אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן ד

סימן ג

בחדש סיון תרס"ו. לחכם אחד.

א

על דבר הערתו בנידון קושית הבית מאיר ביבמות דס"א בנפלה לו יבמה ונתמנה להיות כה"ג דלא יכנוס דאמאי לא נימא הואיל ואשתרי אשתרי דמקרא דעליה בד"ח לא נוכל למילף רק ערוה אבל חיי"ל ועשה נימא הואיל ואשתרי אשתרי וחידש מעכ"ת דמצד הואיל ואישתרי אשתרי לא הוה שרינן רק ב"ר ומקרא דממעטינן שו"י הוא רק על ב"ש וב"ר אסורה רק מטעם גזירה אטו ביאה שני', וטעם לדבר דל"א הואיל ואשתרי אשתרי גם אביאה שניה משום דב"ש דכבר היא אשתו אין עוד עליה איסור אשת אח דכבר פקע אישות הראשונה זהו ת"ד, והנה בעיקר תירוצו כבר העיר הבי"מ שם דבאמת ב"ר אינה אלא מדרבנן וסברתו דהואיל ואשתרי אשתרי לא עדיף מדחי' דאינו אלא בב"ר יעו"ש אלא שמעכ"ת הוסיף תבלין ע"פ הירושלמי דאין זה עוד אשתו של מת ע"י היבום.

אמנם בפשוטו נראה דהואיל ואשתרי אשתרי הוא בתורת היתר ולא בתורת דחי' ודין אחות אשה ואשת אח חד הוא וכמו דבאשת אח הותרה לגמרי ע"י גזיה"כ דולקחה הרי היא כאשתו לכל דבר א"כ בהיתר זה גם אחות אשה בכלל, ובפרט דלב"ש הותרה גם בלא גזיה"כ דולקחה כמש"כ התוס' בד"ח דלביאה שני' ל"צ קרא רק שמגרשה בגט ומחזירה והואיל ואשתרי אשתרי לגמרי, ומלבד זה יש לשדות נרגא מסוטה די"ח שו"י וכנוסה דנאסרה מדרב המנונא או כרע"ק כמבואר בסוטה שם ויקשה בזה דנימא הואיל ואשתרי אשתרי וביאה ראשונה תהא מותרת ודוח"ל דמתנה בשביל איסור דרבנן דגזירה ב"ר אטו ב"ש, וביותר יקשה למאי דמוקי לה הש"ס כרע"ק דס"ל אין ק"ת בחיי"ל ומשוי לה כערוה נימא אליבי' הואיל ואשתרי אשתרי דלרע"ק לא מצינו גוירה ב"ר אטו ב"ש דהא כל חיי"ל א"צ חליצה וכערוה דמו ובשו"י שזינתה י"ל דכיון דטומאה כתיב בה כעריות אע"פ שצריכה חליצה כמש"כ במק"א מ"מ ילפינן לאיסור יבום ול"א הואיל ואשתרי אשתרי מקרא דעליה דסוטה הוי כערוה אבל ע"י קנוי דהוי ספק סוטה דלא כתיב בה טומאה כעריות וחולצת כשארי חיי"ל ועשה מדרב גידל נימא בה הואיל ואשתרי אשתרי ואע"פ דלרע"ק מוכח ביבמות דע"ט דבנפלה ולבסוף נפצע דא"צ חליצה ול"א הואיל ואשתרי אשתרי היינו בשארי חיי"ל דאין ק"ת בהם ודמי לערוה אבל בספק סוטה דתפסי בה קידושין וגם אין בה טומאה כעריות נימא לרע"ק ולרב המנונא הואיל ואשתרי אשתרי ואפ"ל דבכל מקום דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי הוא דוקא באופן שהוא איסור שאינו מחמת היתר הקודם דאחות אשה הוא איסור בפ"ע וכיוצא בו משא"כ בספק סוטה בשו"י דעיקר האיסור בא מחמת ההיתר והזיקה ליבם וע"י איסור יבמה לשוק הוי כא"א וכיון דאיסור יבמה לשוק מחמת זיקת היבם הוא הגורם איך נימא הואיל ואשתרי אישתרי דהא ההיתר גורם האיסור, אולם ילה"ע מנודרת הנאה מיבמה ביבמות דקי"א דהוי איסור צדדי דנימא הואיל ואשתרי אשתרי.

ועוד יש לדקדק לדברי הבי"מ מדברי הגמ' דיבמות ד"כ מתיב רבא פ"ד כו' אם בעלו קנו ואס"ד מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו, וקשה דלוקי בנפלה ולבסוף נפצע וכדמוקי לה רבה לברייתא זו בדע"ט דאז מה"ת רמיא ליבום מטעם הואיל ואשתרי אשתרי ורק מדרבנן אסורה מטעם גזירה אטו ב"ש ולכך אם בעלו קנו ואסור לקיימן בב"ש משא"כ באלמנה לכה"ג ושארי חייל דמה"ת לא רמין ליבום אם בעלו לא קנו אולם זה י"ל דהא רבא גופי' לית לי' הואיל ואשתרי אשתרי כמש"כ התוס' ביבמות ד"ח בד"ה רבא.

