אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ב · א
ועל דבר שאלתו אם יש לסמוך בסוטה במקום עגון בלא חליצה, כבר ראה מה שהביא הפ"ת באה"ע סי' קע"ג דברי הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קע"ה שמקיל באם היבם הלך למדה"י או שמבקש ממון הרבה להתיר סוטה וצרתה בלא חליצה. ומסיק שהוראה זו סמוכה על שני כללים דצרת סוטה פטורה מן החליצה וביאת נכרי אוסרת אותה על בעלה יעו"ש, הרי שהרדב"ז מכריע כשי' הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב, וכ"כ באו"ז ה' יבום סי' תק"ג.
אולם רבינו הגר"א בבאוריו ס"ק י"ג כתב ודברי הראב"ד נכונים ומוכרחים וכ"פ הר"מ מרוטנבורג הובא במרדכי והמרדכי ותה"ד. ובסימן הקודם העירותי מהירושלמי דיבמות פ"י ה"א צרת סוטה למה היא אסורה ר' יוחנן אמר משום ריח ערוה נגעו בה ורב אמר משום טומאה שכתוב בה כעריות ונראה דריח ערוה אאמד"ר ורב ור"י הלכה כריו"ח, והריטב"א ביבמות די"א הביא בשם הר"א הלוי דרב לא אמר כ"א לאסור מה"ת ביאה שני' בין לה בין לצרה אבל חליצה בעי בין לה בין לצרה ולשי' הרא"ה ביאה ראשונה מותרת מה"ת ועי' בנובי"ת חאה"ע סי' ק"נ דנתכוין לשי' הרא"ה בפירושא דרב ושם מתרץ מריש הסוגיא דיבמות דמקשה לרב ולרב אשי ליתנינהו, עכ"פ הרי חבל ראשונים שדעתם להלכה דסוטה צריכה חליצה ואיך ניקל בספק איסור תורה. ומתשו' נובי"ת שם מבואר ג"כ שאין להקל מספק ושאין לסמוך אף במקום עגון על שי' הראשונים נגד שי' הראב"ד אם לא בצירוף ספק אחר והוי ס"ס [ומש"כ הנוב"י שם לדון דאם היינו תופסין בשי' הרי"ף וסייעתו דסוטה ודאי א"צ חליצה אף שהיינו מסתפקים אם ההמרה נחשב לזנות ודאי הוי ס"ס שמא זינתה וא"צ חליצה ואת"ל שלא זינתה שמא על ידי הנשואין פקע זיקתה הוא תמוה דהא ספק סוטה לא הוי ספק ערוה כלל וכמש"כ הרא"ש ביבמות וכמש"פ הרמב"ם דצרתה מתיבמת וכדקיי"ל להלכה בשו"ע וכדמקשה הש"ס בריש סוטה ותתיבם יבומי ודמי לשאר חיי"ל ועשה א"כ בספק אם המרה נחשב לזנות ודאי והוי ספק זינתה צריכה חליצה בודאי ואסורה לשוק בודאי ואין כאן ס"ס כלל ואולי נתכוין הנוב"י לצרף לס"ס שי' התוס' דלהכי ספק סוטה חולצת דלהחמיר עשה הכתוב ספק סוטה כודאי ולא להקל ולפי דעתם ספק סוטה הוי ספק ערוה וזהו נגד ד' הרמב"ם והטושו"ע שפסקו דצרתה מתיבמת ולא הוי ספק ערוה] אולם הבית מאיר הובא בפ"ת שם מקיל ג"כ במקום עגון היכא דלא אפשר בחליצה ויש להליץ על שי' הרדב"ז למשכ"ל בתשו' הקודמת בשי' הראב"ד דמצריך חליצה לצרת סוטה משום דלחומרא חשש לסוגיא דסוטה ולא בתורת הכרעה, וכנראה כן מלשון הרא"ש וכ"נ מד' הגר"א, ואלו היו דברי הראב"ד עפ"י הכרעה כסוגיא דסוטה הי' צרת סוטה מותרת וא"כ י"ל עפמ"ש הב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ז דחייב הבעל בקבורה מדין ס"ס דלד' הרמב"ם זכתה בנצ"ב אף לדין הש"ס, וע"ע במל"מ פי"א מה' גירושין הכ"א מה שהביא מהריב"ל ובבאר יצחק חאה"ע סי' ו'. וא"כ ה"נ י"ל דהוי ס"ס שמא הלכה כהרמב"ם והראשונים דסוטה ודאית א"צ חליצה וגם לשי' הראב"ד דצריכה חליצה אינו אלא מספק מחלוקת הסוגיות ושמא הלכה כסוגיא דיבמות דא"צ חליצה.
אולם אין זה מוכרח דיש לאמר דשיטת הראב"ד דגם סוגין דסוטה ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות ומאי דמקשה א"ה תתיבם יבומי הוא לפי ההו"א שלא ידע מטומאה כלל לגבי יבם כמש"כ בסי' א' ולמאי דמשני מקרא דלאחר ולא ליבם איכא טומאה ג"כ ומקשה דחליצה נמי לא תבעי משום זה ומתרץ רב יוסף דאילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא משום דאפילו בערוה גמורה לא חמירא יבם מבעל כיון דתפסי בה זיקה כמו קידושין, ולפי"ז י"ל דהראב"ד מכריע כסוגיא דסוטה, והא דצרת סוטה אסורה לפי דטומאה כתיב בה כעריות ונכללה בכלל עלי' ולצרור ויש בזה איסור עצמי מלצרור וכ"כ הרמב"ן דמטומאה כתיב בה כעריות ידעינן דצרתה כמותה לענין יבום ומה דנפטרת מחליצה לרב הוא משום לאחר ולא ליבם וכ"נ מלשון הראב"ד דמשום טומאה צרתה כמותה, והא דצריכה חליצה הוא לפי דדרשא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה אינו אלא בהנך דלא תפסי בהו קידושין אבל סוטה דתפסי בה קדושין יש בזה סברת רב יוסף דבעיא חליצה כמו גט מבעל, אבל לצרור דכתיב גבי עריות וסוטה דטומאה כתיב בה כעריות איתנהו בכלל דלצרור והצרה אסורה וגם אי נימא דלא הוי איסור עצמי י"ל דשאני סוטה דנתמעטה להדיא מיבום וחייב משום אשת אח אף דחולצת ולהכי גם הצרה אסורה משום אשת אח, ובאיסור תורה שלא תצא יבמה לשוק בלא חליצה הי' ראוי לחוש לסברא זו דהראב"ד מכריע כסוגיא דסוטה בתורת ודאי, אולם לפי"מ שנתבאר בדברי הרא"ש וכמה מרבותינו דדעתם בשי' הראב"ד דמספיקא פסק דחולצת ולא בתורת הכרעה ועכ"פ יש בזה ספק ספיקא דהא לשי' הרא"ש ודעמי' גם להראב"ד אינה חולצה אלא מספק, וזהו יסוד לשי' הרדב"ז והכרעת הבית מאיר להקל במקום עגון בלא חליצה.