"א נאמן באיסורין דהא קיי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום היא והא היא אומרת דטהורה אני מדנישאת לכהן, ומש"כ הרמב"ם דאיסור יוחזק ע"פ ע"א באומר אשה זו גרושה או זונה היינו בשותקת ואינה מכחשת דבדבר שבערוה קי"ל דשתיקה לאו כלום הוא ובפלוגתא דאביי ורבא בקידושין דס"ו קיי"ל כרבא אבל באיסורין בשתיקה יוחזק האיסור, משא"כ היכא דבעל דבר מכחיש לא יוחזק האיסור וכמו שכתב כן הרמב"ם בפירוש שאם הכחיש לאחר האכילת חלב לא מהני אבל מתחלה פשוט דמהני וע"כ במכחשת את הקול אין לאוסרה לכתחלה גם בפנוי', והרמב"ם מפרש הא דיצא עלי' קול מזנה בעיר אין חוששין לה בכל גוני בין בפנוי' ובין בא"א, ואע"ג דריב"נ מיירי בא"א מ"מ מביא ראי' דאם היינו חוששין משום הקול היינו חוששין בזנות גם לאחר נישואין דלא דמי לגירושין כמש"כ הריטב"א בשם הראשונים וע"כ מוכיח דאין זה קול ברור דפריצותא בעלמא קא חזו לה ומצד עד מפי עד אינה נאמנת דהא היא מכחשת.
יא
שו"ר באבני מילואים סי' מ"ו סק"ה שהקשה לד' הרמב"ם דפסולי כהונה לא הוי דשב"ע מהא דתנן יצא קול מגורשת הר"ז מגורשת דהא מדינא ע"א נאמן באיסורין וה"ה לעד מפי עד ותירץ דלאחר שנישאת גם הרמב"ם מודה דהוי דשב"ע ותירץ עפ"ז קושית הרשב"א שם שהקשה בהא דפריך בגמ' והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן דמאי מקשה דילמא ה"ק שאם היתה אלמנה ויצא עליה קול שהיא גרושה ואוסרין אותה להנשא דאי אפ"ל בכה"ג דא"כ אסורה מדינא דעד מפי עד נאמן באיסורין יעו"ש, ולדבריו רק בשיצא קול שנתקדשה ונתגרשה אסורה רק מצד קול ולא מדינא אבל בא"א ודאית שיצא קול שנתגרשה אסורה לכהן מדינא אך לפ"ז יקשה מדף פ"א דקאמר נמצא אתה מוציא לעז כו' ומשמע דתצא משני רק מצד הקול ולא מדינא ולדבריו ראוי שיועיל מדינא כדין ע"א נאמן באיסורין דהא הקול יצא קודם שנשאת לשני וע"כ צ"ל דכיון דעיקר העדות בא בדשב"ע לא מהני גם על איסורין וכמו שכתבתי.
אבל בעיקר קושית האבני מילואים נראה לישב בפשיטות דמצד נאמנות ע"א באיסורין הי' מהני הכחשה דידה להנשא לכהן שאומרת שאינה גרושה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אבל מצד הקול אסורה אף בהכחשה דידה וממילא נסתר ג"כ מה שתירץ הא"מ על קושית הרשב"א דגם קודם נישואין נפ"מ מאי דאסורה משום קלא ולא מהני הכחשה שאינה גרושה, וכ"נ ממאי דמצינו בשבוי' דאין נאמן ע"א להעיד שהיא שבוי' וכמבואר באה"ע סי' ז' סעיף ו' ד' והא לדעת הרמב"ם דפסולי כהונה לא הוי דשב"ע א"כ מן הדין ע"א נאמן לפוסלה לכהונה וע"כ הוא לפי שהיא מכחישתו ואומרת לא נשביתי או נשביתי וטהורה אני משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר לפי שבידה להכחיש העד האומר שנשבית משום דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ומה"ט האב שאומר נשבית ופדיתיה אינו נאמן וכמבואר בקידושין דס"ד ובאה"ע שם ס"ח לפי שאומרת טהורה אני ולא נשביתי או שנאמנת לומר טהורה אני לפי שבידה להכחיש ולומר שלא נשבית כדין נשביתי וטהורה אני ועי' בשעה"מ פט"ז מהל' סנהדרין, אבל באופן שאינה מכחשת לשי' הרמב"ם הי' נאמן ע"א לפוסלה לכהונה ומה שאינה נאמנת בעצמה היכא שיש עדים שנשבית לומר טהורה אני כדין ע"א נאמן באיסורין צ"ל דזה בכלל תקנת חז"ל שאסרו שבוי' לכהונה מספק אף היכא שמעידה על עצמה או שפחתה ובעלה שאין אדם מעיד על עצמו אף דבאיסורין מהני עדות הבעל ועיקר עדות ילפינן מוספרה לה דנאמנת מ"מ ביוחסין החמירו, וכל זה היכא שהיא שבוי' ודאית ע"פ עדים. כבר היא בכלל התקנה אבל כ"ז שאין ידוע שנשבית הרי היא נאמנת להכחיש את העד האומר שנשבית כדין ע"א בהכחשה וה"ה בגרושה נאמנת להכחיש את העד שאינה גרושה, ובזה נ"ל לכוין דעת הרכב"ם שכתב בפי"ח מהל' איסו"ב דהשבוי' הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מד"ס לפיכך הקילו בה ותמה המחנה אפרים דהא גם בשארי איסורין נאמן ע"א ולפי מה שנתבאר י"ל דחידוש חידשו חז"ל דכל הפסולים נאמנין להתירה אף בהכחשת ע"א דבכל האיסורין ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ובשבוי' נאמן הפסול לומר שהיא טהורה אף להכחיש את הכשר וכמבואר בכתובות דכ"ג ע"ב וכמבואר באה"ע סי' י"ז ס"ה דנאמנות שלהם האלימו כבי תרי לפי שעיקר השבוי' מד"ס לפיכך הקילו בה. עוד נראה הא דבשבוי' הקילו אף בא"א לבעלה הכהן דמגזירת חז"ל נאסרה מדין שבוי' ולגבי בעלה גם להתירה הוי דשב"ע וגם באיסור דרבנן היכא שיש ספק תורה הוי דשב"ע כמשכ"ל דמוכח כן מריש גיטין אך הם אמרו והם אמרו להאמין כל הפסולים להתירה לבעלה.
יב
ומה שתמה כת"ר באגרות שניות על מה שצדדתי דלדברי העד מעולם לא נפסלה לכהונה וגם איתחזק איסורא לא הוי כמ"ש הגהמי"י בפ"ג מהל' אשות וע"ז תמה דהלא נמצא בפנקס בכת"י הגרי"ח לנדא ז"ל שהיא חלוצה אין כאן תימא דכיון דאין עדות העד סותר המעשה הנ"ל דגם לדבריו צריכה חליצה מספק וכמו שהבאתי דברי הנובי"ק אה"ע סי' נ"ד שחידש דנאמן הע"א לומר תנאי הי' בקידושין אף שהם מוחזקים ודרים כאיש ואשתו וכיון שלא הי' דרכו של הרב רי"ח ז"ל בפנקס לרשום בצדו אם היא חלוצה ודאית לפה"נ לפי שאין נפ"מ דלכתחלה גם ספק חלוצה אסורה וא"כ אין כאן סתירה כלל לדברי העד וע"כ יש לצדד דל"ה איתחזק כלל.
ובגוף השאלה כיון שנמצא אח"כ בפנקס הצ"ג רשום בשם נפל וכאשר הגידו כן דרכם לכתוב על ילד שמת בתוך ל' אמרינן רוב ולדות בני קיימא ושפיר נאמן שהי' ילד בן קיימא ועל הפנקס יש לסמוך כיון דהפנקס נכתב בשעתו שלא בתורת עדות ודמי לאשתמודענא ביבמות דל"ט ויש לסמוך על עדות זו גם אח"כ כשיש נפ"מ בעדות דדמי להוחזקה העדות עי' תוס' ריש גיטין ד"ה ואם יש עוררין עי"ש בסוף הדבור, והא נתבאר ג"כ דנאמנת לכהונה כדין ע"א נאמן באיסורין, ועי' בתשו' רעק"א סי' פ"ה קכ"ד קכ"ה לדינא דפסולי כהונה לא הוי דשב"ע, וגם לפני החליצה היתה נאמנת בזה שא"צ חליצה אלא מספק.
ובעיקר הדין שנודע לאחר שנשאת לכהן שחלצה מספק שמת הולד בתוך ל' אי אמרינן בזה קדמו וכנסו אין מוציאין אותה מידו, הנה מדברי התוס' שבת קל"ו ד"ה ואם מבואר אומר. רבי דהא דאינה חולצת בשמעתין לא משום שאם חלצה יהי' מחויב להוציאה אלא כיון שאפשר בלא חליצה מוטב שלא תחלוץ יעו"ש ובתוס' יבמות דכ"ד תירצו באופן אחר וכתבו דהתם בהחולץ שחולצת לאחר נשואין ואמרו קמו רבנן במילתא דנפל הוי לכך הצריכו חליצה ואתו למישרי חלוצה לכהן אבל הכא כ"א כשכונס אמרינן קים ליה להאי דלאו חלוצה היא ולכן כנסה מבואר מדבריהם דמהני קדמו וכנסו בנ"ד, אולם ראיתי בתוס' הרא"ש שם שהביא בשם הרמ"ה לחלק בין היכא שבודאי חלצה מיבמה אלא שהחליצה היתה מספק דכיון שהצריכוה רבנן חליצה מיבמה לא ידעו דמשום ספק הוא ואתי למשרי חלוצה לכהן ובין היכא דהספק שמא לא חלצה מיבמה דאז אמרינן קדמו ושנסו אין מוציאין ולפי תירוץ הרמ"ה א"כ במת הולד תוך ל' גם בקדמו וכנסו מוציאין אותה ואולי זה ג"כ כונת הטור בסי' ז' ה"כ שכתב ספק חלוצה והמל"מ בפי"ז מה' איסו"ב תמה ע"ז דהא אם כנס אין מוציא כ"ש דלא הוי חלל מספק ולפי מש"כ התוס' רא"ש משכח"ל בכה"ג. אולם אין ראי' מד' הטור דגם לתירוץ התוס' שחילקו ביבמות שם דהיכא שחלצה אחר שנשאת גרע דיאמרו דקמו רבנן במילתא משכח"ל בולדה מת שצריכה חליצה גם באשת כהן ונתקדשה ואח"כ חלצה דבכה"ג מוציאין גם בספק חלוצה, ועי' בס' נתיבות לשבת להפלאה, והנה מדברי התוס' מבואר דלא כתוס' הרא"ש וכן מסתימת הרמב"ם והשו"ע דספק חלוצה אם קדמו וכנסו אין מוציאין וכן מבואר מד' הריטב"א ר"פ החולץ דלר"ל דל"א איגלאי מילתא למפרע למה פסלה מן הכהונה אף בדיעבד הא הוי ס' חלוצה דאם קדמו וכנסו אין מוציאין והא התם ודאי חלצה מיבמה אלא שהחליצה מספק אי הוי באותה שעה ולד של קיימא אלמא דאף בכה"ג קדמו וכנסו אין מוציאין ואע"ג דמשני התם מדרבנן דפסלה מן הכהונה ואף בדיעבד תצא וכמ"ש הנמוק"י. הובא בב"ש סי' קס"ב סק"ה שאני התם דמדרבנן גזרו משום דמחזי כחליצה מעלייתא, וכ"נ מפי' הראשונים שם ודוקא בחליצת מעוברת הוא ולא בשארי ספיקות.
וראיתי בתשו' בנין ציון ח"א סי' קכ"ח מחמיר באיילונית שיש לה סימן אחד ומשטחיות דבריו נראה שהי' חוכך להחמיר גם במת הולד תוך ל' אך מה דמשוה שם אם חלצה תחתיו דכהן דמשמע מדעת הרי"ף והרמב"ם והשו"ע דמת תוך ל' ונתקדשה לכהן שאם היתה חולצת אסורה לו דלא כהתוס' שבת קל"ו לדינו באיילונית בסי' א' שחלצה קודם שניסת לכהן, לא אדע הדמיון שהרי התוס' ביבמות דכ"ד בפירוש חילקו בין שחולצה קודם הנשואין או אחר הנשואין וזהו ג"כ שיטת הרי"ף והרמב"ם דלהכי באשת כהן אם היתה חולצת אחר שנשאת היתה אסורה עליו דלא כמ"ש התוס' בשבת וע"ד התוס' ביבמות לא נמצא חולק בד' הראשונים הנ"ל, ובגוף שאלתו באיילונות בסי' א' החת"ס אה"ע סי' פ"ג מקיל בזה, ואחרי שבד' התוס' יבמות כ"ד מפורש להיתר וכ"נ מדעת הריטב"א וכ"נ מסתימת הרמב"ם ושו"ע שלא חילקו בזה ומשמע בכל גווני א"כ אין בידינו להחמיר להוציא אשה מבעלה באיסור דספק חלוצה מדרבנן ואין לחוש לדעת יחידאי של תוס' הרא"ש ועכ"פ דספיקו יותר מספק דרבנן בפלוגתת הפוסקים לא הוי ודינו כסד"ר להקל.
וע"ד אשר הטעתו ולא הודיעו לפני הנשואין לבעלה הכהן שהיא חלוצה ולכאורה יש לדון בזה אם אמרינן בכה"ג קדמו וכנסו אין מוציאין אותה מידו כיון דע"י הטעות יתבטלו הקדושין נראה לפמש"כ הר"ן בפי"א דכתובות גם באלמנה לכה"ג שלא הכיר בה צריכה גט, וע"ע בתשו' נובי"ת סי' נ' שצריכה גט מספק ובשו"ת תפארת צבי חאהע"ז דן בזה שא"צ גט אלא מדרבנן אולם גם למה שהאריך בזה בשו"ת מלבושי יו"ט ח"ר לדינא דהיכא דהטעהו באופן דלא הוי ליה לאסוקי אדעתי' לחקור בזה גם באיסור דרבנן דשניות יש לבטל מדין תורה הקידושין וגם בכנסה נתבטלו הקדושין יעו"ש, מ"מ נראה דהיכא דהטעתו באיסור דספק חלוצה כיון דעל פי דין בדיעבד אם קדמו וכנסו אין מוציאין ועל פי דין מותרת היא לו בדיעבד אין זה מום בגוף המקח אף דלכתחלה אסור דאין עושין ספק לכתחלה הוא איסור צדדי ואיסורא דעביד עביד אבל עכ"פ אין זה מום במקח כיון דרשאי לדור עמה וכיון דהקידושין חלין ממילא דפשוט דאם קדמו וכנסו אין מוציאין אותה, ונראה דהא דכנסו וכ"ה ברמב"ם ושו"ע לפיכך אם עבר ונשא חלוצה. לאו דוקא נישואין דה"ה קידושין וכן מוכח מקושיית התוס' ביבמות דכ"ד. וכ"כ התוי"ט במשנתינו בדין דקדמו וכנסו דה"ה בקידושין.