ב

ומכבר אמרתי בישוב קושית הבי"מ דבאמת הא דאיצטריך קרא דעליה דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי כמו במצורע שנעשה בעל קרי והא לא דמי דהתם שם טומאה חד הוא אבל בזה שהאיסורים מחולקים בשני שמות מנלן כמש"כ התוס' שם לרבא, נראה דכיון ששני האיסורים תלוים זב"ז דאי נימא דיש בו איסור אחות אשה ממילא חוזר וניעור גם איסור אשת אח א"כ אנו דנין גם על איסור אשת אח ועדיף משם אחד דאיסור אשת אח הותר בכל גווני אף שנתוסף עליו איסור שני ואמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דעד שאתה אומר שהאיסור השני יעורר איסור הראשון ויחזקהו אדרבה אמור להיפך שאיסור אשת אח שהותר גורם שיותר גם השני הנוסף הואיל ואשתרי אשתרי משא"כ בחיי"ל ועשה דאיתרבו לחליצה ואיסור אשת אח פקע וכמו שהכריעו האחרונים ואף אם לא יהי' היתר ליבום מ"מ איסור אשת אח פקע א"כ אין שייך כלל איסור אשת אח לאיסור חיי"ל שאינם תלוים זב"ז כלל וכיון דהוא איסור מיוחד מב' שמות והאיסור השני דחיי"ל אינו מעורר איסור הראשון דאשת אח דנימא דכמו שזה הראשון הותר יותר גם האחרון ולכן לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי לכו"ע.

אולם סברא זו נסתרת משיטת הרשב"א דס"ל ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון דאין זו חוזרת ליבום רק דאיסור אשת אח שבה פקע, ונראה בדעתו דאיסור אשת אח אינו חוזר וניעור עוד דבשעה שהותרה ונאסרה לא נאסרה רק משום איסור אחות אשה אבל איסור אשת אח כבר פקע, ולפ"ז בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי לא נאסרה עוד משום אשת אח וממילא דאינו תלוי כלל איסור אשת אח באיסור אחות אשה ואפ"ה הו"א הואיל ואשתרי אשתרי אי לאו דגלי קרא אלמא דגם באיסורים מב' שמות כה"ג שאינם תלוים זב"ז אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וי"ל לסברת הרשב"א דרבא לשיטתו דס"ל יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון ואיסור אשת אח פקע ול"ש אליבי' הואיל ואשתרי אשתרי ולא אצטריך קרא להכי ולשינויא קמא דמשני דאיצטריך קרא דעליה לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי משום דס"ל כשמואל דהואיל ונאסרה נאסרה ולדידי' איסור אשת אח חוזר וניעור ותלוי באיסור אחות אשה והו"א הואיל ואשתרי אשתרי.

ג

אולם אחרי התבוננות נראה בעיקר הסברא לשי' הרשב"א דדוקא היכא דההיתר הוא ודאי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כיון דאי אפשר שאיסור החדש יחזק את האיסור הראשון וע"כ הותר איסור הראשון כמו בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דאיסור אשת אח אינו חוזר וניעור והואיל ואשתרי אשתרי וגם במצורע שנעשה בעל קרי הא איסור מצורע הותר וזה מצותו וטהרתו להכניס ידיו לבהונות ובודאי יטהר מצרעתו לכשיכניס ידיו לבהונות ויקבל הזאתו אף שיהי' טמא טומאת קרי ולא דמי לבע"מ ששימש בטומאה דחייב שתים כמבואר ביבמות דל"ג דשאני התם דבע"מ עבודתו פסולה וממילא לא הותרה עבודה אצלו ועי' בקידושין דף י"ב בתוס' ד"ה אם ובמקנה שם וכיון דאי"ח משום מצורע אף שהוא בעל קרי ובכה"ג אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, ולפ"ז לרבא דס"ל יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון ולסברת הרשב"א איסור אשת אח אינו חוזר וניעור שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי, וסתמא דסוגיא דיבמות קאי להלכה דקי"ל כרב וכר' יוחנן דאין איסור אשת אח חוזר וניעור ושייך הואיל ואשתרי אשתרי ורבא לא ס"ל הא דעולא או משום דהוי ב' שמות כמש"כ התוס' והד"ק קושית הבי"מ בנפלה יבמה ונתמנה להיות כה"ג דנימא הואיל ואשתרי אשתרי.

והנראה בזה דהנה הא דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי היכא שלא הי' שעת היתר כדאמר שם ביבמות ד"ח מי לא מודה עולא כו' הוא משום דדוקא היכא דהי' לו שעת היתר שפיר ראוי לומר הואיל ואשתרי משא"כ אם חל האיסור קודם שחל ההיתר, והיכא שבאו שני האיסורים בב"א אמרינן מאי תזית דנימא הואיל ואשתרי אשתרי אדרבה נימא להיפך דהאיסור השני מחזק את הראשון ולא אשתרי כלל אבל באופן שגם בבת אחת הותר איסור אחד בודאי הי' גורם גם להיתר השני אף שבא ביחד עם הראשון והיינו אומרין גם בב"א הואיל ואשתרי אשתרי כיון דלא חל האיסור קודם שחל ההיתר והא בגמ' אמרו דמודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני ונשא מת ולא מת כו' רק באופן שלא הי' שעת היתר, והנה בחיי"ל ועשה דרבי רחמנא מיבמתו דעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ע"כ איסור אשת אח שבהם פקע מדצריכא חליצה וא"כ הי' ראוי לומר גם בב"א הואיל ואשתרי איסור אשת אח אשתרי גם הלאו והעשה ורק כיון דגלי קרא דיש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ילפינן דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומכיון שלמדנו דל"א הואיל ואשתרי אשתרי כשבאו בב"א אף שגם בב"א הותר איסור אחד שוב לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי גם היכא שבאו האיסורים בזא"ז כגון בשו"י לכהן הדיוט ונתמנה להיות כה"ג ובנפלה ולבסוף נפצע בשו"י שזינתה ובנודרת הנאה מיבמה כיון דבחיי"ל ועשה אין שום נפקותא בין שבאו האיסורים בב"א או בזא"ז מכיון שגלתה תורה דחולצת ואינה עולה ליבום מוכח דל"א הואיל ואשתרי אשתרי בכל גוני וחיי"ל גרידא בשו"י אלמנה מן האירוסין שנפלה לכהן הדיוט ונתמנה להיות כה"ג דסתמא קתני דאסור לכנוס ואסור משום גזירה ב"ר אטו ב"ש ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אע"פ דקרא דרב גידל מגזיה"כ דיש לך יבמה אחת כו' לפי המסקנא הוא באלמנה מן הנישואין מ"מ י"ל כיון דגלי קרא דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אף בחיי"ל ועשה ה"ה בחיי"ל גרידא דבדין היתר אין נפ"מ בין עשה ולאו דעשה רק דוחה ל"ת ולא הותר ובפרט דעל ביאה שני' הא אין כאן מצוה כלל א"כ כמו שלא הותרה אלמנה מן הנישואין מצד הואיל ואשתרי אשתרי כמ"כ בשארי לאוין ל"א הואיל ואשתרי אשתרי ורק דעשה דוחה ל"ת בב"ר וגזרינן ב"ר אטו ב"ש.

ובמה שכתבתי יש לפלפל בישוב קושית התוס' והרשב"א ביבמות דף ט' דמנ"ל אליבא דרע"ק דחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו דיבא עשה וידחה ל"ת, ועיקר קושיתם דאין לומר כיון דאין ק"ת פקע הזיקה ול"ש עשה דוחה ל"ת כמש"כ בכה"ג הרמב"ן, דהא בריש יבמות מוכח דאלמלא קרא דעליה הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת אע"פ דאין ק"ת באחות אשה, ולמש"כ י"ל דלפי ההו"א דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת שיש בו כרת דאחות אשה וממילא איסור אשת אח מותר לגמרי בתורת הותרה כשארי יבום ואיסור אשת אח הניתר אינו חוזר וניעור כמש"כ הרשב"א והי' שייך הואיל ואשתרי אשתרי וניתרת ג"כ איסור אחות אשה וממילא דגם ב"ש היתה מותרת משום הואיל ואשתרי אשתרי כמו איסור אשת אח כן איסור אחות אשה ושייך בי' ולקחה הרי היא כאשתו לכל דבר ויש בה תפיסת קידושין ג"כ, וכ"ז אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אבל אי אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ואין בה דין יבום לא הותר איסור אשת אח כלל. וכ"ז לפי ההו"א, אבל לפי המסקנא דילפינן מקרא דעליה דאפילו בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ל"א הואיל ואשתרי אשתרי ולרע"ק חיי"ל כחייבי כריתות דמי ולא אמרינן גם בחיי"ל הואיל ואשתרי אשתרי כמבואר ביבמות דף ע"ט בנפלה ולבסוף נפצע ולהכי אי אפשר לומר דאתי עשה ודחי ל"ת דכיון דביאה שניה אסורה לו ואין בו דין ולקחה וכיון דלרע"ק בחיי"ל לא תפסי קידושין ופקע זיקה ול"ש עשה דוחה ל"ת בכה"ג דלא תפסי קידושין ורק דבי"ר נדחית כאמור ובזה י"ל ג"כ דרש"י בסנהדרין דנ"ג מתמיהת השאג"א בתשו' סי' נ"ג וד' רש"י ביבמות דפ"ד שהביא קרא דיבמתו בחיי"ל גרידא משום דמיבמתו ידעינן דל"א הואיל ואשתרי אשתרי וב"ש אסורה ואכמ"ל.

ד

ובזה אמרתי דבר מחודד בישוב קושית התוס' ביבמות ד"כ בד"ה מיתיבי ואם בעלו קנו תימא דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה, דהנה לכאורה ק"ל במאי דמקשה רבא אם בעלו אמאי קנו דבודאי צ"ל דס"ל דכיון דמדאורייתא ליבום לא חזיא הויא אשת אח ולפיכך אם בעלו לא קנו דאם איתא דאיסור אשת אח נפקע מה בכך דליבום לא רמיא מ"מ הרי ק"ת בתיי"ל וכן הוכיח השעה"מ, והא"מ דחה זה ע"פ דעת הרשב"א דלפ"מ דס"ל דחיי"ל ליבום לא רמיא ולא ילפינן מיני' דאין עשה דוחה ל"ת משום דאיסור אשת אח הותר ואין לך בו אלא חידושו משא"כ כשנוסף איסור אחר ולהכי לפי ההו"א דחיי"ל ליבום לא. רמיא ע"כ דאיסור אשת אח לא פקע ושפיר מקשה הש"ם אם בעלו אמאי קנו יעוי"ש וק"ל א"כ אמאי לא מוקי לה בכשנפלה ולבסוף נפצע כדמוקי לה רבה לקמן דע"ט דלשיטת הרשב"א איסור שניתר אינו חוזר וניעור וא"כ בכה"ג אין בו רק איסור לאו שבו ולפיכך אם בעלו קנו משא"כ באלמנה לכה"ג דאיסור אשת אח לא פקע אם בעלו לא קנו, ואין לומר דמשו"ה לא מוקי לה בכשנפלה ולבסוף נפצע משום דא"כ יקשה נימא הואיל ואשתרי אשתרי (דלהך סברא דאיסור אשת אח לא פקע אין מיבמתו ראי' דל"א הואיל ואשתרי אשתרי כשבאו בזא"ז] ומ"ט אסור לקיימן דהא רבא גופי' לא ס"ל הואיל ואשתרי אשתרי בד"ת (ועי' זבחים דל"ב דרבא ל"ל הואיל ואשתרי אשתרי ובטו"א מגילה ד"ג ובתוס' רעק"א יבמות פ"א] ושפיר מצי רבא לאוקמי בכה"ג, ומזה באמת ראי' דלא כשעה"מ והא"מ וצ"ל בקושית הש"ס [עי' בא"מ שם] דאע"פ דס"ל דאיסור אשת אח פקע מ"מ כיון דבפירוש רבי קרא לחליצה ולא ליבום בדין הוא שאם בעלו לא קנו כיון דאין ביבום שום דין קידושין ומאמר אינו אלא מדרבנן ורק דין יבום וכיון דגלי קרא דליבום לא רמיא ו הרי אינה יכולה להקנות בתורת יבום ודין קידושין אין בביאה זו וממילא דאין כאן קנין כלל דדין קידושין אין כאן ודין ביאת יבמה בפירוש מיעט קרא מיבמתו ולפיכך אע"פ דאתרבי לחליצה ואיסור אשת אח פקע מ"מ לא קנו וממילא דאף בשנפלה ולבסוף נפצע אף דודאי פקע איסור אשת אח מ"מ אם בעלו לא קנו ושפיר מקשה רבא.

והנה למאי דמשני ואמר הדר אמר רבא כו' ה"נ אפשר בחליצה ולא ס"ל הא דיבמתו [כ"כ הרמב"ן לתירוצא חדא] ומקשה הש"ס מאם בעלו קנו ולכאורא השתא דקיימינן דליכא מיעוט דליבום לא רמיא רק משום דאפשר בחליצה אין מקום לקושית הש"ס וצ"ל דמקשה דכיון דלא ס"ל הא דיבמתו שעולה לחליצה א"כ שוב אין ראי' דאיסור אשת אח פקע וכיון דאפשר בחליצה ואין העשה דוחה ל"ת ממילא אם בעלו חוזר וניעור איסור אשת אח והא דחולצת אף שיש איסור אשת אח משום דאי אמרת דמשום האי איסורא לא תחלוץ שוב בדין הוא שתתיבם דהא א"א לקיים שניהם] ולהכי שפיר מקשה אם בעלו אמאי קנו, אך לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דלוקים הש"ס בנפלה ולבסוף נפצע דבכה"ג כבר נפקע איסור אשת אח וצ"ל דהגמ' שפיר מקשה לפ"מ דס"ל הואיל ואשתרי אשתרי דהא לא ס"ל השתא דרשא דיבמתו וא"כ אי אפשר לאוקמי ברייתא בכה"ג דא"כ תקשה סיפא אמאי אסור לקיימן בב"ש וגם לכתחלה מותרת ויפה עולה קושית הש"ס, אבל רבא גופי' לטעמי' אזיל דס"ל דל"א הואיל ואשתרי אשתרי יש לישב הברייתא דמיירי כשנפלה ולבסוף נפצע דפקע איסור אשת אח ולפיכך אם בעלו קנו ומ"מ אסור לקיימן בב"ש משום איסור לאו שבו דל"א הואיל ואשתרי אשתרי.

ובאופן אחר י"ל לשי' הרשב"א דלהכי לא מתרץ הש"ס בכשנפלה ולבסוף נפצע משום דאכתי קשה לר"ל דס"ל דחייב על הצרה כרת ולשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה ולדידהו איסור אשת אח חוזר וניעור כמש"כ הרשב"א ואמאי אם בעלו קנו, אבל רבא לשיטתו ביבמות דמ"א דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון ולדידי' י"ל לכשנפלה ולבסוף נפצע ואין עוד איסור אשת אח ורק מתחלה מקשה אם נימא דבפירוש מיעטה תורה דליבום לא רמיא ואין בה דין יבום כמשכ"ל.

והנה מש"כ לתרץ קושית הבית מאיר דמיבמתו ידעינן דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי הוא רק אם נימא דבחיי"ל ועשה נפקע איסור אשת אח אולם לפי הך צד שנסתפק המל"מ דבאלמנה מן הנשואין כיון דליבום לא רמיא מן התורה חייב משום אשת אח, וכן ראיתי מובא בשם חמדה גנוזה נדפס בירושלם לקוטים מיוחסים להרשב"א על יבמות ומבואר שם להדיא דסובר הרשב"א דהיכא דחולצת ולא מתיבמת היא באיסור ערוה על האח, וזהו דלא כמש"כ הא"מ במסקנת דעת הרשב"א וא"כ אין מיבמתו ראי' כלל דלא אמרינן הואיל ואשתרי דהא איסור אשת אח לא ניתר כלל בחיי"ל ועשה והדר יקשה קושית הבית מאיר דנימא הואיל ואשתרי אשתרי, ונראה לישב בפשיטות דהא דאמרינן באשת אח ואחות אשה הואיל ואשתרי אשתרי לפי דכרת אחת לכל העריות וכמבואר בריש כריתות כי כל אשר יעשו מכל התועבות האלה ונכרתו כו' וכרת דאחותו יצאה לחלק או כמו שאמר שם דכרת אחת וחלוקין בלאוין הלאוין מחלקין וס"ל לסתמא דגמרא דהוי כשם אחד אבל בשני איסורים חלוקים לגמרי ל"א הואיל ואשתרי אשתרי לכו"ע ויתישב בזה קושית הטו"א במגילה ד"ג בכה"ג ונזיר דנימא הואיל והותר טומאת כהונתו לקרובים הותר ג"כ לנזירותו דהא באיסורים חלוקים לגמרי ל"א הואיל ואשתרי אשתרי והא דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי באיסור נדה דהוא בכלל כרת אחד דשארי עריות והא ממיעוט דעליה אין נדה בכלל דגם בעת נדותה קנאה כמש"כ התוס' בריש יבמות ואיסור אשת אח הותר בודאי כמו בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי לשי' הרשב"א נראה דמעליה ידעינן דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי והדר דינא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ובשארי עריות חייב ג"כ משום אשת אח ובנדה זיקתה לא פקע אבל הא אין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ומ"מ קנאה משום דהא בנדה תפסי קידושין וחשובה ג"כ עולה ליבום לכשתטהר וכמשכ"ל בסי' ב' בהג"ה, ועוד נראה דל"ש באיסור נדה הואיל ואשתרי אשתרי דאין איסור נדה מניעה למצות יבום דיקיים מצותו לכשתטהר ויקיים ולקחה להקים שם לאחיו כמו בבעלה בשעה שהיא טהורה ולהכי אין הו"א בגמ' כלל בלא קרא דעליה דיהא שייך לאיסור נדה הואיל ואשתרי אשתרי ולא דמי למצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח דמצותו מיד, וכ"כ בשושנת העמקים להפרמ"ג כלל ה' דדוקא בער"פ אמרינן הואיל ואשתרי אבל בלא זה אמרינן ימתין עד שיטהר, [ויעוי"ש מה שהביא מקידושין דכ"א דמצינו הואיל ואשתרי אשתרי ובתוס' שם בד"ה בב"ש ומבכורות ד"ו, ובאמת הם ענינים שונים והתם גם בדבר הרשות אמרינן כן ועי' בפי' הראב"ד פ"א דתמיד ובשאג"א סי' ל'].

ה

ומש"כ מעכ"ת שי' לתרץ קושית הרב מלובלין לשי' הסוברים דאין עשה דוחה ב' לאוין ומאי מקשה ביבמות באלמנה מן האירוסין דליתי עשה ולדחי ל"ת הא איכא ב' לאוין לא יקח ולא יחלל דאין עשה דוחה ב' לאוין, ותי' עפי"ד התוס' ביבמות דמ"ט דביבמה ליכא קידושין והוסיף להסביר דביבם אחד למ"ד אין ק"ת ביבמה לשוק הרי לא אהני הקידושין מידי דהא אסורה וקיימא ולא תפסי קידושין לעלמא וכמבואר בגיטין דפ"ג דבכה"ג היכא דלא אהני הקידושין ל"ש קידושין ומה"ט גם ביבום כן ולהכי לא עבר על לאו דלא יקח רק משום לא יחלל זהו תו"ד. הנה תירוצו נסתר משי' הרמב"ם שפסק בפי"ט מהל' איסו"ב הל' ד' דאם בא ביאה בלא נישואין לא חיללה והה"מ שם כ' דאין איסור לכה"ג על ביאה בלא קידושין יותר מעל אדם אחר ועשה דכי אם בתולה מעמיו יקח ולא בעולה הוא דוקא ע"י קיחה, ולפ"ז יקשה באלמנה מן הנישואין דאמרינן דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דהא יבום לא הוי קידושין כלל ואין בזה קיחה ואין איסור על ביאה גרידא וליתי עשה דיבום ולידחי, אלא ע"כ צ"ל דאע"פ דיבום לא הוי ענין קידושין מ"מ כיון דע"י היבום קונה אותה וילפינן מולקחה דהרי היא כאשתו לכל דבר הרי יש בזה קיחה וקרינן בי' ולקחה וממילא דעובר על לאו דלא יקח ואין ואין נפ"מ אם הקיחה היא ע"י קידושין או ע"י יבום ובכה"ג עובר על בעולה בעשה ומהאי טעמא דעובר באלמנה משום לא יקח וכן מוכרח מד' הרמב"ם דס"ל דאין חיוב בחיי"ל בלי קידושין ומ"מ בודאי בחיי"ל אסורה ביאה שני' ביבום מן התורה וגזרינן ב"ר אטו ב"ש אע"פ דלא הוי קידושין מ"מ הא הויא כאשתו ע"י יבום ובכה"ג גם חיי"ל אסורה ורק על ביאה בלא קנין אישות ליכא איסור [ועי' במקנה ובתשו' רעק"א סי' ר"כ מה שחידשו דעובר כה"ג באלמנה משום לא יקח אף על ביאה שני' שהרי היא אשתו אף שאין בזה קיחה חדשה] ובזה נראה לפשוט ג"כ ספיקו של המל"מ בפ"א מהל' מכירה במש"כ הרמב"ם דאם בא ביאה בלא נשואין לא חיללה אם נישואין דוקא או קידושין סגי ומסיק שם דבקידושין לחוד ג"כ עובר, ולמש"כ הרי זה מוכרח מדין אלמנה לכה"ג ביבום למש"פ הרמב"ם בפלוגתא דיבמות דנ"ו במערה נמי ואלמנה מן האירוסין לא אכלה וא"כ בהעראה לא הוי רק ארוסה ולא נשואה וא"כ אמאי לא תתיבם אלמנה מן הנשואין ובאירוסין גרידא הא אין איסור עשה דבעולה אלא ע"כ צ"ל דע"י קידושין גרידא ג"כ הוי איסור עשה כמו דמסיק המל"מ בפשיטות.

והנה בעיקר קושיית הרב מלובלין כבר קדמוהו בס' בית מאיר ס' קע"ד שהביא מגינת ורדים דעשה דוחה ב' לאוין. ונ"ל לישב להסוברים דאין עשה דוחה ב' לאוין היינו דוקא ב' לאוין שאינם תלוים זב"ז משא"כ היכא דלאו אחד הוא על תנאי של לאו השני דנראה דאפשר דאע"פ דאין עשה דוחה ב' לאוין מ"מ חד לאו דחי וכמו דס"ל להריב"א דאע"פ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת דוחה, ולפ"ז י"ל דהלאו דלא יחלל נדחה מפני עשה דיבום והנה בלאו דלא יחלל דעת הרמב"ם דהיכא דאין הביאה מוסיף חילול בפסולה לכה"ג כמו גרושה וזונה ל"ש לא יחלל כיון דלא הוסיף חילול ובאלמנה לכה"ג ליבום בפשוטו נראה דלא נתחללה כיון דלא הוי ביאת עבירה כלל ואפי' לד' החולקים ע"ד הרמב"ם בשארי פסולים וס"ל דא"צ שיוסיף חילול ועובר משום לא יחלל מ"מ מודים בזה דהא לא נתחללה כלל, ואין זה ענין למה שנסתפק השעה"מ והא"מ ביבם שיבם את הממזרת או איפכא אי הולד ממזר דאע"ג דביאת היתר הוא הולד ממזר כמו גר דמותר בממזרת וכן מי שנישאת לחלל אע"פ שאין עבירה הולד חלל, ועי' במהרש"א בח"א יבמות דע"ז, אבל בזה דהעיקר משום עבירה הא לא נתחללה ונמצא דאחרי דאמרינן דעשה דיבום דוחה הל"ת דלא יחלל הרי בעצם לא עבר הלאו דלא יחלל כלל שהרי לא נתחללה בפועל וכיון דקי"ל דקידש אינו לוקה בעל לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל וטעם דלא יקח משום לא יחלל א"כ מ"ל קידוש ולא בעל ומ"ל קידש ובעל בהתירא דלא חילל כלל ושוב אין כאן לאו דלא יקח בעצם דכיון שנדחה הלאו דלא יחלל מצד עשה דיבום והביאה הויא ביאה דהתירא ממילא דאין כאן לאו דלא יקח דאיסור הקידושין והקנין הוא על תנאי שתהי' הביאה ביאה אסורה הגורמת חילול. ועוד נראה דהא דאמרינן דאין עשה דוחה ב' לאוין הוא באופן דגם אי נימא דנדחין הלאוין מ"מ הם בגדר דחי' רק שנדחין מפני העשה וע"כ אמרינן דאין עשה דוחה ב' לאוין משא"כ בזו אי נימא דהלאוין נדחין נמצא שלא נתחללה כלל ולא עבר כלל על הלאוין וע"כ אמרינן דמתחלה דוחה חד לאו וכיון דדוחה לא עבר עליו כלל שהרי לא נתחללה על ידו ושוב בכח העשה לדחות את הלאו השני ובכה"ג דוחה שפיר ב' לאוין, ובמש"כ מיושב ג"כ קושית הב"ח ביבמות דפ"ד דהא גם באלמנה מן האירוסין לכה"ג בגמר ביאה הא נתחללה ואיכא עשה דקדושים תהיו ולפמש"כ כיון דעשה דוחה ל"ת בהעראה לא נתחללה.

שו"ר במקנה קידושין דס"ו שנסתפק בגרושה שנפלה ליבום לכהן אי תתחלל היא וזרעה כיון שהי' בהיתר ומביא ראי' מגרושה לכהן הדיוט דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת והא איכא ב' לאוין אע"כ דבאמת אין כאן חלול לפי דדוחה, אלא דלשי' התוס' דרק העראה מותרת ואין אשה מתעברת בהעראה ובגמ"ב הוי עבירה והולד חלל, רק לשי' הרשב"א והר"ן דבגמ"ב איכא נמי מצוה לא הוי חלל עכ"ד, ובאמת למש"כ הרשב"א מובא בשי"מ כתובות ד"ל ובמל"מ פי"ז מהל' איסו"ב הי"ג לא מחלקינן חדא ביאה ולהכי הבא על שו"י לא הוי הולד חלל ול"א דבהעראה נפסלה ה"נ י"ל דגם לשי' התוס' לא נתחללה בגמ"ב, ומכבר העירותי מיבמות ד"ק אלא לראשון לטמא ממנ"פ אי בר קמא שפיר ואי בר בתרא הוא שפיר קא מיטמא לי' דחלל הוא, והא משכח"ל שקידשה אחיו של שני ומת ונפלה לפניו ליבום ומן התורה מתיבמת ורק מדרבנן אסורה ולא הוי הולד חלל מן התורה רק מדרבנן ולהכי אינו מטמא לראשון ומזה נראה לכאורה ראי' דאף בכה"ג הו"ל חלל ומצאתי בשו"ת שואל ומשיב שהביא קושיא זו, ואפ"ל דלהכי לא משני הכי משום דס"ל להמקשן דבגרושה לכהן הדיוט איכא גם עשה דקדושים תהיו כמש"כ הרמב"ן ביבמות ד"כ ואף דהגמ' דחי לה התם באלמנה מן האירוסין לכה"ג אבל בפסולי כהונה דכתיב גבי' בפרשה איכא ג"כ עשה דקדושים תהיו וכ"כ התוס' ביבמות דפ"ד דבפסולי כהונה איכא עשה דקדושים תהיו ועי' בב"ח שם וכיון דגרושה הוי ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הו"ל הולד חלל מן התורה.

ובעיקר ספיקו של המקנה י"ל כיון דעשה רק דוחה ל"ת והוי רק בגדר דחי' ולהכי י"ל דהולד חלל וקצת דוגמא לזה בפסחים דפ"ד בו בכשר ולא בפסול ומ"מ אפשר לשבור עצמות בפסח הבא בטומאה בציבור דאף דדחוי' חשוב פסיל ועי' מהרש"א יבמות דל"ג דטומאה דחוי' בציבור מ"מ חשוב שם איסור ואין איסור אחר חל עליו ומה"ט חשוב ג"כ שם פסול, וכיוצא בזה שמעתי לתרץ קושית התוס' ביבמות ד"ט שהקשו לרע"ק דחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו דליתי עשה ולידחי ל"ת דכיון דהיא בגדר דחוי' יש על זה שם איסור ולאו בת תפיסת קידושין היא ול"ש בה ולקחה וכל זה לרע"ק דס"ל אין ק"ת בחיי"ל, אבל בריש סוגיא דעליה דהו"א דאתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת דקאי לרבנן דס"ל דק"ת בחיי"ל ורק חיי"כ לא תפסי בה קידושין כיון דדוחה לא הוי חיי"כ וגם הא לא דמי לאחות אשה דילפינן מיני' דאין ק"ת בחיי"כ, אבל מצד הסברא הישרה נראה דכיון דאין יצירתו בעבירה ואפילו מצוה איכא איך אפ"ל דתתחלל עי"ז, וכן נראה לרע"ק בדין שיתפסו הקידושין מצד עשה דוחה ל"ת והא לרע"ק אין ק"ת בחיי"ל שיש בהם איסור לאו אבל בעשה דוחה ל"ת הא איכא מצוה ג"כ.

אולם בישוב קושית התוס' ביבמות ד"ט י"ל כיון דהמצוה תלוי בהקנין דבעינן ולקחה כמש"כ הראשונים וכיון דכ"ז שאינו קונה אין כאן מצוה והא ע"י עשה דוחה ל"ת לא הותרה כמו אשת אח דהותרה אף בלא קנין כמו ביבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו, ולהכי כיון דמצד עצמה אין בה קנין אין מקום שיותחל תפיסת הקידושין וכה"ג כתבתי להוכיח במק"א [עי' בסי' ב' אות ו'] לשי' הר"י ביבמות דט"ז דילפינן מלא תהי' דאין הקידושין מפקיעין הזיקה דלרע"ק דס"ל אין ק"ת בחיי"ל ולא דריש קרא דלא תהי' ומ"מ אין ק"ת ביבמה לשוק ולא אמרינן דע"י הקידושין יופקע הזיקה ותהי' ניתרת משום דאין מקום שיותחל תפיסת הקידושין כיון דבלא הקידושין הרי היא אסורה וה"נ י"ל כיון דבלא הקנין דאין בה מצוה הרי היא אסורה ממילא אין בה תפיסת קידושין, ובריש סוגיא דעליה דהו"א דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת אע"פ דאי נימא דאינו דוחה לא קנה י"ל דדוקא בחיי"כ דילפינן מהקישא דר"י מאחות אשה והא האיסור בשארי עריות הוא אף אי נימא דקידושין תופסין בה אבל ביבום הא אי נימא דק"ת בה אין כאן איסור דעשה דוחה ל"ת לא דמי לאחות אשה. משא"כ בחיי"ל לרע"ק דאין על זה קרא מיוחד אלא דכללא הוא דתפיסת קידושין תלוי במזרות וא"כ כל שלא ע"י יבום הרי היא אסורה והולד ממזר בכה"ג אין קידושין תופסין, וילה"ע ע"ז מדהתוס'. קידושין דס"ז ד"ה מנה"מ וע"ע ברשב"א קידושין שם, ובפשיטות נראה דלפי ההו"א דבלא קרא דעליה הו"א דאינו תלוי כלל בתפיסת קידושין ומקרא דעליה ידעינן דבעינן תפיסת קידושין וכ"כ הרמב"ן ביבמות ד"ט דלרע"ק גלי רחמנא בעריות וה"ה לחיי"ל דכל דלא מתפסי קידושין פקע זיקה יעו"ש הרי דמעליה ידעינן זה דתלוי בתפיסת קידושין [ובזה מיושבים ג"כ ד' האבני מלואים בסי' י"ח בישובו על קושית התוס' שתמהו עליו מריש הסוגיא דעליה דלפי ההו"א לא בעינן תפיסת קידושין] ולמש"כ י"ל באופן אחר דלא אמרינן עשה דוחה דוחה ל"ת רק באופן דגם אם לא ידחה יש בזה מצוה משא"כ בזה אי נימא דאינו דוחה כיון דתלוי בתפיסת קידושין וכל היכא דלא תפסי קידושין הרי אין כאן זיקה ואין כאן מצוה כלל ולהכי לא דחי ואכמ"ל.

ו

ומה שהביא כת"ר קושית האבני מילואים בסי' ל"ג ע"ד הרמב"ן והריטב"א ביבמות ד"כ שהקשו דאי סוף ביאה קונה א"כ ביבמה הוי בעולה ואף באלמנה מן האירוסין איכא עשה ול"ת ותירצו דביאת יבמה שאני דלא הלכו אחר דעתו דבפירוש ריבתה תורה שוגג כמזיד וע"ז תמה דהא בכה"ג אזלינן בתר נישואין וכדאמרינן בפ' הבע"י כה"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו כו' וא"כ נהי דביאת שוגג קונה מ"מ לא משוי לה לנשואה, ובפרט לפ"מ דקיי"ל דאלמנה מן האירוסין כו"ע לא אכלה, וביותר הקשה לשי' הרמב"ם דפלוגתתם במערה נמי וא"כ אפי' נפרש דעתו שרוצה לקנות בהעראה אינו קונה אותה לכל הדברים והו"ל ארוסה ובסוף ביאה הרי היא נשואה והויא בעולת עצמו והניח בצ"ע.

ולדעתי המדקדק בלשון הזהב של הראשונים הרמב"ן והריטב"א והר"ן יראה דס"ל דגם בגמ"ב מקיים מצוה דלהקים שם אבל אין הגמ"ב לעיכובא ואף העראה ביבמה קיים ג"כ מצות יבום כיון דהעראה קונה אלא דלפי שיטת התוס' דס"ל בחיי"ל דעשה דוחה ל"ת רק העראה שרי ולא גמ"ב דהוי כביאה שני' ע"ז חולקים וס"ל דגם בגמ"ב איכא מצוה דאין סברא דמצות להקים לאחיו שם לא יהי' בגמ"ב, אבל כו"ע מודו דאין זה לעיבורא דכיון דקנה לכל הדברים האמורים בפרשה לד"ה לפוטרה בגט ולפטור צרתה איך נימא דלא קיים להקים שם דכתיב ג"כ בפרשה ואילו הערה בלחוד קיים ג"כ המצוה והא כ' הר"ן דאע"ג דאין אשה מתעברת מב"ר מ"מ לפעמים מתעברת ול"א דלהקים לאחיו שם הוי לעיכובא וכל שלא נתעברה בב"ר הרי לא קיים המצוה כלל אלא דמצות יבמה יבא עלי' קיים בב"ר ורק אע"פ דסגי בהעראה מ"מ כיון דלפעמים מתעברת בב"ר אני קורא להקים לאחיו שם גם בגמ"ב וכולה חדא מצוה היא.

ולפ"ז משה"ק הריטב"א דאי ביבמה דוקא גמ"ב א"כ הו"ל עשה ול"ת היינו אי נימא דבהעראה לא קנה כלל ולא קרינן בה יבמה יבא עלי' וכיון דגמ"ב לעיכובא הו"ל עשה ול"ת, אבל לפי האמת דיבמה קונה בהעראה ורק אי גומר ביאתו מקיים ג"כ המצוה אבל באלמנה מן האירוסין דבהעראה לא הוי אלא ארוסה אז באמת אסור לגמור ביאתו כיון דבכה"ג אזלינן בתר נישואין ולשי' הרמב"ם דס"ל דפליגי נמי במערה באמת לא יגמור ביאתו גם אי נימא דהרמב"ם ס"ל כשי' הריטב"א דבגמ"ב מקיים ג"כ מצוה דלהקים לאחיו שם ולא עוד אלא שנ"ל דכיון דבהעראה גרידא ג"כ סגי שוב מותר לגמור ג"כ ויתישבו בזה ד' הריטב"א דמשמע מדבריו עכ"פ דבאלמנה מן האירוסין לכה"ג גומר ביאתו ג"כ, והטעם י"ל לפי סברת רבא בזבחים דל"ב בטומאה דאשתרי הא אשתרי והא לא אשתרי, אבל בדחי' מה לי חד דחי' ומ"ל שתי דחיות וכיון שנדחה נדחה וא"כ ה"נ כיון דבהעראה הרי נדחה הלאו מפני העשה שוב אמרינן הואיל ונדחה נדחה וגם העשה דבעולה הבאה אח"כ עם הל"ת נדחית ג"כ וקושיתו אי נימא דהעראה לא קנה ביבמה ובגמ"ב הו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, אבל לפי האמת דבהעראה קונה ג"כ ויקוים בזה מצות יבום א"כ שוב מותר לגמור ביאתו ולהכי אמר רבא גזירה ב"ר אטו ב"ש ולא אטו גמר ביאה דרבא לטעמי' דס"ל בזבחים דבדחיה אמרינן הואיל.

ומש"כ כת"ר לפרש דברי הירושלמי יבמות פ"ו בהא דאמר ר"א פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה אר"א בר ממל הדא אמרת כה"ג שקידש את האשה בבעילה אינו כבא על הבעולה וכתב לפרש ע"פ משה"ק המל"מ בפ"א מהל' מכירה בדין דנשבע למכור קונה בכסף אף במקום שכותבים את השטר דהוי כפריש א"כ האיך אמרינן בקידושין דאי סוף ביאה קונה אסור לכה"ג לקדש בביאה דהא הוי כפירש ותי' בדרוש וחידוש משום דהיא אינה מוזהרת ולא הוי כפירשה לדעתה אבל בזונה לר"א דס"ל פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה דגם היא מוזהרת הוי כפריש עכת"ד, ולפי פירושו יקשה דמאי אירי' כה"ג דנקיט הירושלמי אף כהן הדיוט יהי' קונה לר"א בתח"ב דמשום איסורא דזונה דגם איהי מוזהרת הוי כפריש, אלא דיש לחזק תירוצו של מעכ"ת דלכאורה הדבר תמוה לומר דכיון דקונה בסו"ב העראה הוי זנות דהא ר"א דוקא בפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה אבל לא בדרך אשות וקידושין וכן כתב הק"ע שם דלא כפי' הפני משה יעו"ש אולם י"ל דבודאי אי סו"ב קונה ג"כ לא הוי זנות אבל בכה"ג אי נימא דסו"ב קונה אסורה לו משום בעולה כמבואר בבבלי קידושין ואסור לגמור משום דהויא בעולה וממילא דהעראה הוי זנות בעלמא משום איסור זונה ולהכי הוי כפריש וע"כ נקיט הירושלמי בכה"ג דוקא אבל בכהן הדיוט לא הוי זנות אולם גוף ד' הגאון רעק"א שחידש דבעולה לכה"ג אינה מוזהרת נסתר מד' התוס' חגיגה די"ב בד"ה בתולה שכתבו להדיא דאף היא בכלל האיסור ועי' בתוס' רעק"א יבמות סו"פ החולץ אות נ"ז שהרגיש מזה וכ"כ האס"ז בב"מ ד"ל דגם איהי מוזהרת ובלא"ה אין תירוצו מספיק דהא עכ"פ גם איהי מוזהרת בלאו דלפני עור וממילא דהוי כפריש משום איסורא כמש"כ המהרבי"ל אולם בגוף קושית המל"מ י"ל בפשוטו דמשכח"ל שאינם יודעים מהאיסור שעי"ז נעשית בעולה וגם אם העדים לא ידעו שהוא כה"ג לא הוי כפריש א"כ בתחלת ביאה הוי כמקדש בלא עדים, אלא שילה"ע דכיון דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכמבואר ברמב"ם פ"ג מהל' אשות ובהה"מ שם ובטושו"ע סי' ל"ג וכיון דהעדים א"י לראות וכמבואר בכריתות די"ב ורק משום חזקת צורה קאתי כמש"כ הרמב"ם וכמו שהאריך בזה החת"ס חאה"ע סי' ק"ג, ולכאורה צ"ל כן בדהתוס' שכתבו לחלק דהיכא דפריש ולא גמר ביאתו קנה בהעראה וקשה דהא מ"מ העדים לא ידעו מזה מתחלה והוי כמקדש בלא עדים אע"כ כיון דמעידים על היחוד תלוי הדבר בדעת המקדש ולהכי די בעידי יחוד ויש לחלק.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה