אזני יהושע· רבי יהושע סיגל
אזני יהושע · סימן טו
שאלה
באשר ידוע לכל כי גט מעושה הוא פסול ע"כ יש לשאול ולדין בזה הרבה במה שיעשו פה במדינתנו דהנה כשיעגן איש את אשתו או ימנע ממנה מזונות הכח ביד האשה ע"פ חקי המדינה לתבוע את הבעל לפני ערכאותיהם לכל זמן שלא יתן בטוחות או ערבית בטוחים שיתן לה משך שנה כולה מזונותיה, כאשר יושת עלנו בפלילים, יושם הבעל בבית הסוהר לעבוד שם עבודה קשה ככל אסירי המדינה האסורים שם ואם אין לו לתן כסף קדימה או ערב בטוח, בהכרח ישא ויסבול כל הענוי, של בית הסוהר. עד זמן ועידן כאשר הושת עליו מאת ההופט, ואם בתוך הזמן תמחול לו האשה הרשות בידה להוציאו לחפשי, ע"כ יקרה זה כמה פעמים שהאשה תרצה רק בג"פ להפטר ממנו תאמר אליו אם תעשני חפשית בישראל אזי אמחול לך את הביעתי ותצא מיד השונס וכאשר יתרצה הבעל לזה חוש מהר ישלח אחרי רב מסדר גטין, והגט נעשה שם במקום בית משמרתו כד"ת שלא ברצון הערכאות כי המה לא יחשבו את הג"פ של ישראל למאומה, רק בתורת חסד יתנו מקום לזה בבית משמר או באבן חן השוחד ואחרי הכריתות תצוה האשה לעשותו חפשי באמרה לפני השופט כי כבר נתרצית לו ואזי נשלם רצונה מהר, ועתה תגדל השאלה לפנינו אם יש ממש בגט כזה דהא הוא גט מעושה בנכרים שהוא פסול לכל הדיעות ואף דפליגי הראשונים בזה היכא שהיה כדין אי הוי פסול או בטל אבל פסול הוי לכ"ע מכ"ש היכא שהוא שלא כדין וצריכין אנו לעיין בזה הרבה אם יש בכה"ג איזה היתר להמתגרשות האלו:
תשובה
דהנה באמת אין למצוא מזור ותרופה באופן כזה כי הוא דין פשוט במתניתין דגיטין פרק ח' ע"ב ומימרא דשמואל שם וכן היא להלכה בטור וש"ע א"ע סי' קל"ד דפסול במעשה ע"י נכרים ואפילו באומר רוצה אני דהא מה דכשר בישראל והיינו ג"כ באומר רוצה אני כמבואר במתני' דערכין כ"א זה גופא פסול בעכו"ם וא"כ פסול בעכו"ם אפילו באומר רוצה אני, והיא בתכלית הפשיטות אך בזה יש לדקדק עדיין והיא מכח שני דברים אשר אולי יתנו המה עידיהן למצוא איזה היתר, חדא מכח האי שיש דעות בין הראשונים שאם האונס אינו בגוף הגירושין רק מן הצד ומחמת האונס מן הצד מחויב הוא לגרש לא מקרי גט מעושה כאשר יבואר לך דעה זו בס"ד ויש לפקפק בהיתר זה ממה דכתב הש"ך חו"מ סי' ר"ה ס"ק י"א דהיכא שהאונס מן הצד בא ג"כ מן זה המאנס גופא שמוכר לו לא הוי זביני, וכאן הא דמי ממש לשם שהאשה היא המאנסת אותו על מעות והוכרח לגרשה למען יפטר מן המעות ואולי יש לחלק קצת כאשר יבואר לק' הכל באר היטב, והיתר שני אולי י"ל בזה שבכה"ג אולי נקרא גם זאת גט מעושה בישראל שהוא כשר דכיון שיהיה הדין באמת לכוף אותו לגרשה א"כ כשיבוא הרב המסדר אליו ויאמר לו אם תגרשה תצא לחפשי כי יצווה מכחנו לאמר להנכרים שיפתחו בית משמרתך הוי גם זאת ככל גט מעושה בישראל כדין והיא כשר באין ספק כלל, אכן עדין יש להבע"ד לחלוק ולומר כי שני היתרים אלו המה תרתי דסתרי אהדדי דהא כאן הב"ד אינן כופין בעצמם רק על ידי הנכרים והא מבואר דבנכרים ע"י ישראל כשר היינו רק כשאומר הנכרי עשה מה שישראל אומר לך ואפילו לדעת הטור החולק על הרמ"א שאינו מצריך לומר דוקא מה שישראל אומר לך ודי לשטתו כשאומר תן גט וכן הסכים הב"ש סוף סי' קל"ד ומ"מ זה הוי לכ"ע שעכ"פ הנכרי אונסו בדבריו שיתן גט, אבל כאן בנידון דידן שהאונס של הנכרי היא על דבר מן הצד ואין בדעת הנכרי כלל שיתן גט ועוד דעת הנכרי בהיפך כהנ"ל והא שמכריחין אותו על ענין אחר מן הצד הוי לגמרי שלא כדין דידן דבד"ת לא נוכל להכריח אותו לתן כסף קדימה על שנה כמבואר בא"ע סי' ע' סע' ז' שרק על חצי שנה נותנין לה קדימה, וא"כ יש לנו כאן שני דברים העומדים לנו מנגד אחד שההכרח שלהם הוא שלא כדין וגם אינם אומרים לו כלל המלים אלה תן גט רק תן מזונות אלא שהבעל מעצמו מצד האונס ימצא לו מקום להפטר מן האונס ע"י הגירושין, וא"כ י"ל דלא הוי עוד זאת אחת הכלל שאמרו במתני' דבנכרים חובטין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומרים לך שכאן הישראל הא אומרים תן גט והנכרים הא חובטין ואומרים תן לה כסף ואל תתן גט כי לגרש אשה שלא במקום ערוה הוא נגד רצונם ע"פ החקים שלהם בפה, ולפי זה יהיה ההיתר הראשון סתירה לההיתר השני, וגם צריכין עוד לברור בענין שלישי אם הוי זאת עכ"פ כדין דאפילו אם היה העשוי בישראל כה"ג אם היה נחשב כדין אם יש לנו כח לכוף את הבעל לגירושין מכח טעמים כאלה שימנע ממנה מזונות באיזה זמן וכה"ג וכל זה צריך בירור רב מן הש"ס והפוסקים וד' יעזור לי להוציא תעלומות לאור:
והנה בראושנה נשים דברינו במה שהתחלנו בו והיא משים שהכפויה אינה בגוף הגט, ונציע בזה דעות הראשונים ז"ל, הנה הב"י סי' קל"ד הביא תשובת הר' מיימני מנואר שכתב דהיכא שקנס עצמו במעות אם לא יגרשנה שזה אינו מיקרי גט מעושה וגם היכא שנשבע לכתחילה לגרש ומגרש מחמת השבועה ג"כ כשר וכל עיקר דבריו המה שם משום דעיקר הכפייה עשה הבעל לו לעצמו מבלתי מכריח מבחוץ שהוא עצמו קנס לנפשו וחייב עצמו מרצונו והוא בעצמו נשבע על זה מרצונו ע"כ אף אם אח"כ מגרשה מכח אונסו דמעיקרו אין זה מעושה כיון שכבר נתרצה בזה, ומסייע לו לדין זה מהא דגטין מ"ו ע"ב באומר יאסרו כל פירות עולם עלי אם איני מגרשך דהוי גט, והנה לפי דבריו אלה לא שייך היתר זה בנידון דידן דהא התם הוא בעצמו עשה לו ההכרח לתחילה שיהיה מוכרח מצד אחר לגרש אח"כ וכאן בא לו ההכרח מתחילה ועד סוף שלא מרצונו ואין כאן רצון כלל, ובאמת גם בזה גופא שכתב הר' מיימני חולק הרשב"א עליו כמ"ש הב"י שם מיד תשובת הרשב"א במעשה כמו זו שמגרש מחמת קנס שקיבל עליו לצדקה והגבאי אינו רוצה להתפשר עמו ומוכרח לגרש להפטר מן הקנס הוי גט מעושה ופסול כל שיודעין באונסו אע"פ שלא מסר מודעה עכ"ד הרשב"א, אכן מדברי הרשב"ץ בתשובה סי' א' שהביא ג"כ הב"י שם מיד אחר זה תהיה לנו אולי איזה תרופה, והיא שכתב הרשב"ץ וז"ל שאם יש לנו אונס אחר שע"פ שהוא אונסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפייה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא וראיה מן הירושלמי וכו' וכו' וכן נמי הא דתנן גט מעושה שלא כדין פסול דכוותה היא שמעשים אותו בגופו לגרש אבל אם עשו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהם כגון פריעת כתובה דפריעת ב"ח מצוה ומכין אותו עד שאמר רוצה אני כדאיתא פ' הכותב פ"ו ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש לא הוי גט מעושה ומיהו מסתברא דה"מ כשכפוהו כדין באותן דברים אחרים כגון היכא שהדין נותן לפרוע כתובתה ובדין כפוהו בפריעתה אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפייה גירש אפשר דהוי גט מעושה דהאי כדנקטו בכובסיה דלישבקוה לגלומיה הוי וצ"ע עכ"ל:
הרשב"ץ, והנה צריכין אנו לפרש דבריו מ"ש כגון פריעת כתובתה לא הוי כונתו שיפרע לה כסף כתובתה דאיך משכחת חיוב על פריעת כסף כתובתה בעודה יושבת תחתיו, ועל כרחך כונתו פריעת חיובי כתובתה היינו מזנות או כסות וכדומה א"כ דמי ממש לדינא דידן דלדידיה לא הוי כה"ג גט מעושה, אבל מה נעשה לפי מה דמסיק בסיף דבריו דה"מ כשכפוהו כדין באותן דברים אחרים וכו' ולפי זה יהיה נחוץ לנו לבאר גם בנ"ד אי הוי הכפייה כדין במה שכופין אותו לתן בטוחות או ערבות על משך שנה ועל הכמות שפסקו לו בדיניהם:
והנה גם מתשובת הריטב"א שהביא הב"י בסוף סי' קנ"ד יסתעף ג"כ אולי איזה היתר והיא במ"ש שם אחרי שכתב ג"כ כדברי ה"ר מיימני הנ"ל דבמה שעשה ההכרח לעצמו לא מיקרי אונס וז"ל ואם נתחרט אחר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה ה"ל לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעא בכך עכ"ל וא"כ אפשר לומר בכל אונס שמגיע לו ע"י דבר אחר מן הצד דאם באמת אינו מגרש ברצון טוב רק מחמת הדבר מן הצד שמכריח לו היה לו למסור מודעא בכך ונוכל לומר שכתב זאת בנידון דידי' רק לסניף בעלמא במה דס"ל בלא"ה שכל דבר שעשה הוא בעצמו לו ההכרח לא מיקרי אונס אבל בגונא דנידון דידן לא נוכל לסמוך עצמנו על זה בלבד במה שלא מסר מודעא כמו בכל גט מעושה בעכו"ם או שלא כדין דלא אמרינן מדלא מסר מודעא בודאי ניחא ליה ובאמת כה"ג גופא שההכרח הוא מצד קנס מה שקנס עצמו מרצונו הא חולק הרשב"א הנ"ל וכתב מפורש שהוא גט מעושה כל שיודעין באונסו אע"פ שלא מסר מודעה מכ"ש לעיל, שוב ראיתי בהריטב"א פ' איזהו נשך שהביא הב"י חו"מ סוף סי' ר"ה מבואר שיטת הריטב"א אליבא דאמת שהיא כן דבכל אונס כה"ג שעשה לו לעצמו תליא רק אי מסר מודעא או לא דבמסירת מודעא אף כשעשה הוא לנפשו האונס מ"מ מיקרי אונס ובטל המעשה וכשלא מסר מודעא המעשה קיים ע"ש בדבריו, והנה אם כי אינני כדאי להכריע ולהכניס ראשי בין ההרים הרמים האלה בכ"ז תורה היא וללמוד אני צריך וצריכין לידע ולהבין שיטת כל אחד טעמם וסברתם מן עיקרי הדינים שבגמרא, ולמען ברר כל זה אעשה בעה"י מטעמים כאשר אהב כל אוהב אמת שנחוץ לחקור ולדרוש אחרי מקור הדבר בגוף הענין של אונס בכל מעשה שהתורה אחשבה:
דהנה הרמב"ם פ' א' מה' גירושין חשב בין העשרה ענינים שצריך להיות בגט חשב אחת מהם שיהיה ברצין הבעל ולא באונס וכתב הלימוד בזה מדכתי' והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ס"כ נשמע מזה שבדעתו ורצינו תליא, וע"כ הלימוד הזה לא הוה מיתורא דהא צריכין לדרשא דר"ע בסוף גיטין שאפילו מצא אחרת נאה וכן בהקדיחה תבשילי, ומ"מ נשמע מן פשטות הלשון שבחינו ורצונו תליא ואם יגרשה מחמת אונם לא יהיה מתקיים הקרא של והיה אם לא תמצא חן וגו' ונראה מדברי הרמב"ם אלו דאי לאו הלימוד הוה אמינא שאפילו באונס נחשב המעשה למעשה דאף שכל מעשה אונס הוי מעשה בלי דעת דהא אינו עושה מדעתו ורצינו וכל מעשה בלי דעת הוי כאלו לא עשה כלל וכמו בכל הקנינים דהעודר בנכסי הגר וקסבר שהן שלו לא קנה כמבואר יבמות נ"ב וע"כ צריכין לחלק בין היכא שאין דעת וכונה כלל לבין היכא שיש דעת וכונה אלא שהדעת הוא מוכרח מחמת אונס דוה מיקרי דעת גמור אי לאו שגילתה התורה בפירוש שצריך להיות מרצונו, [ועי' גיטין נ"ה ע"א מעדותו של ר"י וכו' ואמר לה כנסי שט"ח זה, ויש לדקדק מנ"ל באמת מה"ת דכה"ג מגורשת ואי כמ"ש רש"י במתני' שם ד"ה שהשיאה הא לפי מ"ש להוכיח מדברי הרמב"ם הבדל גדול יש בין דעת לרצון וצע"ג] וכן נראה דעת הרשב"ם בבא בתרא שעלה על דעתו לומר כן והיא במ"ש שם מ"ז ע"ב ד"ה דכל מה דמזבין אינש וזה לשונו ואפילו הכא הוי זביניה זביני בע"כ אפילו לא גמר ומקני שלא נתנה התורה לחלק במקח וממכר וכו' אלא כולהו קינה לוקח וה"נ אע"ג דאנוס מוכר קונה לוקח הואיל וקבל דמים אע"ג דלא גמר ומקני עכ"ל הרשב"ם אלמא דס"ל בטעמא דר"ה בתליה וזבין דס"ל דמה שאמרה התורה כי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך ולא גילתה לנו התורה שצריך להיות ברצון דוקא כמו בגיטין שכתבה בפירוש שתלוי ברצון הבעל, אמרינן ביה כיון שנעשה מעשה המו"מ מהני אפילו באונס ואפילו ידעינן בודאי דלא גמר ומקנה כמבואר בדבריו אלה, אכן לפי מ"ש הרשב"ם אח"כ כשדחו בגמרא שאני אונס דנפשיה וכו' נראה דחוש מהר חזר בו, ובאמת הא מוכרח לחזור בו דכל הסוגיא שם מלאה מזה דטעמא דר"ה הוי משום דגמר ומקנה אלמא דאי נימא דלא גמר גם בלבו לא הוה מהני משום דמעשה קנין של אונס מה שאינו גומר בלבי לא הוי קנין, ובאמת צריכין לידע אמאי לא הא לפי דברי הרמב"ם הנ"ל דבגט יש לנו גילוי דעת שצריך להיות ברצון הבעל ובלא"ה הוה אמינא דאפילו בלא רצון כשנעשה מעשה הגירושין הוא מפריד האשה מן האיש א"כ במקח וממכר שאין עוד לנו בזה שום גילוי דעת שיהיה ברצון אמאי לא נימא כיון שנעשה מעשה הקנין ממילא נפרד בזה החפץ מן שם בעליו להיות של הקונה ואפילו בע"כ של המקנה ואי תימא דנילף מן גירושין הא בגירושין בעינן ג"כ לשמה מה דלא בעינן במו"מ ע"כ בעינן ג"כ ברצון אבל בכל מו"מ דלא בעינן לשמה גם רצון לא צריך להיות ומנ"ל דבמו"מ בעינן רצון:
והנה מהא דשבועות כ"ו ע"א דאמרינן האדם בשבועה ולא האנוס אין כאן מילף כלל דהא התם גילתה התירה באמת במלת האדם דאונס לא הוי מושבע ונראה ג"כ כדברי הרמב"ם הנ"ל שצריך לימוד על זה ובלא לימוד צריך להיות שגם אונס מהני כמו רצון, ונוכל לומר מ"מ דשם אי לאו הקרא הא' כמו דאמרינן בשבועות ל"א ע"ב משום דכתיב ונעלם ה"א שגם אונס כה"ג דמיירי שם הוי בכלל העלמה ע"ש ואין כאן הוכחה מזה לא לכאן ולא לכאן ותשוב לנו הקושיא על מקח וממכר מנ"ל דאונס מבטל הקנין, ובלא"ה תמוה לי לפי דברי הרמב"ם הנ"ל מה דאמרינן ביבמות ק"ו ע"א לענין חליצה שדין אחד לה עם גיטין לענין אונס שדוקא בכדין מהני ושלא כדין אינה חליצה ועי' ברמב"ם פ"ד מה' יבום ה' כ"ה, מנ"ל שגם בחליצה אינה נחשבת מעשה החליצה לכלום כשהיתה באונס דהא בחליצה לא כתיב עוד אם ימצא הדבר חן בעיניהם, דבשלמא על קדושין שע"כ פסול באונס מבואר שם ב"ב מ"ח טעם הדבר מה שמצד הדין הוא באמת קדושיו קדושין, אבל בחליצה קשה מאד הקושיא הנ"ל מנ"ל ואף דאמרינן ביבמות ק"ב ע"ב דבחליצה צריך להיות עד שיתכוונו שניהם, הא לפי מה שבארתי דבלא כונה כלל עם היכא שהיה כונה והיה באונס זה הוי שני דברים נפרדים דאף שכל דבר שצריך להיות כונת המכון לזה שרוצה לעשות ולגמור במעשהו אבל מ"מ באונס מיקרי כונת המכוון לגמור רק שהוא באונס וכמ"ש וא"כ בחליצה שאין לנו עוד מילף שצריך להיות ברצון אמאי לא נימא שגם באונס שאנסו לשניהם או לאחד מהם שיתכוין ויאמר לשם חליצה מנ"ל דלא הוי חליצה והא יבום גופא מבואר בהמתני' דהבא על יבמתו דקונה אותה כשבא עליה אפילו באונס כשהיה רק מתכוון לשם ביאה בעולם ע"ש הסוגיא דף נ"ד ע"א, ובאחת גם בזה גופא יש לדקדק לפי הנ"ל דהא מקשה הש"ס שם מנ"ל וילפינן מיתורא דקרא אי מן יבמה יבוא עליה או:
מן ויבמה ולפי הנ"ל לא צריכין כלל אל לימוד וגם מה' מקשה הש"ס מנ"ל הא אמרינן דכל היכא שאין לימוד שצריך להיות ברצון דוקא ממילא אמרינן דכל מעשה דאחשבה התורה גם באונס מיקרי מעשה זו למעשה הגומר וקונה וא"כ היה שייך להקשות מנ"ל אי הוי' אמרינן בהיפך שאין היבם קונה אותה בביאת אונם היה שייך להקשות מנ"ל וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל בגיטין דנשמע מקרא אבל בהא דמהני ביאת אונס ביבום לא שייך להקשות מנ"ל לפי דברי הרמב"ם פ' א' מה' גירושין הנ"ל ולמה לי היתורא דקרא דמהני אונס בזה, ואפשר לומר משום דביבם הא כתבה התורה מפורש ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וגו' ע"כ אי לאו דגילתה התורה הקרא שאונס קינה ביבום הוה אמינא שצריך להיות ברצין דוקא משים שאמרה התורה בפירוש שתלוי בחפצו אם חפץ יבם וכגונא שכתבו התוס' ראש השנה דף ו' שהקשו דלמה לו הקרא דיקריב אותו שכופין אותו ותירצו דמשום דכתבה התורה לרצונו הוה אמינא דאין כופין ע"כ צריך לכתוב דכופין ה"נ נוכל לומר כן דכתיב ואם לא יחפוץ הוכרח לכתוב ויבמה דאפילו בע"כ:
והנה יש לי מעתה לדקדק עוד יותר בגוף דברי התוס' ר"ה ו' הנ"ל ובכל הענין שאנו עוסקים בו דהתוס' הקשו שם למה לי היקריב אותו הא לא גרע מכל מ"ע דכופין אותו כמבואר בכתובות פ"ו, והנה זה כמה עלה בדעתי להקשות על הא דכופין לקיים סוכה ולולב כמבואר בכתובות שם, מה אהני לן רבנן בכפייה זו למ"ד מצות צריכות כונה ובלא כונה אפילו בדיעבד לא יצא ושכן נראה באו"ח גם לפי הפסק, וא"כ אף אם נכוף אותו על מעשה המצוה אבל על הכונה הא אין בידינו לכוף אותו והא הוא יכול לבטל בכונתו כל המעשה כולו ומה יש לנו מזה שעושה המעשה בכפייה, ואי נימא שנכוף אותו לומר שמכוון לשם מצוה וכמו בקרבן עד שיאמר רוצה אני זה אינו דהא חזינן בכל מידי דבעינן לשמה אי אמרינן דאדעתיה דנפשיה עבד לא מהניא לן אמירתו שעושה לשמה, כמו דאמרינן בגיטין כ"ג דנכרי פסול לכתיבת הגט משום דאדעתי' דנפשי' עבד ואפילו בישראל עומד על גביו ומצויהו על לשמה מ"מ פסול משום דעבד אדעתי' דנפשי' והא בגט צריך שיאמר בפיו שכותב לשמה כמבואר בטור וש"ע א"ע סי' קל"א ואף אם תרצה לומר שמצד הדין כשר בלא אמירה ודי במחשבתו מ"מ קשה מדוע אמרו סתמא שכתיבת נכרי פסולה לעולם משום דאדעתי' דנפשיה כותב ולא מהני עומד ע"ג כמו בקטן הא עכ"פ היה צריך להיות כשר כשאומר בפירוש שכותב לשם הבעל ראובן לגרש בו את רחל אשתו, וע"כ נראה מזה שאין שום עצה להסיב מחשבתו אלינו במה שתלוי בכונת הלב דאמירתו לא מהני וכן נראה מדברי התוס' שם כ"ג ד"ה נכרי מה שהקשו מן מילה ולא כתבו לחלק בין אמר ללא אמר אלמא דהיכא שעושה אדעתי' דנפשיה אין באמירתו שום תועלת לנו כסתמא דמתני' שם דנכרי לעולם פסול לכתיבה באין חילוק להתיר ועי' ברא"ש בה' ס"ת שמחלק באופן אחר בין מילה לגט דמילה היא תוך רגע ע"כ מהני כשעומד על גביו ובגט צריך להיות כל התורף לשמה והובאו דבריו אלה גם בב"י יו"ד סי' רע"א לענין עיבוד לשמה לחלק בזה, אבל לחלק ולומר דבאמר מפורש מהני בכל דבר אין מי שיאמר כן, ואפילו אם אמר בגט שכוונתו לשמה בכל תיבה ותיבה שבתורף לא לשתמט מי מהפוסקים שיאמר דכתיבת נכרי כשרה ועי' ברמב"ם פ' ג' מה' גירושין שגם במומר אמרינן כן וע"ש בכ"מ שהגט בטל או עכ"פ ספק בטל א"כ ה"נ במצות שבכונת הלב הדבר תלוי ובלא"ה לא יצא היכא דלא היה כונה לדברי המ"ד דמצות צריכות כונה מה שדעת רוב פוסקים היא רק מה תהני לן אמירתו שעושה בכונה לשמה אם יבטל בכונתו ויעשה אדעתה דנפשיה, וכמו בגיטין דלא מהני אמירתו היכא דעבד אדעתא דנפשיה ה"נ היא כן דמ"ש:
וכן עוד תמוהה ביותר קושית התוס' ר"ה הנ"ל דלמה לו יקריב אותו הא בלא"ה כופין כמו כל מ"ע והא בקרבן ודאי צריך להיות לכ"ע כונת המנדב והמקריב לשם קרבן זה ולשם הקרבה לשם ד' זה הקרבן והא כל היכא דבעינן לשמה ויש מקום לומר דעבד אדעתי' דנפשיה הא לא מהני כלל עשייה אפילו עם אמירתו כהנ"ל ואף לפי מה שכתבו התוס' גיטין שם ד"ה נכרי דכל מידי דסתמא לשמה לא חיישינן על זה על מה דעבד אדעתי' דנפשיה משום דעבד בסתמא וגם סתמא כשר, זה אינו מספיק במה דאיירינן עתה חדא דהא איירינן למ"ד דצריכות כונה ובלא כונה כלל אף בדיעבד לא יצא א"כ לא מהני העשייה בסתמא לדידי' ויש הרבה לדבר בזה מה שאין כאן המקום, וכבר הארכתי בענין זה לעיל בשאלה ה' ט"ש, ושנית הא איירינן באופן שאינו רוצה בשום אופן לעשות זאת ורק עושה ע"י כפייה א"כ בודאי לא הוי סתמא לשמה דהא בודאי יחלוץ נפשו מהכפייה ע"י שיעשה אדעתיה דנפשיה לא אדעתא דהמעשין אותו ומה תועלת לנו במה שנכוף אותו כיון שמ"מ לא תתקיים המצוה וכמ"ש
שוב התבוננתי דאולי מה שנונע לכל המצות יש לתרץ עוד בסברא, והוא, דאמרינן כיון שמניעת רצונו היה רק בהעשייה של מצוה, וכיון שכופין אותו ומוכרח לעשות את המצוה נגד רצינו א"כ מה לן עוד מזה במה שלא יהי' כונתו עם העשייה אדרבה אמרינן בי' דמקיים בנפשו מהיות טוב אל תקרי רע כיון דמ"מ הוא עושה המעשה בודאי הוי גם דעתיה דנפשיה שיהי' בכינה לשם עשיית מצוה דהא מ"מ היא נעשית ואין להשיב עוד כן נוכל לכון לפע"ד בסברא, ועוד נוכל לומר דאף שיש לחוש גם בכה"ג שעושה אדעתיה דנפשיה מ"מ מה מאתנו יהלוך אם עשה עכ"פ המצוה דאפילו אם נאמר שיש לספק שמא יבטל בכונתו הלשמה של המצוה הא לא גרע מן לא עשה כלל וכל שיש בידנו לעשות למען הועיל בקיום המצוה אנו עושין ושמא תהי' גם כונתו אל המצוה ואם ח"ו לא הא אם לא תועיל העשייה בלא כונה ג"כ לא תזיק ועושין אנו כל מה דאפשר לנו, אולם הא תינח בכל המצות כמ"ש אבל בגט מעושה עדין התמיה קיימת היכא שמעשין אותו אפילו כדין לכתוב ולתן גט לאשתו מה שמניעת רצונו לא הוי על המעשה רק על הפקעת אשתו ממנו א"כ אחר הכפייה בודאי לא יכתוב לשמה דהא אדעתיה דנפשי' עבר ובודאי הוי דעתיה דנפשיה שלא להפקיעה ממנו ושלא לכתוב לשמה כדי שלא תהי' מגורשת ממנו ואף כשאמר בעצמו ע"י ההכרח שיכתוב לשם אשתו רחל במה עדיף הוא מן כתיבת נכרי שאינו נחשב הכתובה לשמה אפילו כשאומר בפרוש שיכתוב לשם רחל משום דדעתי' דנפשיה אינו מסכים עם אמירתו וכמ"ש לעיל מן דברי הרא"ש והב"י ועי' בב"ח שם ביו"ד סי' רע"א מ"ש בדברי הרא"ש, וה"נ הא ודאי הוא לנו שדעתי' דנפשיה אינו מסכים כלל עם אמירתו ואיני חושב בלבבו לשמה דלמה לו זאת וא"כ לא נכתב הגט לשמה, ואי תימא שבגט מעושה הוי באמת דלא מהני שיכתוב הבעל בעצמו אלא שיצוה לשליח לכתוב והאמירה לשליח שיכתוב לשמה הא הוי תוך רגע כדברי הרא"ש הנ"ל ואי תקשה דכל מידי דאיהו לא מצי עבד גם שליח לא מצי משוי כבר תרץ בבית מאיר סוף סי' קכ"ג לענין מומר דלא מיקרי לא מצי עבד דהא אם היינו יודעים בודאי שמכין לשמה היה כשר ומיקרי בר עשייה בעצם אבל מ"מ קשה דהא ברמב"ם פ' ב' מה' גירושין ה' כ' כתב מפורש מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והנה מ"ש ויכתוב הגט נראה כמיותר דהיה לו לומר עד שיאמר וכו' ויגרש ועל כרחך נראה שזו גופא כונתו שאף הוא בעצמי כשר לכתוב הגט ולא אמרינן שאינו כותב לשמה כדי לבטל הכפייה זאת לא אמרינן כיון שיאמר רוצה אני, והוא תמוה כהנ"ל אמאי לא נימא שכותב אדעתי' דנפשיה כמו בנכרי הנ"ל דאף אמירה לא מהני שמ"מ אמרינן שכותב בסתמא ועוד בנידון זה עוד גרע מן נכרי שיש לומר שכותב עוד בכונה בהיפך ועכ"פ מיד ספק לא יצאנו ואנן מכשירין בהדיא בגט מעושה כדין בלי שום חשש וספק, ועוד יותר נלפע"ד דבהכרח צריכין לגמר שיכתוב בעצמו בגט מעושה דהא לפי שיטת הבעל העיטור הובאה להלכה בחו"מ סוף סי' ר"ה דאנסוהו לקנות לכ"ע לא קנה א"כ כשיכתוב אחר את הגט ע"כ צריך להקנות להבעל את הגט קודם מסירתו להאשה וא"כ בגט מעושה אף אי נימא שגוף הגירושין הוי תליוה וזבין כמ"ש תוס' בבא בתרא מ"ח ע"א ד"ה אילמא אבל מ"מ מה שהבעל קינה הגט מן הסופר שגם זאת היא בכפייה דהא הכל הוא באונס הא הוי תליוה לקנות דלא קנה, והא הגט פסיל היכא דלא הוי דידי' כמבואר בא"ע סי' ק"כ, ואי נימא דס"ל להרמב"ם כדעת בעל העיטור בזה בודאי ניחא מ"ש ויכתוב הגט שרק יכתוב בעצמו ולא ע"י קנייה מאחרים, אולם הרשב"א קדושין ב' ע"א סוף ד"ה תנא כתב מפורש בשם הרמב"ם שחולק על בעל העיטור דלדידי' אף תליוהו לקנות קני א"כ אינו מוכרח בדברי הרמ"בם במ"ש ויכתוב הגט שכונתו משום הקנין וע"כ צריכין לפרש כמ"ש שבא להורות שכשר אפילו בכתיבתו בעצמו, וא"כ קשה כל הנ"ל אמאי יהיה כשר הא עבד אדעתיה דנפשיה ולא נכתב לשמה:
והנה אל תשימו עלי אשם כי נעלמו ממני דברי הרמב"ם מ"ש סוף פ' ב' מה' גירושין מ"ש לתן טעם בסברא על הא דגט מעושה כדין דכפוי מיקרי רצון פירוש דהוי רצון בלב ולפי דבריו אלה נראה לכאורה דלא קשה עוד מהא דאדעתי' דנפשיה עבד שזה שייך רק בנכרי ומומר שאינו חפץ להיות מישראל וכמ"ש מהרי"ק שורש ס"ג דלסברת הרמב"ם אין למומר תקנה בכפייה, אבל במי שחפץ להיות כאחד מישראל גם דעתיה דנפשיה אינו בהיפך ממה שמכריחין אותו כן נראה לכאורה לפי דברי הרמב"ם אלו, אולם אחרי העיון הדק היטב אין בדבריו עדיין די ביאור להמציא מזור לענין מה שאנו מדקדקין בנידון הלשמה מה שביחוד צריך להיות כאן כונה לשמה דוקא ובלא"ה פסול ואף סתמא פסול, והא אנן סהדי שאין כאן כונה בלב כלל על לשמה כיון שההכרח אין במציאות על דברים שבלב וממילא נשאר בלבבו כמו שיחפוץ הוא וכמו שתשב עד כה והא לא עדיף מן סתמא דעכ"פ נשאר בסתם בלב דמה"ת יחזק עוד לבבו ומחשבותיו לחשוב דוקא שיהי' כשר וישר על צד היותר טוב דהא על זה אין האונס שולט עליו, ואף לסברת הרמב"ם אין כאן תועלת לענין הלשמה שלא יהיה נחשב לסתם עכ"פ וכאשר אבאר עוד ביתר ביאור בס"ד דז"ל הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין ה' כ' ולמה לא בטל גט זה שהרי אונס וכו' שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מה"ת כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא היא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה להיות מישראל ורצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה ותשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו, עכ"ל הזהב, והנה לבאר כונת דבריו אלה נראה בפשיטות שהוא מדמה זאת למי שרוצה לעשות איזה דבר ונאנס מן אנוס שלא לעשות ובא חבירו ומסלק ממנו את האונס בכחו הרב ומצוהו לעשות, הרי הדבר עשוי ברצונו אחרי שנסתלק בחזקה האונס ממנו וממילא שאנסוהו שלא לעשות כי כן נראה מדבריו במ"ש כיון שהוא רוצה להיות מישראל ויצרו תוקפו שלא לעשות והב"ד מתישין כחו של היצר שירף ממנו וממילא הוא עושה כמו קודם שתקפו יצרו ואין כאן אונס על העשייה רק סילק האונס מה שתקפהו שלא לעשות כן נראה מפורש כונת דבריו:
והנה כל זה שייך שפיר בענין המעשה גופא שלא יהי' נקרא אנוס במה שפסול מעשה אנוס בזה כמ"ש בפ' א' מה' גירושין הנ"ל דפסיל מדאורי' ולזה מהני סברתו היקרה שלא יהי נכלל תחת מעשה אנוס שלא מרצונו ואף בזה גופא הקשה עצמו לדעת ולהבין בחות יאיר סי' נ"ה ע"ש מ"ש מצד הסברא מלבד מ"ש מן הש"ע חו"מ סי' ר"ה סעי' ט' י' גם מצד השכל הוא תמה על זה איך נוכל לומר שתשש כח יצרו הא ידעינן שמה שאומר רוצה הוא מחמת שחושש שיוסיפו להכותו אם לא יאמר כן ולא מחמת שהוכה ומסיים בזה הלשון שאף כי דברי פי חכם הרמב"ם ז"ל חן לפי הנראה מ"מ לכשתמצא אין בהם די באר ביאור כונת רז"ל ודעתם עכ"ל ואף כי חתר אח"ב בכל עוז להבין סברת דבריו דמפרשינן אמירת דבריו רוצה אני שאפילו מובטח בלא"ה שלא יוסיפו להכותו מ"מ רוצה היא, מי לא יראה כמה הדוחק יש בזה והא חזינן מ"מ שצועק בקול מר לומר רוצה אני מחמת יראת כאב של המכה ולבו בל עמו להיות כאחד מישראל וניכר שחפץ בכל לב לעשות רצון יצרו לא הרצון של יוצרו ולולי היה ירא שיכאיבו לו אלה הכופין אותו היה חפץ רק כתאות יצרו ואנן סהדי בזה אלא אם בכ"ז נדחוק עצמנו לתן טוב טעם בדבריו אלה של הרמב"ם דאריה שא"ג וגו' אבל בכ"ז הוא מספיק רק על גוף המעשה אבל לענין הלשמה שתלוי במחשבותיו פנימה ואם בכל התורף יחסיר באיזה תיבה הכונה של לשמה הגט פסול כדברי הרא"ש הנ"ל בה' ס"ת שהבאתי לעיל ואף סתמא פסול, ועל המחשבה הא אין במציאות שיה' כפוי ורות המושל והשליט לא יעלה על מחשבות לבו א"כ אפילו לדברי הרמב"ם הנ"ל הא לא תשש כח יצר מחשבותיו ועדין יצרו תקפו עליו במחשבות לבו שלא יחשוב כמו שרוצין הכופין רק כמו שרוצה הוא דמי יאמר לו על מחשבותיו פנימה מה תעשה וכיון שדעתו אינה בכונת לשמה דוקא רק כמו שתוקף עליו יצרו א"כ מה מה מהני אמירתו הא לא עדיף מן נכרי דעבד אדעתי' דנפשיה והוי ככל גט שנכתב שלא לשם גירושין או שלא לשם אשה זו דלא הוי גט ופסול מדאורייתא גם בלא"ה קשה מאוד דמנ"ל לומר לעצמנו סברות להתיר אנוס בגט מה שהתורה בעצמה אמרה בפירוש שצריך להיות ברצון הבעל דוקא כדברי הרמב"ם ריש פ' א' מה' גירושין, והנה לשיטת התוס' תקשה לנו עוד יותר שהמה לפי שיטתם בבבא בתרא מ"ח נראה מבואר לפי כל דבריהם שם בסוגיא וגם מדברי הרשב"ם שם נראה כן שכל הענין של גט מעושה כדין שכשר לא צריכין כלל לסברות וטעמים שדי לנו רק בטעמא דר"ה לחוד משום דגמר ומקני בתליוהו וזבין וכל גט מעושה כדין הוי כתליוה וזבין ע"ש וא"כ בודאי קשה כהנ"ל דמה לו שגמר ומקני הא מ"מ הכתיבה הוי אדעתי' דנפשיה ולא הוי הכונה לשמה מבורר וכמ"ש דבמה עדיף זה האנוס מן נכרי שאפילו אומר בפירוש דכותב לשמה מ"מ אמרינן דאנן סהדי שכותב אדעתא דנפשי' וכותב בסתמא מכ"ש בזה האנוס שדעתי' דנפשיה היא בודאי לא כמו שאומר בפיו על אחת כו"כ דצריכין לומר כן דאדעתי' דנפשיה עבד ולא הוי לשמה:
אשר ע"כ צריכין אנו לבאר את כל הענין מעט ברחבה למען יהיה מובן באמת בכל הענינים וד' יעזר לי להוציא תעלומות לאור. דהנה בכל מיני המעשים דהתורה אחשבה אותם וצריכים להיות יש שני ענינים נפרדים, חלק אחד יש בעניני מעשה של קנין מה שהמעשים המה המוכיחים בין שלך לשלי והמה המבדילים בין של ראובן לשל שמעון כגון משיכה, חלופין, מתן מעות, הגבהה וכדומה, וחלק שני יש מה שהמעשים עושים פעולתם בענין איסור והיתר שע"י המעשה נעשה היתר או איסור שהי' הגזירה מאת ד' שרק ע"י מעשה כזה יולד לנו האיסור או ההיתר וכגונא שאציע לק' בס"ד. והנה במעשים שהמה לענין קנין אין דבר זה צריך לפנים שרק או עושה המעשה את הקנין ומוציא מן שם בעלים הראשין לשם בעלים השני רק כשהי' המעשה בדעתו ובהסכם גמור של העושה למען להקנות ובלא"ה לא מהני דהא חזינן דבעניני ממון תלוי הכל רק בהסכם הדעת ובהחלטת המקנה דהא אסמכתא לא קניא כמבואר לדינא בחו"מ סי' ר"ז וכן עייל ונפק אזוזי לא קני שם סי' ק"צ והכל משום שלא הי' הסכם גמור למכיר כה"ג ע"כ אף כשנעשה מעשה הקיום לא מהני משום שעינו ולבו לא היה באופן זה שנעשה עתה אין המעשה נחשב לכלום ועי' בח"מ סי' רמ"ו סעי' א' ב' ג', וכן להיפך אפילו בלא מעשה כלל כיש הסכם גמור בלב המקנה מצינו כמה אופנים שיצא מרשותו ע"י כן כגון הפקר ויאוש, אלמא דבממון הוי העיקר החלטת המקנה בלב והיכא דאיכא אומדנא דמוכח מבטל האומדנא למעשה הקנין עי' ברמ"א חו"מ סי' ר"ז ובכלל נראה מכל זה שבממון תלוי הדבר רק בהסכמה בלב גמור ובדעה מיושבת ובלא"ה לא נוכל להוציא שום ענין שם בעלים באיזה חפץ מן שם בעליו וגם זה נוכל לומר שהיא רק דרבנן דהא באסמכתא גופא יש דיעות אי דאורי' או דרבנן עי' בש"ך תו"מ סי' ר"ז ס"ק י"ז ובזה יש לישב הרבה בדברי הרמב"ם פ' א' מה' גזילה ה' ט' ומה שתמה הלח"מ ריש פ' י' מה' מכירה מהא דבבא קמא ס"ד ואין כאן המקום להאריך בזה, אבל מ"מ לדידן תלוי לענין קנין בהסכמת הלב שע"כ הדין נותן במקח וממכר דהיכא שהיה המעשה של קנין באונס דלא מהני כלל דכיון שלא היה הסכמה בלב מה יועיל לנו המעשה בעצם ומשו"ה מוכרחין אנו לומר מצד הסברא דבתליוה וזבין מהני מצד דאגב זוזי ואונס גמר ומקני ונעשה אצלו החלטה גמורה ובתליוה ויהיב אין כאן החלטה בלב ע"כ לא מהני המתנה, אולם חלק שני של מעשים שאמרה התורה הוא בדברים שע"י המעשה נעשה הדבר לאיסור או להיתר ובלא"ה לא אף שיהי' דעת והחלטה גמורה ג"כ לא תועיל לנו כלל שרק להמעשה בעצם יש החשיבות כמו למשל בגט אשה אם יאמר הבעל אלף פעמים וגם בכל מיני קנין שאשתו תהי' הפקר מ"מ היא א"א מפני שרק ע"י מעשה התורה במה שאמרה וכתב לה ס"כ וכו' שנכללו בזה העשרה דברים מה שצריך להיות בגירושין כמ"ש הרמב"ם פ' א' מה' גירושין שרק ע"י מעשה זו בכל פרטי עשרה הדברים היא נתרת לעלמא ובלא"ה לא ועי' ברמב"ם פ' ה' מה' מכירה ה' י"א ע"כ בחילוק מעשים כאלה שיש חשיבות להמעשה בעצם אמרינן שפיר דכל היכא שלא גילתה התורה בפירוש שצריך להיות ברצון דוקא דמהני המעשה אפילו באונס דלא נתבטל כלל חשיבות המעשה ע"י מה שהוא באונס, דהא לא ההסכם וההחלט יכול לפעול לנו בזה כלל רק המעשה בעצם הוא הבונה והסותר ע"כ אין חילוק אם נעשה באונס או ברצון דהא מ"מ נעשה כך בחשיבותו כמו שאמרה התורה ומשו"ה בגט אם לא גילתה התורה הלימוד מן והיה אם לא תמצא חן בעיניו כמ"ש הרמב"ם פ' א' הנ"ל הוה אמינא שאף אם נעשה הגט שלא ברצון הבעל אם רק נעשה כל הענין כמו שאמרה התורה יש חשיבות בעצם למעשה זו ה"ז מגורשת, אכן מן לימוד זה של לא תמצא חן נשמע לנו שקפדה התורה שהגט צריך להיות ברצון הבעל דוקא, וכן בחליצה ג"כ גילתה לנו התורה שצריך להיות ברצין דוקא במ"ש ואם לא יחפוץ האיש וכו' וכן לא חפצתי לקחתה וכמ"ש לעיל ובאיזה אופן ידעינן בבירור שלא חפץ ביבומה והיא רק במה שניתן לה חליצה ברצונו דאם תחלוץ לו בעל כרחי אין כאן ידיעה בבירור וגם הסכם גמור אצלו שלא יחפוץ לקחתה והתורה הא קפדה על זה שאינה יוצאת מזקיקתה אליו ליבום רק אם לא יחפוץ בחפץ לבו לקחתה יעשה מעשה זה של חליצה למען היציא החלטת נפשו שלא יחפוץ ליבמה:
ובזה גופא אמרתי דבר נכון מאוד לפע"ד, והיא, במה שמסופק בחכם צבי סי' א' בהא דאמרינן בחליצה שצריך להיות שיכוני שניהם ובלא"ה פסול, איזה ענין כונה צריך להיות בזה אי הוי הכונה כמו בכל המצות דהיינו שיכוני על מעשה החליצה לשם מצות התורה או שיכונו לשם הקנאה להקנות נפשה ע"י מעשה זה, והנה כל האחרונים פלפלו בזה ועי' גם בקצה"ח סי' ער"ה, ואם כי אינני כדאי לחלוק על דבריהם ועפר אנכי תחת כפות רגליהם בכ"ז תורה היא וללמוד אני צריך שלפע"ד הוי הכונה באופן אחר מכל וכל מה שמצינו באמת בתורה מפורש הכינה וכאשר אבאר בס"ד דהנה שתי הכונות שכתב הח"צ שתיהן קשות להולמם דאי נימא הכונה היא כמו בכל המצות דהיינו לשם ד' שציוה לעשות כן א"כ לא היתה הגמרא מביאה ברייתא ביבמות ק"ב ע"ב דנתכון הוא ולא היא וכו' אינה חליצה עד שיתכונו שניהם להורות כן להלכה, הא היא פלוגתא נודעת בש"ס בתנאי ואמוראי אי מצות צריכות כונה או אינן צריכות כונה גם אי אפשר לומר ולכון בהכונה כונת הקנאה דמה ענין הקנאה שייך בחליצה דמה הקנאה יש במצות מעשיות כאלה דאם היה באמת המעשה של חליצה עושה הקנאה לאשה לצאת על ידה לחפשי מן היבם היה צריך היבם לומר בשעת חליצה הרי את מותרת לכל אדם כמו בגט או בשיחרור, וקל הוא להבין מזה שאין במעשה זה שום הקנאה רק היא מצות התורה שכל זמן שלא נעשה מעשה כזה בהחלוץ והחליצה היא עדיין אגודה אצלו ואחרי עשיית מעשה כזה היא מותרת לכל אדם, ודומיא דשלמים שכל זמן שלא נזרק הדם הבשר אסור ואחרי מעשה זריקת הדם כדין ניתר הבשר לבעלים, והכי נימה שההקרבה על המזבח עושה מעשה הקנאה לבעליו הא ע"כ אין בזה שום מעשה הקנאה ולא כונת הקנאה רק גזה"כ שקודם מעשה זה הבשר אסור באכילה ואחר המעשה ניתר הבשר ה"נ בחליצה הוי כה"ג שגזה"כ היא שקודם מעשה כזה היא אסורה לעלמא ואחר שנעשה מעשה החליצה נתרת לעלמא כי כן גזר מלכו של עולם, אבל לא דנימא שהחליצה היא מעשה הקנאה, אתמה, איה מצינו ענין הקנאה כזו וגם מנ"ל לומר כן מלבבינו בכונת המצות דהא לא דרשינן טעמא דקרא:
אשר ע"כ נלע"ד דמה שצריך להיות שיכונו שניהם הוי הכונה בזה לכון כמו שאמרה התורה בפירוש, ואחרי הביאור קצת דהא ידוע לפי מה שכתבה התורה בענין זה של כי ישבו אחים וגו' דמצית יבום קודם לחליצה ואפילו עתה בזה"ז שמצות חליצה קידם היינו דמלמדין אותו לומר שאינו רוצה ליבם אבל כל זמן שרוצה ביבום אין כאן ענין חליצה כלל, אשר ע"כ כשבאים לחלוץ היא רק על כרחך כמו שאמרה התורה ואם לא יחפוץ האיש וגו' וכן לא חפצתי לקחתה וכן היא כשבאה עמו לחלוץ היא רק משום דלא אבה יבמי כמבואר בתורה, וא"כ אף דאמרינן במתני' יבמות ק"ד דקריאה לא מעכב היינו משום דכתיב ככה יעשה שרק מעשה מעכב ולא קריאה אבל עכ"פ המעשה צריך להיות בזו הכונה וברצון זה מה שאמרה התורה היינו שהוא יחלוץ משום שלא יחפוץ לקחתה ועושה במעשה זה החלט שלא יהיה שייך עוד יבומה אצלו שע"כ הוא חולץ לה והיא תחלוץ משום שלא אבה יבמה שע"כ תחלוץ לו להפקיע במעשה זה ענין היבום ממנו כי כן גזר המלך מלכו של עולם שבזה נעשה החלטה וגמר שלא יהי' שייך עוד מצות יבום וממילא נתרת לעלמא אחרי שעשתה זאת, וא"כ כשתחלוץ נעלו בלא כונה זו הא לא נתקיימה מצות התורה במה שאמרה שע"י שלא יחפוץ לקחתה היא חולצת וכן בה מטעם שלא אבה יבמי, והם לא עשו כלל זה המעשה מטעם זה רק כהשתמשות השפחה שתחצוץ נעלו ואיך נתקיימה מצוה זו כמ"ש התורה שלשם דבר זה במה שלא יחפוץ ביבום יהיה נעשה מעשה זה דכן כתבה התורה בפירוש והם הא לא עשו לשם זה ע"כ אמרינן דהחליצה פסולה כשלא כיונו במעשה החליצה לשם זו הכונה כמ"ש התורה דהיינו כונת החליצה משום שאינו רוצה ליבם אותה וע"י מעשה זה יהיה נעשה ההחלטה שלא ייבם עוד אותה, ואם לא כיונו זאת פסולה, ובכלל הוי הכונה בשעת חליצה שעושין זאת מחמת האיררצין של יבום ובזה המעשה נגמר ההחלט שצא יהיה עוד יבום ביניהם, כי כן אמרה התורה בפירוש בו שאומר כשבא לב"ד לחלוץ משום שלא חפצתי לקחתה, וכן בה אפילו אחר החליצה תאמר ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה וגו' ואף שהאמירה אינו מעכב אבל הכונה זאת מעכב אל המעשה שיהי' עכ"פ המעשה בכונה זו כמו שאמרה התורה בפירוש וא"כ לפי זה לא הוה עוד הכונה לא כונת מצות ולא כונת הקנאה רק כונת החלטת מניעת היבום ע"י מעשה החליצה וההיתר לעלמא בא ממילא כנלפע"ד לאמיתו של דבר שהוא צריך לכון שיחלוץ לה מטעם שלא יחפוץ לקחתה והיא צריכה לכון שתחלוץ לו מטעם לא אבה יבמי וככה יעשה לאיש אשר לא יחפוץ ליבם, ובלא כונה לזה רק סתם חליצת נעל ואפילו כיונו בהכונות הנ"ל של הח"צ נראה דלא מהני, משום דבאופן הכונה כמ"ש הא מפורש בתורה מה שאמרה בהברייתא עד שיתכונו שניהם אבל באופנים שמספקו הם אין כאן לימוד כלל על זה ואדרבה דהי' לנו לומר דחליצה דומיא דיבום וכמו ביבום שקונה בלא כונה כלל כמבואר בהמתני' דהבא על יבמתו ה"נ בחליצה דמ"ש ולפי מ"ש מיושב ומוכח שפיר מן הכתובים המפורשים:
ואי תקשה דא"כ לפי זה אליבא דידן דמקרין אותן דהא אף מדאוריי' צריך להיות קריאה לכתחלה א"כ למה לי הכונה הא יאמרו כן בפירוש כמו שכתבתי בענין הכונה, ובאמת זו אינה קושיא דמה שיאמרו בפירוש שהוא גוזר בנפשו שלא ליבם אותה והיא מתרעמת עליו שלא יאבה ליבם אין עוד מן ההכרח שיכונו במעשה החליצה שזו היא המעשה שבה נעשה ההחלט הזה שלא יהי' עוד יבום וע"כ צריכין לומר להם שיכונו בפירוש בגוף המעשה של חליצה שנעשית לשם זה כמו שאמרו, והנה ברמב"ם פ' ד' מה' יבום ה' ח' כתב האי דינא של כונה שצריכין לכון שעושין החליצה ויעשו מעשים אלו לשמן ובמ"ש לשמן נכלל באמת הכל היינו לשם המעשים גופא כמו שקפדה התורה וכמ"ש אבל בטור וש"ע א"ע סי' קס"ט סעי' מ"ד מבואר שיכונו שתהיא מותרת לזר בחליצה זו, ואחרי הנחינת דעת אין זה היפך לדברי מ"ש דהא גם לפי דברי הוי הכונה שנפקע היבום ע"י מעשה זה וניתרת ע"י כן לעלמא אבל לא ענין הקנאה כן ענין הפקעה היבום והיא תותר לזר ממילא כיון דאזיל ענין יבום ממנה כמו אילו נולד לה בר קימא אחר מיתת הבעל ואף אם תירצה לדחוק לפרש כן בדברי הטור והש"ע ותרצה לפרש בפשיטות אבל מ"מ נכלל בזה גם הכונה של הפקעת היבום והא מבעי כונה בפירוש להתיר לזר הוי בודאי רק מדרבנן ולא מדאורי' דמדאורי' לא שייך בחליצה כונה אחרת רק כמ"ש מהכרח הכתובים אבל על סתם כונה היה לנו ללמוד מן יבום דגומר בלא שום כונה כלל וכלל מ"ש ועי' בבית מאיר סי' קס"ט סעי' מ"ד מה שמפלפל בזה אי הוי מדאורי' ומאיזה לימוד ולע"ד נראה כמ"ש, [ואף לענין חליצת מומר מה שהרעישו העולם בזה דהא עבד אדעתא דנפשיה לפי מה שכתב הרא"ש הנ"ל שהובא בב"י יו"ד סי' רע"א שרק בגט משום שהוא בהמשך זמן ארוך כתיבת כל התורף כמ"ש לעיל א"כ י"ל בחליצה שעיקר מעשה החליצה נחשב בהסרת המנעל מן העקב שהיא תוך רגע א"כ הוי כמו בעיבוד שכתב הרא"ש דלא אמרינן בזה דעבד אדעתא דנפשי' ברגע זו והוא עושה אדעתא שאומרין לו, והוא אמת ונכון לפע"ד לדברי הרא"ש הנ"ל]
נחזור לעניננו, דבכל מעשה שהתורה אחשבה לענין איסור והיתר ולא לענין ממונא הוי מעשה אונס כמעשה רצין ורק במקום שגילתה התורה בפירוש שצריך להיות ברצון בזה אמרינן דאונס לא מהני ובגירושין וחליצה גילתה התורה בפירוש שצריכין להיות שלא באונס כהנ"ל וראי' לזה דמעשה אונס הוי מדאורי' מעשה היכא שהתורה אחשבה להמעשה ולא גילתה לנו דעתה שצריך להיות ברצון דוקא, והיא, מהא דכופין על כל מ"ע וכשנוטל לולב או אוכל מצה בכפיית ב"ד יצא, וכבר הקשו התוס' ר"ה ו' הנ"ל דלמה לי יקריב אותו הא לא גרע מכל מ"ע דכופין אלמא דהיה פשיטא להו שאף בלאו הקרא דקרבן ה"א דכופין גם בקרבן כמו בכל מ"ע שיצא ידי חובת המעשה אף שעושה אותה באונס וגם ממה שתירצו דה"א שאין כופין בקרבן משום דכתיב לרצונו א"כ מבואר דהיכא שאין גילוי דעת בתורה שצריך להיות המעשה דאחשבה ברצון דוקא מהני המעשה באונס מלבד בעניני מעשים שמועילים לקנין באלה אין אונס נחשב לכלום ומ"ש לעיל דבממון תלוי הכל ברצון בהסכם ודעת שבלב אבל לא היכא שאין הקנאת ממון בזה דאזי הוי אונס כרצון לחשיבת המעשה:
אכן אף היכא שגילתה לנו התורה שצריך להיות רצון דוקא כמו בגט וחליצה וכדומה יש לנו לימוד חדש, שהרצון לא כיונה התורה שיהי' רצון בלב דוקא רק רצין באמירה לבד שגם בזה די לנו ואביהן דכולהו הוא קרבן דכתיב לרצונו ומ"מ כתיב יקריב אותו בע"כ ודרשינן שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומשם נלמד לכל מקום דפירשה התורה דבעינן לחשיבת המעשה שיהי' רצון אל המעשה די בזה במה שאומר רוצה אני אף דלבו בל עמו ואפילו אם האמירה היא ג"כ באונס מ"מ אין המעשה בטל, והסברא בזה מובנת דהא אי לאו שגילתה התורה שצריך להיות המעשה ברצון היה נחשב לנו לחשיבת המעשה אפילו כשנעשה באונס דלעצם המעשה הוי החשיבות, וא"כ הא דלא מהני באונס היא רק משום שאמרה התורה בהם בפורש שצריך להיות ברצון וע"כ אין אנו אחראין לבקש רצון יותר ממה שאמרה התורה באיזה מקומן דמיקרי כה"ג לענין זה רצון והוא בקרבן שהרצון הוא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואף שהוא חולין מקדשים מ"מ נשמע מכח ק"ו דמה בקדשים די ברצון כזה מכ"ש בעלמא, ועי' רשב"א קדושין דף נ' ד"ה ואסיקנא שכתב, וליכא למימר נמי שא"ה דרחמנא רבייה, דא"כ היכא אתי למפשט מן יקריב אותו עכ"ל ועל כרחך כמ"ש דקולא נוכל למילף גם מן קדשים וכן מוכח הסוגיא ריש פ' האיש מקדש, והנה לפי זה תקשה לנו מעתה דא"כ אפילו בכפיה שלא כדין ואמר רוצה אני ג"כ יהיה כשר דכיון דאמרינן שבמה שאמר רוצה אני מיקרי רצון א"כ מהיכא תיתא נימא דדוקא בכפייה כדין מיקרי זאת רצון כה"ג ואמאי לא נימא דאפילו בכפייה שלא כדין הוי כה"ג ברצין היכא שיאמר רוצה אני, אכן על זה י"ל בשני תרוצים שיפורץ הכל בס"ד גם כל מה שהקשינו עד כאן והיא, דהא מ"מ יש לדקדק דבגט מלבד דבעינן רצון הא בעינן עוד יותר שיהי' לשמה ואף בסתמא פסול ובקדשים בסתמא כשר וא"כ לא נשמע עוד גירושין מן קדשים שיהי' די גם בגירושין לענין רצין באמירתו רוצה אני וכגונא שהקשתי לעיל דלענין לשמה הדין נותן שלא תהני לנו במה שאמרה רוצה אני כהנ"ל, אשר ע"כ צריכין אנו ע"כ לומר בזה דמיושב שפיר לפי דברי התוס' זבחים ב' ע"ב ד"ה סתם וז"ל על הא דאמרינן שם סתם אשה לאו לגירושין עומדת ואפילו זינתה תחת בעלה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו עכ"ל התוס' וא"כ לפי זה היכא שהדין מכריח אותו שמחויב לגרשה וגם ב"ד כופין אותו על גט זה עתה עד שנתרצה וכתב לה גט לא שייך עוד לומר שני תירוצי התוס' ועל כרחך בכה"ג אמרינן שפיר גם בגט דסתמא לשמה וכשר בסתמא דהא אשה זו בסתמא לגירושין עומדת ובגט זה מה שאנו עושין מעשה כפייה עליו, וא"כ הא תינח בכפייה כדין הוי כה"ג אפילו סתמא לשמה אבל בשלא כדין דלא הוי עוד סתמא לגירושין א"כ מה מהני לו שאומר רוצה אני ומיקרי זאת רצון הא בגט לא די לנו ברצין לבד דבעינן מחשבה בפועל לשמה ואף סתמא פסול כהנ"ל, ומובן שפיר מה דמחלקינן בגט מעושה בין כדין לשלא כדין ומיושב מעתה בזה כל מה שהקשתי לעיל דבאמת לכתחילה צריך להיות לשמה דהא גם בקדשים שכשר אפילו בסתמא מ"מ לכתחילה צריך לומר לשמה אבל בדיעבד אפילו אחר החשש שיעשה אדעתא דנפשי' ג"כ אין רעותא בגט מעושה כדין דבכה"ג אף סתמא כשר כל זמן שלא יאמר בפירוש שיעשה שלא לשמה כמו בקדשים בדיעבד בסתמא וכמ"ש ואולי י"ל גם בחליצת מומר תירוץ זה דבו אף סתמא הוי לשמה משא"כ בגט מומר דטב למיתב טן דן כמ"ש הפוסקים בזה ואין כאן המקום להאריך בנידון זה]:
ועוד יש לתרץ הקושיא הנ"ל של כפייה שלא כדין בפשיטות דכיון שיש להסביר ולחלק בין כדין לשלא כדין בסברת הרמב"ם פ' ב' מה' גירושין ה"כ הנ"ל א"כ איך נוכל ללמוד מן קדשים דבעלמא היכא דבעינן רצין די באומר רוצה אני הא יש לפרוך מה לקדשים שהיא בכדין ויש סברא לומר דמהני אונס כסברת הרמב"ם הנ"ל אבל בעלמא בשלא כדין דלא שייך עוד סברא זו מנ"ל שגם כה"ג מיקרי רצון באמירתו רוצה אני מה שמכריחין אנו לו לומר כן ומשו"ה אמרינן שפיר דילפינן מן קדשים רק היכא שהכפייה היא כדין דומיא דהמלמד אבל בשלא כדין דלא הוי דומיא דהמלמד כמו שחילק הרמב"ם באונס בסברתו היקרה לחלק ביניהן אין לנו עוד לימוד דמהני אמירתו רוצה אני שיהיה נחשב רצון עבור זה איברא יש לדון ולחקור דמנא ליה באמת להרמב"ם סברא זו שכתב בה"כ הנ"ל, וכאשר אחזה אני נלע"ד דנשמע לו ואת מן פשטות הגמרא בבא בתרא מ"ח דמחלקו בגמרא שם משום דניחא ליה בכפרה וכן מצוה שאני והנה מדברי התוס' שם בשיטת הר"י נראה דמפרשי כל זה שהש"ס רוצה לומר דמשום מעלת המצוה הוי עדיף מתליוה וזבין ובכה"ג גמר ומקני ולפי המסקנא דתליוה וזבין מהני הוי קדשים וגירושין ג"כ כמו כל תליוה וזבין משום דמחוייב בדבר ע"ש ועי' ברשב"א קדושין נ' שכתב שגם בההוא אמינא היו סוברים דר"ה ס"ל קדשים וגירושין למעלת תליוה וזבין משום המצוה והא דמדחו שא"ה דמצוה שאני היינו דעדיף יותר מכח מצוה והלח"מ בפ' ב' מה' גירושין כתב לחדש כן ובאמת כבר קדמוהו הרשב"א הנ"ל בזה הפירוש וממילא להמסקנא דבאמת זביניה זביני הוי כח המצוה שתהיה ע"י כן ככל חליוה וזבין דגמר ומקני, אבל הרמב"ם מפרש הא דניחא ליה בכפרה ומצוה לשמוע וכו' כטעם סברתו וכמ"ש לעיל דבגונא דמצוה לא מיקרי אנוס כלל והיא רק כמו שמסיר ממנו האונס שתקפו יצרו שלא לעשות ומסירין ממנו זה האונס של היצר והוא עושה ממילא בלא אונס וככל מה שבארתי לעיל בס"ד, ואפשר דמשו"ה מהני לדעת הרמב"ם כאן בגיטין אפילו תליוה וקני ואפילו אי ס"ל בעלמא כדעת העיט ר הנ"ל מ"מ בגט שאני משום דמצוה שאני וכסברתו הנ"ל ונסתר מחמתו מ"ש הקצה"ח חו"מ סי' ט' עי' בדבריו שהמה שייכים רק אי נימא בגט מעושה דהוי ככל תליוה וזבין אבל אי נימא מצוה שאני ומטעם הרמב"ם אין לדבריו שם מקור נאמן מה שנראה שהרמב"ם הוכיח לו סברתו וחדושו דבמקום מצוה לא שייך אונם שהאונס הוא רק על הגוף ולא על הנפש מהא דאמרינן מצוה שאני:
ועוד הוכחה נצחת נלע"ד לסברת הרמב"ם זו דלא נימא דהא דמחלקינן בין כדין לשלא כדין היא רק מכח הלשמה דבכדין היי סתמא לשמה וכמ"ש אלא שגם מכח סברא זו צריכין ע"כ לחלק בין כדין לשלא כדין מכח סברת הרמב"ם, וההוכחה היא מסוגיא הערוכה דערכין כ"א ע"ב, דגרסינן שם אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשאוה ואירצי מהו דתימא בטוליה בטליה קמ"ל דא"כ ליתנו עד שיתן מה עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעיה עכ"ל הגמרא ומה מאוד תמוהין הדברים אחרי העיון שקשה מאוד להבין הפירוש שלהם דהא מה שאמר ריש מודעי' מודעא על כרחך כונתו דמה שעשה אח"כ מדעתו ורצונו בלי הכרח אונס כלל ונתן גט מ"מ לא מהני מטעם שמסר מודעא מקודם שעשה וגילה דעתו בפירוש שמה שיעשה אח"כ יהיה מעשה אונס, ועל זה הקשה הש"ס פשיטא דלא מהני הנתינה בסתם כיון שאמר מקודם שלא יהיה גט וא"כ מה משני לא צריכא דעשאוה וארצי, ועל כרחך הכונה שנתן בסתם בלא אמירתו רוצה אני דאי באמירה רוצה אני הא מהני באמת כהמבואר במתני' וכמו שהוכיח בעצמו דא"כ ליתני עד שיתן מה עד שיאמר וא"כ ע"כ הכינה בהאי דל"צ דעשאוה וארצי היינו במחמת שעשאוה נתן בסתם דקמ"ל ר"ש דמודעיה מודעא ולא מהני הנתינה בסתם וא"כ הא בכה"ג ודאי קשה פשיטא דמה בלא עשאוה אח"כ ונתן מעצמו גט בסתם היה להגמרא לפשיטא דמידעיה מידעא דלא היה לו לרב ששת לאשמעינן דפשיטא דמודעיה מודע לבטל הגט מכ"ש כשעשאוה אח"כ ונראה האונס לכל דעל אחת כו"כ דהוי פשיטא שמהני המודעא שעשה מקודם לבטל מעשהו של אונס שעשה אח"כ ואיך מתרץ בזה הפשיטא דהא בלא עשאוה בודאי י"ל דלמה עשה זאת אח"כ מי יכריח אותו אח"כ לעשות נגד המודעא ובודאי עשה מרצונו וביטל המודעא בשעת נתינה ומ"מ מקשה הש"ס פשיטא דלא מהני הנתינה מכ"ש כשעשאוה אח"כ באמת דבודאי הוי פשיטא דלא מהני הגט ומודעיה מודעא והיא לע"ד תמוה מאוד אשר לא ראיתי באחד מן המפרשים שיפרש סוגיא זו להבין הדברים:
אכן לדברי הרמב"ם בטעמו ונמוקו שכתבנו תתישב הסוגיא שפיר בכל אופן הטוב והמועיל, והיא דכיון דאמרינן לפי דברי סברתו דהיכא שהכפייה הי' כדין אין שם אונס על זה וככל מה שבארנו לעיל שהיא רק הסרת האונס של יצרו ממנו, א"כ לפי זה מסתבר שפיר לומר דהיכא שמסר מודעא ואמר שהעשייה של אח"כ יעשה מחמת אונס דעדיף יותר הרבה מאוד היכא שעשאוה אח"כ לעשות מהיכא שעשה מעצמו דאילו היכא שעשה מעצמו אחרי הגילוי דעת של המודעא מקודם שאמר מקודם שיהי' בטל עשייתו אח"כ כי מעשה זו שמעשה אח"כ יעשה שלא מרצונו זה הוי באמת פשיטא דלא מהני המעשה שיעשה אח"כ ומודעיה מודעא, אולם היכא שמסר מודעא ואח"כ עשאוה ב"ד כדין לעשות מ"מ מעשה זה אין כאן עוד פשיטא דהוה אמינא דכיון שעשאוה ותשש כח יצרו מה שמנע ממנו מקודם עשיית המצוה א"כ הוי זאת רצון וכסברת הרמב"ם הנ"ל שהיה עד כה יצרו תוקפו והמה הב"ד בכפייתם העבירו ממנו האונס של היצר ויש מקום לומר דבכה"ג גם המודעה שמקודם בטל לגמרי קמ"ל רב ששת דמ"מ מודעיה מודעה עד שיאמר בפירוש רוצה אני וכאשר מוכח מן המתני' וזה שאמרו לא צריכא דעשאוה וארצי פירוש דכיון דעשאוה מסתבר טפי דלא להוי מודעא וקמ"ל ר"ש דאף בכה"ג מודעא עד שיאמר רוצה אני והאי מדלא נתנו במתני' עד שיתן רק עד שיאמר כן נלע"ד בהכרח פירוש הסוגיא מה דבלא"ה היא תמוהה מאוד, וליכא למימר דעשאוה וארצי הוי מעלה משום הלשמה בכה"ג הוי סתמא לשמה ובלא עשאוהו והוא גילה דעתו שעושה באונס אזי הוא עושה אדעתי' דנפשי' וסתמא לא הוי לשמה כה"ג וכבכל מ"ש לעיל לענין לשמה וא"כ לא נשמע עוד סברת הרמב"ם, זה אינו דמלשון הגמרא נראה שלא כיונו כאן כלל משום הלשמה רק משום גוף האונס מדאמרו מה דתימא בטוליה בטליה וכן להלן עוד, ונראה מבואר שהרבותא היא אי הוי אונס כה"ג וזה שייך רק מכח סברת הרמב"ם וכמ"ש וא"כ נשמע מכאן בגלוי כסברת הרמב"ם הנ"ל דאונס כדין לא מיקרי אונס משום שהכדין הוא עושה רק פעולת הבטול אונסו דמעיקרא של היצר מה שהי' תוקפו שלא לעשות דהא חפץ הוא להיות כאחד מישראל וככל דבריו שם דהא משו"ה משום סברא זו היה מוכרח רב ששת לאשמעינן דמ"מ בלא אמר רוצה אני לא מהני משום דגזה"כ היא כהנ"ל שצריך להיות מרצונו באמירתו וגם ביטול מודעה באמירתו בפירוש אבל באמת גם אחר אמירתו רוצה אני נשאר ג"כ סברא זו דמשו"ה רק כדין כשר ושלא כדין לא, ומיושב מעתה הכל על נכון כל מה שדקדקנו לעיל בכל עקרי ענינים אלו וגם מה שמפקפק בתשובת חוח יאיר סי' נ"ה שכתבתי לעיל משמו מ"ש על דברי הרמב"ם אלו דמעתה הכל מיושב ומתורץ ועיקר סברתי היא גמרא מפורשת כמ"ש:
ומיושב בזה כפי סוגיא זו דערכין גם מה שתמה הב"י והרשב"ץ על הטור א"ע סי' קל"ד במ"ש והא דאינו גט כשהוא אונס דוקא כשאנסוהו שלא כדין אבל אנסוהו כדין וכו' ואנסוהו ב"ד עד שהוציאה הוי גט ותמהו עליו דמשמע מדבריו דבאנסוהו כדין הוי גט אע"פ שלא ביטל המודעא והא ליתא דאפילו אנסוהו כדין צריך שיבטל המודעא עי' בב"י, והרשב"ץ כתב דסידור ענינים אלו אינו נכון כלל וטעות סופרים היא ואין ללמוד ממנו עכ"ל, ובער אני ולא אדע הא בגמרא דערכין וכמו שהיא הגירסא לפנינו מוכח בפירוש דהיכא שאומר רוצה אני הוי זאת ביטול המודעא והא כל כפייה כדין בב"ד צריך שיאמר רוצה אני וא"כ כתב שפיר הטור דלא צריכין עוד לבטל מודעא וכמו שאמרו שם קמ"ל דא"כ ליתני עד שיתן מה עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעה ומבואר דבזה שיאמר רוצה אני מבטל ליה למודעא ובאמת לא נזכר לא בטור ולא בש"ע דבכפייה כדין צריך שיאמר רוצה אני וזה מקשה בלא"ה אמאי לא הזכירו הם זאת לדינא כמ"ש הרמב"ם בפירוש כן, עי' בבאר הגולה שהעיר בזה שדוקא באמירת רוצה אני וגם בביטול מודעא וזה אינו לע"ד דביטול מודעא הוי רק בלא אמירתו רוצה אני אבל כשיאמר רוצה אני מבואר משם בערכין שאין צריכין עוד לביטול מודעא והנה מצאתי אח"כ מפורש כן בריטב"א קדושין מ"ט שכתב מפורש כן דבאמר רוצה אני כשר לבטיל המודעה כדמוכח בערכין עד כאן דברי הריטב"א ושמחתי מאוד שכונתי לאמיתת הדבר, ושוב ראיתי ברשב"ם בבא בתרא מ' ע"ב ד"ה גילוי מילתא בעלמא שהי' לו גירסא אחרת בהגמרא דערכין הנ"ל ומבואר שם לפי גירסתו שצריך שיבטל המודעא אפילו בכפייה כדין וצדקו דברי באר הגולה לפי שיטת ב"י אבל אם היה לו להטור הגירסא כמו שהיא לפנינו אין כאן קושיא כלל על דבריו וכמ"ש גם הריטב"א ואין כאן טעות ח"ו, והנה אפילו לפי גי' הרשב"ם וצריך באמת להיות בטול מודעא בפירוש אפילו כדין ואמר רוצה אני וכדעת הב"י וכל הפוסקים מ"מ אין כאן קושיא לדברי הנ"ל דהפירוש הוא מ"מ כמ"ש בסד"א כיון דעשאוהו כדין י"ל סברת הרמב"ם ובטל האונס לגמרי קמ"ל דמ"מ צריך לבטל המודעא וההוכחה היא מן מה שאמרו במתני' עד שיאמר אלמא דיש מ"מ הקפדה ורצון התורה שיאמר בפירוש בדבריו שרוצה הוא אזי לא מיקרי עוד אונס מטעם הנ"ל של הרמב"ם ובלא"ה לא מהני לנו בסברא זאת לבדה ה"נ כשמסר מודעא וכייפינן ליה כדין צריך ג"כ עכ"פ לומר בפיו שמבטל המודעא ואזי בטל הכל מכח סברא זו ובלא אמירה לא נתבטל מצד שהיא כדין שגזה"ק שצריך להיות אמירה עכ"פ ומ"ש הרמב"ם בפ' ו' מה' גירושין ה' י"ט היא רק בשלא כדין עי' בהה"מ שם והכל מיושב על נכון באות אמת בס"ד:
ועתה אחרי שזכינו לכל זה דלעולם כל מעשה אונס ג"כ יש לה חשיבות המעשה ורק היכא שגלתה התורה בפירוש שצריך להיות ברצון אזי לא מהני אונס ובכ"ז נשמע לנו מן הכתוב במ"ש התורה בקרבן שדי בזה הרצון במה שאמר רוצה אני וזה נשמע מן הא דכתבה התורה בקרבן שני הפכים בנושא אחד דהיינו יקריב אותו בע"כ וגם אמרה התורה לרצונו שיהי' דוקא רצין ע"כ מוכרחין אנו לדרוש דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולפי דעת הרשב"ץ הנ"ל שהביא הב"י סי' קל"ד דבאונס מן הצד והוא מגרש שע"י הגירושין יפטור מן האונס לא מיקרי גט מעושה א"כ קשה לעניננו מאוד דמנ"ל לדרוש מן קרבן דנימא כופין עד שיאמר רוצה אני הא נוכל לומר ולתרץ המקראות דיקריב אותו ולרצונו שלא יהיה סותרין עצמן היינו דכופין אותו בכפייה מן הצד כדי שיביא קרבן להפטר האונס שזה לא מיקרי מעושה כדעת הרשב"ץ והוי שפיר לרצונו אבל מנ"ל לדרוש כל כך לאנס אותו על גוף הקרבן ולסמוך עצמנו במה שאמר רוצה אני שאף זה מיקרי לרצונו מה שגם אמירתו היא באונס אם יש לפנינו לדרוש באופן שלא יהי' אונם כלל על הקרבן ומ"מ יתקיים היקריב אותו אפילו בעל כרחו והכתובים לא יהיו סותרים עצמם, וזה הוא תמיד לכאורה, אכן באמת אחר העיון הדק הטב זה אינו דהא לא משכחת כלל בקרבן אבכה"ג (שכתב הרשב"ץ בגט אשה דבגט משכחת שהכפייה הוא על תנאי כתובה ולא על גירושין מה שהדין הוא שנכוף על תנאי כתיבה והבעל כשרוצה לפטור מן הדין של תנאי כתובה הוא מגרש איתה באונס למען להפטר ממילא מן התנאי כתובה, וכה"ג הא לא משכחת כלל בשאר ענינים שבתורה דהא בקרבן אין כאן כפייה מצד הדין על איזה ענינים אחרים באם לא יביא הקרבן ועל כרחך כל מיני כפייה בזה המה כמפורשים שהמה רק שיביא הקרבן והמה לעולם בכונה זאת להכריח אותו על הקרבן ע"כ לא משכחת לקיים היקריב אותו אם הלרצונו רק בגונא דאמרו במתני' דכופין עד שיאמר רוצה אני ולפי זה אין מן ההכרח כלל שהרשב"א בתשובה שהביא הב"י שם שכתבתי לעיל שיהיה הוא מחולק על הרשב"ץ דהא גם הרשב"א מיירי שעיקר האונס הוא מיד על הגירושין לא על ענין אחר כגונא שכתב הרשב"ץ, וכן מ"ש הרבינו מיימוני מנואר ג"כ אין קושיא ממה דמחלק שם לפי מה שהביא הב"י הנ"ל סי' קל"ד בין הא שכתבו הצרפתים לענין נשבע לגרש מהא דגיטין מ"ו באומר יאסרו כל פירות עולם עלי אם לא אגרשך וכתב לחלק דבמתני' דקונם כיון שתלה נדרו בדבר אחר שאמר כל פירות עולם אין בזה אונם כלל כשגירש אבל בנשבע לגרש דומה לאונס שתלה הגט בשבועתו ובנידון זה נמי תלה גיטו בדבר אחר ואין אונס עכ"ל וא"כ חשיב לנו הקושיא מעתה מנ"ל לדרוש בקרבן דכופין עד שיאמר רוצה אני הא נוכל לתרץ המקראות בפשיטות דלעולם בעינן לרצונו בגוף הדבר והא דיקריב אותו בע"כ היינו שמכריחין אותו לאסור על נפשו כל פירות עולם אם לא יביא הקרבן שזה לא מיקרי אונס כלל כדברי הרב מיימוני משום דתלה בדבר אחר, אכן גם בזה י"ל שדברי הר' מיימוני בחלוקו זה סובבים והולכים על מ"ש מקודם זה דהיכא שמתחייב או אוסר עצמו מרצונו ומכריח הוא עצמו לו לא מיקרי מעושה ועל זה הקשה לעצמו מן הא שכתבו הצרפתים בנשבע לגרש את אשתו שג"כ הכריח הוא עצמו לו ומ"מ כתבו שצריך להתיר לו מקודם שיגרש את שבועתו ומחלק שפיר בין תלה נדרו בדבר אחר לתלה הגט בשבועתו, אבל כל זה הוא רק במה שהכריח הוא עצמו לי, אולם אם אחרים אנסו אותו אף לדידיה אין חילוק כלל דאפילו תלה נדרו בדבר אחר ואחרים אנסוהו על זה שיאסור עליו פירות עולם אם לא יגרש מיקרי שפיר גט מעושה אפילו לדידיה א"כ לא נוכל לפרש הקרא בקרבן כה"ג שאין חילוק בין אונס בגוף הדבר לאונס שאנסוהו בדבר אחר עד שיהיה מוכרח לנרש, כנלע"ד בברור להלכה לפי שיטות אלו שכתבנו:
אכן בכ"ז לא יצאנו עוד ידי כל השיטות והיא דמ"מ יש לדקדק עוד במ"ש הרשב"ץ עוד הובא בב"י סי' קל"ד וז"ל ויש אונס אחר אע"פ שהיא אונסא דאחרינא אינו אונס בגופא כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזירו עד שיגרשנה וכו' וכו' אני מסתפק אי ידוע מילתא דמחמת אותו עישוי גירש וכו' וקרוב אני לומר דכיון דלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה ואגב אונסא גמר ומגרש וכן נראה דעת הר"פ שכתב שאם נתן ערבון וגירש שאין זה שום אונס עכ"ל וא"כ לפי דבריו אלה ודברי הר"פ שהוא הסמ"ק בודאי תמוה המתני' דערכין הנ"ל במה שאמרו יקריב אותו כופין אותו עד שיאמר וכו' מנ"ל זאת דילמא יקריב אותו בע"כ היינו שלוקחין ממנו מעותיו או בתורת ערבון כמ"ש הר"ף ואין מחזירין לו עד שיקריב הקרבן דזה הוי שפיר לרצונו דהא לדידהו לא הוי בכה"ג אונס שיהי' גט מעושה, ויהיו הכתובים מכונים שפיר ומנ"ל לדרוש מהכרח הכתובים עד שיאמר רוצה אני אם יש לדרוש באופן היותר מספיק להבנת הכתובים, וגם תמיה כזאת לדעת התה"ד סי' קע"ג הובא בד"מ סי' קל"ד אות ז' דאם שיעבד עצמו לגרש בקנס חייב בהקנס אם לא גירש ואם גירש לא הוי זאת גט מעושה דג"כ יש לתמוה בהא דיקריב אותו הנ"ל דהא נוכל לפרש היקריב אותו בע"כ היינו שקונסין אותו כל כך עד שמוכרח להביא הקרבן, והנה על התה"ד אולי יש לתרץ ג"כ כמ"ש על הרבינו מיימוני מנואר דעיקר כונתו הוא משום ששעבד עצמו וההכרח בא לו מנפשו, אבל על הרשב"ץ והר"פ שהרשב"ץ הא הביא מן הר"פ הוכחה לדבריו תמוה מאד ואדרבא מפשטות המשנה דערכין נראה דמיירי מענין ערבין או לקיחת ממונו של המתחייב בקרבן כמו שאמרו שם ערכין כ"א חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכ"ל המשנה ומפשטות הלשין נראה דהאי דכופין אותו הוא תירוץ על מה שהקשה המתני' אע"פ שאין מתכפר וכו' שנאמר לרצונו על זה מתרץ המתני' דכופין אותו עד שיאמר וכו' ולפי דבשניהם היה להמתני' לתרץ באופן אחר מכל וכל דהא מיירי מן לקיחת משכון שהיא ערבון א"כ היה להם לומר לפי שיטת הרשב"ץ והר"פ אע"פ שאין מתכפר וכו' שנאמר לרצונו כופין אותו מ"מ בלקיחת ערבון שזה מיקרי לרצונו, וכמו שכתבו הם ז"ל, ומה עד שיאמר רוצה אני שתירצו בהמתני', והיא לפע"ד תמיהה הגדולה על שיטתם ממשנה מפורשת דמיירי מן כפיית נטילת משכון ומ"מ לא הספיק להם זאת רק עד שיאמר רוצה אני, והנה על דברי הר"פ לבדם נוכל גם עליו ליישב כמ"ש לעיל שיטת הר' מיימוני והתה"ד שגם הוא כתב שנתן ערבון וגירש היינו שנתן מעצמו וכל זה סובב והולך ההיתר רק מחמת דמנפשיה בא לו האונס אבל על הרשב"ץ תמוה דכתב מפורש שגזלה אשתו ממון הבעל ותעשה אותו כי יגרשנה ואם גם כה"ג לא נחשב גט מעושה בודאי קשה כהנ"ל וגם בלא"ה קשה מה מביא לו להוכיח מן דברי הר"פ על דבריו דהא הר"פ מיירי בנתן ערבון מעצמו והוא כתב דינו בגזלה אשתו ממנו והכריחתו לגרשה, וע"כ דלא ס"ל להרשב"ץ לחלק בכך א"כ בודאי תמוה מהמתני' דלעיל כמ"ש דהא המתני' מיירי מן ממשכנין א"כ מיקרי זאת לרצונו ואף שסתמא בלא אמירת רוצה אני הא הוי לדידיה אינו מעושה:
שבתי וראיתי שכל צד היתר שמסופק כאן הרשב"ץ הוא לדידיה משום שהיה לו למסור מודעה ומדלא מסר מודעא בודאי לא גירש מצד ההכרח שהיה עליו רק מרצונו כי כן כתב מפורש כפי מה שהעתיק הב"י וז"ל וקרוב אני לומר דכיון דלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה ואגב אונסיה גמר ומגרש עכ"ל, והוא מתאים עם דברי הריטב"א שהביא הב"י סוף סי' קנ"ד שהזכרתי לעיל מתחילה דכל היכא שהאונס הוא מן הצד ולא בגוף הגירושין סבירא להו להוכחה מדלא מסר מודעא דעל כרחך אינו מגרש משום אונס זה וגומר לגרש אף בלא האונס, וניחא שפיר מהא דמתני' דערכין דהא שאמרו אע"פ שאינו מתכפר לו וכו' שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כונת המתני' לפי שיטה זו דמשו"ה גופא צריך להיות שיאמר רוצה אני כדי לבטל המודעא דכיון דכופין אותו בע"כ ע"י משכון ולא מיקרי אונס לבטל הנתינה משום דכיון דלא מסר מודעא גמר ומקנה באופן כפייה כזו א"כ היה קשה להמתני' דאמאי לא נחוש שמא באמת מסר מודעא ויתודע אח"כ אחר ההקרבה, ותהיה חולין בעזרה וגם בקרבן משכחת מסירת מודעא כאשר אבאר לק' בס"ד, שע"כ אמרו שכופין עד שיאמר רוצה אני ובאמירת רוצה אני מבטל כל מודעא וכמו שאמרו לרב ששת שם בע"ב דבאמירת רוצה אני נתבטלו כל המודעות כמ"ש לעיל ומכ"ש בקרבן כאשר אבאר שנראה ברור שגם בקרבן באונס יהי' שייך מסירת מודעא, והיא דהנה האי מתני' דערכין דכופין בקרבן אי נימא דמיירי בהרי זו כמו שנראה מדברי הגמרא ר"ה ו' ע"א והכפייה היא שלוקחין ממנו משכו וכופין אותו עד שיאמר שמביא מרצונו הקרבן מה דבלאו רצונו אין הכהן יכול להקריבו, וכן נראה מבואר ברמב"ם פ' י"ד מה' מעה"ק ה' ט"ז שכופין אותו בין בהרי עלי בין בהרי זו, וכן נראה מפרש"י בהמתני' דערכין שכתב ממשכנין אותו עולות ושלמים שלא לחנם כתב דבריו אלה וע"כ כיון בזה כמו שאמרו בר"ה הנ"ל דהאי וקריב אתי להפריש ולא אקריב ועי' ברע"ב ותוס' יו"ט משנה זו א"כ חנא שפיר דאם לא יאמר רוצה אני ורק מכח אונס של ב"ד יביא זאת מה שכבר הקדיש ויקריב א"כ בודאי יכול למסור מודעא מקודם שיאמר מקודם מה שאביא הקרבן להקריב לא תהיה מרצונו רק מחמת אונס שע"כ צריך לומר רוצה אני ונתבטל ע"י כן המודעא, ולא מבעיא בהרי עלי וב"ד ממשכנין אותו לקנות ולהקדיש דבכה"ג בודאי צריך שיאמר רוצה אני משום מסירת המודעא דהא בכה"ג הוי הכפייה שיקח ויקדיש ובנדר ושבועה הא מפורש בש"ס ועי' ש"ע יו"ד סי' רי"א דהיכא שמתנה מקודם שלא יחול מה שידור ולא היה זכור תנאו בשעת נדרו נדרו בטל וע"ש בסי' רי"א סעי' א' דצריך לאמר בפיו כן, א"כ מה נעשה לו אם ימסור מודעא לפני אנשים ויאמר אח"כ שלא היה זכור ואולי דבהכ"ג אפילו היה זכור לא עקר לתנאו דהא הטעם בהי' זכור הוא משום דאמאי נדר כיון שזכר לתנאו וע"כ עקר לתנאו משא"כ בנידון זה דהא הוי אנוס לנדרו ולא שייך לומר כיון שזכרת אמאי נדרת וע"כ מהני המסירת מודעא בכה"ג בכל אנפי וצריך שיאמר רוצה אני ומהני שפיר משום בכה"ג הוי הנדר על דעת ב"ד משום שיאמר רוצה אני כמי שיאמרו הכופין שהמה הב"ד ובנודר על דעת אחרים כבר מבואר בש"ע שם סוף הסי' בשם הר"נ ותוס' דלא מהני עוד תנאו דמקודם ומיושב בפשיטות הרישא דקרבן שכופין עד שיאמר רוצה אני היינו מצד דיני נדרים, אלא אפילו בענין כפיה היכא שאמר הרי זו שבאופן זה ודאי בא האי עד שיאמר רוצה אני לבטל המודעא מה שיכול היות שמסר בענין ההבאה שלא תהיה מרצונו ועל זה בא הרוצה אני לבטל מודעא זו:
ואי תקשה לפי זה אמאי חידש רב ששת ובא לאשמעינן מן ההוכחה דמתני' דאם מסר מודעא אגיטא הוי מודעא ומכח הוכחה מדלא קתני עד שיתן אמאי לא אשמעינן מיד ארישא זו דאם מסר מודעא אקרבן הוי מודעא מדלא קתני עד שיביא רק עד שיאמר, אכן על זה י"ל דהוינן מדחי ליה דלעולם בקרבן בהרי זו ובכפייה על הבאה לא הוי מודעיה מודעא והא דקתני עד שיאמר רוצה אני היינו משום דהמתני' מיירי בהרי עלי והכפייה היא להקדיש ובזה צריך שיאמר רוצה אני מטעם שאין חלות הנדר כשהותנה מעיקרא כהנ"ל וכהמתני' דראב"י בנדרים כ"ג ומשו"ה צריך שיאמר רוצה אני לתלות הנדר בדעת הב"ד וככל מ"ש אבל בענין כזה שאינו תחת סוג נדרים רק שצריך להיות מ"מ רצון אולי לא מהני מודעא כשעשה בסתם וכדין שע"כ בא רב ששת לאשמעינן דינו דמהני מודעא אגיטין בסיפא דמתני' שאין זה שייך לנדרים ומ"מ קתני עד שיאמר ולא עד שיתן ש"מ דמודעיה מודעה ועד שיאמר הוא לבטל בזה כל המודעות וממילא נשמע מעתה דברישא בקרבן אפילו בהרי זו והכפייה היא על ההבאה שאין זה עוד תחת סוג נדרים ומ"מ צריך ג"כ לומר רוצה אני כמו בסיפא דגיטין ששניהם אחד וכשיטת כל אחד שכתבתי לעיל אי משום דרוצה אני מיקרי רצון ככל מה שבארתי או דרוצה אני הוי מעילא בטול מודעא כפשטא דלישנא של הסוגיא בערכין לפי הגירסא אשר לפנינו כמ"ש לעיל בשינוי הגירסא שבדברי הרשב"ם ב"ב:
ויתישב מעתה על נכון פסקי הרמב"ם הנ"ל בפ' י"ד מה' מעה"ק הנראים לכאורה תמוהים מאוד, והיא, שבה' ט"ו כתב וב"ד מצווין לעשותו מיד עד שיקריב ובה' ט"ז כתב אע"פ שנא לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש וכו' ובה' י"ז כתב כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אע"פ שאין מתכפר לו עד שירצה שנא' לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכ"ל ותמוה לי מאוד דהא האי שכתב בה' י"ו נראה מיותר לגמרי דהא כתב בה' ט"ז שכופין ומיקרי לרצונו משום שכופין על שיאמר רוצה אני ולמה חזר עוד הפעם את דבריו דממשכנין אותו ומיקרי לרצונו משום שיאמר רוצה אני הא גם בממשכנין היא בכלל כפייה וכבר כתב בה' ט"ו ט"ז דכופין, וכך היה לו לומר אחרי מה שמסיים בה' ט"ז דכופין אותו עד שיקריב היה לו לומר מיד אבל חטאות ואשמות אין כופין. אבל הא דעולות ושלמים ממשכנין הוא מיותר לגמרי אחרי שכבר כתב בה' ט"ז בנדרים ונדבות דכופין, ופליאה בעיני שלא ראיתי מי שיפרש בדברי רמב"ם אלו למה המה לו וידוע שדבריו מדויקים מאד וחלילה לו להרבות ולהכפיל דברים שלא לצורך, אכן לפי כל מ"ש ובררתי לעיל בס"ד המה נשקלים במשקלי זהב, דהא לפי מ"ש יש הוה אמינא גדולה לומר דלענין ממשכנין אותו דזה לא מיקרי אונס כלל והיא לפי שיטת כמה פוסקים וכמו שהקשתי לעיל על המתני' דערכין דהוי רק ערבון או כדברי הרשב"ץ באופן כשגזלה ממון ממנו ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה דלא הוי אונס על הגירושין וככל מה שבארתי דאמאי צריכה באמת המתני' שיאמר רוצה אני וא"כ ממילא יש הוה אמינא דלא וצריך בכה"ג כשממשכנין אותו עד שיאמר רוצה אני ע"כ בא הרמב"ם שפיר בשתי הבבות האלו לבאר דבשניהם צריך לומר רוצה אני דבה' ט"ז העתיק הברייתא דר"ה ו' דכופין עד שיאמר רוצה אני ובכל אנפי כמבואר שם בר"ה ובה' י"ז העתיק המתני' דערכין דאפילו בממשכנו צריך שיאמר רוצה אני שהמהני' עם הברייתא דר"ה שני דברים נפרדים המה, וכן בבבא בתרא מ"ח ובקדושין נ"א מה שבאלה המקומות הביא הש"ס הברייתא דיקריב אותו לא המתני' דערכין משום דהמתני' לא הוי זה גופא מה שאמרו בהברייתא דהברייתא מיירי מענין כופין והמתני' מיירי מענין ממשכנין, אבל לדינא שניהם אחד והוי רבותא דהמתני' דאפילו בממשכנין צריך להיות שיאמר רוצה אני ובלא רוצה אני לא מהני בשניהם ולכל אחד לפי שיטתו לשיטת הרמב"ם משום דהוה אונס אפילו בממשכנין בלא אמירת רוצה אני ולשאר פוסקים הנ"ל היא משום ביטול מודעא צריך לומר רוצה אני כהנ"ל וצריך לומר שני הענינים ומיושבים גם דברי הרמב"ם על צד היותר טוב ונאמן, ומקום הניחו לי להתגדר בו בדברי הרמב"ם אלו, אחרי זאת ראיתי בספר גט מקושר אות מ"ו שכתב ג"כ דהא דאמרי' במתני' דערכין עד שיאמר רוצה אני היא משום ביטול מודעה שבזה גופא שאומר רוצה אני הוא מבטל המודעות וכמו שמורה פשטות לשון הגמרא שם ערכין כ"א ע"ב ובמחמכ"ת לא שת לבו אל שנוי הגרסאות דלפי גירסת הרשב"ם בבא בתרא מ' ע"ב שכתבתי לעיל לא נוכל לומר כן] דלפי גרסתו מבואר שצריך לבטל מודעא בפירוש, אכן לפן הגירסא שלפנינו מובן שפיר דבהא דרוצה אני הוי ביטול מודעא וככל מ"ש והכל מיושב על נכון:
ומיושבת מעתה שפיר גם שיטה זו של הרשב"ץ שלא תקשה עוד עליו מן המתני' דערכין ומיושב גם בזה שלא יהיו סותרין דבריו את עצמן מרישא לסיפא דמקודם הביא הב"י בשמו שכתב דהכפיה מה שכופין אותו על כתיבה ומכח אותה כפייה מגרש צריך להיות שהכפייה תהי' מצד הדין ובשלא כדין הוי כה"ג גט מעושה, ותיכף מיד הביא דבריו דאפילו גזלה ממנו מעות כדי שיגרשה דודאי הוי שלא כדין ומ"מ אינו גט מעושה והיא נראה סתירה גלויה, ולפי מ"ש נוכל לישב שפיר דכאן הא כתב כל ההיתר משום דלא מסר מודעא אבל שם ברישא מיירי שבאמת מסר מודעא וביטל מודעא וביטל המודעא בשעת נתינה ע"כ אם היה הכפייה כדין לא הוי גט מעושה דלא גרע מהיכא שכופין על הגט גופא דכשר בכדין והיכא דלא הוי כדין הוי גט מעושה אף שהאונס היה מן הצד ואף שביטל המודעא כי בשלא כדין ס"ל להרשב"ץ מפורש דאף ביטול מודעא לא מהני כמו שכתב הב"י בשמו ד"ה והא מ"ש על הטור שדבריו מסודרים שלא על נכון עי' בדבריו מפורשים כמ"ש ועי' בטור חו"מ סי' ר"ה מ"ש בשם הרא"ש לענין מתנה דביטול מודעא ג"כ לא מהני ועי' ברמ"א שם סעי' י"א שהעתיק כן להלכה ועי' בקצה"ח שם ס"ק ח' ודבריו המה דברי הרשב"ץ והב"י בא"ע ס' קל"ד ד"ה והא הנ"ל ולעולם הוי גט מעושה בשלא כדין דהא באמת מסר מודעא וגם זאת היה מוכרח מצד האונס לבטל המודעא ועי' ברמב"ם פ"ו מה' גירושין ובטור וב"י סי' קל"ד, וכן צריכין אנו ע"כ להכניס עצמנו בדבריו שלא יהיו כנסתרים והוא נכון מאוד, ומן המתני' דערכין אין כאן קושיא כלל לפי שיטה זו שהם מפרשים כל הענין של רוצה אני שהיא רק לביטול מודעא וכמו שאמרו בגמרא דערכין שם דא"כ ליתני עד שיתן ולמה לי עד שיאמר וככל הנ"ל שזה גופא הוא ג"כ לענין קרבן והכל מיושב ונתבאר על נכון בס"ד:
אכן המל"מ בפ"ב מה' גירושין ה"כ שפך סוללה על דברי התשב"ץ אלו במ"ש דאם הכפייה היה אל הכתיבה ומחמת זה גרש אינו גט מעושה אם היה כדין שעל זה הקשה עליו מכח קושיא אחרת, והיא מהא דסקריקין דהוי תליוה ויהיב ומ"מ קנו הסקריקין והקשה הב"י חו"מ סי' ר"ה בזה ותירץ דהאונס לא בא למען השדה רק למען חזי והיא בעלמו אמר לו שא השדה ותניח לו ע"כ לא הוי תליוה ויהיב דגמר ומקנה א"כ חזינן מסוגיא זו דהיכא שעושה מעצמו מכח כפייה צדדית ממה שכופין אותו באחרת לא הוי גט מעושה ואפילו בכפיה שלא כדין ואמאי התנה הרשב"ץ שדוקא בכפייה כדין מהני, ואני העני בדעת לא ידעתי מה הרעיש על הרשב"ץ מהא דסקריקין דהא הב"י בעצמו מביא שם בסי' ר"ה בשם הרשב"א תירוץ אחר דמשו"ה קנה בסקריקין משום שאינן מקוים לשוב לנחלתן עוד שהפקיר אותם המלכות להריגה ואדרבה הא נראה מבואר מדברי רשב"א אלו דכל היכא דליכא בכה"ג שאינן מקיים משום הפקירות של המלכות להריגה מיקרי נתינתו אונס אפילו בכה"ג שאמר שא הקרקע והניחוני, וכן הב"י גופא תירץ שם עוד בתירוץ אחר והיא משם שחשב שהגזירה תתקיים כל ימי אותו הדור ע"כ הוי מתנה ומכל אלה נשמע דבאופן אחר לא הוי מתנה אפילו כשאמר שא הקרקע והניחני ומבואר עוד חיזוק לדעת התשב"ץ הנ"ל דמשו"ה אמר דדוקא כדין מהני דהא לא גרע הכפייה הצדדית מן הכפייה על גוף הגט שכשר בכדין וככל מ"ש ואין כאן קושיא כלל:
אך זאת יש עדין לדקדק בהא דכתב בד"מ חו"מ סי' רל"ו אות א' בשם הריב"ש בתשובה סי' ר"צ (ואינה בידי כעת) לחלק לענין דינא כמ"ש הב"י הנ"ל בתירוץ הראשון שהחילוק היא בין אנסוהו לישראל עד שנתן להם הקרקע מעצמו לבין שלקחו ממנו הקרקע באונס וכתב על זה שכן הסכימו הרמ"א והרשב"א וכן פסק לדינא בהג"ה שם סעי' א' ולפי מ"ש הב"י הנ"ל בסי' ר"ה בשם הרשב"א על כרחך אינו מסכים לזה דלדידי' אפילו אנסוהו עד שנתן הקרקע מעצמו אין הגזלן קינה הקרקע אם לא באופן דסקריקין שהי' גזירת המלכות להריגה ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד ואפשר דמ"ש הריב"ש שכן הסכים הרשב"א קאי אסוף דבריו מ"ש שם דאם הוצרך הבעה"ב להוציא הוצאות הרבה צריך הנגזל לתן להקונה מה שנהנה ועל זה הסכים גם הרשב"א אבל לא אתחילת דבריו וכמ"ש מדברי הב"י סי' ר"ה הנ"ל, אכן לפי דבריהם הרמ"א הנ"ל במה שפסק בחו"מ סי' רל"ו סעי' א' ע"כ נסתר דברי הרשב"ץ דלפסק זה אפילו שלא כדין כשר בכה"ג היכא שאנסוהו על ממונו ומשום שרוצה לפטור עצמו מן אותו האונס הוכרח למכיר הקרקע או בגירושין לגרש דלא מיקרי אונס, ובאמת המחבר גופא פסק שם להלכה כן דמהני הנתינה למציק שהלוקח מן המציק זכה ומדלא כתב לחלק בין שהיה הפקירות להריגה מן המלכות לבין סתם מציק כדברי הרשב"א הנ"ל וגם לא כתב לחלק בין היכא שחשב שהגזירה תתקיים כל אותו הדור כתירוץ הב' שלו בסי' ר"ה, וכתב סתם עכו"ם המציק לישראל נראה מבואר דס"ל בתירוץ הענין דלא הוי כתליוה ויהיב משום שהציקו להריגה והוא הישראל נתן לו מעצמו הקרקע להפטר ממנו כתירוץ הראשון שלו בסי' ר"ה והיא דלא כהרשב"ץ וכמו שהקשה המל"מ על הרשב"ץ מן הסוגיא דגמרא לפי זה התירוץ והנה בחו"מ סי' ר"ה סעי' י"ב כתב המחבר לענין וביני דהיכא שמסר מודעא לא הוי זבינ' זביני כמ"ש שם בסעי' א' דמ"מ היכא שהאונס הוי לא למכור רק לתן מעות ומחמת שלא היה לו מעות הוצרך למכור לא הוי אונס זביניה זביני, וכתב שם הש"ך ס"ק י"א דלגזלן עצמו כשמכר לא מהני כשמסר מודעא דע"כ בא האונס מחמתו א"כ מפורש כדעת הרשב"ץ הנ"ל דלהאנס עצמו היכא שהי' האונס שלא כדין דלא מהני בכה"ג אפילו היכא שהאונס היה בדבר צדדי ומחמת זה היה מוכרת למכור, והנה מתנה עם מכירה היכא שמסר מודעא שוין כמבואר בש"ע שם סי' ר"ה דבשניהם לא קני כשהיה הקנין באונס וא"כ מבואר מדברי הש"ך דאפילו מחמת אונס צדדי לא קנה ואיך יפרנס הש"ך הא דפסק המחבר בסי' רל"ו סעי' א' הנ"ל במציק עכו"ם: