אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן ו · ב

א

ע"כ נראה דחילוק גדול יש בין טומאה לזונה בע"א אחר קו"ס כמו שאבאר, דיש להסתפק ולחקור במה שהאמינה תורה עד אחד בסוטה אחר קינוי וסתירה אעפ"י דאין דבשב"ע פחות משנים אם הוא מתורת ודאי והטעם הוא לפי שיטות הקדמונים כדברי מהרי"ק דהא דאין דבשב"ע פחות משנים הוא דוקא באיתחזק איסורא ג"כ אבל דבשב"ע דלא איתחזיק נאמן ע"א ולהכי בסוטה דע"י רגל"ד דקינוי ובתירה איתרע חזקתה והוי כמו דשב"ע בלא חזקה דנאמן ע"א מדינא או כשיטת הרמב"ן דס"ל דאין ע"א נאמן בדבשב"ע אף בלא אתחזק אסורא וכמבואר בחי' ליבמות ובר"ן ריש גיטין א"כ לפי"ז אף דאיתרע חזקתה ואין כאן חזקה כלל אינו בדין שנאמין להע"א דהא מ"מ דבר שבערוה הוי וחידוש הוא שחידשה תורה בע"א בסוטה, ולפי שיטה זו אפ"ל דהחידוש הוא רק בדין ההשקאה כמו שומרת יבם וארוסה ומתו בעליהן וכיו"ב הרבה דינים בדיני השקאה שאינה שותה, וכמ"כ אם יש ע"א אינה שותה וממילא נאסרה כדין סוטה אחר קו"ס בלא השקאה דאסורה לבעלה מספק מעשה דונטמאה בתורת ודאי כמ"ש התוס' בסוטה ד' כ"ח ודעת הרמב"ם נראה מפורש כצד השני דאינו נאמן על עצם הטומאה רק שהאמינה אותו תורה שלא להשקותה ולא למחוק שם על המים כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' סוטה ה' ט"ו אפילו אשה ועבד או שפחה כו' הואיל וקדם הקינוי וסתירה בעדים כשרים, ובהלכה כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה מפני עדי טומאה הר"ז אסורה על בעלה לעולם ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקו"ס והשתי' שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד כמו שביארנו עכ"ל, וביותר בולט שיטת הרמב"ם ז"ל ממ"ש בפ"ג ה' כ"ג באו עדי טומאה אחר ששתתה הר"ז תצא בלא כתובה כו', אבל בא ע"א והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה עכ"ל. הרי דבריו ברור מללו דרק מפני שאין השקאה נאסרת בע"א אבל אחר השקאה לא מהני עדות הע"א ואם איתא דע"א נאמן בסוטה עפ"י דין לפי דאיתרע חזקתה א"כ גם לאחר השקאה הי' בדין שנאמין עדות הע"א וכן תפס שם המל"מ בשיטת הרמב"ם דהא דנאמן ע"א קודם שתי' ונאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיא נמנעת משתי' מגזיה"כ כמו נשים שאינן ראוין לשתות יעו"ש, והתוס' בסוטה ד"ו מספק"ל אי נאמן ע"א לאחר שתי' וסיימו מיהו מסתברא דה"ה לע"א כדעולא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים והרמב"ם חולק ע"ז ולדבריו צ"ל דהא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הכונה לא בדין נאמנות המאורע רק בדין הנאמנות שאינה שותה עפ"י דבריו וכמו דאמרינן כן בעגלה ערופה דנודע מי הכהו אין עורפין כמ"כ אם נודע עפ"י ע"א אין עורפין ואף שאין דברי העד מעלים כלום לענין הרוצח רק על דין עג"ע גזרה תורה שנאמן ואין עורפין על פיו ומבואר בסוטה מ"ז ע"ב לגבי עג"ע והאמר עולא כו' וכן בסוגיא דסוטה ד' ל"א ע"ב לענין סוטה אלמא דאף שאין נאמנות הע"א פועל רק על דין עריפה שאין עורפין על פיו שייך שפיר כל מקום שהאמינה תורה וכן משוה להו הרמב"ם להדדי בפ"ה מה' עדות ה' ב' בב' מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי המרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו כו' היינו שנאמנות העד הוא רק על דין זה שלא תשתה ושלא תערף ואינו מברר עצם המעשה.

ובירושלמי פ"ו דסוטה ה"ד פליגי שמעון בר בא בשם ריו"ח כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין (פירוש בבאו בב"א עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה, ובעג"ע בבאו בב"א אחד אומר שראה הרוצח ואחד אומר שלא ראהו היו עורפין] רב אמר היתה שותה נראה דבזה פליגי רב וריו"ח ריו"ח ס"ל כאן לא היתה שותה דמפני רגלים לדבר נאמן העד בברור הדבר כיון דאיתרע חזקתה וע"א נאמן מדינא וחשוב כשנים אבל העד האומר שלא נטמאת הרי רגל"ד כנגדו ולכן הוי כע"א במקום שנים ואינה שותה וזה רק בטומאה דהאמינתו תורה כתרי משום דרגל"ד ואין ע"א במקום שנים אבל בעריפה דאין כאן רגלים לדבר ורק שנאמן הע"א על דין העריפה דוקא ולא בעצם המאורע ולכן דוקא אי בא מתחלה יש בו משום דין כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין העד הבא אחריו נאמן להכחישו אבל בבאו בב"א אין ע"א בהכחשה כלום וע"כ היו עורפין ורב דס"ל דהיתה שותה ס"ל דגם כאן העד אינו נאמן בתורת ודאי על עצם המאורע כמו שאינו נאמן בעג"ע על הרוצח ורק דפעולת הע"א היא לעכב ההשקאה וממילא נאסרת ע"י קו"ס ודמי דין סוטה לעגלה ערופה ודוקא בזא"ז אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אבל לא בב"א וכיון דבש"ס דילן משוי סוטה ועגלה ערופה להדדי בלי שום חילוק כרב ע"כ פסק הרמב"ם להלכה כרב וגם בסוטה בב"א אינה שותה כשיטתו דאין העד נאמן בתורת ודאי על עצם המאורע כאמור. וכן מדוקדקים בזה דברי הרמב"ם בפ"ו מה' יבום וחליצה הי"ט אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום כו' ודקדק הרמב"ם בלשונו בעדים וכן הועתק בטוש"ע והא גם בע"א אחר קו"ס דגזיה"כ הוא דנאמן ג"כ בדין שתהי' פטורה מן החליצה ומן היבום דהוה סוטה ודאית, ולפמשנ"ת זהו שיטת הרמב"ם דהא דע"א מועיל בסוטה הוא רק שלא תהי' שותה וע"כ נאסרה ע"י קו"ס שלה והוי רק כספק סוטה שחולצת ולא מתיבמת וזהו נכלל במש"כ הרמב"ם אבל סוטה כו' או שאינה בת שתי' הר"ז חולצת.

וראיתי בס' נחל יצחק סי' ס"ט שכתב לתרץ קושית הב"ש באה"ע סי' קע"ח ס"ק י"א שהקשה על מה שכתב השו"ע בא ע"א והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא דלמאי הביאו השו"ע הך דינא לדידן דבזה"ז נאסרה עליו אחר קו"ס בלא עדות הע"א ותירץ דנפ"מ גם בזה"ז לענין יבום וחליצה דלולא עדות הע"א הוי ספק סוטה וחולצת אבל עכשיו עפ"י עדות הע"א הוי סוטה ודאית ופטורה מן החליצה ומן היבום עכ"ד. ולפי"מ שנתבאר שיטת הרמב"ם אינו כן אלא גם בע"א הא דנאסרת לפי שאין השקאה שתתיר אותה ונאסרת מצד קו"ס כדין ספק סוטה וחולצת ולא מתיבמת ודין זה תלוי באשלי רברבי ולשיטת התוס' בסוטה ד"ו דע"א נאמן אף לאחר השקאה ונראה דדעתם דע"א נאמן בסוטה בתורת ודאי הוי ודאי סוטה ולשיטת הרמב"ם הוי ספק סוטה וכן ראוי לדקדק בד' רבינו ירוחם המובא בב"ש סי"א ס"ק א' לחלק בדין כופין לגרשה בין קו"ס לחודא ובין ע"א אחר קו"ס.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה